נחום ורלינסקי
1895 – 1973
מי בישראל לא מכיר את מוצריה של חברת "תנובה"? "תנובה" נוסדה בשנת 1926 בתור אגודה שיתופית חקלאית והיום היא יצרנית מוצרי החלב הגדולה בישראל. "תנובה" היא לא רק חברה לייצור ושיווק מוצרי חלב אלא מותג לאומי הקשור קשר בל יינתק להיסטוריה ולתרבות של מדינת ישראל. את מוצרי החברה תוכלי למצוא כמעט בכל מקרר ישראלי ולוגו "תנובה" מוכר לכל ישראלי מילדות. אמנם, היום, בעידן הגלובליזציה, החברה לא נמצאת עוד בבעלות ישראלית בלעדית, אבל גם אנחנו לא נדבר במאמר זה על זמננו אלא נפנה את מבטנו לאחור – לעבר ההיסטוריה.
וההיסטוריה של חברת "תנובה" היא לא פחות ממדהימה. למשל, מעטים יודעים שאחד ממייסדי החברה, אשר עמד בראשה במשך מעל לארבעים שנה, היה לא רק יזם ישראלי מוכשר, אלא גם אסיר ציון לשעבר שהצליח לפלס את דרכו החוצה מברית המועצות. קרבתו המשפחתית לאחד המנהיגים הבולשביקים הבולטים היא פרט עסיסי נוסף בביוגרפיה שלו. זהו נחום ורלינסקי – אדם שאירועי חייו היו מספיקים לכתיבת רומן מרתק. נספר לכם על חייו יוצאי הדופן, גדושי תפניות בלתי צפויות, ועל החלק שנטל נחום באירועי המפתח בתולדותיה של מדינת ישראל.
נחום ורלינסקי נולד ב-13 באוקטובר 1895 בכפר אדז'מקה שבמחוז יליזבטגרד. אימו של נחום, בלומה חסיה לבית שרשבסקי, הייתה עקרת בית, ואביו, יהונתן ורלינסקי, היה בעלים של טחנת קמח. אחרי נחום נולדו למשפחה שני בנים נוספים: שלמה הצעיר ובנימין האמצעי (אשר הכול קראו לו בניושה).
נחום ורלינסקי אהב ללמוד מאז שהיה קטן. תחילה, כיאה לילד יהודי באותם ימים, קיבל השכלה מסורתית בחדר – תלמוד תורה. משם המשיך לבית ספר יהודי ואחר כך לבית הספר למסחר ביליזבטגרד. בעיר מסחר זו רכש ורלינסקי את כישוריו העסקיים הראשונים והתוודע ליסודות הכלכלה. נחום סיים את לימודי המסחר שלו והחליט להמשיך ללמוד, על כן נסע לעיר הגדולה לסנט פטרבורג. שם התקבל ורלינסקי למכון הפסיכוניורולוגי בֶּחֲטֵרֵב, שבו הורשו היהודים לשמוע קורסים עיוניים. במוסד ייחודי זה להשכלה גבוהה (שבו עסקו בחקר המוח ותפקודיו), עלה בידי ורלינסקי הצעיר להרחיב את ידיעותיו במגוון תחומי מדע.
אך לא המדע לבדו ריתק את הנער ורלינסקי. כבר בצעירותו היה מודע לשורשיו היהודיים וחש צורך להצטרף לתנועת "צעירי ציון". עד מהרה הוא הפך לפעיל מרכזי בה. סביר להניח, שהיה זה אביו של נחום, אשר התפקד לשורותיה של התנועה הציונית כבר בימיה הראשונים, שהדביק את בנו בלהט הלאומי. בשנת 1916, בהיותו פעיל בולט למדי, השתתף נחום בוועידה הציונית האזורית באודסה. במסגרת ועידה זו ביקשו ציוני דרום רוסיה להתאחד לתנועה חזקה אחת שאמורה הייתה לפתור שורה של בעיות פוליטיות. אך הבולשת הצארית עמדה על המשמר ועקבה בדריכות אחר אירועים מסוג זה. מיד לאחר הוועידה נעצר ורלינסקי באשמת פעילות ציונית. ביצוע "העבירה" עלה לנחום בארבעה חודשי מאסר. בכלא הוא חלק תא עם משה קליינמן – פעיל ציוני מרכזי ועיתונאי חשוב לעתיד.
עם פרוץ מהפכת פברואר 1917 שוחרר ורלינסקי מהמאסר. נחום תמך בלהט ברעיונות המהפכה, אשר הסירה את האיסורים על פעילות חברתית יהודית וציונית. מיד עם שחרורו נרתם במלוא כוחו לעשייה של התנועה הלאומית היהודית. ורלינסקי התמנה ליושב ראש מפלגת "צעירי ציון" ביליזבטגרד והיה פעיל במוסדות עירוניים וקואופרטיביים. הוא התבלט בשל מרצו ומסירותו ובשנת 1918 נבחר לחבר הלשכה המרכזית של "צעירי ציון" באוקראינה. אך גם הפעם נקטעה הקריירה הפוליטית שלו בשל מעצרו. כעת הייתה זו יוזמתם של אנשי השירות המיוחד, שפעל תחת הגנרל דניקין, אשר שלט באוקראינה מקיץ 1919 ועד חורף 1920. אם כי, ורלינסקי שוחרר מהמאסר כעבור זמן קצר: אנשי דניקין התקשו, כצפוי, למצוא הוכחות לכך שהפעיל הציוני תמך גם ביריביהם "האדומים".
חייו של ורלינסקי באותן שנים היו גדושים לא רק בפעילות חברתית אלא גם בלימוד אינטנסיבי. לאחר שעבר לאודסה, הוא המשיך את לימודיו – כעת בפקולטה למשפטים של האוניברסיטה המקומית. נחום לא הסתפק בלימודי המשפטים ושמע גם קורסים בפקולטה לכלכלה של המכון הפוליטכני באודסה. הוא בחר בהתמחויות אלו לא במקרה, בתקווה ליישם את הידע שירכוש לטובת הקמתה ובנייתה של מדינת היהודים בארץ ישראל.
במהלך לימודיו נשא נחום לאישה את דינה רדומיסלסקי, גם היא סטודנטית לרפואה.
בואם של הבולשביקים וחילופי המשטר באוקראינה, בישרו על זמנים קשים לתנועה הציונית. השלטון החדש ראה בציונות תנועה הקושרת קשר עם האימפריאליזם הבריטי והטיל איסור חמור על כל פעילות מסוג זה. אולם ורלינסקי, המונע מאמונה עמוקה באידיאלים, לא הרים ידיים. הוא המשיך בפעילותו בשורות "צעירי ציון", כעת בתנאי מחתרת.
בסוף אפריל 1922, בעוד המדינה הסובייטית מתאוששת מזעזועי מלחמת האזרחים, נפתחה ועידת "צעירי ציון" השלישית באווירה של סודיות מוחלטת. מכל רחבי המדינה העצומה, מאוקראינה ועד לפאתי רוסיה הרחוקים, באו לקייב נציגי הסניפים הגדולים ביותר של המפלגה. מיותר לציין שנחום ורלינסקי היה בין המשתתפים. סדר היום היה גדוש בנושאים מגוונים ושיקף את מורכבות מצבם של היהודים במדינת הסובייטים הצעירה.
יצוין כי לוועידה הגיעו רק נציגי האגף הימני של הארגון הציוני, שנחשב בעברו הגדול ביותר ברוסיה. והסיבה לכך היא שעד שנת 1920 הגיעו המחלוקות בתוך "צעירי ציון" לשיא, שהוביל לפיצול ולהופעתם, למעשה, של שני ארגונים מתחרים. הפלג השמאלי של הארגון סבר שדיקטטורה נחוצה כדי להגן על המהפכה מפני כוחות ריאקציוניים ואף תמך בהשתתפותם של חברי המפלגה בסובייטים המקומיים – המועצות המהפכניות. בסופו של דבר הפך פלג זה למפלגה הציונית הסוציאליסטית (צ"ס). הפלג הימני של הארגון הלך בנתיב אחר. יחד עם בני בריתו הכריז ורלינסקי על ועידת "צעירי ציון" השלישית בתור ועידת הייסוד של מפלגה חדשה בשם "צעירי ציון העמלנים". המפלגה הציונית החדשה, הנוטה ימינה בהשקפותיה, סירבה בתוקף להכיר ב"מצע הסובייטי" של ציוני השמאל ולשתף פעולה עם הבולשביזם.
צירי "העמלנים", שהתכנסו לוועידה משהלם ב-30 באפריל 1922, התכוננו לדון במגוון רחב של נושאים: ממהות עשייתה והמצע של המפלגה החדשה ועד לפעילותה בארץ ישראל, מהעמדה הפוליטית ביחס לבולשביקים ועד לפעילות כלכלית בקרב כלל היהודים. הנוכחים התייחסו גם לסוגיות תרבותיות, לבעיות שאתן התמודדו תנועת ההתיישבות "החלוץ" ותנועות הנוער הציוניות, לארגון הסיוע לאוכלוסייה היהודית ואף לסוגיות של הגנה עצמית.
כדי להבין את להט המשתתפים ואת עומק הדיונים בכנס, עלינו לצלול לאווירה של אותן שנים. ברית המועצות החלה זה עתה במעבר הדרגתי מ"הקומוניזם מלחמתי" למדיניות הכלכלית החדשה (נא"פ). המדינה טרם התאוששה מהמלחמה העקובה מדם עם הצבאות הלבנים והייתה כקלחת רותחת. פה ושם פרצו התקוממויות נגד השלטון הסובייטי החדש ואלה דוכאו על ידי הבולשביקים ביד קשה.
מכות וגזרות חדשות ניחתו על האוכלוסייה היהודית, שנמלטה בעור שיניה מזוועות הפוגרומים והטבח באוקראינה. הרעב שפקד חלקים נרחבים מאוקראינה ואזור הוולגה לא חס על אף אחד. ושאיפתו של השלטון הסובייטי לכפות על היהודים משטר כלכלי אחיד הותירה חלק נכבד מהאוכלוסייה היהודית ללא פת לחם.
בנסיבות קשות אלה נדרשה הוועידה למצוא פתרונות לבעיות הבוערות ביותר שהטרידו את הציבור היהודי. במשך חמישה ימים ניהלו הנציגים דיונים נוקבים, בניסיון לפתח אסטרטגיה לשיקום ולהתפתחות במציאות החדשה. אך החיים עצמם שמו קץ למחלוקות. ביום החמישי לוועידה, לקראת נעילתה, פרצו חמושים לאולם. כל המשתתפים נעצרו. רק אותם מעטים שעזבו לפני נעילת האירוע ניצלו מהמעצר.
בשלהי אוגוסט 1922 התייצבו בפני בית הדין הסובייטי משתתפי ועידת "צעירי ציון העמלנים". הם הואשמו בחתירה תחת ערכי המהפכה. היה זה משפט הראווה הראשון נגד ציונים ברוסיה. ההכנות למשפט היו קפדניות. העיתונות הקומוניסטית והביטאונים של המחלקה היהודית של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית (היֶבְסֶקְצְיָה) פתחו במערכה נרחבת, פרסמו מאמרים שהסיתו נגד התנועה הציונית בכלל ונגד "צעירי ציון העמלנים" בפרט. העיתונים הסובייטיים לא טרחו להסתיר את התדהמה: הכיצד ייתכן שבלב ליבה של המדינה הסובייטית, תחת אפו של המשטר, התקיים כנס רב משתתפים של מתנגדי מהפכה מושבעים?
בית הדין גזר על הנאשמים עונשים חמורים. לגבי שניים עשר מתוכם, לרבות נחום ורלינסקי, נקבע כי הם עמדו בראש התנועה והם נידונו לשנתיים מאסר בפועל ועבודות כפייה. ורלינסקי שהה בין כותלי הכלא בקייב במשך כשנה, לאחר מכן הוגלו הוא וחבריו לעיר ולדימיר. אולם, בתקופה שבה ריצו הציונים את עונשם, ריככו השלטונות הסובייטיים את עמדתם והודיעו לאסירים כי באפשרותם לצאת לחופשי, וזאת בתנאי שתימצא מדינה שתהיה מוכנה לקלוט אותם. אחרת, היה על כולם להישאר באזורי הגליה לתקופה בלתי מוגבלת.
החודשים הראשונים של שנת 1924 העניקו לנחום ורלינסקי את ההזדמנות שלה היה זקוק. גרמניה הודיעה שהיא מוכנה לקלוט אותו. יחד עם אשתו ובנו הוא הצליח לצאת לברלין, עיר שהפכה באותן שנים סוערות למפלט עבור מהגרים רבים מהאימפריה הרוסית לשעבר. ומה שנראה מהצד כמו מזל, היה לא רק עניין של צירוף מקרים – גם לקשר משפחתי היה משקל רב בשחרורו של נחום ורלינסקי. שחרורו של נחום התאפשר במידה רבה הודות לכך שאחיה של אשתו, דינה רדומיסלסקי, היה לא אחר מאשר חבר הפוליטביורו ונשיא האיגוד הבינלאומי של המפלגות הקומוניסטיות, הקוֹמִינְטֶרְן, גריגורי זינובייב.
עם מעצרו של נחום ורלינסקי בעוון פעילות ציונית מחתרתית, מצאה רעייתו מקלט בבית אחיה – פעיל פוליטי רב השפעה. רוחב ליבו של זינובייב לא הסתכם בסיוע לאחותו ולגיסו: המנהיג הבולשביקי הסכים לקבל בביתו גם את אחיו הצעיר של ורלינסקי, שלמה בן ה-12. על אף גילו הצעיר עבר שלמה תלאות רבות: שני אחיו הבוגרים, נחום ובנימין, גם הוא פעיל במפלגת "העמלנים" בחבל פודוליה, הוגלו על-ידי השלטונות והוריו נפטרו.
לימים נהגו במשפחת ורלינסקי לספר סיפור מרתק שעבר מדור לדור. לפי אגדה משפחתית זו, הודות להשפעתו של גריגורי זינובייב חלו שינויים משמעותיים במדיניות ההנהגה הסובייטית כלפי ציונים שנעצרו. תחת הלחץ שלו, לכאורה, הונהגה אז פרקטיקת "ההמרה". מדיניות חדשה זו העניקה לאסירים ציונים הזדמנות יוצאת דופן: במקום גזר דין חמור שיכלול הגליה לאזורים נידחים במדינה, ניתנה להם האפשרות לעזוב את ברית המועצות ולנסוע לארץ ישראל – ארץ האבות. למרבה הצער, נוהג זה הופסק כעבור תקופה קצרה.
איננו יודעים בוודאות אם היה זה זינובייב אשר השפיע על החלטתה הזמנית של הממשלה הסובייטית לשחרר ציונים מורשעים "ולגרשם" לארץ ישראל. כך או כך, בחורף 1924 הצליחו נחום, דינה ובנם מישה, בנימין ורלינסקי ורעייתו מרים שטרקמן, ואחיהם הצעיר שלמה ורלינסקי, לצאת את גבולות ברית המועצות.
בגרמניה שב נחום ורלינסקי לפעילות במטה מפלגתו במלוא המרץ ובכוחות מחודשים. על אף התלאות שעבר, במשך יותר משנה הקדיש את כל כולו למטרה לה היה מסור בכל נימי נפשו. שותפתו לחיים, דינה, המשיכה בינתיים את לימודי הרפואה שלה בגרמניה.
בתום שהות קצרה בברלין, באפריל 1925 הגיע הרגע שלו ציפתה משפחת ורלינסקי בקוצר רוח – סופסוף עלו בני המשפחה לארץ ישראל. עם הגעתו מונה נחום ורלינסקי לתפקיד מזכיר המשק במושב העובדים החקלאי נהלל, שהוקם בעמק יזרעאל הפסטורלי על ידי פעילי תנועת "הפועל הצעיר" ("בין שתי התנועות התקיימה ברית פוליטית המכונה "ההתאחדות העולמית של 'הפועל הצעיר' ו'צעירי ציון'"). אולם עד מהרה נשלח ורלינסקי על-ידי קק"ל ללטביה לצורך עבודת הסברה בקרב יהודי המקום. בתום שליחותו בסוף שנת 1927 חזר ורלינסקי לנהלל, שם המשיך לעמול במלוא המרץ. עד שנת 1930 עבד במזכירות המושב, שם ניצח במיומנות רבה על ענייני המשק.
ורלינסקי לא הסתפק בדאגה ליישוב שלו בלבד. הוא השתתף באופן פעיל בחיי מפלגת "הפועל הצעיר" וייצג את האינטרסים של העם היהודי בזירה הבינלאומית. מיומנויותיו קיבלו הכרה בעיני עמיתיו: תחילה נבחר לממלא מקום ולאחר מכן לחבר מן המניין בוועד הפועל הציוני. ורלינסקי לא זנח גם את חבריו למפלגת "צעירי ציון העמלנים", שנותרו עמוק במחתרת בברית המועצות. לאחר הקונגרס החשאי של המפלגה שנערך במוסקבה במאי 1929, נבחר נחום ורלינסקי לחבר משלחת החוץ שלה ולציר בקונגרס הציוני העולמי ובכינוס העולמי של "ההתאחדות".
במשך שנים רבות תמכו נחום ורלינסקי ובני בריתו בנימין וסט, מניה שטרקמן, יצחק וילנצ'וק ויוצאי ברית המועצות נוספים, בלשכה המרכזית של מפלגת "העמלנים" שנותרה במוסקבה וירדה למחתרת. הכספים שהצליחו לגייס הופנו לתמיכה בפעילים ובעיתונות המחתרתית ולסיוע לציונים מורשעים, וכן למי שניסו להימלט מברית המועצות. פעילותם של ורלינסקי וחבריו פסקה רק לאחר שהמחתרת הציונית הוכרעה סופית בספטמבר 1934 על ידי השלטונות הסובייטיים, ואחרוני החברים של הלשכה המרכזית של המפלגה נידונו לתקופות מאסר ממשוכות.
אך גם כאן, בארץ האבות הנבנית והמתחדשת, עמדה משפחת ורלינסקי בפני ניסיונות רבים ומרים. בשנת 1923, טרם עלייתם ארצה, נולד בנם הבכור של נחום ודינה – מישה. נדמה היה כי לידתו סימלה התחלה חדשה, הגשמת כל התקוות והשאיפות, שלמענן נאבקו הוריו באומץ. אך למרבה הצער, האושר לא נמשך זמן רב. במאי 1925, כשמישה בן שנתיים וארבעה חודשים בלבד, נקטעו חייו בפתאומיות. מכה זו הייתה קשה במיוחד כי הגורל האכזר היכה בהורים הצעירים דווקא כשנדמה היה שהמשפחה הגיעה סופסוף לחוף מבטחים וזכתה להזדמנות לבנות חיים חדשים. מישה הקטן נטמן בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב.
את דרכו המקצועית ב"תנובה" החל נחום ב-1930, אז נבחר לנהל את מטה האגודה השיתופית בחיפה. אליעזר יפה, גם הוא תושב נהלל ומנהלה הראשון של "תנובה", זיהה את הפוטנציאל של ורלינסקי והבין שחברו למשק יוכל לתרום תרומה מכרעת לחברה שמילאה תפקיד מרכזי בפיתוח החקלאות במדינה היהודית הצעירה. על אף הפצרותיו העיקשות של יפה, בנהלל מיאנו לאפשר לנחום ורלינסקי לעזוב את תפקידו במושב. אז הועלה הנושא לדיון בין נציגי המושב להנהלת "תנובה". בתום ויכוחים עיקשים שלא נשאו פרי החליטו שני הצדדים להתייעץ עם ברל כצנלסון, אחד ממנהיגיה הבולטים של תנועת העבודה בארץ ישראל ועורך ראשי של עיתון "דבר". הוחלט כי על-פיו יישק דבר. ברל קבע שעל נחום ורלינסקי לעבור לנהל את "תנובה".
אך פריצת הדרך האמיתית בקריירה של ורלינסקי התרחשה ב-1937, כאשר הוא התמנה למנכ"ל "תנובה" האחראי על פעילותה בכל הארץ. בתפקיד חשוב זה הצליח ורלינסקי לממש את הפוטנציאל שלו במלואו ולהגשים את רעיונותיו. נחום הקדיש את כל כולו לפיתוח החברה. שאיפתו הייתה ליצור מערך מודרני יעיל של ייצור חקלאי והפצה, אשר יוכלו להבטיח ביטחון תזונתי לאוכלוסייה היהודית הגדלה. תחת ניהולו של ורלינסקי החלו אותם משקים שלא היו חברים בהסתדרות לשווק את תוצרתם דרך "תנובה". ורלינסקי הציב תנאי אחד בלבד: היה על המשקים לדבוק בעיקרון של עבודה עברית. נחום ורלינסקי, ציוני מושבע, התנגד לרעיון השימוש בכוח עבודה ערבי זול, אשר פגם, בעיניו, בחזון שבמסגרתו על הפועל העברי לעבד במו ידיו את אדמתו שלו.
מומחיותו של ורלינסקי זכתה להערכה רבה: הוא הפך לחבר המרכז החקלאי והיה חבר בוועדה הכלכלית המייעצת לראש הממשלה. הודות לניסיונו הרב, הוזמן ורלינסקי לכהן בדירקטוריונים של מוסדות כלכליים וציבוריים רבים, בין היתר מונה לחבר מועצת המנהלים של בנק לאומי לישראל.
בשנת 1948, במהלך מלחמת העצמאות, מונה על ידי ראש ממשלת ישראל ושר הביטחון בן-גוריון כאחראי להספקת המזון לירושלים הנצורה. "בעבודה זו", כתב לו בן-גוריון באמצע שנת 1948, "הגשת עזרה רבה לא רק לירושלים היהודית על מאה אלף תושביה, אלא היה בזה חיזוק רב למאמץ הצבאי שלנו, לא רק בירושלים, אלא בארץ כולה". גם המושל הצבאי של ירושלים דאז, דב יוסף, שלח לו מכתב תודה.
בחברת "תנובה" עבד ורלינסקי עד 1970. כשהודיע בוועידה מספר 19 בנובמבר 1970 על פרישתו מתפקיד המנכ"ל, חברי הוועידה עשו מאמצים ניכרים כדי לשכנעו להישאר בתפקיד יושב ראש מועצת המנהלים. בזמנו הפנוי פרסם נחום ורלינסקי מאמרים בעיתוני "דבר", "הפועל הצעיר" ובעיתונים ובכתבי עת מרכזיים נוספים. כמו כן, חיבר ופרסם ספרים ומדריכים רבים בנושאי הכלכלה והמשק.
בני משפחת ורלינסקי הנוספים גם הם תרמו תרומה משמעותית למדינת ישראל. אשתו של ורלינסקי, דינה, עבדה שנים רבות כרופאת משפחה בקופת חולים כללית. אחיו הצעיר, שלמה, שמצא פעם מחסה אצל גריגורי זינובייב, הלך בעקבות אחיו הבכור וקשר את גורלו בחברת "תנובה". פרט מרתק: במשך זמן ארוך לא ידע נחום ורלינסקי כלל על עבודתו של שלמה בחברה. במטרה להימנע מהאשמות בנפוטיזם, התקבל ורלינסקי הצעיר לתפקידו הראשון בחברה באופן עצמאי והחל את הקריירה שלו כשוטף מכלי חלב. שלמה טיפס בהדרגה בסולם הדרגות והגיע לתפקיד מנהל מפעל חלב בתל אביב. יחד עם עמיתו ישראל שטאובר הוא הביא לארץ את המתכון לגבינה טרייה רכה המכילה חתיכות גבן, המוכרת היום לכולנו בשם "קוטג'". המוצר הפך לפופולרי מאוד בקרב הישראלים ועל כך שמור לשניהם מקום של כבוד בדפי ההיסטוריה של תעשיית המזון הישראלית.
האח האמצעי, בנימין ורלינסקי, בדומה לאחיו הבכור עבר אינספור תלאות בברית המועצות. הוא היה אסיר ציון והוגלה למחוז טורוחאן המרוחק. עם עלייתו ארצה מצא את ייעודו בחברת רכבת ישראל. מסירותו ומקצועיותו זכו להכרה, ולקראת סוף דרכו המקצועית מונה בנימין לתפקיד ראש חטיבת הכספים והכלכלה של רכבת ישראל. גם רעייתו של בנימין, מרים שטרקמן-ורלינסקי, עשתה חיל. בת ברית לשעבר של בעלה בתנועה הציונית בפודוליה, בישראל התבלטה בתחום המשפט והפכה לשופטת ידועה ומוערכת.
נחום ורלינסקי, אחד המנהיגים הציוניים הבולטים בברית המועצות ומנכ"ל חברת "תנובה" בישראל, נפטר לאחר מחלה ממושכת ב-28 באוקטובר 1973 והוא בן 78. הוא נטמן בבית הקברות נחלת יצחק. בהלווייתו נשאו נאומים מזכ"ל ההסתדרות יצחק בן אהרון, הרב הראשי האשכנזי לישראל שלמה גורן ואישי ציבור רבים נוספים.
01.09.2024
ביבליוגרפיה ומקורות:
דוחות פעילות של ארגונים יהודיים זרים בשטח אוקראינה, בראש ובראשונה ארגון הג'וינט. דוחות שונים על פעילותן של האגודות הציוניות, 1923. ‒ הארכיון הממלכתי הייעודי של שירותי הביטחון של אוקראינה, קייב, תיק 13, 413, סעיף 10 חלק 4.
דיווחים על מצבן ופעילותן של קבוצות ציוניות באוקראינה בין השנים 1924-1923, 1924-1923. ‒ הארכיון הממלכתי הייעודי של שירותי הביטחון של אוקראינה, קייב, תיק 13, 413.
דוד תדהר (עורך), "נחום ורלינסקי", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ד (1950), עמ' 1710.
תנובה – האוטו כבר לא שלנו וגם לא ירוק: "תנובה" כסמל המפעל הציוני
מאיר ארגוב , ממחתרת בפודוליה עד רכבת ישראל // 27 פברואר 1958, דבר.
נחום ורלינסקי הובא למנוחות, 30 באוקטובר 1973, מעריב.