מָרְקֶל שבאייב
1907 – 1978
בנלצ'יק התרחש במהלך מלחמת העולם השנייה נס הפורים של ממש. אדם אחד, בעזרת תחפושות, שירים וריקודים, הצליח להציל ממוות כמה אלפי ג'וּהוּרִי – יהודי הקווקז. שמו של האיש היה מָרְקֶל שבאייב, והוא היה החייט המפורסם ביותר בנלצ'יק.
בשנת 1907 נולד בנלצ'יק, לאביגדול שבאייב, חייט מקומי ולאשתו דריה איסאייביץ' הבן, וקראו לו מָרְקֶל. משפחת שבאייב הייתה אחת המשפחות המכובדות ביותר, לא רק ב״קולונקה״ (כך כינו אז בפי העם את הרובע בנלצ'יק שבו התגוררו יהודי ההרים- ג'וּהוּרִי), אלא בעיר כולה: אביגדול שבאייב תפר את כובעי האסטרחן(קרקול) הטובים ביותר בנלצ'יק – כיסוי הראש המסורתי של הג'יגיטים המקומיים.
גידול הילדים היה בעיקר באחריות האם – דריה בת נַחְשׁוּם. היא הייתה ילידת גְּרוֹזְנִי, עיר שבה הקפידו במיוחד על שמירת המנהגים היהודיים. הילדים קיבלו חינוך יהודי מסורתי, ובמקביל למדו גם מדעים ואומנויות כלליות. אחותו הבכורה של מָרְקֶל הייתה האישה הראשונה שעסקה בגאולוגיה בכל צפון קווקז. מָרְקֶל עצמו גילה כבר מילדות כישרונות יוצאי דופן ליצירה: הוא צייר, רקד, למד נגינה בכינור וחיבר שירים בכמה שפות.
בשנת 1929 עמד מרקל הצעיר המוכשר בראש אַגִיטְבּרִיגַדָה. כך נקראו אז קבוצות יצירה של צעירים שהופיעו בהצגות ובמופעי קונצרטים. לאַגִיטְבּרִיגַדָה של שבאייב היה מאפיין מעניין -- היא הורכבה מיהודי הרים ונועדה לקדם את היצירה העממית היהודית. המדינה הסובייטית עסקה באותה תקופה באופן פעיל ב״בניית תרבות״ וניהלה מדיניות של ״שוֹרַשִׁיזָצִיָה״ – עידוד התרבויות של העמים הקטנים. בגלל זה היוזמתו של שבאייב השתלבה טוב ב״זרם״ הכללי של המדיניות הסובייטית בעניין. במסגרת הבריגדה פעלו שלוש סדנאות: תיאטרון, כוריאוגרפיה ומוזיקה. שירים בשפת הַטָט היו בשפע, אבל מחזות כמעט שלא היו, ולכן מָרְקֶל חיבר מחזה משלו בשם ״עבדי בגדד״ – דבר בלתי נתפס כמעט באותם ימים!
עד מהרה הפכו הצעירים היהודים למשתתפים באולימפיאדות (כך כינו אז מופעי אמנות חובבים) הקברדינו-בלקריות המחוזיות, באולימפיאדות של חבל צפון הקווקז ובאולימפיאדות הכלל-סובייטיות, והתפרסמו ברחבי הקווקז. ובשנת 1934 קיבל ההרכב כבר להקת מחול מקצועית בשם ״ קָבָּרְדִינְקָה״, שקיימת עד היום.
ככל הנראה, עתיד תיאטרלי מזהיר ציפה לשבאייב, אבל בשנת 1935 נפטר אביו אביגדול, והאחריות על המשפחה הגדולה נפלה על כתפיו של מרקל הצעיר. הוא נאלץ לוותר על התקוות להמשך לימודים ולעיסוק באומנויות הבמה. כגבר הבכור במשפחת ג'וּהוּרִית מסורתית גדולה, שבאייב נאלץ לחזור למלאכת האבות – תפירת כובעי האסטרחן.
אדם אחר במקומו אולי היה שוקע בעצב, אבל מָרְקֶל החל ללמוד בהתלהבות את המלאכה החדשה. נוסף על הכובעים, הוא הרכש במהירות את אמנות הגזירה והתפירה של חליפות גברים. המנהלים המקומיים קיבלו בעבודה הקצבות של בדים והם היו מביאים אותן לחייט הצעיר: רק הוא ידע לתפור בנלצ'יק חליפות אופנתיות, כמו אלה של מזכירי המפלגה הגדולים במוסקבה.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה גויס מרקל שבאייב, כמו רוב הגברים המקומיים, לצבא האדום. בקיץ 1942, בהיותו באזור סטלינגרד, קיבל החייל שבאייב פקודה להשיג ליחידתו ברזנט. היחידה סבלה ממחסור בחומרים נחוצים, ושבאייב נזכר שבמוֹזְדּוֹק יש בית חרושת לברזנט. לאחר שדיווח על כך למפקד, הועמדו לרשותו משאית ומסמך אל הלשכה הצבאית במוזדוק. הדרך למוזדוק עברה דרך העיר פרוחלאדני, שנמצאה במרחק כ־60 קילומטרים בלבד מנלצ'יק. שבאייב עשה סיבוב קטן ולן בבית. בבוקר נחסמה לפתע הדרך לפרוחלאדני — הגרמנים פתחו במתקפה. מרקל נאלץ להישאר בנלצ'יק שליד החזית, יחד עם משפחתו.
בסוף אוקטובר 1942 נכנסו לעיר יחידות גרמניות ורומניות. מעל יהודי נלצ'יק ריחפה סכנת מוות, אך הם היו מודעים לכך. רק מרקל שבאייב הבין את חומרת המצב. לאחר שירותו בצבא הוא ידע היטב מה הגורל הצפוי לעמו. מעבר לקו החזית חדרו ידיעות על מעשי זוועה שביצעו הנאצים כלפי היהודים. הוא עצמו היה נתון בסכנה גדולה עוד יותר: שבויי מלחמה יהודים מהצבא האדום כלל לא נשלחו למחנות, אלא הוצאו להורג במקום.
יחד עם כוחות הפשיסטים נכנסו לעיר יחידות האס-אס וס.ד. שעסקו ב"פתרון הסופי ". על פי פקודת מפקד אֵינְזַצְגרוּפָּה D הגרופּנפירר ולטר בירקאמפ, נצטוו כל היהודים להירשם ולשאת את התלאי הצהוב. יהודי ההרים חיבלו בצו הזה – עבור אדם מן הקווקז, ענידת סימן כלשהו הייתה השפלה שלא תיאמן!
אך הפשיסטים, שהיו מודעים היטב לקיומה של אוכלוסייה יהודית ילידת המקום בנלצ'יק, החליטו להשיג את מטרותיהם בדרך אחרת: באמצע נובמבר 1942 ציוו הכובשים על כל היהודים ללא יוצא מן הכלל להתאסף למחרת השכם בבוקר ליד בניין הַקּוֹמֶנְדַטוּרָה. התירוץ שנבחר היה הקל ביותר כדי שהקורבנות לעתיד לא יחשדו במה שמאיים עליהם – כביכול היהודים המקומיים כונסו על מנת להישלח לעובדות.
באותה עת שכן בביתו של שבאייב קצין גרמני. הוא גילה לבעל הבית את תוכניות האס-אס וסיפר ועל כך שהוגש מכתב הלשנה נגד בני משפחת שבאייב - אחת השכנות דיווחה לפשיסטים שהם יהודים. "היה ערני, מרקל!" – אמר הדייר הגרמני. הוא דיבר רוסית לא רע.
מרקל שבאייב וקרוביו עברו במשך הלילה כמעט על כל תושבי הקולונקה, הזהירו אותם מפני הסכנה והפצירו בהם שלא לציית לפקודה. בבוקר התאספו ליד בניין הקומנדטורה כמה עשרות משפחות של פליטים יהודים אשכנזיים ושלוש משפחות של יהודי הרים מקומיים, שהחליטו בכל זאת להתייצב בנקודת האיסוף. כולם הוצאו להורג.
מותם של מספר קטן של יהודים לא סיפק את אנשי האס-אס. בהיעדר ניסיון היה להם קשה להבחין מיהו הקברדיני, מיהו הטאטי, מיהו הבלקרי ומיהו היהודי ג׳והרי, אך הם היו משוכנעים שעם הזמן יצליחו לאתר ולהשמיד את כל האוכלוסייה היהודית של נלצ'יק.
היה צורך לפעול במהירות ובנחישות. שאבייב פנה לעזרת אחיו הקווקזים. בנלצ'יק הקימו הכובשים את "נציגות האינטרסים של קברדינו־בלקריה", שבראשה עמד עורך הדין הסובייטי לשעבר, בן למשפחה מיוחסת, סלים טאגירוביץ' שאדוב – הנאצים קיוו שבאמצעות גוף כזה יצליחו לזכות באהדת האוכלוסייה המקומית. שאדוב הכיר את שאבייב עוד מתקופת פעילותו בתיאטרון.
שבאיב הגיע ל״נציגות״ בתור ראש משלחת של זקני קווקז והודיע לשאדוב על התוכניות של הנאצים. סלים שאדוב יצר בדחיפות קשר עם מפקד קבוצת ארמיות "A" בקווקז, גנרל־פילדמרשל אוולד פון קלייסט, שאישר כי האס-אס והס.ד. מתכוננים להשמיד את יהודי ההרים בנלצ'יק וביישובים הסמוכים. על המבצע היה אמור לפקד האוברשטורמבאנפיהרר של האס-אס אלויס פרשטֶרֶר. בסוף דצמבר 1942 הוא פנה אל הנציב הצבאי של נלצ'יק, מפקד גדוד "ברגמן" שהורכב מבני האוכלוסייה המקומית, תיאודור אוברלנדר, וביקש להקצות פלוגת חיילים שתסייע בהוצאה להורג שך כ2,000 מיהודי ההרים.
שאדוב הגה את התוכנית הבאה: על פי דרישתו נשלח לנלצ'יק ניקולאי פופה. פופה היה גרמני ממוצא רוסי, חוקר ואתנוגרף(חוקר תרבויות העמים). הוא חקר את מוצאם של יהודי הרים בתור מומחה לאתנוגרפיה. לעוזרו מונה מומחה לקווקז, פרופסור דיטרס מאוניברסיטת בון. לאחר שעיין בחומרים, חיבר פופה דוח סיכום ובו קבע כי למרות דתם היהודית, יהודי ההרים אינם יהודים במוצאם, אלא טאטים – איראנים שקיבלו על עצמם את הדת היהודית, ואתנית הם קרובי משפחה של הטאטים המוסלמים. במילים אחרת הטאטים הם אחד מעמי הרי הקווקז הרבים.
אוברלנדר, שלא היה מעוניין לקלקל את היחסים עם האוכלוסייה המקומית, קיבל את הדוח בחיוב והציע לאנשי האס-אס שלא למהר עם ההוצאות להורג, אלא לערוך תחילה סיור ביקורת ב"קולונקה היהודית" בנלצ׳יק.
מי שהיה אמור לארח את אנשי האס-אס בביתו ולהכיר להם את האוכלוסייה המקומית היה מרקל שאבייב.
לאף הצגה שבאיב לא התכונן ביסודיות כזאת כפי שהתכונן לביקור הזה. הרי היו תלויים בו חייו שלו, חיי משפחתו וחייהם של כל קרוביו וחבריו! תוך כמה ימים שבאיב הפך את "הקולונקה היהודית" למוזיאון מופתי לאתנוגרפיה של צפון הקווקז. כל הרהיטים האירופיים הוצאו מן הבתים. ספרי התורה הוחבאו בבית העלמין. היהודים הולבשו בתלבושות הלאומיות הקברדיניות. הזקנים, שחבשו כובעי האסטרחן קברדיניים שתפר מרקל, נראו קווקזים לכל דבר ועניין. איך אפשר שלא להיזכר בפורים – החג היהודי של התחפושות!
את "האורחים היקרים" קיבלו באירוח קווקזי מסורתי. היין זרם כמים, והשולחן קרס תחת עומס המאכלים הלאומיים. אנסמבל השירה והריקודים בניצוחו של בעל הבית ביצע ריקודים קווקזיים. לאחר ארוחת הערב הובלו האורחים השיכורים לסיור בבתי היהודים, שבהם לא נותר דבר יהודי, מלבד היהודים עצמם.
אוברפיהרר האסאס ואלטר בירקאמפ והאוברשטורמבאנפיהרר של האס-אס אלויס פרשטרר היו מוקסמים ופסקו פה אחד: תושבי ה"קולונקה" הם טאטים, לא ייתכן שאלה יהודים! פרשטרר אף הפגין מידה מסוימת של סלחנות: "הדת המשעשעת שלהם אינה מעניינת אותנו. אם הם רוצים להיות יהודים מבחינה דתית, לא אכפת לנו. אנחנו פועלים נגד הגזע היהודי ולא נגד הדת".
למחרת, ב־26 בדצמבר 1942, קיבל רַיְיכְסְמִינִיסְטֶר לשטחי המזרח הכבושים ואחד מגדולי המרצחים של העם היהודי, אלפרד רוזנברג, דיווח מבירקאמפ. הוחלט שלא לפגוע ביהודי ההרים. יתרה מזאת, מרקל שבאייב, בן גזע ארי אמיתי וידיד גרמניה, הופקד על הקמת "המועצה הלאומית של הטאטים". הוא קיבל משימה חשובה: לאסוף ב״קולונקה״ מצעי מיטה, בגדים חמים וכלי מטבח לצורכי הצבא הכובש. הקולונקה היהודית נשמה לרווחה...
המלחמה נמשכה. החיים בנאלצ'יק היו קשים. הגרמנים דרשו לחם ושעשועים – היה צורך לרצות אותם בכל דרך אפשרית. בעלי בריתם, הרומנים, שוטטו ברחובות ולקחו מהתושבים כל דבר שנפל לידיהם. שבאייב לא איבד את עשתונותיו ואת חוש ההומור שלו: פעם אחת, לאחר שקצין גרמני בכיר כלשהו מסר לו מעיל צבאי לתיקון, הוא תלה את המדים בפרוזדור הכניסה – כששודדים רומנים פתחו את הדלת וראו את סמל הנשר הנאצי, הם נסוגו בבהלה אל הרחוב.
נאלצ'יק שוחררה בידי הכוחות הסובייטיים ב־4 בינואר 1943. לאחר שחרור העיר, שבאייב הועבר לטיפול ה"סמרש" – הוא נעצר בשל שיתוף פעולה עם הנואצים. אך הוא שוחרר במהרה. על פי שמועות מכתב של יהודי ההרים, שהיה ממוען, ככל הנראה, לסטלין או למולוטוב, סייע לכך. ועדת חקירה מיוחדת של משרד הפנים של הרפובליקני הגיעה בשנת 1955 למסקנה הסופית כי "איש ההרים" מהולל חף מפשע.
עד יום מותו, בשנת 1978, היה שבאייב חבר מוערך בקהילת יהודי ההרים. הוא לא רק תפר בגדים לכל תושבי העיר, אלא גם צייר קריקטורות לכתב העת "קרוקודיל". הוא גם לא נפרד מן המוזיקה והמחול. שום חתונה לא התקיימה בלי שבאייב, שבדרך כלל היה חוזר הביתה רעב – כה עסוק היה בלשמח את האורחים, שלא נותר זמן לטעום מהכיבוד.
כאשר יהודי ההרים של נאלצ'יק חוגגים את פורים, הם זוכרים לא רק את אסתר המלכה, אלא גם את מרקל שבאייב, שהציל את עמם בשנת 1942.
26.03.2020
פרדי רוטמן