ז'אק וורוביוב
1916 – 1987
סיפור הפלגתה מסביב לעולם של שוברת הקרח "אנסטאס מיקויאן" חקוק באותיות זהב בכרוניקות חיל הים של ברית המועצות. בשנה הראשונה למלחמה בין ברית המועצות לגרמניה הנאצית הפליגה הספינה למסע יוצא דופן מסביב לעולם – מנמל בטומי שבגאוגרפיה למוֹלוֹטוֹבְסְק שבים הלבן. שוברת הקרח הסובייטית חצתה שניים עשר ימים וארבעה אוקיינוסים, פרצה דרך מים טריטוריאליים בשליטת הגרמנים והאיטלקים, כמעט ללא תחמושת על סיפונה.
לצד מסירות הנפש והגבורה שהפגינו חיילי חיל הים של הצבא האדום אל מול סכנת הטביעה, נדרש להם אומץ לב רב לא פחות כדי למתוח ביקורת פומבית על השלטון הסובייטי. סיפור חייו של מפקד צוות הצוללנים של הספינה, רב-סמל ז'אק וורוביוב, אשר מייד בתום ההפלגה מסביב לעולם מצא את עצמו בבית הסוהר ואחר כך בפלוגת עונשין, היא דוגמה מצוינת לכך.
ז'אק וורוביוב, הנושא את שמו של ימאי צרפתי ידוע, היה יהודי. הוא נולד ב-16 באוקטובר 1916 (1915 על-פי נתונים אחרים) בתחנת זְנְאָמֵנְקַה שבמחוז אודסה במשפחתו של השחקן גרגורי וורוביוב, מאוחר יותר עבר עם אביו ואימו יבגניה לקְרַמַטוֹרְסְק, אוקראינה. משחר ילדותו הרגיש בבית על במת התיאטרון ולא היה ספק שהילד יבחר במקצוע השחקן.
ז'אק וורוביוב בן ה-14 היה נער מוכשר ויפה תואר, הוא הצטרף ללהקת תיאטרון האופרטה של לָזָר נֶמְקוֹבְסְקִי. מאוקטובר 1929 ועד חודשי האביב 1931 הופיע ז'אק עם להקת התיאטרון בערים ובכפרים בצפון קווקז. הרפרטואר של הקבוצה כלל אופרטות קלאסיות לצד קומדיות מוזיקליות סובייטיות.
אך כאשר במאי 1931 בחר התיאטרון "להתיישב" בעיר וורונז', הרגיש השחקן הצעיר שעליו להמשיך הלאה. ז'אק נסע ללנינגרד והתקבל מייד ללימודי משחק בסטודיו של תיאטרון הדרמה העירוני. הלימודים היו מרתקים אך לא נמשכו זמן רב: בדצמבר 1931 הקורס פוזר.
ז'אק נסע לבקר את הוריו בקרמטורסק. וורוביוב האב הציע לבנו להצטרף לקבוצת התיאטרון של קרמטורסק ע"ש לנין. ז'אק נענה להצעה והמשיך לשחק בתיאטרון המקומי עד פברואר 1935.
ערב גיוס חובה שלו עבר ז'אק לחצי האי קרים, שם עבד בתפקיד האחראי על הווי ובידור במועדון ההנדסה של המפעל המטלורגי בעיר קֶרץ' ומשם גויס לחיל הים. ז'אק היה בחור בנוי לתלפיות ושחיין מצוין, לכן שובץ לתפקיד צוללן באוגדת צי הים השחור, שביצעה פעילות תת-ימית. לקראת סוף שירות החובה שלו, כשהוא בדרגת רב-סמל, נשלח ז'אק הודות להישגיו הטובים למוסקבה לקורס מדריכים לפעילות תת-ימית. בתום תקופת ההכשרה שב ז'אק וורוביוב לקרים ומונה לראש שירותי ההצלה במחוז קַרַסוּבַּזַארְסְקִי.
ביום שלמחרת הפלישה של גרמניה הנאצית ומדינות הציר לברית המועצות, נסע ז'אק וורוביוב לעיר סבסטופול ושובץ לשרת בשוברת הקרח "אנסטאס מיקויאן". הספינה עגנה במספנת ניקולאייב ועל אף שתוכנן לבצע בה עבודות נוספות, עם הפלישה הגרמנית היא שוחררה בדחיפות לים.
ב-12 באוגוסט 1941 נקלט ז'אק וורוביוב באופן רשמי בצוות הימי של "אנסטאס מיקויאן". שוברת הקרח חומשה בחמישה נשקים כבדים, מערכות נ"מ ומקלעים והפכה לסיירת סיוע בצי הים השחור. צוות "אנסטאס מיקויאן" השתתף בהגנה על אודסה, סבסטופול ונובורוסייסק, משם הפליגה הספינה, ללא אבדות, לנמל פותי שבגאורגיה.
בנובמבר 1941, בהתאם להחלטת הוועד לביטחון לאומי, פורקה הספינה מכלי נשק והועברה לבטומי. הצוות קיבל פקודה: להתכונן להפלגה מהים השחור למזרח הרחוק הרוסי דרך מצר בוספורוס.
תורכיה, ששלטה על המצר, אסרה על מעבר ספינות קרב. התוכנית הייתה להגיע דרך תורכיה וקפריסין לנמל חיפה, לארץ ישראל הנמצאת תחת המנדט הבריטי. תחילה נראה היה שההפלגה מתקדמת יפה, אך ליד האי רודוס זיהה את הספינה הסובייטית משמר החופים האיטלקי. צוות "אנסטאס מיקויאן", המוקפת על ידי ספינות הטורפדו האיטלקיות, נקט בצעד נועז ופרץ את המצור. כתוצאה ממתקפת הסיירות האיטלקיות מצאה את עצמה "אנסטאס מיקויאן" עם כמה מאות פגעי ירי ופצועים ראשונים בצוות הספינה. מייד אחר כך החלה מתקפה מהאוויר. הצוות הדף את המתקפה האווירית וזיהה מרחוק משחתות המגיעות לעברה. מן המשחתות הצליחו להימלט הודות לערפל הכבד. ב-31 בנובמבר 1941 הגיעה שוברת הקרח לחופי קפריסין. כאן אספה הספינה כמה נציגים בריטיים והמשיכה, מבלי להתעכב, לביירות, וכבר בערב 3 בדצמבר 1941 עגנה בנמל חיפה.
ז'אק וורוביוב נטל חלק פעיל בכל האירועים הללו והפגין אומץ לב רב, והעדות לכך היא השבחים שקיבל מרב החובל סרגייב, אשר ציין לא פעם לשבח את גבורתו של הצוללן וורוביוב. באחת מתעודות ההוקרה, שעליה חתם סרגייב ב-3 בינואר 1942, נכתב שבעת העגינה של שוברת הקרח בנמל חיפה אירוע אסון נורא. ב-24 בדצמבר 1941 בשעה 12:15 המכלית הבריטית "פניקס", שהסירה רתוקות במרחק של כ-70 מטרים מהחוף, החלה לעלות באש. התחקיר שנוהל בעקבות המקרה הראה כי המכלית נושאת הנפט עלתה על מוקש איטלקי. בעקבות הפיצוץ פרץ זרם נפט מהמכלית, ובמרחק כמה עשרות מטרים משוברת הקרח "אנסטאס מיקויאן" היתמר עמוד אש. שוברת הקרח עמדה מול סכנה ממשית, על הצוות היה למלט את הספינה מאזור הסכנה במהירות האפשרית. ז'אק וורוביוב היה בין הראשונית להעריך את חומרת המצב ולהגיב לאירוע במהירות הבזק.
רב החובל סרגייב שיבח את תגובתו המהירה של וורוביוב אשר סייע בפינוי צוות המכלית שנפגעה, כיבוי השריפה והסרת הרתוקות המהירה.
עם כי לא רק תעודות הוקרה קיבל הצוללן וורוביוב בחיפה, גם הצרות לא איחרו לבוא. שוברת הקרח עגנה בנמל חיפה במשך יותר מחודש ימים והצוות ירד לא אחת מהסיפון ויצא העירה. היה זה ביקורו הראשון של ז'אק בארץ ישראל והוא קשר מייד קשרים עם המקומיים. שחקן בעבר וימאי גיבור בהווה, ז'אק וורוביוב התחבב מאוד על הנשים, הוא ישב במשך שעות ארוכות במסעדות עם יהודי ארץ ישראל, הסתובב בין חנויות ואפילו הספיק להזמין לו מכנסיים אופנתיים אצל חייט חיפאי. מאוחר יותר בחקירה יספר פקודו לשעבר של וורוביוב קיריל לבנדובסקי איך "שיבח וורוביוב בשיחות על החיים בפלשתינה את הישגיהם של היהודים המהגרים ואת חייהם הטובים". ז'אק הביע הערכה רבה ופליאה לנוכח הערים שהקימו כאן היהודים, המסחר המשגשג ושפע המוצרים שבברית המועצות אפשר היה רק לחלום עליהם. מילים אלה הגיעו מהר מאוד לאוזניו של פוליטרוק הספינה מיכאיל נוביקוב. יש לציין שקצין החינוך נוביקוב הזהיר את הצוות מבעוד מועד על איסור מוחלט לנהל בעיר שיחות בנושאים פוליטיים. ואילו רב-סמל ז'אק וורוביוב לא נהג לברור מילים והביעה את דעתו בפתיחות. הוא אף ביקר את הפקודות שלא מצאו חן בעיניו ובמהרה מצא לו גם אויבים בין אנשי הצוות. ככל הנראה זו הייתה הסיבה לכך שכבר ב-27 בינואר 1942, זמן קצר לאחר ההפלגה מנמל חיפה, נזכר רב החובל סרגייב במקרה שאירוע לוורוביוב בעיר.
ב-6 בינואר 1942, ביום ההפלגה של שוברת הקרח "אנסטאס מיקויאן" מנמל חיפה שוב ירד ז'אק וורוביוב מהסיפון ליציאה קצרה בעיר. בסביבות השעה שתיים עשרה בצהרים הוא פגש ברחוב את חברו פיודורוב אשר סיפר לו שנשלח לחפש אותו בעקבות פקודה שעל כל הצוות לשוב מייד לסיפון. בערב אותו היום הפליגה שוברת הקרח מנמל חיפה לכיוון תעלת סואץ.
רב החובל סרגייב האשים את וורוביוב בהיעדרות וטען שהצוללן יצא העירה ללא אישורו של מפקדו הישיר. כעונש על כך הורד וורוביוב בדרגה לדרגת טוראי למשך חודש. מעניין שבפקודתו ציין רב החובל סרגייב שראוי היה להעמיד את וורוביוב למשפט וזה נמנע ממנו הודות להתנהגותו המופתית עד כה על סיפונה של שוברת הקרח. רב החובל אף הדגיש את מקצועיותו של ז'אק וורוביוב ובפרט את האופן המדויק שבו פעל בעת הצורך להעלות לסיפון את שרשרת העוגן שנקרעה.
מאוחר יותר, ב-20 ביולי 1942, אחרי שהספיקה "אנסטאס מיקויאן" לבקר בקייפטאון, במונטווידאו, בסן פרנסיסקו והייתה בדרכה לסיאטל, שוב קיבל וורוביוב נזיפה מרב החובל. בנזיפה נכתב כי הצוללן "לא הפיק את המסקנות הנדרשות" והמשיך להתנצח עם הממונים עליו, על כן נאסר עליו לרדת לחוף בנמלים זרים.
בסיאטל אמורה הייתה שוברת הקרח לעבור טיפול טכני, להצטייד בתחמושת ולמלא את מלאי האספקה. כאן ביצע ז'אק וורוביוב עבירה נוספת: וורוביוב דן עם שכניו לתא, הצוללן לֵבַנְדּוֹבְסְקִי ומפעיל מערכות נ"מ קְרוּזֶ'לֶב, באפשרות לרכוש עבור הצוות מדים בארצות הברית. חייל הצבא האדום קרוז'לב התערם על כך שהצוות הבכיר קנה לעצמו מדים איכותיים ואילו למלחים הפשוטים חולקו "שקים", לדבריו. וורוביוב הגיב בנאום שלם: "מעולם לא היה ולא יהיה כאן צדק. המפלגה ממנה לתפקידים בכירים אנשים טיפשים ואלה עושים ככל העולה על רוחם. קחו לדוגמה את הקומיסר שלנו – הוא לא מבין שום דבר, אפילו לנאום מול אנשים הוא לא יודע! כך גם לגבי פוליטרוק המשנה ברקובסקי. המפלגה מחלקת תפקידים ואנשים יושבים על התחת." באותה שיחה אף נזכר וורוביוב בתקופה שבה עבד בעיר קרץ', שם מונה לו מנהל שאמור היה להיות אחראי על פרויקטים גדולים, על אף שלא הבין בהם מאום.
כשניסה קיריל לבנדובסקי לומר בתגובה שבברית המועצות מודחים המנהלים הכושלים מתפקידיהם, יצא ז'אק וורוביוב בביקורת חריפה אף יותר נגד המשטר הסובייטי והדגיש שבניגוד לארצות הברית, בברית המועצות כל הבעה של ביקורת נגד השלטון גוררת אחריה מעצר. וורוביוב אף השווה בין רמת החיים של מעמד הפועלים בשתי מעצמות העל: "בארצות הברית מרוויחים הפועלים שכר לא רע, כ-20 דולר ליום, ואף יכולים להרשות לעצמם לרכוש רכב פרטי." לבנדובסקי נהג לדווח לפוליטרוק הראשי נוביקוב על התבטאויותיו של וורוביוב ועדכון אותו, כמובן, גם על השיחה הזו.
בתחילת אוגוסט 1942, בתום ההפלגה שארכה 25000 מייל, הגיעה "אנסטאס מיקויאן" למפרץ אנאדיר שבצ'וּקוֹטְקָה. כאן הצטרפה שוברת הקרח למשלחת הספינות המיוחדת מספר 18 שהייתה אמורה להמשיך מערבה בנתיב הים הצפוני, כשהיא מובילה אספקה עבור צי הצפון שהיה זקוק לספינות קרב חדשות.
ב-14 באוגוסט 1942 יצאה המשלחת המיוחדת מספר 18 למשימה קשה, שוברת הקרח "אנסטאס מיקויאן" הפליגה תחת פיקודו של רב חובל חדש בשם יורי חְלֵבְּנִיקוֹב. על אף כל המאמצים לא הצליחו הצוללות הגרמניות ואוניית מערכה זוטא "אדמירל שר" להטביע את הספינה הסובייטית. בתום המסע, באמצע נובמבר 1942, עגנה שוברת הקרח בנמל מולוטובסק שבים הלבן.
בדרך למולוטובסק, כאשר הספינה עקפה את חצי האי קאנין וחתמה למעשה את ההפלגה סביב העולם, ציפה לצוות שלה ניסיון חדש. בערב 26 בנובמבר 1942, כששוברת הקרח הפליגה במרחק 300 מייל מהעיר ארכנגלסק, זעזע אותה פיצוץ אדיר. "אנסטאס מיקויאן" עלתה על מוקש שהטמינו הגרמנים, איבדה את השליטה על ההגה, על אספקת החשמל וגם הקשר עמה נותק. כתוצאה מהפיצוץ היא נטתה חזק ימינה. זנב הספינה התעוות, מחלקת המנועים והסיפון העליון נפגעו קשה.
הצוות הפעיל את גנרטור מנוע הדיזל וחש להציל את הספינה. ז'אק וורוביוב עטה בזריזות את חליפת הצלילה שלו וירד אל מתחת למים. בתוך מי הקרח, באפלה מוחלטת משימתו הייתה כמעט בלתי-אפשרית אבל ז'אק הצליח להגיע לפתח שנפער בדופן הספינה ובכך אפשר לצוות, בחלוף רבע שעה בלב מרגע הפיצוץ, לשאוב החוצה את המים ולהחזיר את השליטה על הספינה. שוברת הקרח ניצלה והועברה למספנת מולוטובסק.
במולוטובסק המשיך ז'אק וורוביוב לסייע בעבודות שיפוץ הספינה מתחת למים. אך במקביל לגבורה שהפגין במצבי קרב וחירום, הוא לא פסק מלהסתכסך עם הממונים עליו בשירות. ב-21 בדצמבר 1942 הוא ירד מהסיפון כדי להיפגש עם ידידתו, שחקנית בתיאטרון מולוטובסק. הצוללן האמיץ לא ידע עוד שחופשה זו תהפוך עבורו לגורלית.
כעבור ארבעה ימים, הקצין ראשון מרליאן ורב החובל חלבניקוב הורו לסגן פַבוֹרוֹב לתשאל את וורוביוב ולהעביר את המידע על אודותיו לבית הדין הצבאי. הצוללן הואשם בעריקות: נטען שלמרות הערות ואזהרות רבות הוא שוב ירד מהסיפון ללא אישור ונעדר במשך יותר מ-16 שעות.
ז'אק וורוביוב נעצר ב-29 בדצמבר 1942 על סיפונה של שוברת הקרח והועבר לבית הכלא הפנימי של הנקו"ד. על חקירת הצוללן היו אחראיים ראש מחלקת החקירות של הנקו"ד בצי הים הלבן, סגן בשירות הביטחון הלאומי אנדרייב, וחוקר הנקו"ד הפוליטרוק ניקיטין. בצו המעצר נכתב כי וורוביוב ביטא עמדה עוינת למשטר הסובייטי, בין היתר הביע באופן חוזר ונשנה את עמדותיו האנטי-סובייטיות בנוכחות צוות החיילים של הספינה שעליה שירת במהלך הפלגות חוץ. בנוסף להבעת דעות אנטי-סובייטיות הואשם וורוביוב בזלזול בתפקידו וברשלנות. כך, לכאורה, במהלך עגינת הספינה בחיפה, ירד וורוביוב מהסיפון ללא רשות ובעקבות כך איחרה שוברת הקרח להפליג בזמן מהנמל. בצו המעצר הוזכרה גם "העריקה" השנייה של וורוביוב שאירעה, לכאורה, כמה ימים קודם לכן בעיר מולוטובסק.
אנשי הנקו"ד תחקרו את חברי הצוות של הספינה וקיבלו "חומר" נוסף על ז'אק וורוביוב. כך, הפוליטרוק הראש נוביקוב, אשר אגר בזמן ההפלגה מידע רב על אודות וורוביוב, דיווח שהצוללן הנ"ל לא רק השחיר בפומבי את שמה של ברית המועצות, בעודו מבקר את רמת החיים במדינה, אלא אף הטיל ספק בהתנהגותם של מפקדיו. "וורוביוב סיפר שמרוב קניות שעושה צוות הפיקוד בחוץ לארץ הספינה 'נוטה לכיוון החרטום'". בחלק הזה של הספינה מוקמו תאי המפקדים...
שימוע בדלתיים סגורות בעניינו של ז'אק וורוביוב התקיים ב-15 בינואר 1943. למואשם בתיק יוחסו עבירות על פי סעיף 58-10 חלק ב' ועל-פי סעיף 193-7 בדין הפלילי של הרפובליקה הסובייטית הפדרטיבית הסוציאליסטית הרוסית. בית הדין הצבאי של צי הים הלבן גזר על ז'אק וורוביוב מאסר של שמונה שנים במחנות עבודה. הנידון ביקש מבית הדין לדחות את ביצוע העונש ולשלוח אותו לחזית, בקשתו זו נענתה בחיוב.
היישר מאולם בית המשפט נשלח ז'אק וורוביוב להוכיח את נאמונו למדינה בפלוגת העונשין מספר 614 של צי הצפון. חיילי פלוגת העונשין נלחמו בנאצים בחצי האי קולה על גדות נהר טוּלוֹמָה. וורוביוב לחם כל העת בחזית והיה אחראי על הצבת כלי נשק בשטח תחת ירי בלתי-פוסק. באחד המבצעים וורוביוב נפצע אך לא איבד עשתונות וחש, תחת מטחי ירי, להעניק עזרה ראשונה לחבריו הפצועים.
באפריל 1943 בית הדין הצבאי של אזור ההגנה הצפוני בצי הצפון ביטל את עונש המאסר של ז'אק וורוביוב בשל הגבורה שהוא הפגין בחזית. וורוביוב המשיך לשרת באזור הארקטי בפלוגה רובאית, גם שם הפגין גבורה ואומץ לב. בינואר 1944 הועבר ז'אק לבית הספר למקצועות מכניקה ואלקטרוניקה בגדוד ההכשרה של הצי הצפוני, שם עסק בהכשרת צוללנים.
על אף אהבתו הרבה לתיאטרון, אחרי המלחמה החליט ז'אק וורוביוב להקדיש את חייו לים. העיסוק בתיאטרון נותר בגדר תחביב, וביתר הזמן עסק ז'אק בפעילות מסוכנת הרבה יותר. אחרי שחרורו משורות הצבא האדום בספטמבר 1948, נסע ז'אק וורוביוב לחלץ מהמצולות של נהר נייבה וימת לַדוֹגַה אסדות עמוסות בתחמושת שטבעו במהלך המלחמה. במשך זמן ארוך הוא הוא היה צוללן חוקר. במסגרת עבודתו הוא חצה חצי עולם ובסופו של דבר התיישב בלטביה. בריגה, עיר הבירה, וורוביוב עסק בהקמת גשר ובניית טיילת. העבודה טמנה בחובה אינספור סכנות ואילצה אותו לא פעם להביט למוות בעיניים. פעם אחת צלל ז'אק וורוביוב כדי להתקין מתחת למים באר בטון עמוקה עבור כור גרעיני. חליפת הצלילה שלו נתפסה במוט בטון והוא מצא את עצמו תלוי במצולות. הוא נאלץ להמתין לעזרה במשך שש שעות ארוכות: היה צריך להביא חליפת צלילה מיוחדת המתאימה לעומק המים, וזו נמצאה במרחק 40 קילומטרים. וורוביוב היה בסכנת טביעה ונדמה היה שהכול אבוד, אך ברגע האחרון הספיק צוות החילוץ לחלצו.
בספטמבר 1963 החליט ותיק המלחמה ז'אק וורוביוב לברר מה הייתה הסיבה האמיתית למעצרו בדצמבר 1942. בפנייתו לפרקליט העיר ארכנגלסק ציין וורוביוב: "אני סבור שהואשמתי שלא בצדק... איני רוצה לשאת כל חיי כתם מתקופת פולחן האישיות של סטלין." לבסוף בחן בית הדין הצבאי את תיקו של וורוביוב מחדש. הפרקליט הצבאי של צי הצפון קבע בנובמבר 1963 שהתבטאויותיו של וורוביוב על הקומיסר ועל הפוליטרוק של הספינה, כמו גם מילותיו האחרות, לא נשאו אופי של תעמולה אנטי-סובייטית. גם עריקתו, לכאורה, מנמל חיפה לא הוכחה. ולעניין יציאתו הקצרה לחוף ללא אישור בעיר מולוטובסק ב-21 בדצמבר 1942, בשנות השישים היעדרות כזו לא נחשבה לעבירה פלילית. פסק הדין של ז'אק וורוביוב בוטל ותיק החקירה שלו נסגר בשל היעדר יסודות העבירה.
גיבור ההפלגה מסביב לעולם, בעל עיטורי הכבוד, נוקה מכל אשמה. וורוביוב מעולם לא ערק מהצבא ואמירותיו "האנטי-סובייטיות" היו לא יותר מקביעת עובדות בדבר חוסר ההיגיון והצדק ששרר באותם ימים בברית המועצות. וורוביוב אכן נכלא בשל הבעת דעה – בדיוק כפי שהזהיר את חבריו לשירות בצי.
בסוף שנות השישים ז'אק וורוביוב הקים תחנת הצלה באתר הנופש האהוב על תושבי ריגה וצאקי. פרט לשמירה על חיי הרוחצים מצא מנהל התחנה זמן להכשרת צוללנים צעירים במועדון הנוער שנפתח עבור תלמידי בתי הספר מריגה. ז'אק וורוביוב סיפר איך באחד הרגעים שבהם עמד מול סכנת מוות התחדדה אצלו התחושה ובעקבותיה ההבנה שליוותה אותו אחר כך לאורך כל חייו: במצבי קיצון אדם חייב למלא חובה אחת בלבד – להושיט יד לזערה. ולא חשוב מי זקוק לעזרתו: בן משפחה, חבר קרוב או אדם זר.
ז'אק וורוביוב נפטר ב-5 ביוני 1987. עד סוף חייו הוא עבד בתפקיד סגן מנהל שירותי ההצלה ומומחה צלילה. שמו של ז'אק וורוביוב חקוק על שתי מצבות: הראשונה הוצבה בעיר הנופש יורמלה והשנייה בצפון עיירת קולה שבמחוז מורמנסק – שם, לפני שנים רבות, טעו לחשוב שהוא נהרג בקרב.