אלא שהמעצר בא בעקבות כמה אירועים שקדמו לו. בשנת 1953 כתבה קבוצת יהודים סובייטים מכתב-קריאה לעיתון "פראבדה", שבו האשימה את ישראל ב"ניסיון להצית מלחמה חדשה" ובהשמצת ברית המועצות: "לאחר שהפכו את מדינת ישראל לקניין אמריקני, ראשי הציונות מציגים את אמריקה האימפריאליסטית כ'ידידה' של היהודים, ואילו נגד ברית המועצות, המגינה על השלום ועל שוויון העמים, הם מנהלים מסע של עלילות ושנאה". על המכתב חתמו יהודים סובייטים מפורסמים: אנשי צבא, אמנים, סופרים ומלחינים. בתגובה כתבו להם מכתב אישים ישראלים ידועים. אך העיתונים הסובייטים, כמובן, לא פרסמו את תשובתם.


אז העבירה ישראל את המכתב דרך יוסף שניידר. "קיבלתי אותו מהשגרירות. קיבלתי אותו על גליל קרטון נייר טואלט. התשובה הייתה כתובה ביידיש". שניידר ובני חבורתו תרגמו את מכתב התשובה לרוסית והדפיסו 34 עותקים כמספר היהודים הסובייטים שחתמו על המכתב המאשים. לאחר מכן הם איתרו את כתובותיהם ושולחים להם את התשובה. שניידר והחבורה שלו פועלים כמו מקצוענים אמיתיים בתחום הביון: את התשובות היו מקלידים הפעילים בלילות, כשהם מתגנבים לחנות של מכונות כתיבה, ולאחר מכן שלחו אותן באמצעות רכבת דואר, כדי שלא יישארו עקבות שיובילו לריגה.
אבל בחיפוש בדירתו של שניידר מוצאים את המקור המכתב שהגיע מישראל ואת העותק הראשון של התשובה המתורגמת. בחקירות ניסו לייחס לשניידר ניסיון להשתלט על האונייה "מולוטוב" כדי לברוח בה לישראל. בנוסף לכך ניסו לייחס לו ואפילו הכנת רצח של נשיא מצרים נאצר. "כביכול רצינו לארגן את רצח נאצר במהלך ביקורו הצפוי במוסקבה. כאילו שבמועדון הקליעה ליוויתי את האימונים בפקודות: ״אש על הערבים!״ שניידר וחבריו לא הודו בדבר. בסופו של דבר נידון יוסף שניידר ל-4 שנים במחנות מורדוביה באשמת ״סיוע לבורגנות הבינלאומית״ ו״החזקת נשק בלתי חוקית״.
לא ייאמן, אך ריצוי המאסר לא רק שלא עצר את הפעילות הציונית של שניידר אלא אף הרחיבה אותה. "הגולאג עזר לנו. אז ניקיטה חרושצ׳וב אמר בניו יורק שאין לנו יותר אסירים פוליטיים. והחלו לפרק את המחנות בטיישט, בתחנת הכוח ההידרו-חשמלית בבראצק ובוורקוטה.

החלו לרכז את כולם במורדוביה. לשמחתנו הגיעו לשם יהודים רבים נוספים". שניידר התחיל לערוך שיחות עם יהודים דיסידנטים שריצו את המאסר בשל ההשקפות הדמוקרטיות שלהם. הוא סיפר להם על ישראל, לימד אותם שירים בעברית והכירם את חגים יהודיים. "ניסינו להסביר להם שאם כבר נמצאים פה, אז כדאי שישבו על העניין שלנו, על ישראל. אם שם(בברית המועצות) יהיה מרקסיזם, קומוניזם או מונרכיזם, זה לא ענייננו. שהסובייטים יחליטו לבד... כשהייתי מקבל מצה, היינו מחלקים אותה לכל אחד, כדי שכל אחד מהם ירגיש שהוא יהודי. כך גייסנו יהודים רבים לשורותינו". שניידר פיתח צופן סודי. את המסרים המוצפנים הוא שלח עם משתחררים מהמחנה, וכך העביר לישראל מידע מי מן היהודים יושב בכלא הסובייטי.
ואז קרה צחוק הגורל. את הלאומנים כמו שניידר והפשיסטים, איחדו למחנה אחד. הודות לכך לשניידר נוספת "עבודה" חדשה: הוא ״השיג״ תמונות של אנשי האס-אס ומעביר אותן לישראל. "כל אנשי האס-אס והגסטאפו האלה היו מצטייני העבודה במחנה. הם היו ״סוסים זקנים״ שידעו לעבוד. את תמונותיהם הנהלת המחנה תלתה על לוח הכבוד מקומי. והרי הוא רוצח, אתם מבינים, שרצח יהודים". שניידר גנב תמונות של האסירים הפשיסטים. במקביל הוא אסף ארכיון נוסף -- תמונות של אסירים יהודים שנידונו לתקופות מאסר בעקבות ניסיונותיהם לעלות לישראל. כדי להצטלם עם אנשי הקבוצה שלו, שכנע שניידר את צלם שהוזמן למחנה להפיק עבורו "תמונה עם חבר" בתמורה לשיעורי צילום. "אמרתי לו: תעשה שתי תמונות על הַפְרֶיְימִים האחרונים של הסרט. ואחר כך תגזור את הַפְרֶיְימִים ותיתן לי אותם. ואני אלמד אותך". את ארכיון התמונות הזה הצליח שניידר להבריח מהמחנה באמצעות מראה כפופה -- הוא החביא את התצלומים והנגטיבים בין שתי המראות.

לאחר שחרורו נסע יוסף שניידר בכל רחבי ברית המועצות, הפיץ ספרות אסורה בקרב היהודים ואסף ארכיון עבור "יד ושם". הוא צילם את אתרי ההוצאות להורג של יהודים, את פרטיזנים מהגטאות ואת יהודים ניצולי שואה. יוסף תיעד ראיות של ביזת בתי כנסת ובתי עלמין יהודיים. שניידר העביר לישראל כ-3,000 תצלומים. "אחר כך הם[ישראל] ביקשו ממני להשיג תמונות של הרברט צוּקוּרס. השגתי את התמונות ושלחתי אותן לישראל, ומאוחר יותר גם לברזיל. בעקבות כך תפסו את הרברט צוּקוּרס הזה באורוגוואי. ישבתי במחנה עם בן דודו, שנשא את אותו שם המשפחה, ולכן הצלחתי לקבל את התמונה. גם בן דודו היה איש האס-אס. גם את תמונתו הבאתי לישראל". (הרברט צוקורס — חבר ביחידת הענישה של ו. אַרַיְס, שלקחה חלק ברצח ההמוני של יהודים. הוא מעולם לא הובא לדין, אך חוסל על ידי שירותי הביון של ישראל באורוגוואי ב-23 בפברואר 1965).

נאמנותו לישראל, אומץ הלב הבלתי ייאמן והתושייה עזרו ליוסף שניידר לשרוד את מחנה הריכוז הסובייטי ולפלס את דרכו הביתה. שניידר קיבל אישור לעוזב את ברית המועצות ולעלות לישראל בשנת 1969, שם המשיך לצלם. סוף-סוף הוא יכול היה ללבוש בחופשיות את מדי השוטר הישראלי. יוסף שניידר עבד כצלם במחלקת החקירות של משטרת ישראל וכמדריך קליעה. הוא הלך לעולמו בגיל 79. בשנת 2005 מסר בנו אורי לארכיון הציוני המרכזי יותר מ-20 ארגזים של מסמכים, תצלומים, שקופיות וסרטי צילום.

10.12.2020