האווירה השתנה רק ביוני 1941 כאשר בטרנצ'ן נודע על התחלת המלחמה הגרמנית-סובייטית. אנשים מקומיים שהיו מבקרים את ממשלת הבובות במיוחד, היו בטוחים שבקרוב קו החזית יתקרב לטרנצ'ן. אף האנשים המאופקים ביותר ציפו לחיל הנחתים הסובייטי. אולם בקיץ 1941 חיילי הצבא האדום לא שחררו את סלובקיה. רכבות גרמניות נסעו צפונה זו אחר זו, בעיתונים כתבו על כישלונות נוראים של הצבא הסובייטי בשטח משלו.

בכל זאת כולם הבינו כי כניסתה של סלובקיה למלחמה נגד הענק בענקים כברית המועצות תשתקף על יציבות השלטון הפשיסטי המקומי במוקדם או במאוחר.

שנאו את השלטון הזה לא רק תומכי צ'כוסלובקיה המאוחדת, אלא גם כוחות פוליטיים וקהילות שונות. גם כן ליהודים לא היו סיבות להעריץ את השלטון כזה. על פי החוק מיום 9 לספטמבר 1941 שללו מן יהודי סלובקיה זכויות אזרח וקניין. תומכי הלינקה חיקו לחוקי נירנברג ואסרו ליהודים להופיע ברוב מקומות ציבוריים, חייבו אותם להיות עם סימן זיהוי על בגדיהם, לעבור ממקום היישוב אחד לשני ללא רשיון מיוחד, לצאת חוצה בערב, לעבוד בתור ערכי דין, רופאים, מהנדסים ורוקחים (רק עם כמה חריגות).

הבחורה לא הייתה יכולה להישאר בטרנצ'ן. אדית התגנבה לביתה בזבולן למרות שהיא הסתכנה להיתפס ולהיאשם בקשרים עם המחתרת הסובייטית. היא שוב החלה לחפש קשרים עם מתנגדים לפשיזם. אחד מהם היה אֶאוּגֶן בֶּרְגֶר, הסוציאל-דמוקרט הידוע בעיר. עוד מזמן לפני המלחמה הוא התעניין בקומוניזם, אבל, אחרי ביקורו בברית המועצות, חזר מכאן כבעל דעות אנטי סובייטיות חזקות. הוא היה בן אדם ספציפי מאוד (לדוגמה, פעם הוא ויתר על הזיהוי היהודי שלו והתנצר), אבל פעיל מאוד. בתוך קבלת הודעות על אירועים מצערים לנאצים בחזית המזרחית, הוא הציע לבחורה להתכונן ביחד למרד העתיד נגד השלטון הפשיסטי. לאחר זמן קצר כמה אנשים הצטרפו אל הקבוצה, ביניהם הייתה אִילְזָה ליוּסטִיג, יהודיה גרמנית שברחה עם הוריה מנאצים לסלובקיה.

ברגר מצא לבחורות מקלט חוץ לעיר, ואדית עם אילזה התחילו להתכונן לבריחה. בהתחלת מרץ 1942 בהרים גלשו מפולות שלגים, גברים יהודיים נלקחו להסירם. אחד מהם היה האח הבכור של אדית – ולדיסלב. הגברים לא חרזו חזרה הביתה, שלחו אותם למחנות עבודה מיוחדים שנוצרו רק ליהודים. כמובן, נשים היו אמורות להיות הבאות. אי אפשר היה לחכות עוד יותר, אך חנה ארנסט, אמה של הבחורה, קיבלה שלילית את החלטתה של הבת שלה לברוח מזבולן. לכן אדית הוכרחה לעזוב חשאית, ללא להזהיר אף אחד.

אחרי יציאתן מהעיר, אדית ואילזה ראשית הוציאו מספריים ופרמו מבגדיהן את הטלאים הצהובים השנואים להן. המקום שכתובתו ברגר נתן לבחורות, מוקם בכפר קטן. בעל הבית שפעם נלחם בחטיבה בין לאומית בספרד, קיבל את הבורחות היטב, אך הודיע להן שקבוצה עיקרית כבר הספיקה לצאת מהאזור. אדית ואילזה נאלצו לגור אצלו זמן מה עד שלא הגיעה עוד הוראה אחת מברגר – לנסוע לכפר שכן דוֹבּרָה נִיבָה שבו איכר אחד נזקק לידיים נוספות. אילזה לא נשארה עם אדית: ברגר הצליח להגיש בשבילה מסמכים אריים מזויפים ולהעבירה עם הוריה לברטיסלאבה.

היא קראה לעצמה מרתה טרֵפּקָ, השכירה המחפשת עבודה, אבל אדית כמעט הרסה את האגדה מפני שהיא לא ידעה שום עבודה איכרית, לא ידעה לחלוב לא פרה ולא עז. אבל היא הצליחה לשכנע את האיכר כי המשפחה שלה הייתה ענית כל כך שלא יכלה להתיר לעצמה בקר בית. כאילו, אף שהיא כפרית, אבל ממש מילדותה הוכרחה לעבוד כמשררת אצל משפחות עשירות.

אך ערב התחלת עבודה בשדה, באפריל 1942, האיכר החל לחשוד משהו וארנסט שוב הוכרחה להחליף את מיקומה. הבחורה פנתה אל מכריה שהתגוררו לא רחוק מזבולן. שם אדית ידעה חדשה נוראית: הגלו את אמה בת 52 עם מאות יהודים אחרים מהעיר לאנשהו פנימה ברית המועצות.

אחרי שבעלי הדירה ידעו על הפעולה האנטישמית כזו, הם מייד ביקשו מן אדית לעזוב אותם. מוקדם בבוקר הבחורה התגנבה מהבית בלי שהבחינו בה, והייתה שוטטת ברחובות. בראש של אדית נשמעה המחשבה יותר ויותר נחושה – התנגדות חסרת תועלת. היא כבר החלה לחשוב להגיע למשטרה בעצמה, אך פתאום מישהו קרא לה. זו הייתה המכרה מן "השומר הצעיר", אסתר בּיוּכְלֶר. התברר כי בעלה בּוֹבּוֹ היה קשור לתנועת ההתנגדות המתעצבת.

באותו היום אדית הועברה לכפר קטן סמוך לעיר באנסקה שטיאווניצה.שם גר הקומוניסט הסלובקי אשר הבטיח לאדית להראות מחסה באחת המערות במרגלות הרים. למעשה המערה נדמתה יותר פרצה בסלע איפה לא היה מקום לעמוד על רגליים או להתפשט מכף רגל ועד הראש. מהתחלת הגשמים היה אי אפשר לחיות שם לגמרי ומיקמו את הבחורה אצל האיכר האמיד בשם המשפחה נֶצְפָּל. ביתו מוקם רחוק מן הכבישים, גבוה בהרים. משפחת נצפל לא התעניינה בפוליטיקה, אבל הייתה דתית מאוד. האנשים הללו שמרו על המצוות ובאמת אהבה את רעיהם ושיתפו עם אדית ועוד יהודיה אחת שהתחבאה בביתם בכל מה שהיה להם.

בסופו של דבר, בספטמבר 1942 בובו ביוכלר הודיע לבחורה שהגיע הזמן לפעול. מנהיג הפועלים המקומי לָדִיסְלָב אֶקסנָר היה מוכן לקחת את חברי מחתרת תחת פיקודו. אחרי פירוק צ'כוסלובקיה הוא הפך לראש המפלגה הקומוניסטית הלא חוקית בסלובקיה באזור באנסקה שטיאווניצה. אסקנר שנעצר ע''י פשיסטים בספטמבר 1941, קפץ מהרכבת הנוסעת בתוך הסעתו לבית כלא וחזר למקום הולדתו. הבן אדם האמיץ הזה התחבא בחווה בכפר שׁטֶפוּלְטוֹב, בקרבת באנסקה שטיאווניצה, והחל לעצב יחידת פרטיזנים.

קבוצת פרטיזנים שקראה לעצמה "גדוד סיטנו" על שמו של ההר הנמצא לידם, בהתחלה כללה רק 6 איש. חוץ מאדית וזוג ביוכלר בה השתתפו תושב הכפר איליה יוזף יוּסְקוֹ, מכונאי בשם המשפחה רַנסקֶר וכורה מבאנסקה שטיאווניצה קָרוֹל דוֹלִינסקִי אשר הפך למדינאי צ'כוסלובקיה ידוע לאחר מכן. הפרטיזנים נתנו לעצמם שמות קרבים: דווקא אז אדית הייתה לקאטקה, לכבוד החברה הטובה שלה. "סיטנו" היה אחד גדודי הפרטיזנים הראשונים בסלובקיה.

איש לא ידע איפה הסתתר לדיסלב אקסנר, אך בקרוב הפרטיזנים קיבלו ממנו משימה ראשונה. אחרי שאדית עם יוזף יוסקו התגנבו למפעל למתכת עופרת בבאנסקה שטיאווניצה, הם השביתו מיכשורו של המפעל. בובו ביוכלר וראש הקבוצה, רנסקר, היו שומרים בכניסה עם אקדחים בכוננות. המבצע נמשכה שעתיים וחצי, אבל השומר המתהלך בשטח המפעל, לא הבחין כלום. הפרטיזנים הוציאו מן המפעל חלקים חשובים בלעדיהם ייצור המתכת היה אי אפשר והתחבאו בהרים.

אחרי המבצע המוצלח כזה אקסנר ציוה לכולם לרדת למחתרת. ז'נדרמים חיטטו באזור וחיפשו מילולית כל הבתים בכפרים. הפרטיזנים הלכו להרים, אך יוסקו נשאר אצל הוריו ונתפס. הוא הבטיח לז'נדרמים להראות מיקום הקבוצה ומחבואי הנשק תמורת חייו, הוביל אותם למקום אחר לגמרי, ניצל בהזדמנות הסתתר. בקרוב הוא מצא את החברים שלו והחל להתכונן למבצעים אחרים.

הם הצטרכו להכין כל פעולתם ביסודיות מטורפת בתנאי טרור פשיסטי תמידי. לפעמים לפעולות הללו היה מסר לא רק מעשי, אלא גם סימבולי. כמו, למשל, הפעולה החוצפנית שנקבעה ליום 14 למרץ 1943. חגגו יובל ספציפי – חלפו ערבע שנים מזמן הכרזת הרפובליקה הסלובקית העצמאית. אחרי ויכוחים ארוכים, הפרטיזנים קיבלו החלטה להרוס לפשיסטים את החג – להפסיקם אספקת החשמל. ממש לקראת החגיגה הם השביתו את קו החשמל המתמשך מזבולן לבאנסקה שטיאווניצה. הפרטיזנים פעלו בחוכמה, לכן משאבות המכרות הממוקמים סמוך לבאנסקה שטיאווניצה, לא נפגעו – מים לא מילאו את מסדרוניהם של המכרות. חיילי הלינקה היו משתעגים מזעם, אך בסופו של דבר לא מצאו אף אחד.

תנועה פרטיזנית בסלובקיה הלכה והתפשטה, אולם פשיסטים החליטו לשתוק על הבעיה שלהם. אחרי שפעם הפרטיזנים חטפו מן אחד תומכי הלינקה הבולט מאגר רובים, הם הופתעו נוראית: בעיתון האזורי כתבו על מבצעם אך בצורה מעוותת ללא הכר. בטור על האירועים פרסמו את הידיעה על מה שאנשים לא ידועים חטפו ערכים מן התושב המקומי בביתו. אף אחד לא לקח שום ערכים ממנו, ועל הנשק לא הזכירו שום מילה.

חוץ מהשתתפותה בחבלות, אדית הייתה אחראית על התעמולה בגדוד. ביטאון הגדוד היה עיתון "גלָאס ליוּדוּ" ("קול העם") אשר מאוחר יותר החליף את שמו ל-"יָאנוֹשִיק" – לכבוד גיבור אגדי, "רובין הוד סלובקי" יוּרַאי יָאנוֹשִיק. אדית ארנסט הפכה לעורכת הביטאון הלא חוקי והתעסקה לא רק בברירת מאמרים וידיעות מן החזית, אלא גם שכפלה את העיתון בשטח.

חוץ הזה הבחורה הייתה אחראית על הקשר עם גדוד הפרטיזנים שלא היה פועל במסיב הר וטאצ'ניק. אדית הייתה נוסעת במסילת ברזל הרבה וביצעה משימות שונות, לפיכך היא נזקקה למסמכים מתאימים. לקרול היו אנשים משלו, אמנם, כאשר הם קיבלו תמונות של אדית לדרכון מזויף, מייד זיהו אותה כיהודיה וויתרו לעזור. עם זאת, דולינסקי לחץ עליהם יותר וקיבל את הדרכון. אנטישמיות הזדמנה גם תוך חברי המחתרת, אבל אדית הגיבה על כל הביטוים הללו סטואית. האויב החיצוני שהשמיד את יהודי סלובקיה היה נורא יותר.

אויבי פרטיזנים גם היו שלג וקור כלבים. אם באחרון היה אפשר להילחם, שלג שמר עקבות. בהתחלת 1944 אדית יחד עם חברי הגדוד האחרים נאלצה לעבור לכפר לְחוֹטקָה סמוך לז'יאַר-על-הגרוֹן. עד אז לבובו ואסתר ביוכלר נולד הילד, לכן השאירו אותם באחד הכפרים באזטר באנסקה שטיאווניצה.

אבל בלחוטקה גם היה מסוכן, לכן לאחר זמן מה הפרטיזנים הלכו משם לדוֹלְנָה טרנַאבְקָה. מנהל בית הספר המקומי ובן המחתרת באותו זמן, יוזף קיטקא, מצא לפרטיזנים לא רק מקום ללון, אלא גם מקום לבית דפוס מחתרתי. בדולנה טרנאבקה הפרטיזנים היו כ-3 שבועות, הדפיסו "יאנישיק" ועלונים שגייסו אנשים להתקומם נגד שלטון טיסו. באותו המקום, בדולנה טקנאבקה, הם ידעו כי ב-4 לאפריל 1944 סוכני גסטפו עצרו לדיסלב אקסנר, יוצר הגדוד שלהם. יחד איתו נעצר עוד איש אחד שעזר להם עם דירות ומסמכים למחתרת. הם הוכרחו לברוח עוד פעם.

אחרי מעצר אקסנר קרול מילא את תפקידו ויחסיו עם פרטיזן רנסקר המלחיצים עוד לפני זה, חידדו לפתע. באביב 1944 רנסקר עזב את הגדוד. בקרוב אדית שמעה כי הוא נהרג. הוא כמכונאי טוב, הסכים לעזור לאיכר אחד עם תיקון טכניקה חקלאית. כאשר העבודה הגיעה כמעט לסופה, רנסקר ביקש לשלם לו כסף. באותו הערב בתוך ארוחת ערב, ז'נדרמים פרצו לבית האיכר ולקחו את רנסקר איתם.

אחרי אבידת אקסנר, רנסקר וגם דולינסרי אשר שוב חזר לאזור סיטנו בעקבות עבודתו המפלגית, הפרטיזנים היו נודדים ביערות שבועות ארוכים סמוך לעיירה בָּנוֹבְצֶה-על-הבֶבְרָבוֹאוּ. בסופו של דבר, הם הקימו מחנה באיזור כפר מייֵזגוֹבְצִי והתחילו להכין חבלות באות. אך לגדוד "סיטנו" שלחו פקודה – להפסיק חבלות, להצטייד בנשק ולשמור על חשאיות מלאה. עד הזמן ההוא גדוד נמנה כ-20 איש: אליו הצטרפה קבוצת שבויי מלחמה סובייטיים לשעבר, כמו כן חיילים סלובקיים שערקו מהחזית. הפרטיזנים התכוננו לקחת חלק במרד לאומי.

עוד לפני התחלת הלחימה המקיפה נגד הנאצים קרול הציע לאדית לעבור למפקדת המחתרת. הבחורה סירבה ואמרה שתילחם עם חבריה כתף אל כתף.

ב-23 לאוגוסט 1944 ממשלת טיסו פנתה לגיטלר עם הבקשה לתת עזרה צבאית למען מאבק נגד פרטיזנים. לפיכך חיילי סלובקיה, פרטיזנים וחברי מחתרת נאלצו להתחיל את המרד מוקדם יותר.

ביום הראשון של המרד הסלובקי הלאומי, ב-29 לאוגוסט 1944, ארנסט נמצאה בשטפולטוב. היא החליטה לא לחזור לגדוד שלה והתקבלה כמעט מייד לגדוד הפרטיזנים בנוֹבוֹבָּנסק תחת פיקודו של סגן יאן זֵמָן. לוחמי זמן נכללו בחטיבת פרטיזנים השנייה בשם "למען חירות הסלבים" ובראשה עמד סגן לדיסלב קָלִינָה. אחרי שהוא נפגע, את תפקידו מילא המפקד הסובייטי חיים בּוֹרִיסוֹבִיץ' קוֹרֶנְצווִיט, אשר היה ידוע תחת השם הקרבי של יבגני ווֹליַאנסקִי.

זמן, מפקד הגדוד, הפקיד לארנסט לתקן את אספקת אוכל ומצרכים לגדוד הפרטיזנים בראש ובראשונה.אבל היא לא רק נמנתה כסגנית לאספקה, אלא גם השתתפה במיקוש דרכים ובקרבים רבים. עוד המשימה אחת שלה הייתה תעמולה. פרטיזני גדוד "למען חירות הסלבים" שמו לב לגבול הונגרי במיוחד. כדי ליידע התושבים המקומיים, מג'ארים, פרטיזנים הפיצו עלונים בשפת ההונגרית. אדית ערכה אותם.

חטיבת "למען חירות הסלבים" יחד עם חיילי הצבא הסלובקי המתקוממים שחררה ערים סלובקיה רבות. אולם ב-18 לספטמבר 1944 גרמניים הכניסו לסלובקיה ארבע אגודות והתחילו לתקוף את השטח המשוחרר. הפרטיזנים נלחמו בחזרה נגד חטיבות הגרמנים המובחרות בעקשנות, ופרצו את כיתורן כמה פעמים. בדצמבר 1944 כיתרו אותם עוד פעם – בין עמק הנהר גרון בצפון לבין מסיב הר יַאבוֹריֶה בדרום. בנסיגתם להר פוליאנה, פרטיזנים מהגדוד זמן קיבלו פיקוד – לסגת מן האזור בקבוצות קטנות או בנפרד.

אדית נשארה לבדה לגמרי. הבחורה הייתה הולכת בשבילים הררים והצליחה שוב לחזור לבאנסקה שטיאווניצה. גם לשם השיג יוזף יוסקו ששוב קיבץ קבוצת פרטיזנים. הלוחמים החלו להגביר כושר קרבי, אך בקרוב גילו אותם. ב-23 לנובמבר 1944 יחידת הגרמניים ופשיסטים סלובקיים המרובה הציבו מארב ליד הטחנת יער. אדית הלכה מקדימה לכן היא הצליחה לפרוץ דרך הגרמניים. תחת האש הבחורה קפצה לנהר שכבר התחילה להתכסות בקרח, והסתתרה במקום בטוח. בקרב ההוא נהרגו שני אנשים ותשעה פרטיזנים נלחקו בשבי. עד נדוקת המפגש השיג רק קומץ אנשים, אולם כבר ב-22 לדצמבר 1944 הם הצליחו להשיג למערך חטיבות החזית האוקראינית השנייה.

אחרי המאבקים החמורים ביותר, כוויות קור וקדחת אדית לא יכלה להמשיך את מאבקה, היא נזקק לאישפוז וטיפול ממושך.

בעד גבורה במאבר אנטיפשיסטי קאטקה הפרטיזנית הוענקה בכמה אותות וקודמה לסגנת. לאדית ארנסט נתנו כבוד מיוחד: היא צעדה בראש טור הנציגי של הגדודים הפרטיזניים בתוך חגיגת יום השנה הראשון של המרד הסלובקי הלאומיצ בבאנסקה שטיאווניצה.

בצ'כוסלובקיה אדית נשארה עד 19 לאוגוסט 1946. אחרי המלחמה התברר היקף הטרגדיה האמיתי שחוו יהודי סלובקיה. באש השואה נספו אמה ואחיה של אדית, נהרגו בגבורה רוב חבריה במחתרת ובמאבק חמוש. אחרי שתי מחציות בטכניון ברטיסלבה רצון בוער לעזוב את הכול ולעלות לפלשתינה הקיף את הפרטיזנית לשעבר. היא כאדם חופשי לא יכלה להשלים עם אנטישמיות פורחת בתור שורות הקומונסטים סלובקיים. איש לא התעניין בקורבנות ענקים של עם היהודי במאבק למען שחרור סלובקיה מן השטלון הפשיסטי.

הבחורה עזב את צ'כוסלובקיה רק עם תרמיל אחד. הרכבת הנוסעת מערבה הייתה מלאה יהודים שהחליטו לעלות למדינה היהודית הקמה לתחייה. במחנה סמוך לבריסל העולים היו מחקים שבעה חודשים עד שבסוף מרץ 1947 לא עלו לסיפון האונייה "תאודור הרצל". הסיפור שלה עדיין לא ידוע לסוף כמו, למשל, הסיפור אונית "אקסודוס", נגיד בקיצור: אחרי שיט דו-שבועי ורדיפת צי בריטי ב-"תאודור הרצל" היו שלושה נהרגים ו-17 נפגעים. חהריה של קאטרקה הגיבורת הפכו לאויביה והגלו אותה ונוסעים אחרים לקיפריסין.

למרבה ההפתעה לחיים מאחורי התיל הדוקרני היו צדדים טובים: ליד אדית נקלעו ילדים מצוינים ששרדו בשואה וכעת נזקקו לטיפול ואהבה. הפרטיזנית לשעבר עבדה כטבחית במטבח הצבאי והאכילה 150 יתומים יהודיים הנשלחים לקיפריסין ע''י הבריטניים.

מתוך הכנה לחיים חדשים, אדית למדה עברית פעילית בזמן פנוי. רק ביולי 1948 היא הצליחה לרדת לארץ ישראל כבן אדם חופשי. בישראל אדית ובעלה הצעיר שלמה, יליד ברלין, לקחו שם המשפחה דרורי, מהמילה "דרור". אדית מעולם אף בזמן הכיבוש, לא נחשבה בעצמה כקורבן. אדית ושלמה כאנשים החופשיים התיישבו במושב מגשימים וקשרו את חייהם לעסק הציוני האמיתי – חקלאות. הפרטיזנית האמיצה קראה לנילי, הבת שלה אלופת ישראל הרב-פעמית לסיוף, האוצר העיקר ביותר.

נזכרו נדיר בפרטיזנית שעלתה לישראל בסלובקיה. המהלך ההפוך החל רק אחרי נפילת מסך ברזל. ב-4 לספטמבר 2003 אדית ארנסט-דרורי הייתה לאזרחית הנכבדת של עיר ילדותה, זבולן. באותה השנה בתוך טקס אבלות ביום הזיכרון הבין-לאומי לשואה שהתקיים ביד ושם, נתנו לה כבוד גדול – היא הדליקה לפיד לזכר ששת מיליוני היהודים הנספים. אדית ארנסט דרורי, קאטרה האמיצה, הלכה לעולמה ב-24 למרץ 2014. זוכרים על מעשות גבורתה בסלובקיה וישראל עד כה.