אסתר ציילינגולד
1925 – 1948

משפחת ציילינגולד מקורה בפולסיה שבבלארוס. שם, בפינסק, נולד נפתלי ציילינגולד, חסיד קרלין בולט, שהתפרסם כמוציא לאור של ספרים יהודיים. אדמו"רי שושלת קרלין-סטולין קראו לחסידיהם לעלות לארצה וראו בעין יפה את רכישת ההשכלה הכללית לצד לימודי הקודש. נפתלי הקים בתי הוצאה לאור בוורשה ובווילנה, ובערוב ימיו עלה לארץ ישראל.
בנו של נפתלי, משה-לייב, פיתח את העסק המשפחתי בלונדון. הוא ורעייתו חנה, בת משפחת פניכל, דאגו שבתם אסתר תשמור על המסורת היהודית ובה בעת תרכוש השכלה כללית מעולה.
אסתר ציילינגולד, נכדתו של נפתלי ציילינגולד, נולדה ב־27 ביוני 1925 בשכונת וייטצ'אפל בלונדון, שהייתה מוקד משיכה למהגרים יהודים מרוסיה. בילדותה היא אהבה לבלות בחנותו של אביה ברחוב אולד מונטגיו ובמשרדו ברחוב המוזאיונים, שבו נשמרו הפריטים היקרים ביותר באוסף הספרים העתיקים שלו. לצד פעילותו המסחרית שימש משה-לייב גם כיועץ למוזיאון הבריטי בתחומי ההבראיקה והיודאיקה.
אסתי הצטיינה בלימודיה. לאחר שסיימה את לימודיה בבית ספר יסודי יהודי, התקבלה לבית הספר היוקרתי נורת' לונדון קולגיאלי. בהמשך זכתה במלגת לימודים בגולדסמית'ס קולג', שם בחרה ללמוד הוראה. היא התכוונה ליישם את הידע שרכשה בארץ ישראל.
ההחלטה לעלות לארץ ישראל התקבלה במשפחה עוד שנים קודם לכן. אביה של אסתר היה בצעירותו אחד ממייסדי תנועת הנוער הציונית "השומר הדתי". סבה נפתלי היה שותף להקמת תנועת "המזרחי", נמנה עם חברי הוועד הפועל של הקרן הקיימת לישראל, השתתף בקביעות בקונגרסים הציוניים וציפה שבנו ומשפחתו יעזבו את אנגליה ויצטרפו אליו בארץ המובטחת.
מנעוריה הייתה אסתר פעילה ב"ברית חלוצים דתיים", ארגון שהכשיר צעירים לעלייה לארץ ולעבודה בקיבוצים. יו"ר הארגון, אריה הנדלר, סיפר לימים שאסתי הייתה דוגמה למופת לכל בני הנוער הציוני-דתי בלונדון.
בקיץ 1945 צפו אסתר ואחיה הצעיר אשר בסרט תיעודי שהציג ניצולי שואה כחושים. המראות זעזעו את השניים. אסתר ביקשה מאביה להתיר לה לנסוע לגרמניה ולהתנדב שם, אך משה-לייב עמד על כך שתסיים תחילה את לימודיה בקולג'.
באוגוסט 1945 נסעה אסתר בחשאי לצפון אנגליה כדי לקבל בשדה התעופה את פניהם של בני נוער יהודים ששרדו את מחנה הריכוז טרזיינשטט. היא החלה להתנדב במרכז הקליטה בווינדרמיר, שהקים ארגון הסעד המרכזי של יהודי בריטניה לשם שיקומם של הילדים האלה.
כששבה ללונדון כדי להמשיך בלימודיה, הקימה אסתר מרכז מיוחד לילדים ניצולי שואה. סיפוריהם של הילדים ששרדו את המחנות ואת צעדות המוות שכנעו אותה כי העם היהודי זקוק לבית לאומי משלו, שיבטיח את הישרדותו.
בקיץ 1946 היא החליטה סופית לעלות לארץ ישראל. לאחר שקיבלה אשרת עבודה כמורה, הגיעה אסתר לירושלים ב1 בדצמבר. היא החלה ללמד בבית הספר אוולינה דה רוטשילד – בית הספר היהודי הראשון לבנות דתיות ששפת ההוראה בו הייתה עברית.
אסתר התאהבה בארץ. כשאמה ניסתה לשכנע אותה לשוב לאנגליה, השיבה הצעירה: "הבית שלי בירושלים". היא התאחדה עם קרובי משפחתה שעלו מפולין בשנות העשרים, וביקרה בקיבוצים בצפון הארץ, בים המלח ובמדבר יהודה.
אולם ההסתגלות לחיים בארץ לא הייתה פשוטה, וגם עבודתה בבית הספר הייתה כרוכה בקשיים. במכתב לחברתה הודתה אסתי: "ילידי ארץ ישראל, הצברים, פשוט שופעים מרץ וחוצפה... הבעיה האמיתית היא לגרום להם לשתוק ולאפשר למורה ללמד אותם משהו!" לצד עבודתה בהוראה התנדבה גם בבית החולים הדסה.
ב־29 בנובמבר 1947 קיבלה עצרת האו"ם את תוכנית החלוקה של ארץ ישראל. למחרת הצטרפה אסתר לשורות "הגנה". עוד במאי 1945 הזהיר אביה כי הקרב העיקרי של העם היהודי עוד לפניו.
החלטתה לאחוז בנשק הבשילה על רקע מדיניותה של בריטניה. הצי המלכותי מנע מהאוניות שהובילו יהודים ניצולי מחנות ההשמדה וגירש אותם למחנות מעצר בקפריסין. העיתונות הבריטית הסיתה את דעת הקהל נגד היישובים היהודיים, ובכך העמידה בסכנה גם את הקהילות היהודיות באנגליה. חיילים בריטים עצרו לוחמי "ההגנה", ולעיתים אף הותירו אותם בכפרים ערביים לחסדי ההמון. אסתר סייעה ללוחמים והסתירה את נשקם מתחת לבגדיה.
כעבור זמן קצר היא החלה לשרת בגדוד חיל הרגלים של גדוד ״מוריה״ בחטיבת ״עציוני״. כשהוכרז על גיוס לשירות פעיל, אסתר התנדבה להתגייס. היא הייתה היחידה במחלקתה שעשתה זאת. תחילה היא הוצבה כטבחית ליד הכפר צובא.
בהמשך אסתר עברה טירונות בבית הכרם בירושלים. היא הגיעה לאימונים בטרמפים תוך סיכון חייה, למדה לירות ורכשה מיומנויות לחימה בסיסייות.
אסתר, שהתחנכה על ברכי המסורת הבריטית, נראתה כציפור מוזרה במדי צבא גדולים ממידותיה עד גיחוך, אך התייחסה לתפקידה במלוא הרצינות.
בתום ההכשרה נשלחה ליישוב נווה יעקב, שוב כטבחית. אולם באחת ההתקפות הערביות סירבה אסתר להיכנס למקלט, נטלה רובה והרגה לפחות שישה מן התוקפים.
במרץ 1948 החליט פיקוד ה״הגנה״ להעביר את הנשים לעורף לתפקידי עזר. אסתר צייתה לפקודה ושירתה במחנה חטיבת ״עציוני״ בירושלים, שם עסקה במעצר משתמטים מגיוס. נוסף על כך, היא סייעה בטיפול בפצועים בבית החולים ועבדה כקריינית בתחנת הרדיו המחתרתית ״קול ההגנה״. בשבתות הלכה ברגל לאולפן המחתרתי דרך אזורים מסוכנים, כדי לא לחלל שבת. הייתה לה גם משימה נוספת מיוחדת מטעם שירות המודיעין של ה״הגנה״: באמצעות מבטאה הבריטי אתסר הצליחה לדלות מידע מקצינים בריטים.
זמן קצר לאחר מכן הצליחה ציילינגולד להשיג העברה לעיר העתיקה הנצורה בירושלים, שהייתה נתונה במצור של כנופיות ערביות מאז דצמבר 1947. בהסתמך על דרכונה הבריטי, ניסתה במשך שבועות להשיג אישור להצטרף לשיירות הבריטיות ולהיכנס לעיר העתיקה כאזרחית בריטית, ובסוף אפריל הצליחה להגיע אל המגינים.
ב14 במאי 1948 עזבו הבריטים את ירושלים. בעקבות מבצע שערכה ה״הגנה״ בסיוע האצ"ל והלח"י, השתלטו הכוחות היהודיים על שטחה של מערב ירושלים. אולם ב18 במאי נכנס לעיר העתיקה הלגיון הערבי הירדני בפיקודו של הגנרל הבריטי ג'ון גלאב. הרובע היהודי נותק. להגנת 1,400 תושביו היהודים נותרו 150 לוחמי ״הגנה״ בלבד.
אסתר מונתה לקשרית: תחת אש תופת העבירה תחמושת ומזון. הפקידו בידיה מקלע. בהתקפות הייתה בשורות הראשונות, ובנסיגה הייתה האחרונה לסגת.
ב־16 במאי נפצעה אסתר מירי צלף ערבי. היא סירבה בתוקף להתפנות, וכל מחשבותיה היו נתונות ללוחמים שנותרו ללא תחמושת. היא פונתה בכוח. ההישארות בקו החזית הייתה כרוכה בסכנת מוות – קנאים מוסלמים לא לקחו שבויים ותלו את ראשיהם הכרותים של לוחמי ה״הגנה״ על קירות הבתים.
ב־27 במאי ברחה אסתר מבית החולים. כפופה מכאבים היא שבה אל קו החזית. במהלך הקרב פוצץ מבפנים הבניין שעל גגו הייתה עמדתם. אסתר נקברה תחת שברי בטון. היא הובאה לבית החולים ״משגב לדך״ עם שבר בעמוד השדרה.
ב־28 במאי נפל הרובע היהודי. המפקד משה רוסנאק חתם על כתב הכניעה. המפקד הירדני עבדאללה א־תל ערב לשלומם של השבויים.
אסתר לקתה בשיתוק, אך נותרה בהכרה. יחד עם פצועים אחרים הועברה לבניין בית הספר הארמני. בערב שבת ביקשה שיעזרו לה לקרוא את תפילות קבלת השבת. בבוקר החלו הפצועים לשיר פיוטים. אסתר התעוררה וביקשה תרופה. מורפיום לא היה בנמצא, והציעו לה סיגריה. הצעירה סירבה בשקט: ״לא, לא. היום שבת״. אלה היו מילותיה האחרונות.
ב־29 במאי 1948 אסתר ציילינגולד נפטרה. היא עזבה חיים נוחים בלונדון כדי להילחם וליפול למען עצמאות ישראל.
רק לאחר מותה התברר אסתר כתבה מאמרים לעלון ״איגרת לגולה״ ולכתבי עת יהודיים אחרים באנגלית. ממאמריה עולה שאסתר דגלה בשלום, אך כשהגיעה העת להילחם, קיבלה החלטה קשה – אך היחידה שהייתה נכונה באותה שעה.
המפקד משה רוסנאק ביקש להעניק לאתסר צל״ש לאחר מותה, אך ללא הועיל.
עם זאת, לאחר מותה צורפה אסתר לשורות צה״ל, וב1950 הובאה לקבורה מחדש בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים. יער הנצחה בקיבוץ לביא נקרא על שמה. מוסדות שונים, קרנות ותוכניות מלגות בישראל ובבריטניה נושאים את שמה של מגינת ירושלים אסתר ציילינגולד. ב־2017 נקראה על שמה בירושלים סמטת ״הלוחמת אסתר״, המובילה לבית הספר שבו לימדה.
פרדי רוטמן






