משה ויגדרוב
1925 – 1996
בחזית מלחמת המולדת הגדולה יותר מחצי מילוין יהודים נלחמו נגד נאציזם. כמעט כולם נולדו בשטח שפעם היה מוגבל בתחום המושב: קווקז, עבר הקווקז, מרכז אסיה. הם היו מקומות מסורתיים של התגוררות היהודים באימפריה הרוסית לשעבר. עם זאת היו גם חיילי הצבא האדום כאלה שבתעודותיהם נכתב בגאווה: "מקום לידה – פלשתינה". הם היו רק עשרה או חצי עשרה בכל הצבא. בין בני המזל הללו היה ותיק מלחמה משה ויגדרוב בן אברהם. גורלו לא נבדל מגורלם של יהודים אחרים בצבא האדום.
ללא ספק, משה ויגדרוב גאה בעובדה כזו מן תולדות חייו ותמיד היה מוכן להפתיע אנשים סביבו. פעם בסוף שנות ה-1960 לאחר שהוא הגיע לבית כנסת יחיד במוסקבה ברחוב ארחיפוב, משה בן אברם התחיל לדבר עם זקנים דתיים אפורי שיער. אל השאלה באיזו עיירת בלרוס, ליטא או אוקראינה נולד הוא, ויגדרוב השיב: "נולדתי בארץ ישראל". כהוכחה הוא הראה תעודת הלידה שלו לאנשים חובשים כיפות שבה נכתב בעברית עם הכתובת: "תל-אביב, פלשתינה". הזקנים הופתעו נוראית ואמרו כי הם לא ראו מעולם דבר כזה. לפניהם עמד יהודי מארץ אבותיהם!
משה ויגדרוב נולד בתל-אביב של תקופת המנדט הבריטי, ב-3 באוקטובר בשנת 1925. אביו, אברם בן משה, קרא לבנו לכבוד סבו אשר חי את חייו כולם במוסקבה. בעיר הזו נולד אברם ויגדרוב עצמו, מכונאי, שהתפרסם כמומחה מוסמך מאוד באופניים וקטנועים. אישתו, ליובוב קיידנובה בת שמואל, נולדה בבלרוס. היא באה ממשפחת רבנים בולטים. בתחילת מאה ה-20 משפחת קיידנוב עברה מוסקבה וקנתה שם בית בסרטנקה. לאברם ויגדרוב וגם לליובוב קיידנובה הנישואין האלה היו כבר שניים.
עד מלחמת העולם הראשונה אביו של משה בן אברם היה בעל שתי חנויות מוצלחות במוסקבה שסיפקו מגרמניה ומארצות אחרות אופניים ואופנועים. לאחר תפיסת שלטון על ידי בולשביקים, הם לקחו מאברם את עסקו. ויגדרוב החליט לעזוב את ברית המועצות ועשה כמיטב יכולותיו להשיג בשביל משפחתו את האישור לעליית פלשתינה.
בשהת 1925 הם עזבו את המדינה עם כל המשפחה: אברם בן משה, בנותיו מנישואין הראשוניים, חיה רבקה (ראיה) ואסתר (פירה), אישתו ליובוב בת שמואל ובנה אלכסנדר.
משפחת ויגדרוב הפליגה לפלשתינה מאודסה יחד עם משפחת יוסף בוקשטיין, הציוני הידוע שעזר לייסד את התיאטרון "הבימה". בדרך אברם בן משה ידע על מה שבוקשטיין הצליח להוציא כסף מרוסיה, אך לא היה לו מושג מה לעשות במקום החדש. לכן אברם הציע ליוסף להתעסק בתיקון ומכירת אופניים. כאשר הם הגיעו לפלשתינה, ויגדרוב ובוקשטיין כמעט מייד פתחו חנות בשם "טכניקה" ברחוב נחלת בנימין בתל-אביב.
העסק המשותף לא נמשך זמן רב: כבר במרץ 1927 אברם בן משה החל להתפרנס בעצמו. להתגורר בפלשתינה עם שלושה ילדים קטנים ואישה לא עובדת היה קשה. בנוסף לכך נולד להם הילד הקטן ביותר – משה. בכל חודש הנוסטלגייה של ליובוב בת שמואל רק התגברה, ובינתיים משבר כלכלי היה הולך ומתחזק בארץ. בסופו של דבר הם החליטו לנסוע חזרה הביתה.
בשנת 1928 משפחת ויגדרוב חזרה למוסקבה. ראש המשפחה התקבל לעבוד כמכונאי, טוב שהיו לו ידי זהב, ובינתיים משה הקטן התרגל לסביבה החדשה בהדרגה. הוא אמר מילותיו הראשונות שלו בעברית ובכך שעשע מאוד את הקרובים שלו במוסקבה כי הוא קרא לאימא שלו "אימא, אימא!". בכל שאר ילדותו של משה בן אברם היה רגיל לחלוטין: בית ספר, חברים, ביקורים בקירקס של מוסקבה, דמי כיס לגלידה.
ערב המלחמה משפחת ויגדרוב גרה בכפר אשוקינו שבמחוז מוסקבה. בשנת 1911 משה היה ממש צעיר ולכן פטור משירות צבאי. בתקופה הקשה לכל המדינה הנער הצטרך לסיים את לימודיו בבית ספר ובמקביל לעזור לאביו בסדנה. הזקן התפרנס בתיקון אופניים ואופנועים כמו קודם אך הוא רק קיבל על עבודתו לא כסף, אלא מזונות וסבון שהיו הרבה יותר מועילים בזמן הממלחמה.
תורו של משה ויגדרוב להתגייס לצבא האדום הגיע ב-6 בינואר שנת 1943.
בלשכת גיוס בעיר פושקינו קצין העיר נתן לטירונים נייר ודיו וביקש מהם לכתוב בקשות ללימודים בבי''ס צבאי של צבא יבשה ב"התנדבות". לאחר שטירונים חתמו על הניירות, הם, עדיין לבושים בבגדי בית, יצאו לדרך בשורה אחת תחת הנהגתם של כמה מפקדים. אחר כך היו תחנות, לינות בתחנות רכבת, בבתי ספר ותזונה די דלה. הצוערים העתידיים אפילו גנבו ברכבות.
כעבור כמה ימים הלוחמים הטריים סוף סוף הגיעו לריאזאן. שיכנו אותם בצריף עם מיטות בנות שלוש שורות, האכילו אותם איכשהו ופקדו לנוח. אך בלילה נשמעה פקודה "קום!" התלמידים לשעבר נסחבו אחרי מפקדיהם לבניין בי''ס. המפקדים השאירו את המתגייסים בחוץ ונכנסו פנימה למשא ומתן בעמצם. עם זאת הם יצאו די מהר ושוב פקדו למתגייסים לחזור לצריף: לא קיבלו את הקבוצה מפושקינו מסיבה כלשהי. ה"צעדות" הלוך ושוב נמשכו עד הבוקר. ורק כעבור יממה אישרו למגיעים להתחיל את לימודיהם.
האווירה בבית ספר צבאי לא הייתה ידידותית. במציאות האחווה הצבאית נראתה שונה לגמרי ממה שהיה בדפוס הסובייטי. הטירונים מכפר שהגיעו עם אספקות מזון גדולות, העדיפו לזרוק מזונות לפח, אך, חס וחלילה, לא לשתף בהן עם עירוניים רעבים. וזה מבלי לדבר על בדיחות קבועות על יהודים שנשמעו ממיטות בערבים: "אני לא נלחם באויב ואפילו לא מבקש להילחם". הלעגים הפשוטים הללו פגעו במשה נוראית. למרות שהוא לא קיבל את המיטה משלו וישן על לוח עץ, סבל מרעב, ובנוסף לזה הצטנן מאוד, ויגדרוב ניסה לא להראות שקשה לו: "תחשבו שיהודי מתחמק משירות".
אך לשמחתו של המתגייס לא השאירו אותו בריאזאן. כאשר הסגר החובה הצבאי נסתיים והחלו לחלק את הצוערים ליחידות, משום מה שמות של משה ויגדרוב ועוד צוער יהודי אחד לא היו ברשימות. במפקדה רק החזירו להם את המסמכים והודיעו ביובש כי שולחים אותם חזרה ללשכת הגיוס.
הדרך למוסקבה הייתה עונג אמיתי. ברכבת היה חם, בפעם הראשונה במשך זמן רב לבחורים הייתה הזדמנות לישון היטב ולשתות תה כמה הם רוצים. בריאזאן נתנו להם תיקים חתומים עם מסמכים עבור ללשכת הגיוס. ברכבת הבחורים פתחו אותם בזהירות. שם סיבות אמיתיות נכתבו של דחייתם להתקבלות לבי''ס צבאי. חברו של ויגדרוב היה "איוב העם", ועל משה עצמו נכתב: :"אחות גרה בפלשתינה". הצבא האדום לא רצה לראות את המפקדים כאלה בשורותו.
בבוקר בתחנת רכבת בקאזאן החברים נפרדו אחד משני: הם החליטו לנסוע הביתה קודם ורק אחר כך לבוא ללשכת הגיוס. אך ויגדרוב לא הצליח אפילו לרדת לרכבת תחתית, מייד סיור המשטרה צץ מעיקול. "איפה צו תנועה שלך?" –שאל סגן על נוכחות המסמך בקפידה. "אין לי" השיב לו משה. חייל עם רובה שלוף ליווה אותו תחת משמר בכיכר "שלוש תחנות רכבת" לשירות קצין העיר. למזלו של משה, החייל לא הצליח למצוא אותה ושניהם חזרו אל הסגן בתחנת הרכבת. הוא הסתכל על הלוחם הצעיר ושחרר אותו ללכת לכל ארבעה צדדים: "לך עם אלוהים".
משה נשאר בביתו כמה שבועות. בסופו של דבר שלחו את המתגייס לגדוד טלגרף מסייע ה-49 במוסקבה.
ביחידה זו הכשירו את הצוערים לתחזק מערכת תקשורת שטח כמברקנים, אלחוטאיים ומכונאיי רדיו. לרבות לימדו אותם את עבודה במכשירי הטלגרף הסובייטיים CT-25 שלכאורה היו דומים למכונת כתיבה – עם מקלדה אמיתית. המכשיר היה יכול למסור הודעות למרחק עד 300 ק''מ. בין הלוחמים היו גם בחורות שעבדו במכשירים זרים "BODO". היו להם חמש מקשים והם יכלו למסור ולקבל מסרים למרחק עד 800 ק''מ.
במרץ שנת 1944 משה ויגדרוב בן אברם יצא לחזית בתפקידו של קשר ביחידת רובאים ה-1106 של דיוויזית רובאים ה-331. בתחילת מרץ היחידה עמד לא רחוק מעיר בלרוסית אורשה. ויגדרוב הגיע ליחידה באותו רגע כאשר פיקוד החזית המערבי נתן את המשימה ליחידתו: יחד עם פלוגת העונשין הנפרדת ה-141 ויחידת השריון של חיל משמר הנפרד ה-63 לתפוס מחפורות גרמניות, לחסום מסילת ברזל ולהשיג אל הגבול של אוסינובקה-בודה. שלחו את הלוחם הצעיר יחד עם כל המתגייסים הבאים לקרב. אולם לא היה משנה כמה לוחמים סובייטיים השתתפו בהתקפה, הם לא הצליחו לפרוץ קו הגנת גרמני.
ב-8 במרץ שנת 1944 במהלך התקפה עוד אחת משה ויגדרוב נפגע. שבר פגז גרמני אחד פגע בגבה הימינה ובשפה התחתונה של משה, אך שבר אחר פגע בירך שמאלה וכרע של משה בן אברם. חוץ מפגיעה רסיסית הלוחם קיבל הלם כללי. ויגדרוב פונה לעורף ונשלח לבית חולים שדה בכפר גוסבו סמוך לעיירה קרסניי במחוז סמולנסק. כעבור כמה ימים הוא הועבר לבית חולים פינוי שהיה ממוקם בתחנת פיז'ובקה בסביבת ויאזמה. החייל הצעיר הוכרח לשכב במיטת בית חולים עד 22 באפריל 1944. אחרי שחרורו שלחו אותו למילואים של היחידה הרובאית ה-7 לזמן מה – להתכונן לקו החזית.
במאי בשנת 1944 משה בן אברם כבר היה בסביבת מוהילב בלרוסית, על שפת הנהר פרוניה. הלוחם התקבל לתפקידו של קשר אל סוללת תותחים ה-76 מ''ל. הם היו נשק עתיק, עם קנים קצרים וגלגלים ענקים כמו לעגלה. עד העמדות הגרמניות היה לא יותר מאחד וחצי או שני ק''מ, אך לא היו חילופי אש המונים. נהר, יער, שירת צפרדעים בערבים – ממש אידיליה.
התותחים הוצבו במקומות שונים וביניהם לבין עמדת תצפית הניחו קו קשר עליה הקשר שלנו היה אחראי. קשרים גם יצאו לתצפית: הם טיפסו על עץ גבוה עליו היה משטח קטן, צפו בסביבות וכתבו כל דבר בלתי רגיל למחברת. במקרה חירום שם אפילו היה קו טלפון. ישר על העץ ב-6 ביוני שנת 1944 משה ויגדרוב קיבל בשורה: בעלי ברית פתחו חזית שנייה. משהו גדול תוכנן גם בצד הסובייטי. בלילות החלו להעביר יחידות טריות עם טכניקה חדשה לגמרי אל קו החזית.
בליל ערב תחילת המבצע "בגרטיון" ויגדרוב הקשר היה בקו החזית. היערות שלא מזמן היו ריקים, כעת היו מילולית מלאים באנשים ובטכניקה. לאחר שגרמניים ידעו על ההתקפה, החלו לירות בעמדות סובייטיות, אך לחיילי סובייטיים היה אסור לירות בחזרה. כמובן, גם קשרים סבלו. נתנו למשה וחבריו שוחה קטנה המצוידת במיוחד. חיילי הצבא האדום הטעינו לכאן את חפציהם, אך לא הצליחו אפילו להתרחק משם, בדיוק באותו מקום נחת פגז. קליעת פגז הבאה הייתה על גג השוחה שבה קשרים התחבאו מהירייה. אף על פי שפגז היה קל, אוזניהם של החיילים היו סתומות עד הבוקר.
בקרוב זמזום מטוסים החלה להתחזק. על קו ההגנה הגרמני החלו לזרוק כמות פצצות גדולה כל כך שאדמה על יד השוחה שבה משה בן אברם נמצא, הזדעזעה. ויגדרוב ראה במו עיניו תמונת גיהנום: איך אדמה נשרפה, התפוצצו תחמושות גרמניות במרחק, וסביבו הכול בהיר כמו ביום. בבוקר הקשר לא הכיר את השטח: לא היו כפר ויער, הכול נשרף במטר אש. המשימה בוצעה, אולם לא כולם חזרו ליחידותיהם: קשר אחד נהרג, שני נפגעו. נפטר גם מפקד חיל התותחים אשר הדריך את הקשרים לפני הקרב וקרא למשה "בני".
לאחר מכאן היה שחרור מינסק, מצעד פרטיזנים אשר הרשים את משה בן אברם מאוד. בעיצומו של המבצע "בגרטיון" הוא התקבל ליחידה הרובאית ה-551 של דיוויזיה הרובאית ה-49 וכמעט מייד נכנס לקרב עם גרמניים נסוגים אשר נתמשך 5 שעות. היו המון חיילים הרוגים ופצועים משני הצדדים.
עד סוף יולי 1944 היחידה הייתה בצעדה של 300 ק''מ. החיילים התקדמו מערבה ממינסק דרך ראקאב, סטייקי, גרמאנישקי, וורונובו וממש עד ליטא. שם הם נאלצו להילחם בעד כל עיירה אשר הוחלפה מצד אחד לשני לעיתים קרובות כמה פעמים. מוות חיכה לחיים סובייטיים בכל פינה והיה יכול לנקוש על דלתות מקלט בכל רגע.
יום אחד מוות הופיע למשה בן אברם בלבוש מפקדו: בזמן הפגזת אויב קו קשר שדה התנתק וויגדרוב קיבל את הפקודה לתקן את הניתוק באופן דחוף. בתוך כך הפגזה המונית נמשכה ומקום הניתוק היה ממוקם ברמה נראה לעין היטב. מתוך הבנה ברורה שאף חייל לא יבצע את הפקודה בהתנדבות רצון, קצין שלף אקדח וכיוון אותו אל המצח של ויגדרוב: "או אתה רץ שמה או אני יורה בך". משה בן אברם זחל לגבעה ומראש נפרד מחייו. ממש לידו נחתו פגזים גרמניים ושבריהם חרשו אדמה בכמה מטרים מן הקשר. אבל ויגדרוב מילא את הפקודה.
בפעם אחרת מוות היה לבוש במדים גרמניים. במהלך התקפה נגד הנאצים הצליחו לנתק את המחלקה בה נלחם ויגדרוב ולהקיף את הלוחמים הסובייטיים. הם החלו לירות במי שנתקע בכיתור כמעט פנים מול פנים. למזלו של משה בן אברם הוא הצליח להסתתר. אף על םי שהגרמניים דיברו בכמה מטרים מן ויגדרוב, הם לא ראו אותו. בקרב ההוא שבו ותיק המלחמה ייזכר עד לשארית חייו, נשארו בחיים רק כמה אנשים מכל המחלקה.
למרות זאת, היה מלא מקרים כאלה בקו החזית.
בחורף שנת 1945 הגדוד הרובאי ה-551 המוענק בעיטור הדגל האדום הצטרף לפריצת קו ההגנה של האויב ישירות בשטח גרמני. בהתקדמותם הקשה חיילי הצבא האדום יצאו ליישוב אאוריט על שפת נהר אודר ב-3 בפברואר שנת 1945. משם היה כ-20 ק''מ לפרנקפורט, עיר גדולה גרמנית. הגרמניים שהתגוננו בסכר סמוך לאאוריט, התנגדו בחמה. האויב ירה בחיל הרגלים הסובייטי בפעילות מיוחדת ממטולים "פאנצרפאוסט". במהרה הופיעו שבויים ראשונים שסיפרו כי נגד לוחמי הגדוד ה-551 עומד "פולקסשטורם", מיליציה לאומית שסייעה לתומ''תים גרמניים.
ב-24 בפברואר שנת 1945 ויגדרוב הוענק בעיטור "על האומץ" על גבורתו בקרבות על יד אאוריטה. בתעודת הענקת עיטור ציון כי סמל משה ויגדרוב בן אברם, הכוון של פלוגת אש מגרמות, טיווח את בהמגרמות בדיוק במטרה. בזכות פעילותו הלוחמים יכלו לחסל את הקבוצה הכוללת כ-10 גרמניים במטח קולע.
אז גדוד סבל אבדות נוראים: 34 אנשים נהרגו ו-136 נפגעו. אך גבורתם וקורבנותיהם של החיילים לא היו לשווא. לאחר כיבוש ראש הגשר בגדת הנהר המערבית, חיילי חי''ר אפשרו ליחידות אחרות לנצל את ההצלחתם ולהתקדם כבר בכיוון לפרנקפורט על האודר.
בגרמניה ויגדרוב החייל שוב היה מאושפז לבית חולים. הפעם לא בגלל פצע או הלם. הסיבה הייתה בתת-תזונה כרונית. חיילים סובייטיים הלכו דרך כפר גרמני מאיפה ברחו כל תושביו, ונתקלו בלול גדול. ויגדרוב רעב שתה ארבעים ביצים טריות וכעבור שעתיים הרגיש חולשה. רופאים קיללו אותו זמן ארוך ולא ידעו מה לעשות עם הסובל כזה, אך הכול הסתדר.
הדיוויזיה הרובאית ה-49 השתתפה בחיסול ריכוז הכוחות הגרמניים בברלין יחד עם יחידות אחרות של החזית הבלארוסית ה-1. לאחר פגישת יום הניצחון בסביבות הבירה הגרמנית, משה בן אברם סיים את דרך החזית שלו. למרות זאת לא שחררו אותו הביתה, השאירו אותו לשרת בקבוצת צבאות הכיבוש הסובייטיים בגרמניה.
יצוין כי משה ויגדרוב עצמו לא רצה לחזור לברית המועצות. מילדותו ההורים סיפרו לבנם סיפורים מרתקים על מקום לידתו – תל אביב שמשית, לאן הוא רצה להגיע שוב בכל מחיר. יתרה מכך על פי שמועות בפלשתינה התקיים מאבק פעיל על עמצאות המדינה היהודית הנבנה ואנשים בעלי ניסיון צבאי היו מבוקשים מאוד. כל יום משה ויגדרוב חשב על בריחה לברלין המערבית. שם עמדו אמריקאיים ומהם הבחור התכוון לבקש להעביר אותו, חברם לנשק, לפלשתינה כדי להילחם שם בצד יהודים. החלומות הללו לא היו לא מעשיים כל כך: לפעמים מידע על מה שמישהו מחיילים או קצינים נעלם (עבר לשטח אמריקני), חדר לקרב לוחמים סובייטים. ברלין עמדה הרוסה, אך עבדה רכבת תחתית בבירה, ובנוסף לזה עוד לא הצליחו להקים חומות או גדרים בין אזורי כיבוש.
אך בכל זאת ויגדרוב לא העז למעשה הנועז כזה. לא בגלל עצמו, אך בגלל ההורים שלו שעדיין נשארו במוסקבה ויוכלו להירדף על ידי השלטון הסובייטי. במהרה בשנת 1946 נפטר אביו של משה, ובשנת 1949 נפטרה גם אמו. כבר שום דבר לא החזיק משה בן אברם בברית המועצות, אולם בינתיים השליטה בברלין החמירה ממשית, ובמאי 1949 הקשר הוכרח לעזוב את גרמניה – הוא קיבל פקודת השחרור.
אחרי הצבא משה בן אברם חזר למוסקבה והתקבל למכללה טכנית. לאחר סיום לימודיו הוא החל לעבוד כמהנדס טכני במפעל המיבסים הממלכתי הראשון במוסקבה שבו הוא שרטט שרטוטים של תבניות מכבשים בשביל חרטים. נוסף על כך הוא זכה פעמים רבות במקומות ראשונות בתחרויות סוציאליסטיות.
בשנת 1951 ויגדרוב התחתן עם מירה גורדון בת בוריס וכעבור זמן קצר נולד לו בן. משה בן אברם רצה לקרוא לו על שם אביו, אברם, אבל חם וחמות שלו התנגדו לזה. הם פחדו כי עם השם כזה הגישה לאוניברסיטה תיסגר בשביל נכדם. הם התפשרו בשם ניטרלי יותר, מיכאל, אמנם משה בן אברם עצמו היה מאוד מאוכזב. אחרי המלחמה היה כאוס נורא, משה בעצמו היה יכול לשנות את העמודה החמישית בתעודת זהות, אבל סירב על הרעיון הזה בפרינציפ.
ויגדרוב זכר איך הוא תכנן לברוח לארץ ישראל ועם זמן הוא החל לחלום חלומות על תל אביב. בסוף שנות ה-60 הוא התחיל לבקר בבית הכנסת הכוראלי במוסקבה, ובמאי שנת 1966 כאשר ישראלים הגיעו לתערוכה החקלאית במוסקבה, הוא בשמחה הביא את בנו להסתכל על הפביליון שלהם. סוף סוף תושבי ארצנו הגיעו לברית המועצות!
בדירת משפחת ויגדרוב היה מקלט רדיו בעזרתו משה בן אברם תמיד הקשיב ל-"קול ישראל". ופעם הוא החליט שהוא לא יכול לחכות עוד יותר: ממילא ישב על המזוודות 25 שנים. בקרוב הוא קיבל את הקריאה מאחותו פירה. מזמן, עוד בשנת 1928 היא, אז בחורה ממש צעיר, ויתרה לחזור עם כל משפחתה לברית המועצות ונשארה בפלשתינה. פירה גרה בתל אביב ברחוב בן-יהודה מאיפה היא שלחה מכתביה. לאחר קבלת הקריאה משפחת ויגדרוב הלחה לבקר במחלקת ויזות ורישום וגם בשגרירויות הולנדית ואוסטית. גם היה צריך להחזיר כסף רב בעד ההשכלה הסובייטית "חינם".
כשנה לאחר מכן כל מעגלי גיהנום נגמרו וב-29 בספטמבר ב-1972 משה ויגדרוב יחד עם משפחתו טס לארץ ישראל. שם הוא עבד כחרט שנים רבות. מלבד זאת הוא היה חבר ארגון ותיקי המלחמה מקומי וכל שנה חגג 9 במאי עם משפחתו.
הוא שמח שהצליח לעלות לארץ ישראל ולגור ממש קרוב למקום בו נולד עוד ב-1925. אהבתו לארץ ישראל ולעם היהוגי נתנה לו את הכוח לעמוד במלחמה, לשרוד את האנטישמיות הסובייטית ולחזור הביתה. אפילו כעבור שנים רבות.
משה ויגדרוב, ותיק מלחמת המולדת הגדולה ויהודי גאה, נפטר ב-16 בנובמבר בשנת 1996. יהי זכרו לעד!