דוד באזוב
1883 – 1947
ב-1915 יעקב צִנְצָדְזֶה אשר היה סופר גאורגי ידוע, דמות ציבורית ועורך העיתון "סַמְשׁוֹבּלוֹ" ("המולדת"), כתב על קהילה עתיקה של יהודי גאורגיה. בנתינתו כבוד לשאיפת העם היהודי לציון, צִנְצָדְזֶה הדגיש כי היהודי הגרוזיני יחיד "אשר משרת בכל ישותו את החזרת זכויות העם הרב סבל ומדוכא" הוא הרב דוד באזוב.
כמובן באזוב לא היה נציג יהודי גאורגיה בולט יחיד, אולם די קשה להפריז בתפקידו בהקמת התנועה הציונית במדינתו, כמו כך בשחרור התרבותי ופוליטי של קהילתה היהודית.
דוד באזוב, מנהיג היהדות הגרוזינית, נולד בשנת 1883 (לפי נתונים אחרים – ב-1881) בעיר צחינוואלי במחוז גוֹרִייסקִי בפלך טביליסי למשפחת חכם התורה המקומי מנחם באזזשווילי, בן אדם נכבד ובעל ידע עמוק, ולעקרת בית ציפורה. לזוג בָּזָאזָשְׁווִילִי היו חמישה ילדים. את יורשיו מנחם באזזשווילי החכם לימד עברית וספרי הקודש בעצמו. כבר בגיל רך היה ברור שבנו דוד הקדים את בני גילו משמעותית. עד שכל הבנים הצליחו ללמוד תפילות, דוד כבר ידע את חומש כולו עם פרשנות אליו. כאשר הם החלו ללמוד את התורה, הוא כבר היה בקיא ב"נביאים" ו"כתובות".
אברהם חוולס, רב אשכנזי שהגיע מליטא ותפקד כרב רוחני וממלכתי באותי זמן בצחינוואלי, שם לב לתלמיד מחונן ואחרי שכנוע ארוך של אביו, שלח את הילד בן 13 ללמוד מדע יהודי לישיבת סלוצק שהוקמה ב-1897 על ידי רב ידוע יעקב דוד וילובסקי. אחרי הגעתו לעיירה בלורוסית סלוצק, הילד שמעולם לא ידע אף מילה ביידיש ורוסית, בקרוב דיבר שפות הללו ברהיטות וגם זכה לתהילה של תלמיד ישיבה מחונן מאוד.
יש לציין כי תולדות חיים הללו היו נדירות מאוד בגאורגיה סוף המאה ה-19. "חכמים" מקומיים הסתכלו רע על העמיתיו אשכנזיים המגיעים אליהם, אין צורך לומר על יחסם אל המתבגר שנסע ללמוד לישיבה "זרה". חוץ מזה דוד שהפך לבאזוב במקום בזאזשווילי בארץ הצפונית-מערבית, הרשה לעצמו עוד "תעלול" אחר: נישואין עם בחורה מקומית. ב-30 במאי 1903 בעיירה אוזדה סמוך למינסק, הוא התחתן עם שׂוֹרְקָה [שרה] רָסְקִינָה בת משה, ילידת בוברויסק בת 19. הלכה יהודית לא התנגדה לנישאוין שני יהודים מקהילות שונות, אך זקני צחינוואלי שוב החלו לרטון במורת רוחם.
היהודי הגרוזיני הצעיר לא עצר בזה. בדיוק לפני הגעתו של הילד ללימודיו הרב איסר זלמן מלצר, ידיד ומעריץ של הרב אברהם יצחק הכהן קוק (הרב הראשי בארץ ישראל ואחד המנהיגים של הציונות הרוחית), הפך לראש ישיבת סלוצק. הרב מלצר השפיע מאוד על דוד באזוב. בהיותו בין בני קהילתו, דוד ראה היטב חולשת יהדות גרוזינית. בשנים ההן לא היו לה מוסדות רוחניים, כלכליים וחינוכיים חזקים כל כך בהשוואה ליהודים אשכנזיים, וחוץ מזה היהדות מקומית הושפעה כל הזמן בהטמעה תרבותית מצד שכנים נוצריים.
הקווקזי הצעיר קבע לעצמו כמה מטרות שאפתניות. העיקרית – להחיות רגשות דתיות ולאומיות של יהדות גרוזינית על הבסיס של התורה הקדושה ולעשות כמיטב יכולתו כדי לשפר רמת התרבותה והכלכלתה. ולאחר שדוד בן מנחם לקח עמדה ציונית המעוצבת האימפריה הרוסית, ראה כי המטרה הסופית ליהודי גאורגיה היא שיבה לארץ ישראל, ארץ אבותינו.
אחרי לימודיו בסלוצק באזוב חזר לגאורגיה בה הוא מייד החל להגשים את התוכנית שלו. ב-1901 בכותאיסי הוא החליט לערוך גיוס תרומות לארגון אחד החוגים הראשונים הציוניים בתוכם של יהודי גאורגיה. בשביל זה הוא הצליח למצוא 200 רובל, הסכום לא קטן בזמנים ההם.
כאשר ב-20 באוגוס 1901 בטביליסי התקיים כינוס ראשון של ציוני קווקז באולם התאיטרון של מועדון גרמני לשעבר, דוד באזוב, הנציג מעיר כארלי, נקרא כהתועלן המבטיח ביותר בין יהודי גאורגיה. הנוכחים בכינוס שיבחו את הבחור ממש צעיר וביקשו ממנו להמשיך את עבודתו.
תשומת לב מיוחדת של חברי כינוס לבאזוב הוסברה במה שאף על פי שאחרי הקונגרס הציוני העולמי בבזל חוגים ציוניים הופיעו בגאורגיה, אך הם נגעו רק בקהילה אשכנזית. אז יהדות גרוזינית ספרדית לא ידעה כמעט כלום על הציונות. והכהנות היהודית המקומית, לדוגמה, הרב הראשי של כותאיסי וגאורגיה מערבית ראובן אלואשווילי, להיפך, ידע היטב על ציונות ומייד החל מלחמה הבלתי מתפשרת נגדה.
לזמן מה דוד באזוב שוב נסע לליטא והמשיך לימודיו הדתיים שלו. בשנת 1903 הוא חזר מווילנה לארץ מולדתו עם סמיכה לרבנות כדי לכהן בעיר אוני, פלך כותאיסי. יהודי היישוב הקטן זה בהרים מיד הבינו שבאזוב הוא דמות של המנהיג הרוחני החדש והוא שונה עיקרית מחכמי תורה מקומיים. הרב הצעיר התחיל את רפורמות שלו בחיים יהודיים מקומיים ממעשה די רדיקלי: הוא אישר לנשים להיכנס לבית כנסת חדש באוני.
דוד באזוב יחד עם המורה שלו הרב חוולס פנה אל מנהיגי הקהילות בגאורגיה עם ההצעה כזו: על סמך ניסיונו של צחינוואלי לפתוח תלמוד תורה ובתי ספר מקצועיים בכל הערים ועיירות בהן יהודים מתגוררים.
זה היה נחוץ לא רק לפיתוח תרבותי ורוחני של דור הבא, אלא גם כדי לנתק נוער יהודי מסחר ברחובות ולתת לידיהם מקצוע טוב שנותן הזדמנות לפרנס משפחתם.
הודות למאמציו של באזוב באוני נפתח תלמוד תורה שנבדלה מתלמוד תורה מסורתי מכיוון שהייתה לו תוכנית משודרגת. בה למדו לא רק תנ''ך, אלא גם ספרו של וולף יעבץ "תולדות ישראל", שמו שתומת לב רבה לדקדוק עברית, כתיבה, למידת משנה, ותלמידים בכירים למדו גמרה עם פירושי רש''י. למדו בתלמוד תורה כל היום, מהבוקר על היום – ברוסית, לאחר ההפסקה – בעברית. במוסד זה למדו 120 ילדים כולל תלמידים מן הערים האחרות של גאורגיה.
באזוב הנלחם למען החינוך הלאומי-דתי של הנוער, קרא לבנו שנולד לו באוקטובר 1904 לכבוד מנהיג תנועה ציונית – הרצל. באחד המאמרים שלו בעיתונות דוד בן מנחם קרא לתאודור הרצל בשם המייסד שושלת החשמונאים שמרד ביוונים וכתב: "מתתיהו הוא הרצל אשר איחד את חייו עם הדת, החיה את התקווה העתיקה שלנו – "לאום וארץ ישראל".
למרות שדוד בן מנחם שירת בבית כנסת ספרדי ואשתו, שרה בת משה, התפללה בבית כנסת אשכנזי, במשפחתם לא היו אף סתירות. בעיני באזוב כל היהודים היו צאצאים של עם עתיק אחד, ותכונות התרבותיות שלהם היו חלק הצביון המקומי.
במהלך שנות כיהונו באוני דוד באזוב הפך לבעל סמכות ודאי לא רק בתוך ציוני גאורגיה, אלא גם בכל האזור: כל הזמן הוא ביקר בטביליסי, כותאיסי, באקו ודרבנט עם ההרצאות שלו. באוגוסט 1907 דוד באזוב כנציג קווקאז השתתף בקונגרס הציוני השמיני בהאג בו קיבלו סדרה שלמה של החלטות היסטוריות. אחת מהן הייתה חשובה מאוד לבאזוב החובב שפת העברית, דהיינו, להכיר את השפה העתיקה זו הכרחית לציונים.
ב-1908, שנה אחרי כך, בחג השבועות דוד בן מנחם ביקר בירושליים בפעם ראשונה. בהכרתו את ארץ ישראל, הרב באזוב היה לומד על הזדמנות פיתוח עלייה מגאורגיה. יהודים גרוזיניים החלו להגיע לארץ קדושה משנת 1863, אך בכל זאת הכמות שלהם בפלשתינה עדיין הייתה קטנה.
בני זמנו של הרב הגרוזיני הדגישו כי לדוד באזוב היו כישרונות דפלומטיים מצוינים שהיה די חשוב לאזור מתוח כל כך כקווקז. ב-14 בספטמבר 1913 בעיתון עברי "הצפירה" שיצא לאור בוורשה, הודיעו כי גרוזינים איזשהם אחרי שהם למדו פשת הרוסית, קרא בעיתונות כל מיני שטויות והסתות נגד יהודי רוסיה והשתילו את היחס כזה בשטח מקומי. במיוחד החריפו את המצב עיתונים וספרונות הוצאו על ידי "ברית העם הרוסי": הם קראו בעקשנות רבה לחרם צרכנים טוטלי של מסחר ותחומי שירות יהודיים.
פעם יהודים מאוני נסעו למכור את מוצריהם בכפרים אחרים ולא הצליחו להיכנס למקומות מסחר. תושבים מקומיים גירשו אותם מכל מקום ואסרו עליהם בחומרה לא להתקרב ליישובים שלהם. אצל היהודים בכפרים נשארו מוצרייהם, מישהו לא שילם להם על המשלוחים הקודמים. העניין הסתבך במהירות.
כאשר נודע לראש הקהילה על השרירות כזו, הוא הזדרז לבקר בראש הפלך. דוד בן מנחם תיאר את המצב לשר והדגיש כי המעשים כאלה סותרים לחוקים החלים באימפריה הרוסית. ומתחת הכיסוי של הדת ורגשות לאומית התחבאה הסיבה ממש פשוטה: אי רצון של אנשים מסוימים לתת ליהודים חובותיהם בחזרה.
הכול הסדתר אך רק לזמן מה. בקרוב באותו האוּרָבִי קרתה תקרית אחרת. יהודי הסוחר בא למכיר שלו שחייב לו כסף. הבעל קיבל את היהודי בפנים מאירות, האכיל אותו טוב והציע לו לינה, הבטיח לחזור כל הסכום ביום הבא. במקום זה בשעות קטנות של לילה הבעל התחיל להכות את אורחו ולצעוק לכל הרחוב: "מהר, נוצרים, בואו לעזור לי! היהודי פרץ אליי כדי לאנוס את אשתי הנוצרית!". האורח הנבהל הצליח לברוח מהבית תחת מעטה החשיכה ולהתחבא ביער, אבל הקהל המתקבץ לא נרגע, סרק את סביבות הכפר וצעק: "להרוג את היהודי!".
למחרת בכל מקום התפשטה השמועה שיהודים נוסעים בפלך ואונסים נשים. ושוב דוד באזוב הצליח להגיע לשורש העניין: הגרוזיני נתן עדות שקר במשפט. לאחר מכך האיש הודה כי אנשים אחרים ייעצו לו לעשות כך, והמכיר היהודי שלו היה בן אדם הגון במציאות.
אחרי מהפכת פברואר בשנת 1917 דוד באזוב כיהן בתור הרב בעיר אחלציחה סמוכה לגבול טורקי. כאשר צבאות טורקיים כבשו את העיר ומצידם התחילה האלימות כנגד יהודיים, הרב באזוב פנה ישר אל המורה של סולטאן הטורקי, ח'אלד בָּאשָׁה והתלונן על השרירות המתקיימת. האשמים הוענשו מייד והפוגרום נסתיים. על פי זיכרונות של הרב עמנואל דָווִיטָשׁווִילִי, בשנת 1918 דוד באזוב באותו שיטה הציל 35 משפחות יהודיות מן הכפר אַצקבֵרִי, שהיו עלולים להיות מגורשים או אף מושמדים לחלוטין.
דוד בן מנחם לא היה יכול לשתוק גם כאשר באחלציחה פרץ הטבח של גרוזיניים וארמניים העשוי על ידי טורקיים ומוסלמים מקומיים. הרב הלך להנל משא ומתן אל קָזִי עָלִי אֱפֵנְדִי, הראש הקהילה המוסלמית של העיר. קזי עלי אפנדי אשר מכבד את דוד באזוב מאוד, הקשיב לו ואסר על בני הקהילה בחומרה להשתמש באלימות לגבי הנוצרים.
מתוך ההבנה שאי אפשר לפתור את הבעיה רק בעזרת דיפלומטיה ושכנוע, ב-7 בינואר 1918 דוד באזוב השתתף בוועד הבין מפלגתי של נוצרים ויהודים גרוזיניים. בוועד דנו בשיטות המתוכננות להכניס לגבי שכנים מוסלמים כדי למנוע משפיכות דמים עתידיות בגאורגיה הדרומית. היה מוסכם לארגן קבוצות המתנדבים ולהקים ועד בין מפלגתי בהרכב של 12-13 איש כדי לנהל אותן. הרב באזוב הפך ליו''ר שותף הוועד זה שבמעשה ניהל בהגנה עצמית.
כאשר בגאורגיה החל מאבק פוליטי קשוח למען הגדרה עצמית, דוד באזוב גם לא עמד בנגד. מיד אחרי הכינוס הציוני הכלל רוסי ב-21 באוגוסט 1917 בבקו, התקיים כינוס הציונים של קווקז. בהיותו חבר הנשיאות, דוד בן מנחם הרצה על המצב של יהודי גאורגיה. המרצה ביקש מן משתתפי האירוע לסייע ליהודי גאורגיה כדי שהם יקבלו לא רק הזדמנות להיות אזרחי המדינה החוקים, אלא גם תהיה להם זכות ללמוד בעברים ולפתח אל תרבותם הלאומית.
דוד בן מנחם כנציג יהודי גאורגיה גם השתתף בכנס הלאומי הראשון אשר בחר במועצה הלאומית הגרוזינית ב-22 בנובמבר 1917. המועצה זו לא הודתה את המהפכה הבולשביקית ובקרוב הפכה לפרלמנט ראשון של הרפובליקה הדמוקרטית העצמאית של גאורגיה.
כתוצאה מפעילותו הבלתי נלאה של באזוב הכפר אוני בו הוא החל לכהן, הפך למרכז גדול של הציונות הגרוזינית. כאן בשנת האצמעות הגרוזינית פעלו בית ספר יהודי, שיעורי ערב ללמידת עברית המנוהלים על ידי באזוב עצמו, כמו כך התבסס קן הארגון להתיישבות בארץ ישראל "החלוץ" בהרכב של 30 איש. חבריו היו מוכנים לעלות ארצה בהזדמנות ראשונה. במהלך הבחירות לעירייה מקומית באוני הציונים הגישו את רשימת המועמדים משלהם.
בעזרתו של הרב באזוב, הוועד הציוני העירוני הפעיל ביותר בכל המדינה הצליח להקים קנים ציוניים בסוּג׳וּן, בָּנדז ובמקומות אחרים. דוד באזוב תמיד נאם בפני הקהל ולרשום חברים חדשים לארגונים ציוניים. הודות להתלהבותו הופיעו במדינה בתי ספר חדשים, יותר אנשים למדו מקצועות והצטרפו ליוזמות תרבותיות.
אולם כל פעילותו של הרב באזוב בין אם תרבותית, דתית או פוליטית, המשיכה להתמודד עם התנגדות מטורפת מצד יהודי גאורגיה המתאחדת סביב הארגון "אגודת ישראל" בשנת 1917.
דוד באזוב עם שלמה צִיצִיאָשׁווִילִי, עורך העיתון של ההסתדרות הציונית הגרוזינית "קול היהודי", הפריעו ל-"אגודת ישראל" כל כך בהוצאת עיתונם שחברי ה-"אגודה" אף הטילו חרם עליהם. אל ממשלת גאורגיה הציגו התזכיר עם בקשה לסגור את העיתון, ולהוצאה הופיעו בעיות. רק עזרת הוועד האזורי של ההסתדות הציונית בקווקז עזרה לתקן את המצב.
העבודות דפוסות שלו באזוב שם לב לרמה תרבותית של יהודי גאורגיה ואל הצורך הוצאתם מהמצב העלוב זה, והתווכח עם רבני כוטאיסי. לפי דעתו דווקא הם עצרו יהודים בכלא של בערות.
כוח בלתי מתפשר אחר הפועל נגד באזוב היה אנשי ציבור גרוזיניים מסוימים שחשבו יהודים מקומיים לא כעם נפרד, אך רק כהכת הדתי בתוך האומה הגרוזינית אחידה. מִיכָקוֹ חָנָנָשְווִילִי, האידאולוג של הטמעה יהודית, הסכים עם חלק האינטלגנצייה הגרוזיני זה. מלבד זה הוא ביקר את באזוב בעד תשוקתו לרעיונות אשר מבחינת מיכקו היו טבעים בוורשה ואודסה, אך לא בטביליסי.
התקדמות תנועה ציונית בגאורגיה נסתיימה בשל השתלטות של הרוסיה הבולשביקית על המדינה שהכריזה על עצמאותה. מפברואר 1921 החלה פרישת הצבא האדום, ובמרץ 1922 גאורגיה הפכה לחלק הרפובליקה הסובייטית הפדרלית הסוציאליסטית העבר-קווקז. אוכלוסיתה הוכרחה לשכוח על חירות פוליטית.
בהתחלה קומוניסטים העדיפו לא לגעת ביהודים: בבתי ספר יהודיים שהוקמו על ידי ציוניים, הם אפילו השאירו למידת עברית, חוץ מזה נפתחה סדרה שלמה של מוסדות תרבות והשכלה יהודיים שהיו דומים לארגונים שקיימו אצל שאר המיעוטים. אולם אחרי דיכוי המרד האנטי סובייטי בגאורגיה בשנת 1924 קומוניסטים החלו לעקוב אחרי אנשים בעד פעילותם הציונית. ב-1924 לאחר שהעיתון היהודי-גרוזיני "מקביילי" הוציא לאור שלושה גיליונותיו, השלטונות סגרו אותו. העיתון זה הוצא על ידי דוד באזוב ונתן אֵלִיאָשׁווִילִי, הציוני הגרוזיני הבולט.
המנהיגים של ציונים גרוזיניים נאצלו לעבוד בתנאיים די קשים. לעומת זאת הם שמרו על הקשרים הדוקים על ארגונים ציונים מרוסיה ומחו''ל והתאמצו למצוא מנכה משותף עם הנהלת המפלגה הגרוזינית.
רק הצלחה אחת הייתה ודאית. במאי 1925 בעיתון "הארץ" הודיע כי דוד באזוב הצליח לשכנע הנהגה סובייטית לתת ל-300 משפחות יהודיות מגאורגיה לעלות לארץ ישראל. היהודים קיבלו רשות לעלייה מכיוון שהם היו נטולי קרקע ונמצאו במצב כלכלי נואש.
הכול היה דלקמן: בהתחלה דוד באזוב ועמיתו אליאשבילי ביקשו מן הנהגת המפלגה להעניק ליהודים קרקע שהתרוששו עקב המדיניות הכלכלית המבוצעת על ידי שלטונות סובייטיים. כצפוי, דחו את בקשתם, אולם שלחו את גיבורינו לפלשתינה רשמית כשי שהם ימצאו שם הזדמנות לקבל קרקע בשביל "חלק יהודים דתיים של גאורגיה הנמצא בעוני קיצוני". מוסדות עליונים סובייטיים ומפלגתיים מינו ועדה ממשלתית מיוחדת, ובראשה היה סרגו אורדז'וניקידזה. בהרכבה היו גם וָאנוֹ סטרוּאָה, מִיכָה צחָאקָיָה ודוד באזוב עצמו.
במאי 1925 באזוב הגיע לתל אביב בה הוא נפגש עם החברים הטובים שלו – חיים וייצמן, מנחם אוסישקין ונחום סוקולוב, שעזרו לו לקבל תעודות כניסה לארץ ישראל בשביל יהודים גרוזיניים מן שליט פלשתינה דאז, מושל כללי גרברט סמיול. במקבילה באזוב ניהל משא ומתן עם קרן קיימת לישראל, ממנה צפה הוא מימון לקניית מגרשים קרקעות לפחות בשביל חלק העולים חדשים.
בזמן ביקורו דוד באזוב הופיע בפני תושבי תל אביב ב-"בית העם". האירוע ברשות יוסף קלוזנר הרב הוצג כ-"ראש הסתדרות הציוני של יהודי גאורגיה". בפני קהל תל אביבי באזוב הרצה על המצב הפוליטי, הכלכלי והתרבותי של יהודי גאורגיה.
אחרי חזרתו לגאורגיה עם התעודות, דוד בן מנחם שלח לארץ ישראל קבוצה ראשונה כוללת 18 משפחות באוקטובר 1925. בראש הקבוצה זו עמד נתן אליאשווילי. באזוב גם תכנן לנסוע לפלשתינה יחד עם משפחתו, אבל השלטונות קבעו את זמן קצר כל כך לעלייה שהוא לא הצליח לממש את זה. למשפחת באזוב היו שלושה בנים: הרצל, חיים ומאיר, ובתם פאינה. בנוסף לזה המשפחה צפתה לתוספת. היציאה הייתה קבועה דווקא לרגע כאשר שרה בת משה נמצאה בבית יולדות עם בתה הקטנה פולינה. חלומו של באזוב לא היה ניתן להתגשם. בקרוב תוכנית לעליית משפחות גרוזיניות לשטח המנדט הבריטי בוטל לחלוטין.
למרות שדוד בן מנחם לא בא לפלשתינה, הוא מעולם לא חשב להפסיק פעילותו הציונית. כפי שכתבה בתו של באזוב, בני המשפחה ידעו מציון שאביהם בהיותו בערים שונות, בראש ובראשונה במוסקבה, המשיך לשמור על הקשר ולהיפגש עם הציונים שניצלו בברית המועצות. קודם כל היה מדובר על המכונה "המרכז המאוחד של ארגונים ציונים בברית המועצות" אשר פעל במוסקבה.
ל-נ.ק.ו.ד. היה נודע כי באמצע הקיץ 1934 חברי המחתרת התאספו במלון "נציונל" במוסקבה כדי לדון בעתיד של התנועה הציונית בברית המועצות. בישיבה, חוץ מדוד באזוב שהגיע מגרוזיה, נכח אחד המנהיגים של ציוני מוסקבה, יוסף קמינסקי, יו''ר "מרכז" ויקטור קוגל, סופר יהודי אברהם קריב, סשה גורדון ויהודי דתי בורים דֶקסלֶר.
בישיבה של המחתרת הציונית נידון בנסיעה של בוריס דקסלר אל קהילות אוקראינה, זימון של הכינוס הכלל ציוני והתרחבות של פעילות מחתרתית פעילית.
הסופר אברהם קריב אשר השתתף בישיבה ועלה לפלשתינה בסוף שנת 1934, נזכר איך הוא בכוונה הלך אל יו''ר קרן קיימת לישראל אוסישקין כדי למסור לו דרישת שלום מדוד באזוב. אולי בדרך זו באזוב ניסה ליצור קשר האבוד עם הנהלת יישוב מחתרתי יהודי. אף על פי כן הניסיון זה נכשל: בסתיו 1934 המרכז מחתרתי היה מובס. עצרו את ויקטור קוגל, יוסף קמינסקי ובוריס דקסלר, קיימו מעצרים בתוך ציוני לנינגרד שהיו קשורים ל-"מרכז". בחופש נשאר רק גורדון, קראו לו בעצם לא אלכסנדר, אלא גריגורי, והוא היה סוכן נ.ק.ו.ד.
דוד בן מנחם עדיין נשאר בחופש. לעומת שהזהירו אותו על הסכנה, הוא בכל זאת המשיך לבקר בבתים בהם הופיע פרובוקטור. אך באפריל 1938 נעצר בנו הבכור של באזוב – הרצל. הרצל באזוב, הציוני המשוכנע מילדותו, עמד בראש סקציה דרמטית של אגודת הסופרים ברפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית של גאורגיה. הוא הואשם בתעלומה לאומנית בעד עליית יהודים לארץ, כמו כן בריגול לטובת אנגליה.
באזוב הסובל ממחלת לב עשרה שנים אחרונות, אושפז בגלל התקף לב חמור. דוד בן מנחם אף לא הספיק להשתחרר, וכבר הוא ובנו השני נעצרו על ידי נ.ק.ו.ד.
התיק בסעיפים 58-10 ו58-11 לחוק פלילי של גאורגיה היה קיבוצי. אל התיק זה חוץ מאב והבן באזוב, עוד האשימו את ד''ר רָמֵנְדִיק, ראש ארגון גרוזיני "קרן היסוד" לשעבר, פייקין המתמטיקאי, חבר "צעירי ציון" לשעבר ומנהל בית הספר ה-103, ד''ר גולדברג, אליגולשווילי, ראש המשרד לסחר חוץ של ברית המועצות בעבר קווקז מורשה לשעבר, צָ'צָ'שווִילִי, עוזר מחקר במאוזיאון לתולדות ואתנוגרפיה יהודיות בגאורגיה.
בשעת המעצר מנהיג ציוני גיאורגיה לשעבר שירת בעיר גורי בתפקיד פשוטה וקטנה מאוד. בכתב האישום לגבי באזוב דובר כי מתחילת שנת 1904 הוא היה קשור הדוק עם "מנהיגי ציונות עולמית".
בנוגע לביקורו בארץ ישראל צוין כי הוא הטעה את הממשלה שאישרה לו לנסוע לכאן כדי לברר את העניין הענקת קרקע ליהודי גאורגיה נזקקים. אך הוא "שיקם את קשריו הפשעים עם מנהיגי ציונות עולמית ובעזרתם השיג קבלת מאות תעודות עלייה".
ה-"מוסדות" גם לא שכחו להזכיר על פעילותו הפעילית בארגון ציוני מחתרתי "עד כדי חיסול המוקד הנפשע ומעצר חבריו, אויבי העם: קוגל, קמינסיקי, ברשטיין ואחרים". באותו הקטע נאמר על הקשר של דוד באזוב עם נציג "אגרו-ג'ויינט" במוסקבה, רוזן, וכביכול אליו הוא מסר נתוני ריגול.
חיים באזוב הואשם במה שהוא עוד בתחילת שנות העשרים הצטרף אל ארגון המחתרת האנטי סובייטי של ציונים צעירים "צעירי ציון" שהוקם על ידי אחיו הרצל.
שמונה חודשים שרה באזובה בת משה הייתה עומדת בתורים בחדר המתנה של נ.ק.ו.ד. ומקבלת אותה התשובה "החקירה נמשכת". גם היה אסור למסור חבילות עם אוכל או בגדים. לקחו רק 75 רובל לכל האסיר כל חודש. מאוחר יותר התברר כי עובדי נ.ק.ו.ד. שמרו כסף לעצמם והשאירו את באזוב ובניו להיותם הרעב בבית כלא.
בזמן "שינוי שבירה" (בימים ההם כך קראו למעצר יז'וב והעברת לברנטי בריה למוסקבה) תיקם של דוד וחיים באזוב נשלח לבת משפט עליון בגאורגיה. את שימוע התיק קבעו ל-23 במרץ 1939.
איש מהנאשמים לא הודה את עצמם כאשם באישום הוגש. כאשר השופט שאל את באזוב מדוע הוא לא שכנע את יהודים שעלו לפלשתינה בשנת 1925 לא לעזוב גאורגיה, תשובתו של הנאשם דמתה יותר לנואם תובע: "השתדלנו, ביקשנו לתת קרקע. אך אז לא היה קרקע חופשי. לבקשות שלי סשה גֵגֵצְ'קָרִי, קומיסר לאומי לחקלאות, השיב סקרסטית, אם הים השחור יתייבש, יהיה אפשר למצוא קרקע ליהודים".
לא היה משנה באילו טריקים השתמשו התובע והשופט אשר לקח את צידו, אבל שום דבר לא עזר: שכל חריף של דוד באזוב וידע של החוקים ריסקו את הנמקת היריבים שלו לרסיסים.
"אני מסב תשומת ליבו של בית משפט עליון איך מצטדק הנאשם, דוד באזוב, נדחק לפינה" – צעק התובע. – "לא מפתיע שאויב בעזרת האויבים הטעה את ממשלת גאורגיה והשיג ארגון עליית יהודי גאורגיה לפלשתינה".
קולני לא פחות דוד בן מנחם דחה את התובע לפינה: "לא נכון! אני מצהיר כי כל פעילותי אשר אתם קוראים לפשע נגד השלטון הסובייטי, בשנים הללו התקיימה לא בעזרת אויבי העם, אלא על פי החלטות ועדת הממשלה עם סרגו אורדז'וניקידזה בראשו". למען הוכחת יושר של העדות שלו, באזוב הגיש בקשה ודרש לצרף אל תיקו כל המסמכים ממשלתיים נדרשים. התובע נצרד מהצעקה, אולם לא היה יכול לעשות כלום מבחינה משפטית : דוד באזוב היה צודק!
על החוצפה זו דוד באזוב בן מנחם נידון למוות באפריל 1939. בנו חיים באזוב נידון לחמש שנות כליאה בסעיף 59-12 חוק פלילי של גאורגיה, הסתרת מידע על הפשע.
אך על פי כן המאבק נגד מכונת הדיכויים עוד לא היה אבוד. בתו של באזוב, פאינה, העסיקה את איליה בּרָאוּדֶה, העורך דין המפורסם ממוסקבה,אשר זועזע באישום המפוברק קלוקל כל כך. הוא מייד הגיש את התלונה לבית המשפט העליון. כתוצאה מכך, על הבסיס של קביעת חבר משפטי לתיקים פליליים בבית משפט עליון בברית המועצות, גזר דין של בית משפט העליון ברפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית של גאורגיה מ-2 באפריל 1939 בוטל והתיק הופנה לחקירה נוספת.
הפעם התיק לא הגיע לבית משפט, אך היה ברשותה של ה-"שלישייה" המשרד לביטחון המדינה בברית המועצות. בסופו של דבר כמעט כל הנאשמי התיק שוחררו מהמעצר. במרץ 1940 חיים באזוב השתחרר. עוד בבית כלא בתביליסי הוא ידע שאביו קיבל עונש קל יחסית – גירוש לסיביר. שלחו את הציוני הזקן לכפר מוּרְטָה הגדולה באזור קרסנויארסק. כעבור שנה, ממש בערב מלחמת המולדת הגדולה, אישה של דוד בן מנחם הגיעה אליו.
בני זוג באזוב חזרו מסיביר בשנת 1945. בגאורגיה דוד חידש את פעילותו הציבורית: הוא השתתף בהפגנות אבל לזכר קורבנות המלחמה, ארגן עזרה לחיילים נפצעים בחזית, תמיד ניסה למצוא לחברי קהילתו מילות הנחמה ועידוד. דוד בן מנחם עצמו לא היה יכול להתעשת על עצמו אחרי אובדן בנו האהוב, הוצאה למוות באוגוסט 1938 בבית כלא פנימי של נ.ק.ו.ד. בטביליסי.
הרב דוד באזוב, מנהיג ציוני גאורגיה בולט, הלך לעולמו ב-17 באוקטובר 1947.
כעבור שנתיים בנו הקטן, מאיר באזוב, נעצר בתיק "קבוצה אנטי סובייטית" שכללה גם צבי פרייגרזון, צבי פּלוֹטְקִין ויצחק כָּהָנוֹב. הפשע שלהם היה התאהבותם בשפת העברית וניסיון לשלוח את יצירותיהם לישראל. אותו גורדון אשר מתישהו עבד על התיק של "מרכז" מחתרתי, שכנע אותם לקחת את ההימור פוחז כל כך. אחרי המלחמה הממזר זה שהיה מוכר טוב כל כך לבאזוב, אך לא מוכר לבנו הקטן, התעסק בארגון קונצרטים ובמקבילה לחשוף ציוניים בתוך האינטליגנציה.
רק בנותיו של דוד בן מנחם, פאינה ופולינה באזובה, הצליחו לסיים את העבודה הגדולה שלו: ב-1973 הן עלו לישראל.
מכבדים את הרב דוד באזוב גם בישראל וגם בגאורגיה. על שמו נקרא המוזיאון להיסטוריה ואתנוגרפיה יהודיות בטביליסי, כמו כך רחובות באוני וירושלים. יהי זכרו ברוך!
30.07.2022