כאשר יצא ברוסיה בשנת 2006 סרטו של אלכסנדר אָטָנֶסְיָאן ״סְווֹלוֹצ'י״ ("מנוולים"), הקהל התפצל מיד לשני מחנות יריבים. שורותיהם המסודרות של המבקרים יצאו במתקפה על תסריטאי הסרט, ופסק הדין הסופי היה: ״אני לא מאמין״”.

הרי העלילה נשמעת לא אמינה ומשכנעת במיוחד. במהלך מלחמת המולדת הגדולה מקבל קולונל וִישֶׁנֶבֶּצְקִי משימה רבת אחריות: להכין קבוצת חבלה שתשבש את פעולותיהן של מקבץ יחידות גרמניות מובחרות בשם " אֶדֶלְוֶויס". קבוצת החבלה מורכבת מנערים נואשים בני 14–15 -- יתומים שאיש לא יחפש אחריהם. הנערים נשלחים למחנה הררי חשאי, ושם הם עוברים הכשרה מיוחדת.
ברור שאפשר לתהות: מדוע להצניח ילדים, שהם מטבעם לוחמים פגיעים יותר, במסגרת מבצע מיוחד שכזה? נכון שבילדותנו קראנו לא מעט על ״בני הגדוד״ ועל פרטיזנים צעירים, אבל על הלוחמים שעברו הכשרה מיוחדת ...פחות, אם בכלל.

בסרט אמנם הגזימו קצת, אבל סיפורו של מקס דוידוביץ' פריוולר מוכיח: לוחמי קומנדו צעירים אכן היו בצבא האדום — והם נלחמו בנאצים בהצלחה רבה.

עד הקיץ 1941 חי מקס פריוולר, אז בן העשר, חיים רגילים של ילד נטול דאגות. בקיץ הוא היה רץ עם חבריו להתרחץ בנהר פרוט, שזרם לא הרחק מכפר הולדתו מִיקוּלִיצִ'ין במחוז סְטָנִיסְלָב (כיום מחוז אִיוָואנוֹ-פְרַנְקִיבְסְ) והיה אוסף פטריות ופירות יער, ובחורף היה גולש בצחוק במזחלות במורדות הר מיקוליצ'ין, שנתן את שמו לכפר.

הכול השתנה עם בואם של ההונגרים לכפר. יומיים לאחר פרוץ המלחמה הם שלחו את כל יהודי המקום לגטו וחייבו אותם לענוד טלאים צהובים מגוחכים. אביו דוד, ואימו מלכה, ניסו להחזיק מעמד, אבל איך אפשר היה להירגע כאשר אותם מרצחים לא הניחו אפילו להירש פריוולר בן 101 למות בשקט? סבו של מקס מת מהתקף לב לאחר שלא עמד בהתעללויות.

הכובשים החלו ב״פתרון הסופי״ כמעט מיד. אבל כאשר בוזז תאב בצע -- שהיה גם מפקד הגסטפו המקומי, גילה שהטחנה והמנסרה בכפר דְּלִיאָטִין, שהיו בבעלות משפחת פריוולר, מצוידים לפי המילה האחרונה בטכנולוגיה דאז, הוא חייב את אב המשפחה דוד פריוולר להתחיל לפרק אותם על מנת להעביר את ציוד לעיר מולדתו בגרמניה.

לא הספיק אביו של מקס להשלים את משימתו, הדפיקה נשמעה בדלת: "פריבלר, תתארגן ליציאה!" הם לקחו איתם גם את מקס הבוכה, שנצמד לרגלי אביו. מכאן והלאה הכול היה כמו בסיוט לילה: תא מעצר זמני, צעדה יחפה אל גדת הנהר, מטח רובים מחריש אוזניים, ריח האדמה הלחה.

מקס ניצל בזכות אביו – שדחף אותו לתוך בור שנייה לפני מטח היריות. כל הכדורים פגעו באב. ואפילו זו שננעצה בגב הילד האוטה קודם על ידי גוף אביו.

הילד התעורר וראה שמיים כחולים. באוזניו עוד הדהדו דברי אביו, שנאמרו ערב ההוצתםה להורג: "אתה חייב להישאר בחיים ולספר לאחרים מה עשו לנו חיות אדם האלה רק בגלל שאנחנו יהודים".
בביתם של מכרים פולנים לא שמחו לראות את הילד היהודי הקטן – הם דחפו אותו החוצה עירום מדמם. את חייו הצילו ידידיו הוותיקים של משפחת פריוולר, משפחה האוקראינית בשם נֶמְצ'וּק.
מלכה פריוולר, אחיו הקטן ברליק ואחותו הקטנה הוכנסו לגטו סטניסלב, שם וסבלו מרעב קשה. זמן קצר לאחר מכן ממש לנגד עיניו של מקס, שהתגנב מעבר לגדר אל "רחוב היהודים", נרצחו באכזריות אמו ואחיו הקטן: את ברליק קרעו לגזרים שוטרים משתפי פעולה, ואת האם, שבזמן הפוגרום דחפה ובכך הרגה אחד מהפורעים, תלו על מרפסת בניין.

לרגע איבד הילד את עשתונותיו וכמעט צעק בקול, מה שהיה עלול להסגיר אותו. אך בשיחים הוא לא היה לבד. ידיים חזקות אטמו את פיו וקול גברי לחש לו באוזן: "אל תשתגע, זו התאבדות. אתה חייב לשרוד למענה. לשרוד – ולנקום".

מקס פריוולר החל את מסע נקם שלו בשורות המחתרת בגטו בגיל 11. לאחר מכן הוא שוב הגיע אל חסידי אומות העולם, איוואן וייבדוקיה נמצ'וק. מהם עבר ליחידה פרטיזנית בהרי הקרפטים, שם נלחם לצד מבוגרים.

היה קשה מאוד, אך מראות זוועה שכל הזמן עמדו לו מול העיניים והמילים שאמרו אביו ואיש המחתרת, הניעו אותו במאבק בלתי מתפשר.