בסוף יוני 1946 המפקד הבכיר של המחלקה ה-2 בהנהלת סיכול הריגול "סמרש" של פיקוד מרחבי בלטי, פרינצב, חתם על צו המעצר של תושב ריגה. איליה זיידין בן לבוב עבד כסוחר בכיר במשרד השירותים הקהילתיים ולא נצפה בשום דבר חשוד. למרות זאת לשלטונות סובייטיים הייתה הדעה שלהם לגביו: "זיידין א. ל. קשור לארגון היהודית הלאומנית המחתרתית שפועלת בעיר וילנה... היא מטפלת בהעברת יהודים לחו''ל דרך, מה שמכונה, "אגודת פטריוטים פולניים". בדיוק כך סוכן סיכול הריגול אפיין את תושב ריגה בצו המעצר. על פי מידע סוכנות הריגול, זיידין היה לא רק נודע על הבריחה המתוכננת של ראש בית''ר (ארגון הנוער הציוני) לשעבר, גריגורי הרצנברג, לפלשתינה, אלא גם השתתף בהכנת הבריחה זו באופן פעיל.

איליה זיידין נולד ב-21 בספטמבר בשנת 1916 במשפחת אריה-לייב (לב בן נָאוּם) זיידין ואסתר ברגמן בת יצחק שהיו ילידי עיר ליטאית רזקנה. אביו של איליה היה איש חולה נפש וגם ציוני נלהב אשר תמיד תרם כסף לשיבת ציון. לב בן נאום ידע עברית היטב ולימד את ילדיו שפה זו ממש מילדותם. למשפחת זיידין היו שני ילדים: אילקה ואחותו דורה.

במהלך הביקורים של ה-"שליחים" מפלשתינה בריגה, זיידין הבכיר תמיד ביקר באסיפות המוקדשות לביקורים הללו. אהבה לארץ ישראל נדלקה בנפשו של איליה (כולם קראו לו בחיבה "אִילקָה") מוקדם מאוד ו,במידה רבה, בזכות המשפחה שלו. בשנת 1929 הוא, עוד תלמיד בבית ספר, הצטרף לארגון הנוער הציוני-שמאלי של תנועת החלוצים "השומר הצעיר". כעבור שנה הארגון התפלגה ואילקה הפך למשתתף של נצ''ח ("נוער צופי חלוצי") אשר הוקם על הבסיס של המחלקה הלטבית של "השומר הצעיר".

הילד בילה את כל הזמן הפנוי שלו יחד עם חבריו מנצ''ח, הארגון הפך לבית השני בשבילו. זה אפילו לפעמים הפריע ללימודיו: אחותו של אילקה נזכרה במקרה איך פעם אחת מנהל הגימנסיה העברית בה אילקה למד, שאל את לב בן נאום על שלומו של בנו אשר לא היה בבית ספר בשל "המחלה" כבר שלושה ימים. ההורים המופתעים ביררו שבזמן הזה הבן שלהם היה משתתף ב"כנס" – אספה די חשובה לציונים צעירים.

בין חברי ארגון הנוער גידלו חברות וידידות כמו כך תעמולת האידיאל – עלייה לארץ ישראל וחיי עבודה בקיבוץ. אילקה כמו חבר נאמן, היה מוכן לתרום את הכול למען חבריו. למשל, פעם אימא תפסה אותו במתן בגדיו משלו לחברים.

הבחור עבר את כל השלבים בארגון: מ-"כפירים" עד "בוגרים". עם הזמן הוא עמד בראשה של "פלוגה". פעמים רבות היה לו לכבוד ללוות שליחים מפלשתינה, לארגן אירועי ספורט ומחנות קיץ. עוד מילדותו אילקה היה מרותק בצילום, לכן רוב התמונות של משתתפי התנועה הציונית הטרום מלחמתית ששרדו עד ימינו, הן יצירות ידיו.

ב-15 במאי 1934 קרליס אולמניס אשר מלא את התפקיד של ראש הממשלה לטביה, ערך הפיכה צבאית והקפיא את החוקה. כל המפלגות פוזרו, גם פעיולות נצ''ח הייתה אסורה בשטח הרפובליקה. ארכיון הארגון עבר לבית של זיידין לזמן מה, אילקה עם חבריו ירד למחתרת.

משנת 1934 ועד תחילת כיבוש לטביה זיידין הצטרף לארגון חדש בשם "עולים", אך חברי נצ''ח לשעבר המשיכו להיפגש בחשאי בדירה נבדקת בכתובת ר' דִירנָאבוּ 13, ריגה. הפגישות הללו נמשכו עד לפני סוף העצמאות הלטבית, עד שהמשטר האוטוריטרי של אולמניס הוחלף בטוטליטריזם של קרמלין.

אילקה לא הספיק לעלות ארצה. הודות ניסיון ואנרגיה שלו הוא היה אחראי על הכנת קבוצות באות של "חלוצים" הנוסעות לפלשתינה, לכן נסיעתו עוכבה. ולאחר מכן צבא סובייטי נכנס ללטביה.

הצבא האדום כבש את לטביה ב-17 ביוני שנת 1940 אחרי הפרובוקציה על הגבול הסובייטי-לטבי והאולטימטום הניתן לרפובליקה העצמאית. ב-21 ביוני 1940, בזמן שאנדריי וישינסקי, התובע הכללי של ברית המועצות המורשה מהוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות בתקופת הטיהורים הגדולים, נשא נאום מן המרפסת של שגרירות ברית המועצות בריגה והכריז בקול קולות: "תחי לטביה העצמאית! תחי חברות בין רפובליקת לטביה לבין ברית המועצות!", "הממשלה העממית" שהוקמה על ידיו, כבר החלה לחסל את העצמאות הלטבית וחיים פוליטיים במדינה.

התנועה הציונית הייתה בין הראשונות בתור לחיסול. לאחר כניסת כוחות סובייטיים אל הערים ועיירות של הרפובליקה, כל הארגונים הציונים הפסיקו לפעול. כמובן, קודם כל צ'קיסטים החלו לערוך הגליות לסיביר של הפקידים בכירים לשעבר כמו כן של חיילים, שוטרים ו"קפיטליסטים". בהתחלה הם לא נגעו בנוער ציוני, רק אם לא קיבלו הלשנה על אחד מהם.

חברי הנצ''ח לשעבר המשיכו (כמו בזמן של אולמניס) להימצא במחתרת, להתחלק לשלישיות ולחפש דרכים לעלייה בלתי חוקית. עם פרוץ המלחמה הסובייטית-גרמנית חלק הפעילים נשאר בריגה, כמה מהם הצליחו להתפנות מזרחה. ביניהם היה אילקה זיידין אשר יחד עם הוריו, אחותו עם תינוק והבעל שלה, הצליח לברוח מכוחות היטלריים ברגע האחרון.

בפינוי אילקה נקלע בכפר דיאטלובו באזור סליבנוב, מחוז ולדימיר. בקרוב הוא קיבל צו התייצבות לגיוס. חבר נצ''ח לשעבר, אזרח לטביה, זיידין ללא לחשוב הלך ללשכת הגיוס: גורל העם היהודי וכל העולם אשר התמודד עם הניסוי הרציני, היה בסכנה. אילקה זיידין כמו רוב בני עירו, התקבל ליחידה הלאומית הראשונה בהרכב הצבא האדום בשנות המלחמה – אוגדת הרובאים הלטבית ה-201. הוא הפך לרגם של חטיבת הרובאים ה-122 שלה.

כבר ב-19 בדצמבר 1941 אוגדת הרובאים הלטבית ה-201 איישה עמדות קרב בחזית. יחד עם בני חטיבתו איליה זיידין נלחם באחד שטחי הקרב האחראי ביותר בעד מוסקווה – סמוך לנורה-פומינסק. אילקה נפגע במהלך הקרב ליד המסעף "קילומטר ה-75" ב-28 בדצמבר בשנת 1941. ביורקרטיה צבאית החשיבה אותו לאחד הנעדרים, אך, למעשה, הצליחו לפנות אותו משדה הקרב. הבחור נקלע למכון הרפואה הנסיונית הכלל סובייטית בו מנתחים כבר עמדו לקטוע את ידו של זיידין. אולם, למזלו, פרופסור וישנבסקי, המנתח הבכיר, התערב בזמן. מאור הרפואה הסובייטית הצליח להציל את היד הודות לשיטה שפותחה על ידיו. מצבו של אילקה השתפטר מהר. בבית חולים כולם אהבו מאוד את הבחור המשכיל: מפרופסור וישנבסקי עצמו עד חיילים שעדיין היו בטיפול רפואי. אילקה הוציא עיתון קיר, הקריא עיתונות סובייטית לחיילים, סיפר בהתלהבות רבה על התחביב שלו – צילום.

לאחר הטיפול נכה המלחמה הצעיר השתחרר וחזר למשפחתו שעברה לקירוב עד אז. שם הוא התנגש בצ'קיסטים בפעם ראשונה אשר ידעו מבן אדם אחד על החברות של אילקה בארגון הציוני. הבחור נלקח לחקירה, אך אז הכול הסתיים בזה.

לאחר שחרור ריגה המשפחה חזרה לעיר מולדתה, אך למרבה צער, לא בהרכב שלם: בדצמבר שנת 1942 אביו של זיידין נפטר בפינוי. אילקה אשר הוענק בעיטור "בעד הגנת מוסקבה" באוגוסט שנת 1945, מצא עבודה והתחיל להתרגל לחיים רגילים.

כמובן חבר "השומר הצעיר" לשעבר לא ויתר על חלומו על ארץ ישראל. בקרוב שאר חבריו בתנועה הציונית הטרום מלחמתית שנשארו בחיים, החלו להגיע לריגה. ביניהם היו החברים הטובים ביותר של איליה – שמואל יופה ויעקב ינקלוביץ'.

אילקה זיידין, יעקה ינקלוביץ' ומוּלקָה יופה החולמים מילדותם על עלייה לארץ ישראל, התחילו לחשוב איך לממש את מה שהיה מתוכנן. הרגע נדמה הכי מתאים: באירופה שלאחר המלחמה אנשים המונים הסתובבו לכאן ולכאן, והגבול היה פתוח קצת יותר. רוב אזרחי פולין לשעבר נסעו לפולין מליטא ובלרוס המערבית, והמצב כזה, כמו שהוא נראה לבחורים, נתן להם הזדמנות. לפי שמועות, מאכרים חלקלקים מאגודת הפטריוטים הפולניים בעד סכום מסוים יכלו לעשות מסמכים מזויפים ולמלא אותם על שם של פולניים שנהרגו במלחמה. אז להגיע מפולין לארץ ישראל היה קל יותר מדי מאשר מברית המועצות.

מולקה יופה נשלח לוילנה "לבדור את המצב" בדחיפות, והוא לא חזר בשעה היעודה, פשוט נעלם. אך החשש על הידיד התחלפה בשמחה: ליעקב ינקלוביץ' נסעה בחורה מקובנה עם פתק. מולקה הודיע לחבריו בצופן מיוחד שהוא נמצא בפולין והוא מוכן לחזור חזרה לברית המועצות כדי לפתוח "דרך פינוי" לידידים שלו.

בקרוב מולקה הופיע בריגה: עם שפם, מרכיב משקפיים, לבוש בסגנון לא אופייני בשבילו ועם שם חדש – כעת הוא היה פנחס דומברובסקי. התברר שבזמן ההיעדרות שלו מולקה יופה הספיק לבקר באוסטריה ובאיטליה בהן הוא ידע מחיילים יהודיים מפלשתינה ששירתו ביחידות בריטיות, על "בריחה" – מרכז העלייה הבלתי חוקית. אחרי יצירת הקשר עם נציגי הארגונים הציוניים במילאנו, מולקה קיבל מהם "אישור" ונסע ללודז'. שם נמצא "ייחוד" – המרכז הבכיר של "בריחה" בפולין. לאחר קבלת כסף והוראות, מולקה נקלע לווילנה והתקשר אל המחתרת המקומית. כך הכול התחיל.

בדצמבר שנת 1945 אילקה זיידין ויעקב ינקלוביץ' לפי ההוראות של "בריחה", החלו לעשות צעדים ראשונים בעריכת מעבר: יצירת הרשימות של ציונים וחברי משפחותיהם המוכנים לברוח. גם נדרש מהם למצוא ילדים יהודיים שנקלע לפנימיות ומשפחות זרות אחרי המלחמה. היה צריך להעביר ילדים לבתי יתומים בפולין בדחיפות, וכבר מתוכם להעביר אותם למערב.

אחת המשימות הכי קשות בה נתקל אילקה, הייתה קשורה לשירות ביון של המשרד לביטחון המדינה וסיכול הריגול הצבאי. היה מסוכן מאוד פשוט להציע בריחה לפלשתינה לאנשים מוכרים וזרים. הם הצטרכו ליצור קשר בזהירות רבה. בתוך פעילים ותיקים היה לא מעט אנשים שויתרו לעזוב את המדינה מסיבות משפחתיות או מעוד סיבות אחרות. אילקה עם חבריו פחדו לפנות לאנשים אחרים אפילו אם היה להם המוניטין הנקי מכל רבב לפני המלחמה.

אף על פי שמולקה הביא כסף מחו''ל, זה לא היה מספיק לשוחד עבור שרים, נהגים ופועלי רכבת. לפיכך הוא היה חייב להכניס לרשימות לא רק פעילים של תנועות נוער וציוני כבוד ותיקים, אלא גם "לקוחים מסחריים" – יהודים שהיו מוכנים לשלם על העברה לא חוקית, וגם קבוצות דתיים שנמצאו תחת החסות של חב''ד.

אנשים קיבלו מסמכים פולניים והוסעו ברכבת דרך גלובוקי, נבהרדק וגרודנו. משם הם נסעו לפולין. לפעמים היה צריך להסיע קבוצות יהודים דרך מסלולים ללא דרכים ויערות במשאיות, ושם להוריד אותם ולכוון אותם אל הכפר הפולני הקרוב ביותר.

חברי המחתרת בריגה שמרו על הקשר עם וילנה דרך סדרני רכבות אשר היו בטוחים שהם מתעסקים במבריחים פשוטים. הם נתנו לסדרנים שפופרת משחת שיניים בה היה פתק מוצפן, וביקשו למסור אותה לבן אדם מסוים בעד שחר טוב.