שמעון גליקסברג
1870 – 1950

באחד מסופי השבוע בשנת 1923 היה בית האופרה של אודסה מלא עד אפס מקום. תושבי העיר, חובבי תחרויות ספורט, זירות אגרוף ומיני פולמוסים, ציפו בכיליון עיניים לערב מרתק.
בשעה היעודה עלה המסך והדמויות הראשיות הופיעו בפני הקהל הנלהב: עסקני המפלגה, פרופסורים מכובדים ובישופים מזוקנים בגלימות המסורתיות. רטט של תרעומת התפשט באולם: "הנה גם הרבנים תומכים במשטר היהודי-קומוניסטי שלהם!" אך עוד לפני שהספיקו הספקנים להחליף ביניהם דברים בנושא החביב עליהם, הופיעה על הבמה דמות אלגנטית והתקבלה במחיאות כפיים סוערות. מצב הרוח של הקהל השתפר פלאים: "איזו הפתעה נעימה! רבנים יהודים מתנגדים בגלוי לתורתם האפיקורסית של הבולשביקים!"
באותו יום היסטורי הפכה העיר אודסה לזירת הוויכוחים הראשונה בענייני אמונות ודעות בין חסרי האל לנציגי הקהילות הדתיות המרכזיות בעיר. רבה הראשי של אודסה שמעון יעקב גליקסברג היה לכוכב הגדול של הערב. בעוד שנציג המפלגה הקומוניסטית הפריח לאוויר סיסמאות ריקות מתוכן, פרופסור למדעי הטבע הכריז בביטחון מלא שאלוהים אינו קיים והארכיבישוף פנה לקהל בדרשה שנועדה לאוזני המאמינים הפרבוסלביים בלבד, בחר הרב גליקסברג בטקטיקה שונה לגמרי.
הודות לשליטתו הווירטואוזית בשפה הרוסית, המתובלת במטבעות לשון, לכישורי הנואם ולכישרון הפולמוס יוצא הדופן שלו, עלה בידי הרב גליקסברג לעשות על הקהל רושם כביר. בבוקר למחרת כל העיר כולה דיברה על האירוע שהתקיים יום קודם. דוורים וחלבנים, חנוונים ועגלונים ציטטו בדרכם לעבודה קטעים שנונים מנאומו של הרב. גויים רבים לא הסתירו את התפלאותם והודו בפני מכריהם היהודים: "הרב שלכם היה פשוט אדיר!"
מוצאו של גיבור הערב האודסאי, הרב שמעון יעקב גליקסברג, ראוי לציון: הוא נולד בעיירת מיינדזיז'ץ פודלסקי) מֶז'יריטש באותם ימים) שבמזרח פולין. אביו היה רבי מאיר דב הלוי גליקסברג, אימו שרה רבקה ממשפחת פוליק.
לעיירת הולדתו של גליקסברג מקום של כבוד בהיסטוריה החדשה של העם היהודי. בשנת 1882 גייס כאן הרב שמואל מוהליבר יחד עם הברון רוטשילד קבוצת חלוצים בעלי לב אמיץ, אשר ייסדו לימים את המושבה הראשונה בעמק החולה – יסוד המעלה, ובכך הניחו את היסודות להקמתה של מדינת היהודים המודרנית.
על אף העובדה שמֶז'יריטש הייתה ממוקמת בלב ליבה של פולין החסידית, היא נותרה תמיד מעוזם של המתנגדים לתנועת החסידות. עובדה זו לא חמקה מעיני השכנים. רבי מנחם מנדל מקוֹצק, שהתגורר בסמוך, אמר פעם ובצדק: "מנהרה תת-קרקעית מחברת בין מֶז'יריטש לווילנה התלמודית."
אכן, תושבי מֶז'יריטש היו ליטווקים – נציגי התנועה הליטאית החרדית – בכל רמ"ח אבריהם. חזותם ואורח חייהם נבדלו בהחלט מאלה שהונהגו בעולם החסידי שסבב אותם. יהודי מֶז'יריטש התבלטו בסביבתם לא רק בלבושם – מגבעות גבוהות ומעילים קצרים – גם שאיפותיהם האינטלקטואליות והרוחניות פרצו את גבולות החינוך הדתי המסורתי. הם קראו בחדווה ספרות חילונית וגילו עניין רב ברעיונותיה של תנועת ההשכלה היהודית, ובנוסף הזדהו עם תנועת הציונות המתפתחת ועם רעיונות הסוציאליזם.
ובכן, באווירה זו גדל והתחנך שמעון יעקב גליקסברג והודות לה זכה להשכלה דתית רחבה. אביו, רבי מאיר דב הלוי, גדול בתורה, היה למורהו הראשון. רבו המובהק היה הרב יוסף הכהן ראוויץ ממז'יריטש. לימים למד בעיר סוויסלוץ' שבפלך מינסק ונשא לאשה את ציפורה בת רבי מרדכי דוד אלפרט, רב העיר ומחבר הספר "יד מרדכי". גליקסברג למד מספר שנים בבית חותנו. לאחר מכן עזבה המשפחה הצעירה יחד עם אבי האישה למינסק. שם המשיך שמעון גליקסברג להשתלם בתורה בקיבוץ האברכים "תומכי תורה". רבו החדש היה רבי ירוחם יהודה ליב פרלמן, גדול מנהיגי הזרם הליטאי שנודע בכינויו "הגדול ממינסק".
כבר אז החל גליקסברג בפעילות ציבורית. ב"חברת נצח ישראל" ירש את מקומו של הרב יצחק ניסנבוים, אשר עבר לביאליסטוק. גליקסברג הופיע מול קהל צעיר עם הרצאות על תלמוד ותוספות ונשא דרשות. במקביל השתתף בניהול אגודת "שלומי אמוני ציון", שמתוכה צמחה לימים התנועה הציונית הדתית "המזרחי". בשנת 1902 נבחר גליקסברג לכהן כציר באספה המכוננת של תנועת המזרחי בווילנה, שם הצטרף ל"וועד השלושה" לצידו של הרב וההיסטוריון זאב יעבץ. ועד זה ניסח את מאמר היסוד של התנועה, פיתח תוכנית פעולה וקבע את שמה ומצעה של התנועה הדתית-לאומית החדשה.
גליקסברג וחבריו, בראשות הרב יצחק יעקב ריינס, העניקו לתנועתם החדשה את השם המזרח"י שהוא נוטריקון עברי: מרכז רוחני. שם זה שיקף את שאיפתו של הארגון להפוך למרכז רוחני לציונים דתיים, תוך מיזוג ערכים יהודיים מסורתיים עם רעיונות של תחייה לאומית. תנועת המזרחי חרתה על דגלה את רעיון איחודה של היהדות המסורתית עם התנועה הציונית, בהתבסס על קיומו של קשר חזק בין ארץ ישראל, עם ישראל ותורת ישראל. חברי המזרחי תמכו בהקמת מדינה יהודית על פי עקרונות התורה, נטלו חלק בקונגרסים הציוניים, הקימו בתי ספר דתיים, שבהם הוענקה השכלה דתית והשכלה כללית, ותמכו בעידוד העלייה.
כבר בראשית הדרך התמסר גליקסברג לגיבוש וחיזוק תנועת המזרחי ולהפצת רעיונותיה בציבור. כמו כן, תמך באופן פעיל בישיבת לידא מיסודו של הרב יצחק יעקב ריינס, שנחשבה למעוז התנועה הציונית הדתית באימפריה הרוסית.
ובאותה שנה, שנת 1902, לאחר שהוסמך לרבנות על ידי המנהיגים הרוחניים הבולטים של תקופתו, נתמנה גליקסברג לרב העיר פינסק ולרב עיירת קרלין שבפולסיה, בלארוס. מינוי זה פתח בפניו אופקים חדשים בתנועה הציונית. בתור נציג הקהילה הוא שימש כציר בכינוס ציוני רוסיה במינסק ובקונגרס הציוני השישי בבזל.
הקונגרס הציוני העולמי שהתקיים בבזל ונרשם בדפי היסטוריה עקב הדיונים סביב "תוכנית אוגנדה", הפך לזירה לוויכוחים חריפים על עתידו של העם היהודי. בוויכוחים הללו צידד גליקסברג באופן נחרץ בזרם ציוני ציון, שדגל ברעיון הקמתה של מדינה יהודית במולדת ההיסטורית. הופעתו בזירה הבינלאומית לא רק חיזקה את סמכותו של הרב הצעיר אלא גם קבעה את תפקידו העתידי בתנועה הדתית-ציונית.
בשנת 1906 נבחר גליקסברג לרבה של העיר אודסה. בנוסף לתפקידיו ברבנות הוא השקיע מאמצים רבים בנושאים הקשורים לחינוך ולעבודה סוציאלית. במהלך המהפכה הרוסית הראשונה הונהג בעיר ממשל צבאי, ובתחילת דרכו השתתף גליקסברג באופן פעיל בהצלתם של צעירים יהודיים מידי הז'נדרמריה הצארית. פרט לכך, יזם הקמה של בתי ספר לילדים ממשפחות מעוטות יכולת במספר בתי כנסת. כמו כן, היה גליקסברג בין מייסדי אגודת "עזרת חולים". בשאיפה לקדם את חשיבות קיומן של המצוות גמילות חסדים וביקור חולים, פרסם גליקסברג חוברת בשם "עזרת חולים" ביידיש וברוסית. חוברת זו הופצה באלפי עותקים, וסייעה בהנחלת ערכים יהודיים ומסורות הצדקה.
אולם, גם באודסה, שנחשבה למעוז הציונות, נאלץ הרב גליקסברג להתגבר על אתגרים בשל תמיכה גלויה בתנועה הלאומית היהודית. עמדתו גרמה למתח ביחסים הן עם עמיתיו הרבנים והן עם מנהיגי הקהילה. באופן פרדוקסלי, נציגים רבים של האליטה היהודית באודסה גילו יחס אדיש ולעתים אף עוין כלפי הציונות. רתיעתם מן התנועה החדשה הופנתה לא רק כלפי האידיאולוגיה של התנועה אלא גם כלפי מנהיגיה ותומכיה. באווירה מורכבת זו הפגין גליקסברג לא רק דבקות באמונתו אלא גם מיומנויות דיפלומטיות, במטרה לשמר את אחדותה של הקהילה.
על אף כל הקשיים, הגן הרב גליקסברג, שעמד בראש סניף המזרחי באודסה, באומץ על אמונותיו. כך למשל, בשנת 1912 נטל חלק פעיל במפגש של אגודת "חובבי ציון" באודסה והוכיח את מחויבותו לאידיאלים הציוניים. דרשותיו חוצבי הלהבות בבית הכנסת "יבנה" משכו אליהן קהל צעיר. באודסה זכה גליקסברג לכינוי "הרב הציוני". גם חברים וגם יריבים כינוהו כך, מה שרק הדגיש את חשיבות דמותו בתנועה.
פעילותו הציבורית של גליקסברג לא פגמה כהוא זה בשקדנותו בתורה. במהלך עבודתו באודסה הוא תרם תרומה משמעותית בהפצת החוכמה היהודית בקהילתו. דרשות השבת והחג שלו, שהצטיינו בעומק התוכן ובלשון נפלאה, משכו תמיד קהלים גדולים.
הרב שמעון יעקב גליקסברג שילב בהצלחה את השירות הרוחני והחברתי עם חיי המשפחה. יחד עם ציפורה, העזר כנגדו, הקים משפחה גדולה ואוהבת. ביתם היה מלא תמיד בשמחה ובו גדלו באושר שבעת הילדים: ארבע בנות – ינטה, יהודית, שולמית ויבגניה, ושלושה בנים – חיים, שמואל ובנימין.
אף על פי שמשפחת גליקסברג ידעה גם אבדות קשות – הבן שמואל נפטר מסקרלטינה בגיל שבע – המשפחה נותרה מאוחדת.
לאחר מהפכת פברואר של 1917 זכה הרב גליקסברג להכרה רשמית בזכות השפעתו החברתית ונבחר למועצת העיר אודסה. יתרה מזו, הוא ייצג את הקהילה באספה הלאומית של יהודי אוקראינה בקייב בשנת 1918, מה שמעיד על השפעתו מעבר לגבולות עירו. גדולתו התבטאה במלוא עוצמה בעידן המשבר שהגיע בעקבות תפיסת השלטון על-ידי הבולשביקים.
בתקופת השלטון הסובייטי, למרות ביטולו הרשמי של מוסד הרבנות, הוכר גליקסברג כרבה הראשי של אודסה. הוא סירב לוותר על השקפותיו הציונית והתבטא בפומבי להגנת ארץ ישראל בלהט גדול אף יותר מקודם.
תרומתו של הרב גליקסברג לוויכוחים הדתיים שהתקיימו באודסה בשנים 1928-1923 לא תסולא בפז – משימתו הייתה חשובה ומאתגרת. אירועים ציבוריים אלו, שאורגנו על ידי השלטונות בתיאטראות ובאולמות הגדולים בעיר, נועדו לשכנע את אזרחי מדינת הסובייטים לזנוח את אמונתם. השלטונות הזמינו להשתתף בדיונים מדענים ונואמים אתאיסטים וביניהם הפרופסורים טוכוב, טרטיאקוב, קרדשב, נציגי היֶבְסֶקְצְיָה (המחלקה היהודית של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית) ואחרים. מנהיגים דתיים בעיר, ובהם הרב גליקסברג, הוזמנו להציג "נקודת מבט שונה". המארגנים, שדגלו כולם באתאיזם לוחמני, היו בטוחים ביכולתם להוכיח להמונים את הנזק והסכנה שטומנות בחובן הדתות עבור המהפכה בפרט ועבור תבונה אנושית בכלל. ימים ספורים לפני האירועים הופיעו ברחובות אודסה כרזות ענק המכריזות על מוסד חדש שנועד "לבער את הבערות" בעיר.
תחילה סירב הרב גליקסברג להצטרף לוויכוחים, בעודו מנמק שני נימוקים עיקריים: חוסר רצון להקשיב לדברים שיש בהם חילול השם והיותה של היהדות, בניגוד לדתות אחרות, דת לא מיסיונרית. אולם מנהיגי הקהילה היהודית התעקשו על השתתפותו. אפילו חברי המחלקה היהודית במפלגה, בראשות תלמידי ישיבה לשעבר, הגיעו לביתו של הרב בניסיון לשכנעו. הם הזכירו בפניו את הדיונים התיאולוגיים של ימי הביניים ודיברו על הגנה על כבוד ישראל. הטיעון המכריע היה החשש מהאנטישמיות הגואה: "היעדרו של רב מהדיון יכול להיחשב עדות לכך שהיהדות תומכת בקומוניזם", טענו.
לבסוף נתן הרב גליקסברג את הסכמתו. עמדתו הזכירה את תפקידו של הרמב"ן בוויכוח ברצלונה הנודע או את זו של המשתתפים בוויכוח בטורטוסה. בדו-קרב מילולי נאלץ גליקסברג לאזן ללא הרף בין הצורך להגן על האמונה לבין הסכנה הממשית להמיט אסון על מאמינים יהודים בעירו.
באחד הוויכוחים האחרונים עלה בידי גליקסברג לשאת נאום שבו הציג בתמציתיות את יסודות האמונה והדת היהודית. הרב פנה לנוכחים מהבמה באומרו: "האנושות זקוקה לאמונה, כי אין בכוחו של המדע לבדו לתקן את נפש האדם ולרומם את רוחו. לרעיון העתיק של אמונה באלוהים ולרעיון החברתי החדש יש מטרה משותפת והיא איחוי הפילוג בקרב האנושות. היסודות לכך מונחים בתורת ישראל ומגולמים במצווה: 'ואהבת לרעך כמוך'". גליקסברג לא רק הגן על עיקרי האמונה, הוא הדגיש בכוונה את ההקבלות בין העקרונות הדתיים לרעיונות חברתיים מודרניים, ובכך גבר על יריביו הקומוניסטים וזכה לאהדת הקהל.
לקביעתו של פרופסור טרטיאקוב כי האמונה מעכבת את המהפכה על ידי החלשת אומץ הלב של הפרולטריון, וכי אדם דתי מטבעו אינו מסוגל להיות מהפכן, השיב הרב גליקסברג כך: "אין ספק שזו דעתו האישית של הפרופסור ותו לא. אני יכול להציג בפניכם טיעונים של מספר מדענים שיוכיחו בדיוק את ההיפך. טיעונים אלה מוכיחים, בהתבסס על ראיות חזקות, שאמונה היא השלב הנשגב ביותר בהתפתחות האדם והיא תרמה תרומה מכרעת להתפתחות העולם ולקדמה. מאז ומעולם צעדה האמונה יד ביד עם תבונה, תרבות אנושית ואמנות השכנת השלום בין בני האדם ורוממות רוח".
בעוד הקהל הרב והמגוון שקוע לגמרי בדבריו, סיכם גליקסברג: "ז'וזף ארנסט רֶנָן טען שהתרבות האנושית התגבשה כפי שהיא היום הודות לשני עמים: היהודי והיווני. היוונים, כך כתב, העניקו לאנושות את השירה והפילוסופיה, ואילו היהודים העניקו לעולם אחדות רוחנית ואת אהבת הזולת. אולם דרמשטטר חולק עליו ואומר כך: היהודים העניקו לעולם גם שירה וגם פילוסופיה – שירה בתהילים ופילוסופיה בתורת הנביאים".
ברוך קצנלנבויגן, תושב אודסה ואסיר ציון שהכיר אישית את הרב גליקסברג, סיפר רבות על הדיון השביעי באודסה. הדיון הזה היה בעל אופי מיוחד והוקדש למנהג ברית המילה. לפני האירוע אחזה בקהילה היהודית באודסה דאגה גדולה: על אף שיוֹזֶמֶת הדיון הרשמית הייתה אגודת "ידידי הילדים", היה ברור לכולם שמי שעמד הלכה למעשה מאחורי היוזמה הייתה "אגודת חסרי האל".
הדאגה גברה כאשר נודע כי הכוחות האנטי-דתיים יוצגו על ידי נואמים מנוסים ומוכרים לציבור: פרופסור סוחוב, חבר האקדמיה למדעים טרטיאקוב ואחרים. לנציג היהדות "מונה" הפעם המוהל ישראל ביברגל. לרב גליקסברג, שנחשב ל"יריב מסוכן", לא התירו להשתתף בוויכוח. ביברגל לא היה נואם בחסד והרוסית שבפיו הייתה קלוקלת. אישי ציבור יהודים באודסה חששו מאוד, משום שגורל קהילתם היה תלוי במידה רבה בתוצאות הדיון.
בינתיים נפוצו ברחבי אודסה שמועות כי הפרופסורים זילברברג וגימלפרב ידברו בתור נציגי הקהילה הרפואית בדיון. שמות אלו הניחו במידת מה את דעתה של הקהילה היהודית: ד"ר צבי גימלפרב היה מוכר היטב בחוגים הציוניים – הוא שימש בעבר כמזכיר הוועד הציוני של אודסה בראשות לא אחר אלא מנחם אוסישקין. פרופסור יעקב זילברברג זכה באודסה לכינוי המכובד "פרופסור בעל לב יהודי חם", מה שהעיד על נאמנותו למסורות היהודיות.
בבוקר היום שבו נקבע הדיון יצאו הרב גליקסברג ואברהם קצנלנבויגן (המכונה האדמו"ר מלוצק), שהתגורר אז בעיר, לפגוש את פרופסור זילברברג. בבית חולים פרטי ברחוב פריאוברז'נסקי הם פגשו את הפרופסור בדרכו לחדר הניתוח. זילברברג עצר ובירך את האורחים בנימוס. שמעון יעקב גליקסברג ניגש ישר לעיקר: "פרופסורים יהודים יקרים, עתיד עמנו תלוי בכם כעת, ואנו ממתינים לתוצאות הדיון בחשש ובהתרגשות". הפרופסור ענה בקצרה: "אל חשש! לא נבזה את השורשים שלנו!" בתום הביקור אצל זילברברג חשו השליחים הקלה מסוימת.
באותו ערב, בית האופרה של אודסה הכיל אך בקושי את כל האורחים. אלפי סקרנים התגודדו סביב הבניין המפואר והאזינו לדברים באמצעות הרמקולים שהותקנו בחוץ במיוחד לכבוד האירוע החשוב.
לאחר נאומי הפתיחה של פרופסור סוחוב וחבר האקדמיה למדעים טרטיאקוב, שדיברו בגנות המילה וכינו את המנהג "אבסורד לאומני", ניתנה רשות הדיבור לפרופסורים יהודים לרפואה. בניגוד לקטגורים, שטענו כי ברית המילה היא "שריד ברברי מהעולם העתיק" ו"הקזת דם מיותרת של עוללים", טען פרופסור זילברברג, בהתבסס על ראיות מדעיות, כי להליך זה ישנה חשיבות רפואית. כך, התערבות מסוג זה מפחיתה את הסיכון להעברת מחלות מין. הוא סיים את נאומו במילים: "הייתי שמח מאוד אם העולם הנאור כולו היה מאמץ את הפרוצדורה לטובתו". פרופסור גימלפרב גיבה את דבריו בדוגמה רפואית נוספת.
אחרי הרופאים הגיע תורו של המוהל ביברגל. לאחר נאומיהם של נציגי עולם הרפואה המכובדים אפילו נאומו המגושם מעט נשמע משכנע ושובה לב. ביברגל הצביע על הקהל הצעיר באולם ואמר: "תסתכלו! כל המתגודדים כאן הערב הם 'לקוחותיי' מהעבר". הקהל פרץ בצחוק. הוא סיים את נאומו במשפט הקצר: "מלנו ונמשיך למול!"
פתאום, להפתעת מארגני הדיון מהיבסקציה, נשמעו קריאות מהקהל: "תנו לרב גליקסברג לעלות לבמה!", "אנחנו רוצים לשמוע את הרב!". הרחש באולם גבר. המארגנים היו אובדי עצות. גליקסברג נעמד במלוא קומתו ואמר בקול רם: "אם הקהל מבקש, עלינו להישמע," ועלה לבמה. ברוסית משובחת הוא נתן סקירה על המילה – אחת המצוות המרכזיות ביהדות. במהלך נאומו הדגיש הרב כי אין צורך להכביר מילים בזכות ברית המילה, שכן הכול כבר נאמר על ידי הפרופסורים זילברברג וגימלפרב. "מה עוד אפשר להוסיף לדבריהם של מדענים בעלי אוטוריטה ושם עולמי? הרפובליקה הסובייטית סומכת עליהם ומפקידה בידיהם את המוסדות הרפואיים החשובים שלה", תקף גליקסברג את אנשי היבסקציה בטכניקות רטוריות בדוקות. "אני סמוך ובטוח, אזרחים יקרים, שבכל שאלה שתתעורר אצלכם בנוגע לבריאות הגוף, תבחרו לפנות לפרופסורים זילברברג וגימלפרב ולא לחברים סוחוב וטרטיאקוב..."
בהמשך נאומו להגנת היהדות ומצוותיה אמר הרב גליקסברג: "עם ישראל תרם תרומה רבה לאנושות כולה – עולם הפיזיקה והמתמטיקה התברך באלברט איינשטיין; עולם הפילוסופיה התברך בברוך שפינוזה שזכה להכרה עולמית; גם אתם, הבולשביקים, זכיתם בקרל מרקס!" המילים האחרונות של נאומו נבלעו בתוך תשואות רמות והקהל, כאיש אחד, קם על רגליו.
לאחר דברי הרב, שקלעו בדיוק למטרה, דיבר פרופסור זמילוביץ'. הוא סיפר ששניים מאחיו בעלי האמונה הנוצרית נימולו לצורך מניעת מחלות. וכשד"ר סרבריאניקוב ניסה לטעון טענה הפוכה, איש לא שמע אותו עוד.
ניצחונותיו של הרב גליקסברג בוויכוחים אלה הותירו רושם עז על יהודי אודסה. ביוני 1926 חגגה הקהילה היהודית של אודסה 20 שנה לכהונתו של שמעון יעקב גליקסברג בתפקיד רב העיר. החגיגות התקיימו בבית הכנסת הגדול. חברי הקהילה כינו את היום הזה "החג של אודסה", ואכן, אירוע זה לבש אופי של חגיגה לאומית. הגיעו אליו רבנים מערים אחרות ובבית הכנסת נכחו נציגים מכל שכבות הציבור, בהם רופאי העיר בראשות פרופסור זילברברג, פרופסור שוורצמן ואחרים. החגיגה עוררה התרגשות בקרב תושבי העיר. יהדות אודסה הוכיחה שוב את חוסנה מול רדיפות הדת ואת יכולתה לכבד את מנהיגיה.
בשנת 1933, החלו כמה מחבריו ומוקיריו של הרב גליקסברג בארץ ישראל, ובראשם הרב אברהם יצחק הכהן קוק וחיים נחמן ביאליק, להשתדל למען עלייתו לארץ ישראל. באחד ממכתביו כתב ביאליק את הדברים הבאים על גליקסברג: "במאסר ברוסיה, באודסה, מתענה זה שנים ידידי מאז, הרב הנעלה, איש גדול בתורה ובחכמה, הוגה דעות מופלא, פה מפיק מרגליות סופר בעל כישרון ועסקן ציבורי חרוץ... אחד מאנשי הסגולה בישראל, בעל נפש גדולה ובעל מידות תרומיות".
השירותים החשאיים הסובייטים ידעו היטב על רצונו של הרב לנסוע עם משפחתו לארץ ישראל, אך לא הציבו בפניו מכשולים. במארס 1937 עלה הרב לארץ ישראל והתיישב בתל אביב. בארץ היה לצידם של הרב ואשתו רק בנם הבכור חיים, שעלה כבר ב-1925 והפך כאן לאמן מוערך. שאר הילדים נשארו בברית המועצות. ינטה לימדה שפה וספרות רוסית בבית הספר הניסויי באודסה. יבגניה הפכה לרופאה ומדענית, עבדה בבתי חולים במהלך המלחמה, זכתה בשני עיטורי הכוכב האדום והגיעה לדרגת רב סרן. יהודית ניהלה מוסדות ילדים במשך תקופה ארוכה, שולמית הייתה גם היא רופאה והתמחתה במחלות זיהומיות. הבן הצעיר בנימין, מהנדס בהכשרתו, נעצר ב-1937 והוגלה ל-20 שנה למחנה נורילאג.
עם הגעתו ארצה שירת הרב בבית הכנסת "מושב זקנים", לאחר מכן החל לכהן כרב בשכונת נורדיה וישב בראש בית הדין הרבני של הרבנות הראשית בתל אביב. היה חבר בית הדין הכבוד של המזרחי בישראל ומשופטי פרס הרב קוק לספרות תורנית במשך מספר שנים. לרגל יום הולדתו השבעים נערכה קבלת פנים חגיגית באולם הקרן הקיימת בתל אביב. האולם היה מלא עד אפס מקום באורחים מכל שכבות האוכלוסייה. לאחר שורה של ברכות לבביות, נאם חתן השמחה נאום תודה ונשא הרצאה על זקנה שנשאה חן מאוד בעיני הקהל.
בנוסף לייעודו הרוחני היה הרב גליקסברג פובליציסט מחונן בעל סגנון כתיבה משובח. הגיגיו עיטרו בקביעות את דפי כתבי העת והוא הוציא לאור שורה של ספרים שתרמו תרומה רבה לתרבות ולתיאולוגיה יהודית.
שמעון יעקב גליקסברג הלך לעולמו ב-8 בדצמבר 1950 והובא לקבורה בבית העלמין נחלת יצחק שבגבעתיים. על מצבתו חרוטות לזכרו המילים: "צדיק ועניו. סופר, הוגה-דעות, מטיף. ממפלסי נתיב לציונות הדתית".
כך נחקקה לעד בדפי ימי ההיסטוריה דמותו של מנצח הוויכוחים באודסה, אחד מבניו הבולטים של העם היהודי בתקופתו, שחוכמתו וצדקתו הפכו לכוכב מנחה לדורות הבאים.
12.10.2024
ביבליוגרפיה ומקורות:
אלכסנדר גליקסברג, אודסה היהודית, הרב ש' גליקסברג והגנרלים // הערות על ההיסטוריה היהודית, מס' 4 (183), אפריל 2015.
רבי שמעון יעקב הלוי גליקסברג: במלאת לו שבעים שנה // 19 פברואר 1942, העולם, עמוד 4
א. ז. עולה מרוסיה, חגיגה באודיסה // 16 דאר היום, יוני 1926, עמוד 3
הרב ר' ש. י. הלוי גליקסברג // 7 מרץ 1937, עמוד 2
קטעים מתוך דוחות מבצעיים לשנת 1934, 1934. ‒ הארכיון הממלכתי הייעודי של שירותי הביטחון של אוקראינה, קייב, תיק 16, 27 (1951), 7.
דו"חות המחלקה הסודית של המנהל הפוליטי הממלכתי המאוחד ברפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוקראינית על מצבם של הארגונים הציוניים לשנים 1027-1926, 1927-1926. ‒ הארכיון הממלכתי הייעודי של שירותי הביטחון של אוקראינה, קייב, תיק 13, 413, פרק 16, חלק 3.