באוגסט 1978 מזכיר הקיבוץ יגור הממוקם לרגלי הר כרמל, קיבל מכתב מפליא. קיבוצניק אחד, עולה מברית המועצות בן 74, ביקש ממנו לא לחשוב אותו עוד כחבר הקיבוץ. אברהם ויגדרזון הסביר בבקשה שלו: לאחר כמה שנות עבודה בהנהלת חשבונות של מפעל "לגין" קראו לעבודה שלו מיותרת והעבירוהו לעבוד בחדר המפעל. אולם במקום החדש הוא גם היה זמן קצר מכיוון שהניהול שלו לא הסתפק בראייה ירודה שלו וכמות גדולה של טעויות. ויגדרזון החל לשטוף כלים בחדר האוכל של הקיבוץ בלילות, אבל בסופו של דבר גירשו אותו גם משם.

לציוני נלהב שנתן כל חייו לתנועה לאומית, זו הייתה מכה אמיתית. "החלטה שלי אינה קשורה לאידאולוגיה. נשארתי נאמן לרעיון הקיבוץ ואמונות המפלגה של ציונים-סוציאליסטים. אמנם אני אישית לצערי הרב לא מסוגל לתרום לקיבוץ והייתי אומלל מאוד אילו הייתי נמשך לעבוד בקיבוץ כ-"קרוב עני".

בכל זאת דחו את בקשת אברהם ויגדרזון ומצאו לו עבודה אחרת. הוא, כבן אדם קשה עם עצמו, רצה לעמוד באותו קצב של הנוער אף בגיל זקנה ונתן כל כוחותיו לבניית ארץ ישראל.

אברהם נולד במשפחת לֶיזֵר מאיר-בֵּרוֹבִיץ' ופייגה יעקובלבנה ויגדרזון ב-2 לפברואר 1904 בעיר ויניצה אשר באוקראינה. חוץ מאברהם לזוג היו עוד שני בנים: הקטן יוסף והגדול יעקב. אביו של אברהם היה בעל חנות קטנה של כובעים שבו נמכרו כובעי מצחייה לחיילים ואיכרים. אימו, פייגה יעקובלבנה, בעיקר הרוויחה כסף ממסחר: היא לקחה הזמנות מהאנשים למוצרים שונים אשר היא הביאה מעיירות וערים פודוליה לוויניצה בעד עמלות.

ילדותו ונעריו של אברהם עברו ברחוב רוֹמָנוֹבסקָיָה שנקראה פֶּרבוֹמַאיסקָיָה לאחר מהפכת אוקטובר. השכונה שלהם הייתה ידועה בין האנשים בשם "יְרוּסָלִימְקָה" הרי גרו בה רק יהודים.

במשפחת ויגדרזון דיברו ביידיש, אך פעם אחיו הגדול של אברהם התחיל מהפכה אמיתית. לאחר שיעקב התקבל לבית ספר מקצועי, עבר הוא פתאום לרוסית בבית. הוא לא רק התחיל לדבר בה בעצמו, אלא גם החל להביא ספרים ברוסית לאחים שלו הביתה. יעקב שמח ללמוד רק כמה שנים. ב-1910 קבעו מכסות ובכיתה ובמכללה שלו, לכן בכיתה נשארו רק שני בנים של הסוחרים עשירים. הזיכרון עם אחיו שהביא פתק על גירושו מן מנהל המכללה ע''ש אַדְרִיאָנוֹב נטבע בראש אברהם לשאר חייו. הוא קיבל את גירוש של אחיו כטרגדיה אמיתית ונטר טינה על מערכת לא צודקת שהפלתה יהודים.

אברהם למד בחדר אצל רב מקומי יוסעלע מגיל חמש עד שבע. המשפחה לא הצליחה למצוא כסף לגמנסיה לבן בינוני: אביו עזב לברזיל לעבוד והשאיר את פייגה יעקבלבנה לבדה בבית. אברהם הוכרח ללמוד במכללה יהודית. שם דעות פוליטיות של הילד התעצבו סופית.
מן תחילת מלחמת העולם הראשונה בביתה של משפחת ויגדרזון התחיל התאסף הנוער הציוני. באחיו הבכור, יעקב ויגדרזון, ביקרו בני גילו שקראו לעצמם "אגודת ציונים". הנערים דיברו ברוסית אך פתחו וסגרו את ישיבותיהם בעברית והכריזו חגיגית: "הישיבה פתוחה" ו-"הישיבה סגורה". היו גם שירים עבריים. לא רק "התקוה" והמנון תנועת הפועלים הציוניי "תחזקנה", אך גם השיר הלירי "הכניסיני תחת כנפך תחת כנופך" על מיליו של ביאליק והשיר שלו "בין נהר פרת".

כאשר ב-1917 מהפכת פברואר התפרצה, אברהם ויגדרזון למד בכיתה אחרונה. לנגד עיניו התרחשו שינויים מרשימים עם האנשים. מורה המכללה היהודית בשם משפחה אוֹבצָ'רוֹב פתאום החל לצרף סרט אדום אל המעיל שלו. "למה המורה שלנו לובש סרט אדום? – שאל אברהם את יעקב לאחר הגעתו הביתה. – הוא בונדיסט!". האח הקטן לא ידע כלום על המפלגה, אך יעקב מייד הוסיף: מפלגה זו נגד ציונים. הם לא דואגים על יהודים".

למחרת אברהם צירף סרט לבן-כחול והופיע איתו בבית הספר. הוא אף לא הספיק להיכנס למסדרון ואובצ'רוב ההולך לקראתו, נצתעק: "הא! שלום, מר ציוני הקטן!". אברהם לא היה נבוך וגם הצתעק: "יום טוב, מר בונדיסט הגדול!".

עד אז הילד כבר השתתף בחבר "בני ציון". בשורות חברי "בני ציון" בוויניצה ראשית נמנו כ-50 מתבגרים, ולאחר מהפכת פברואר כמותם גדלה על מאה איש. הבחורים החלו ללמוד עברית אינטנסיבית והתחילו להכין הרצאות על תולדות הציונות. ויגדרזון יחד עם חבריו כתב כרוז שבו הם קראו את בני גילם להצטרף אל הארגון שלהם. העלון המשוכפל והמופץ בכל פאתי העיר יהודיות, זעק אל אוהדי תחיית ציון: "כעת אנחנו חייבים להתארגן ולעבוד!"

למשך שנות ה-1917-1920 הסוערות השלטון בוויניצה החליף ידיים לא חד-פעמית. אמנם אם בתוך השלטון האוקראיני והפולני הרשו לציונים לבצע את פעילותם, בזמן שלטון הבולשביקים שכבש את מחוז ויניצה סופית ביולי 1920, התנועה הלאומית היהודית הוגדרה מייד כנגד מהפכתית. בתוך תנועת הציונים עצמה חלו שינויים משמעותיים. ככל שאברהם ויגדרזון גדל יותר ויותר, כך הוא התחיל לשים לב יותר לסוגיות סוציאליות. כמעט כל חבריו מן הארגון "בני ציון" עבדו כעוזרים בנפחיות או סדנאות, אך ניצלו אותם ללא רחמים, אף על פי שהם היו אותם היהודים כמו מעסיקיהם.

בסופו של דבר בתחילת 1921 בין הנוער היהודי בוויניצה קרתה התפלגות. לזה סייעה הכנס הכלל-רוסי של "צעירי ציון" שהתקיים בחרקיב במאי 1920 שבו התנועה התפלגה לשתי מפלגות. הכנף הסוציאליסטית הקימה את המפלה "צעירי ציון – ציונים סוציאליסטים" הידועה בראשי תיבות צ''ס או צס''פ. הסיעה המתנגדת הייתה הסיעה של הפועלים – הציונים מן הכיוון הימין יותר.

ארגון הנוער שבו השתתף אברהם התפלגה לשתי סיעות. הוא יחד עם פועלים ואומנים ארגן בעיר את תא הארגון צ''ס יוגנד פארבאנד – כנף הנוער של ציונים-סוציאליסטים.

אברהם ויגדרזון וחבריו מייד השתלבו בעבודת ציבור רחבה ללא לשכוח על מטרתם הראשית – הקמת המדינה היהודית בפלשתינה. ירוסלימקה, השכונה שפעם היוותה בוץ אמיתי, הייתה מסלולת ומצויידת בברזי מים, בתים מוספרו, והרחובות נקראו לכבוד סופרים יהודים. כל זה היה הודות לציונים-סוציאליסטים שנקלעו בהרכב המועצה העירונית של ויניצה.

בנוסף חברי צ''ס השיגו את ארגון בנק האומנים מחדש שהחל לעזור לאגודת האומנים היהודים, התעסקו בהקמת ארטלים חקלאים. חוץ מזה צ''ס יוגן פארבאנד קיימו את השביתה הראשונה של עוזרי האומנים בוויניצה שדרשו לעצמם 6 שעות עבודה ביום כדי שיהיו להם זמן ללימודים. בתוך האסיפות המשותפות של הפועלים אשר התקיימו בחסות היֶבְסֶקְצְיָה הבולשביקית, פעילי צ''ס יוגנד פארבאנד הרימו שאלה על צמצם כמות ה-"לִישֶנְצִי" (יהודים נטולי זכות בחירה) ברחוב יהודי וקראו לא להכליל אומנים עניים ועוסקים זעירים אל שורות נצלנים ואנשים ללא עבודה.

ההופעה הבכורה של אברהם ויגדרזון בעיתונות הייתה מאמרו באחת המהדורות הראשונות של הוצאה לאור מחתרתית "המחשבה הציונית-סוציאליסטית". בו הוא הגן על הטענה על נחיצות הקיום של ארגון הנוער בנפרד מן מפלגת צ''ס כדי שהיא לא תהפוך לקומסומול השני הכפופה לבולשביקים לחלוטין.

בהיותו בן 17 הציוני-סוציאליסטי הצעיר נעצר בפעם הראשונה. אז צ'קיסטים לא הגישו אישום איזשהו לוויגדרזון וחבריו, שחררו אותם כעבור שבועיים. בלשכה, כבר ביציאה חוצה, הביאו את כל המשוחררים אל השולחן עליו מראש הונחו תצהירים. שם נכתב כי הנעצרים מחוייבים לא להצטרף אל ארגונים נגד מהפכתיים לעולם. אברהם ואחד מחבריו עמדו ממש בקץ התור ורק העמידו פנים שחתמו על המסמכים. החוקר לא בדק את הטפסים וגירש את כולם חוצה.

אולם אברהם ויגדרזון אף לא חשב לעלות על מסלול "התיקון" כפי שבולשביקים קיוו. בדוח על ציונים-סוציאליסטים שנכתב במחלקת ג.פ.או. בינואר 1924 נאמר כי אברהם ויגדרזון שיחק "תפקיד מוביל באגודות צ''ס של פודוליה". הבחור שכבר היה מבוקש, עזב את ויניצה לאודסה,לאחר כן לחרקיב שבה היה הוועד המרכזי של התנועה הציונית. משם הפנו אותו לבלרוס.

לאחר הגעתו להומל בשנת 1923, אברהם כעבור זמן מה נסע לעיירות בהן צ'קיסטים פיזרו את תאים מקומיים של צ''ס יוגנד פארבאנד בקיץ. אחרי כמה ניסיונות (לא תמיד מוצלחים) לחזור את התנועה לחיים, הפקידו לוויגדרזון לעסוק בהוצאת עיתון "פורוייס!" ("קדימה!") שהתפרסם פעם בחודש והתפשט בתוך ציונים סוציאליסטים של פלכי בלורוס.

אברהם היה לא רק עורך, אלא גם מחבר כמות חומרים. בסוף 1923 ויגדרזון כתב אל "פורוייס!" על מה שעריצות הפרולטריון בקרוב צריכה להפוך לרדנות המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות (מכאן – מקב''מ), ולאחר כן – לפולחן אישיות.

את נכונות טעניו ראה הוא מהר מאוד. בסוף קיץ 1924 במדינה התגלגל גל המאסרים בתוך משתתפי התנועה הציונית. בהומל ליד לוויגדרזון נקלעו חבריו בתנועה: גִינְדָה מָלְכּוֹבָה ממוסקבה, שרה קוֹסִיצְקָיָה מקרמנצ'וג, בֶּניָה סטָרוֹסטָה מבלטה, גָליָה גוּשׁנסקָיָה מסוסניץ וציונים מקומיים, מנוחין וקרָנץ.

מתוך הבנה ברורה שסוכנות הביון רודפת אחריהם, חברי המחתרת קיבלו החלטה להתפזר. אברהם ויגדרזון לקח צרור ענק של חומרי תעמולה ונסע בכיוון מוהילב בשנת 1924. ברכבת יחד איתו הייתה שרה קוסיצקיה שהצטרכה לרדת בבוברויסק. בלילה בגישה לבוברויסק אל הקרון שבו נמצאו הציונים נכנסו אנשים בבגדי אזרחים. צ'קיסטים מייד הגישו צו מעצר וחיפוש ופקדו לעקוב אחריהם אל סוף הרכבת. היה מסוכן קטלנית לקפוץ מהרכבת הדוהרת, ובנוסף עובדי ג.פ.או היו מוכנים למשוך בבלימת חירום. הם הוכרחו להיכנע. החזירו את הנעצרים להומל אל בית הסוהר שבו אליהם כבר חיכו חבריו הנתפסים ע''י צ'קסטים במקומות אחרים.

האשימו את אברהם ויגדרזון בחברות בארגון האנטי סובייטי והנגד מהפכתי; זה פגע בבחור מאוד. חברי יוגנד פארבאנד חשבו על עצמם כנציגי התנועה הפרוסובייטית שהתנגדה לדיקטטורה של מפלגה אחת בלבד. בתוך שלושה חודשי החקירה קראו את ויגדרזון לתשאולים רק שלוש או ארבע פעמים. הנחקר שלל את ההשתתפות שלו בארגון. "הגעתי להומל להשיג עבודה, - טען ויגדרזון בתשאול. – דווקא אז סיימתי את בית הספר המקצועי הגידרוטכני. פגשתי את האנשים האלה במקרה ואין לי שום קשר אליהם". התיק הכבד של המסמכים הנכתבים בידו של אברהם שנמצא אצל חבריו מן צ''ס יוגנד פארבאנד, לא השפיע על קו הגנתו בכלל.

ב-22 לנובמבר 1924 הקריאו גזר הדין לציונים הנעצרים בהומל. בהתחשבות במה שהקבוצה הייתה די פעילית ונכללה נציגי ערים שונות, לָנְצֵבִיצְקִי החוקר החליט להציג אותה כוועד המרכזי של יוגנד פערבאנד הנחשף. למרות שהתא לא היווה "הוועד המרכזי", רוב חבריו קיבלו מן ההיוועדות המיוחדת של או.ג.פ.או עונש חמור – שלוש שנים במחנות ריכוז סולובקי.

עוד לפני הקראת גזר הדין הנעצרים העזו לבצע תעלול אחד. הבחורות והבחורים הגישו תצהירי רישום לנישואין דרך לשכת בית הכלא. נחשב מי שיקבל עונש קל יותר "ימשוך" אחריו "שותף לחיים" הטרי שלו. אך צ'קיסטים חשפו את תעלולה זו והכריזו על מה שבעלים ונשיהם צריכים לחכות לגזר הדין החמור ביותר. הם מצאו יותר הפללה על הבחורות ונתנו להן כליאה חמורה יותר ו-"בעליהן" לא הצליחו להקל את כליאתן; הם עצמם קיבלו אותן הכליאות החמורות כמו "נשיהם". לאחר קבלת התצהירים לנצביצקי החוקר הצהיר כך: "למה הנשים תמיד צריכות לעקוב אחרי בעליהן? אם בעליהן נאמנים כל כך, יסעו איתן לסולובקי".

בהיותם מעודכנים על המחנה הנורא בים הלבן הציונים דרשו להיפגש עם קרוביהם. אך המפגשים המובטחים ע''י מנהל בית הכלא לא התקיימו עד יום שליחתם במסע אסירים. ביום הנקבע אברהם ויגדרזון סירב לצאת מתא הכלא ודרש מפגש עם אימו המגיע לו על פי החוק. השומרים הוכרחו להוציא את הבחור מן התא בשאת אותו ברגליים וידיים. ויגדרזון ראה את אימו רק כאשר המכונית בארגזו הוא ישב יחד עם חבריו, נסעה מאחורי שערי הכלא. פייגה יעקבלבנה רצה אחרי המשאית וצעקה: "בני! הילד שלי!".

בחיי ויגדרזון החלה תקופה רב שנתית של בתי סוהר, הגליות ומחנות. אך כרגע הייתה דרך מהומל לבית הכלא המעבר בלנינגרד. שם אברהם נאלץ לשבת כמה ימים עם הדייר הוותיק של בתי כלא סטלין וצאר, המנשביק הידוע בוריס בּוֹגדָנוֹב. הוא הופתע מאוד כאשר למד על מה שלציונים הייתה מפלגה סוציאליסטית אמיתית, והוא אף נתן פתק לאברהם. בו הוא כתב לאסירים פוליטיים בסולובקי שחברי המפלגה צ''ס וארגון הנוער צ''ס יוגנד פארבאנן אלה אנשים אמינים. במחנות התמיכה מן האסירים הסמכותיים הייתה די חשובה.
אחרי שאברהם ויגדרזון נשלח לסולובקי, הוא נקלע למחנה פוליטי – מה שנקרא סָבָאטִייֵבסקִי סקִיט שבו גרו כמה מאות סוציאליסטים מסוגים שונים בהקטר אחד כותר בתיל דוקרני. בשטח הסקיט נמצאו שני בניינים בהם הצטופפו אסירים פוליטיים עם הרבה אנשים בחדר אחד. בסולובקי ציונים נאסרים התעצבו את הקומונה הקטנה שלהם וניסו לשמור על הקשר עם התנועה מחוץ בית הכלא.

במחנה סולובקי ויגדרזון נמצא עד קיץ 1925 כאשר חלה ההחלטה על הפסקת כליאת אסירים פוליטיים שם. אברהם ויגדרזון חיכה לסוף כליאתו כבר בצינוק הפוליטי בווֶרכנִי אורל אליו הועברו אסירים מסולובקי. תנאים בוורכני אורל שנוהל ע''י הרובאי הליטאי לשעבר דוּפּוֹר, היו חמורים יותר מאשר בסולובקי. במקום חדש על אסירי סולובקי לשעבר מייד אסרו חופש תנועה, כמו כך ניסו לשים קץ להחלפה בספרים ופתקים ביניהם.

למרות זאת אברהם לזרביץ' וחבריו החזירו את לשכת הסיעה צ''ס לחיים וניסו לעבוד על שאלות תאוריות אף בהיותו כליאה. אברהם ויגדרזון כתיאורטיקן מצוין קיבל משימה לפתח את השאלה על אגרריזציה ותיעוש של המונים יהודים בברית המועצות.