יוסיך חורול
1929 – 2010

הוא נעצר בשקט – אמו, זינאידה חורול, יצאה מגדרה בחיפושיה אחר בנה. יוסיף בן מיכאל חורול, סטודנט בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת אודסה, יצא מביתו בשעת ערב מאוחרת ונעלם. הרשויות לא הגיבו. רק לאחר שהאישה שלחה מברק לשר ביטחון המדינה של ברית המועצות, אבאקומוב, וביקשה ממנו לאתר את בנה, הגיע ישירות לדירת משפחת חורול רב-סרן של ק.ג.ב. שהודיע לה שאין עוד צורך לחפש את הילד – יוסיף נעצר. היה זה בינואר 1951.
יוסיף חורול בן 22 נאשם בהשתייכות לֹ״קבוצה יהודית בורגנית לאומנית״, שניהלה פעילות נמרצת בקרב סטודנטים.
בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת אודסה ע״ש מצ'ניקוב הוא היה אחד היהודים הבודדים. רבים מחבריו של יוסיף ניסו להתקבל לשם, אך איש מהם לא עבר את המיון. הוא לא הטיל ספק ברמת הכשרתם, אך היהודים התקבלו לפקולטה למשפטים על פי מכסה לא רשמי– לא יותר מ12 אחוז מכלל הסטודנטים.
עד מהרה התיידד יוסיף עם אהרן פלנצאום, וילי גרצמן, אדיק שלפשטיין, ברנרד שורובצקי, רם טורבן, אליק שניידרוב. בת בבת והסטודנטים החלו לחלוק זה עם זה את השקפותיהם על המציאות הסובייטית. בין חבריו הקרובים, שהפכו בתוך זמן קצר לנאשמים בתיק פלילי משותף עם יוסיף חורול, היו לא רק יהודים. הרוסי ויקטור חריסטו מתואר בתיק כ״סטודנט בן לאום אחר, בעל השקפות אנטי-סובייטיות מובהקות״.
לרוב התכנסו החבר'ה אצל וילי גרצמן ולני מונסטירסקי, שאליהם הזמינו את חבריהם בפתק: ״הלכתי לישיבת הסובנרקום הקטן״. ה״ישיבות״ היו למעשה מפגשי סטודנטים אופייניים מלווים בהרבה רעש, אך במהלכן המשפטנים לעתיד דנו בגלוי במשטר הסובייטי ולעגו לו. לחבורה לא קיבלו את כולם, אלא רק אנשים בעלי השקפות דומות, שאיתם אפשר היה לדבר בלי לחשוש מאוזניים זרות.
חורול שהתעניין בהיסטוריה, בספרות ובפוליטיקה, קרא בספרים שהוצאו לאור לפני מהפכה אוקטובר שאודסה הייתה אחד המרכזים של הציונות העולמית. כאשר יוסיף השיג את כתביו של ז'בוטינסקי הוא הבין שהאפשרות הנכונה והיחידה עבור יהודי ברית המועצות היא הקמת מדינה משלהם.
חלק מהחברים הסכימו, אחרים התווכחו, וסברו שאפשר לבצע רפורמה בברית המועצות ולהפוך אותה למדינה, שראויה לחיי אדם, בלי קשר ללאומו. אבל כולם היו תמימי דעים בדבר אחד: המדינה אינה מקיימת את החוקים של עצמה.
שבועיים לאחר מעצרו הוגשו נגד יוסיף חורול אישומים לפי סעיפים 54-10 חלק ב׳ (״תעמולה ואגיטציה אנטי-סובייטית תוך שימוש בדעות קדומות דתיות או לאומיות של ההמונים״) ו־54-11 (״השתתפות בארגון אנטי-מהפכני״) בחוק הפלילי של הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוקראינית.
אנשי הק.ג.ב. טענו כי בינואר 1950 חלק חורול את מחשבותיו עם וילי גרצמן: קבוצת הצעירים צריכה לעסוק לא רק בדיבורים, אלא לעבור לפעולות ממשיות ולמצוא אנשים בעלי דעות דומות. עקב כך הוגדר חורול כאחד ממנהיגי הארגון האנטי-סובייטי. בכל הנוגע לתעמולה האנטי-סובייטית היה הדבר פשוט יותר: יוסיף אכן היה חבר קומסומול גרוע.
ההלשנה הראשונה על חורול לק.ג.ב. הגיעה ב־27 במאי 1950 מסוכנת שכינויה היה ז'לטקובה. הסוכנת דיווחה כי לאחר שהתיידדה עם חורול, נודע לה על השקפותיו האנטי-סובייטיות והלאומניות. ז'לטקובה דיווחה כי כבר בתקופת הפינוי לקזחסטן סולק יוסיף מן הקומסומול בשל לאומנות, ובאודסה חזר לארגון במרמה.
על פי דיווחי הסוכנת, חורול נהג להשמיע לא פעם מחשבות חתרניות: הנהגת המפלגה בברית המועצות הפכה לצמרת בירוקרטית, שתסולק באמצעות הפיכה מפלגתית: ״איזה אושר לעם מעניין אותם, אם בכיסיהם הם מחזיקים קופסאות סיגריות מוזהבות?״
על בסיס דיווחיה של ז'לטקובה, באוגוסט 1950 פתח המינהל החמישי של הק.ג.ב. במחוז אודסה תיק סוכנים נגד חורול וחבריו, שכונה ״המהמרים״. לאחר מעצרם של ה״מהמרים״ המשיכה ז'לטקובה לרגל אחר הבחורים שנותרו חופשיים ואחר הוריהם של העצורים.
מי הייתה אפוא הסוכנת ז'לטקובה? ככל הנראה, מי שהלשינה על חורול וחבריו הייתה סטודנטית מאותה פקולטה למשפטים, נינל נמירינסקי, אהובתו של יוסיף. בשנת 1989, כאשר התיק נגד חורול ו״המהמרים״ האחרים נבחן מחדש, חקרו החוקרים את העדים שנותרו בחיים. מאודסה נשלחה לווורושילובגרד הוראה מיוחדת: לחקור את נינל בת יעקב נמירינסקי, שבאותה עת כבר הייתה עורכת דין מוערכת. הנהלת הקג״ב האוקראיני במחוז וורושילובגרד סירבה לבקשת עמיתיה מאודסה, וקבעה כי כל פעולות חקירה בנוגע לנמירינסקי אינן רצויות משיקולים מבצעיים.
במשפט, בנובמבר 1951, ניסה חורול לקחת על עצמו את מלוא האשמה בפעילות האנטי-סובייטית. ״במדינה הסובייטית אין חופש הביטוי, וכל מדינות הדמוקרטיה העממית הן בובות של הקרמלין!״ – איש מהנוכחים מעולם לא שמע דברים כאלה בבית המשפט באודסה.
בהשוותו את מצב היהודים לגורלם של העמים המדוכאים — הקלמיקים והטטארים — הדגיש חורול כי איש לא השפיע על השקפותיו. ככל שהתבגר, הגיע בעצמו למסקנות דומות.
יוסף נידון ל25 שנות מחנות עבודה בכפייה ולחמש שנות שלילת זכויות. גם ״שותפיו לפשע״, גרצמן ושצ'ורובצקי, קיבלו 25 שנות מאסר. מונסטירסקי, פלנצבאום ושניידרוב ״יצאו בזול יחסית״-- כל אחד קיבל עשר שנים בלבד.
לאחר הרשעתו של יוסף התעסקו השלטונות באימו. על זינאידה בת יוסף, כלאומנית יהודית רדיקלית, הלשינה אותה סוכנת ז'לטקובה. חצי שנה בלבד לאחר הרשעת בנה, ב31 במרץ 1952, נידונה זינאידה בת יוסף חורול ל25 שנות מחנות עבודה בכפייה ולחמש שנות שלילת זכויות.
בהיותו במחנה המשיך חורול להתכתב עם נליה נמירינסקי. הוא ביקש ממנה לסייע לו לברוח. אהובתו מעולם לא השיבה למכתביו. לעומת זאת, המכתבים האלה הופיעו פתאום כאשר גזר הדין בעניינם של יוסף וחבריו נשלח לעיון מחדש לאחר מותו של סטלין. החברים שוחררו, ואילו יוסף נשלח שוב למחנה – אם כי הפעם ל״עשר שנים בלבד״. שם נודע לו על מות אימו.
הוא שוחרר במסגרת החנינה של 1956. יוסף חורול חזר לאודסה. הוא לא ויתר על שליחותו והמשיך להפיץ את רעיון הציונות בקרב יהודי אודסה. אשתו, איטה ברליאנשצ'יק, סייעה לו בכך. היא נולדה בחרבין וב1947 ונשארה בברית המועצות בניגוד לרצונה.
הרשויות הצמידו לבני הזוג מעקב חיצוני קבוע, והם נאלצו לעזוב את אודסה. בשנת 1960 עברו יוסף ואיטה חורול לריגה, שבה הייתה קבוצה ציונית גדולה ופעילה. יוסף הצטרף מיד לשורותיה והחל להקים קבוצות לימוד ההיסטוריה היהודית ולהפיץ חומרי לימוד עברית וספרות ציונית שיצאה לאור בחו״ל.
מקובל לראות ביוסף חורול את אבי הסאמיזדאט רב-התפוצה הראשון בברית המועצות. בשנת 1963, למרות הסכנה להיעצר שוב, הוא הצליח להדפיס בחשאי בבית דפוס ממשלתי בריגה שירים של ביאליק, מאמרים של ז'בוטינסקי ואת ״אקסודוס״ מאת לאון יוריס. יוסף חורול הביא לבירת ברית המועצות שלוש מאות עותקים מכל אחד מהספרים האלה, וקבוצתו של מאיר גלפונד הפיצה אותם במוסקבה, לנינגרד, קייב ואפילו באזור הרי אורל.
בשנת 1969 עלו יוסף ואיטה חורול לישראל. בארץ אבותיו השתלב הבצלחה יוסף חורול ומיד השליך את עצמו בכל כוחו אל הפוליטיקה. הזיכרונות שלו מהאופן שבו הבולשביקים דיכאו כל דעה שהייתה שונה מזו הרשמית גרמו לו פעם אחר פעם להתייצב לצד הצדק. כך, למשל, הוא יצא נגד האיסור על המפלגה הקומוניסטית בישראל. אדם טוב וציוני אמיתי, לדעתו של חורול, חייב להיות לא מרוצה מהממשלה. בלי ביקורת לא יהיו התפתחות ודמוקרטיה!
בישראל סייעו יוסף ואיטה חורול לעולים חדשים למצוא עבודה, הקימו קרן סיוע לעולים חדשים, וארגנו מערכת לשליחת חבילות ומכתבים למחנות המאסר הסובייטיים לחבריהם ולשותפיהם למאבק.
יוסף חורול מעולם לא התעקש על שיקומו המשפטי, אך במרץ 1990 נבחן תיקו מחדש והוא הוכרז כחף מפשע. בסתיו אותה שנה, מיד לאחר שהגבולות נפתחו, נסע יוסף בן מיכאל לברית המועצות והקים אנדרטה לאימו, זינאידה חורול, שמתה במחנה מינלאג באינטה. עליה כתוב: ״לאין ספר נשים האלמוניות – קורבנות הטרור הסטליניסטי. שמותיכן יחיו לנצח״.
אסיר ציון הלך לעולמו בישראל ממחלת לב קשה ב1 בינואר 2010. הוא לא כרע ברך בפני מדכאי עמו, ולא הטיל ספק ולו לרגע בנכונות הדרך שבה בחר. וכשם שדוד ראה בשעתו את גוליית המובס, כך זכה גם יוסף חורול לראות במו עיניו את מותו של הקולוסוס שנקרא ברית המועצות.








