במברק מיוחד, ששוגר ב-26 במאי 1949 בידי השר לביטחון המדינה של הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוקראינית רב-אלוף סאווצ'נקו למוסקבה, דווח על חיסולו של ארגון הנוער הציוני "אייניקײַט" באוקראינה הסובייטית. רב-האלוף המשיך ופירט כי הטיפול בתיק הנושא את שם הקוד "סופרים" מתקרב לסיומו ובמוסדות החינוך המקומיים בוצעו מעצרים נוספים. עם העצורים החדשים נמנה סטודנט בית הספר לרפואה בוויניצה מאיר גלפונד. החוקרים ידעו שמאיר גלפונד (המופיע במסמך בשם מקס בוריסוביץ' גלפונד) וחבריו נולדו כולם בכפר בפאתי ז'מרינקה וסיכמנו ביניהם בסיום לימודיהם בבית הספר להתפזר בין ערי ברית המועצות ושם, בלשונם של הרשויות הסובייטיות, "להמשיך בפעילות לאומנית במטרה להקים מחתרת החותרת תחת ערכיה של ברית המועצות", אשר תפעל בקרב סטודנטים במוסדות להשכלה גבוהה.
סטודנט לרפואה מאיר גלפונד, שנעצר במארס 1949, אכן לא היה אוהד נלהב של המשטר הסובייטי. אך לא היה בכוונתו לחתור תחת השלטון הבולשביקי, שאיפתו הייתה להגיע לארץ ישראל הרחוקה. ובשל כמיהתו לארץ אבותיו נאלץ לעמוד בניסיונות רבים וקשים שנקרו בדרכו.
מאיר גלפונד נולד ב-24 ביוני 1929 בכפר מז'ירוב שליד ז'מרינקה, מחוז ויניצה, אוקראינה. אביו ברקו בן יענקל היה מנהל חשבונות ואימו שרה בת מאיר הייתה עקרת בית האמונה על חינוכם של מאיר ואחותו לאה. משפחת גלפונד לא הייתה דתית במלוא מובן המילה, עם זאת, מאז ומתמיד חגגו במשפחה חגים יהודיים ובבית דיברו אך ורק בשפת היידיש. כך נהגו גם בסביבה היהודית הקרובה. בבית הספר היהודי בז'מרינקה, שאותו פקד מאיר גלפונד עד פרוץ המלחמה, הונהגה "אווירה סובייטית בתוכנה ולאומית בצורתה", כפי שנהגו לומר אז. בכל הכיתה נמצא תלמיד לא יהודי אחד בלבד ושמו פטרו – ילד ממוצא אוקראיני שחבריו לספסל הלימודים כינוהו פינ'ציק. פנצ'יק "התבולל" ונטמע בחברה היהודית ולמעשה דיבר יידיש לא פחות רהוטה מזו שבפי חבריו. ועל יתר התלמידים, שהעדיפו ללא ספק את שלום עליכם על פני פושקין, מיותר להרבות במילים.
לאחר פלישתה של גרמניה הנאצית לברית המועצות הצליחה משפחת גלפונד להתפנות מז'מרינקה לדרום אורל. במשך שלוש שנים חי מאיר יחד עם הוריו ואחותו בקולחוז מרוחק, שם גם עבדה כל המשפחה, ובשלהי 1944 שבה הביתה. למרבה הזעזוע בז'מרינקה נתקלו הפליטים שחזרו לביתם לא רק באנטישמיות שפשטה בקרב האוכלוסייה אלא גם ביחס שלילי מאוד מצד הרשויות כלפי היהודים. הפקידים המקומיים כלל לא טרחו להסתיר שהם לא ששים להשיב את זכויות התושבים ל"בעלי האפים הארוכים" בשל הלאום הלא רצוי שלהם.
בית הספר היהודי בז'מרינקה חדל מלהתקיים, על כן מאיר וחבריו נאלצו להשלים את לימודיהם בבית הספר התיכון הרוסי מספר 2 בעיר. בשלהי שנת 1944 מאיר וחבריו לכיתה, המזועזעים ממצבה העגום של האוכלוסייה היהודית, מחליטים להתאגד ולהקים ארגון מחתרתי בשם "אייניקײַט" (יידיש: אחדות). מטרת העל של הציונים הצעירים הייתה שובם של כל יהודי ברית המועצות לארץ ישראל, שם יוכלו היהודים להקים מדינה מודרנית שבה הם יהיו מוגנים מכל רע.
על אודות ארץ ישראל ידעו החברים מעט מאוד, למעשה ידיעותיהם הסתכמו במה שלימדו אותם בשיעורי ההיסטוריה בבית הספר. אפילו על בנימין זאב הרצל ודוד בן-גוריון לא שמעו מימיהם, ועל כן חשבו עצמם לחלוצים המקימים תנועה מהפכנית למען העם היהודי. למייסדי ארגון הנוער הצטרפו אט אט חברים נוספים וביניהם טטיאנה חורול, קלרה שפיגלמן, אלכסנדר סוכר, משה גייסמן, דוד גרביס, איליה משפוטמן ויפים וולף.
"המבצע" הראשון של תלמידי בית הספר כלל הפצת כרזות בבית הכנסת המקומי בחג שמחת התורה. בכרזות, שנכתבו בכתב ידיהם של הפעילים הצעירים, הופיעו קריאות לעידוד העלייה לארץ ישראל. אם כי, יהודי ז'מרינקה ששרדו את השואה, כמו גם הפליטים היהודיים מפולין ומרומניה, לא נענו לקריאה זו. הכול חששו מאוד ממעקבים שניהלו פקידי המשרד לביטחון המדינה, אשר חשדו ללא הרף בכלל האזרחים.
הרב המקומי, שאליו הגיעו אז החברים כדי לשאול שאלות על ארץ ישראל, מיהר לגרשם מביתו. אנשי המחתרת הנלהבים תלו תקוות גדולות ביצירת קשר עם אישה צעירה שהייתה חברה במפלגה הציונית הרומנית לפני המלחמה. אותה צעירה שהתה בכפר הסמוך בביתם של איכרים אוקראיניים שהצילו את חייה בתקופת הכיבוש הנאצי. היא שמחה להיפגש עם גלפונד וחבריו אך אמרה שלא תוכל לסייע להן, מכיוון שאינה שומרת עוד על קשרים עם הפעילים הציונים.
מאיר וידידיו החליטו להפיץ את הבשורה שלהם בערים אחרות. האלונים שלהם, כתובים ביידיש וברוסית, הופיעו בוויניצה ובקייב. בנוסף, הצליחו החברים לנהל עם האנשים שיחות אישיות בנושאי היהדות. לעתים נפגשו חברי "אייניקײַט" ברחובותיה של ז'מרינקה ולעתים קבעו מפגשים בדירותיהם של מיכאיל ספיבק וטטיאנה חורול, כדי לדון בנושאים הקשורים לארגון ולהחליף ביניהם מידע חשוב.
בשנת 1946 יוזמת העלונים נגדעה, אך אנשי המחתרת הצעירה פנו לאפיק חדש והחליטו לרכוש לעצמם חינוך יהודי אמיתי. כל חברי הקבוצה שלטו ביידיש מדוברת אך רק מעטים ידעו לכתוב ולקרוא בה. על עברית לא היה אז מה לדבר. "אולפן היידיש" שהקימו החברים פעל עד לשנת 1947, אז נרשמו חברי "אייניקײַט" ללימודים גבוהים בערי ברית המועצות השונות.
מאיר גלפונד התקבל ב-1947 ללימודי רפואה בוויניצה. למרבה הפתעתו גילה הסטודנט כבר בשנתו הראשונה שבקרב יהודי ויניצה מורגשת התעוררות לאומית. בין היתר, הופצו בעיר יצירות ספרות המגוללות את תלאות בני עמו. שירה של מרגריטה אליגר "אנחנו יהודים" צבר פופולריות רבה, כמו גם תגובתו של המשורר יוצא הקרבות מיכאיל רישקובאן לשירה של אליגר. כשגילו היהודים מהעיתונים הסובייטיים ומתחנות הרדיו הזרות על המאבק להקמתה של מדינת היהודים במזרח התיכון, בארץ ישראל, החלו הצעירים שביניהם להתכונן לעלייה. סטודנטים לרפואה בוויניצה הקפידו על כושר ולמדו אומנויות לחימה שיוכלו לסייע להם, כך סברו, בהגנה על המולדת החדשה.
על אף רוממות הרוח הכללית, בקיץ 1948 הבין מאיר גלפונד ש"סיפור האהבה" בין ברית המועצות וישראל הוא פיקציה שמקורה אך ורק באמביציות מדיניות החוץ של הקרמלין. בכל נימי נפשו הרגיש היהודי הצעיר שבני עמו עומדים מול קשיים ומכשולים רבים שעתידים להם בברית המועצות. בסתיו 1948 קיבלו חששותיו אישוש. ברית המועצות סגרה את שערי בתי הספר, התיאטראות ואיגודי הסופרים היהודיים האחרונים בשטחה. הוועד היהודי האנטי-פשיסטי פוזר בהחלטת הפוליטביורו של הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית וחבריו נעצרו. גם חברי ארגון "אייניקײַט" לשעבר החלו להיעצר זה אחר זה.
ב-24 במארס 1949 מוקדם בבוקר נשמעו נקישות בדלת הדירה שבה שכרו כוך מאיר גלפונד וחברו ללימודי הרפואה. על מפתן הדלת עמדו שני זרים על אזרחי, הם ביקשו להיכנס. שני הגברברים, שהתגלו כעובדי המשרד לביטחון המדינה בוויניצה, ערכו בדירה חיפוש יסודי. הם החרימו מהדירה רשימות וספרים, ואת גלפונד שלחו לבית המעצר של המשרד.
במשך זמן ארוך התקשו הרשויות להאמין שסטודנטים מז'מרינקה פעלו על דעת עצמם, ללא הכוונה ותמיכה. חוקרי המשרד לביטחון המדינה "מינו" לתפקיד האידיאולוג של הצעירים את אלי ספיבק – חוקר יידיש, חבר באקדמיה למדעים של הרפובליקה הסובייטית האוקראינית, שנעצר יחד עם חברי הוועד היהודי האנטי-פשיסטי. אלי היה קרוב רחוק של מישה ספיבק, שאותו חקרו משרתי המשטר יום ולילה בניסיון עקר לדלות ממנו את העדות הרצויה. לאלי ספיבק לא היה שום קשר לתנועת הצעירים, אך לחוקר גוריון הספיקה חתימה אחת על הפרוטוקול. כך נכנסה לתיק "ברכת הדרך" המפוברקת של ספיבק שהוא הפנה לצעירות ולצעירים, לכאורה: "הכול תלוי בכם, אנשים צעירים. נקטו פעולה ואנו נתמוך בכם."
התמזל מזלו של מאיר ושכניו לתא המעצר בכלא ויניצה היו בחלקם "עצורים חוזרים", דהיינו אנשים שנעצרו בפעם השנייה באותו תיק. היה ביניהם גם המשורר איידלין. הוא דקלם שירים לחבריו לצרה ואף ארגן הרצאות. מאיר הצטרף לחוגי ההעשרה המאולתרים והרצה בפני העצורים על פיזיולוגיה – מקצוע שהתחבב עליו במיוחד בלימודי הרפואה. כעבור חודש הועבר מאיר לקייב. בצאתו מהתא שמע את איידלין לוחש ביידיש: "איזו מדינה, שתלך לעזאזל!"
החקירה בעניינו של גלפונד הגיעה לסיומה בבירת אוקראינה הסובייטית. בבית הכלא בקייב ישב מאיר זמן ארוך בבידוד וכדי לשמור על שפיות דעתו החל לדקלם לעצמו ספרים בקול רם. החוקר מטעם המשרד לביטחון המדינה, סרן גוריון, אף העלה חשד שמאיר מנסה להעמיד פני חולה נפש אך ליתר ביטחון העביר אותו מן הבידוד לתא משותף. מאיר שהה בכמה תאים בבית הכלא של המשרד לביטחון המדינה בקייב. באחד מהם הוא פגש יהודי זקן שומר מצוות שבא למוסקבה מצ'רנוביץ. כל חייו זכר גלפונד כמה קשה היה לאיש הצדיק הזה במאסר הסובייטי. ביום שבת אחד הוצאו כל האסירים לקבל חיסון נגד טיפוס הבטן. היהודי הזקן התחנן מול הרופאה שלא תחסן אותו בשבת, אך הסוהרים תפסוהו בידיו והוא חוסן כנגד רצונו. מאיר מחה: "איך את יכולה לנהוג כך? הרי את רופאה!" כעונש על ניסיון המחאה השליך אותו הסוהר ל"ארון" באגף החקירות. הייתה זו תיבת עץ צרה עד כדי כך שאדם לא יכול היה להתהפך בה לצידו השני. האסיר הצעיר מצא את עצמו כלוא בתוך "הארון" יותר מפעם אחת.
בנובמבר 1949 הסתיימה סופית החקירה בעניינו של גלפונד. עם סיום החקירה הוא הועבר לכלא לוקיאנובקה. לאסיר התורן בתא החדש מונה מיכאיל דנישבסקי, איש מרשים, עורך ראשי של ביטאון המפלגה המרכזי של הרפובליקה הסובייטית האוקראינית "רדיאנסקיה אוקראינה", שנאסר בפעם השלישית. שותף נוסף של מאיר לתא הכלא היה ציוני מושבע ששם משפחתו דוידוביץ'. מפיו של אסיר ותיק זה שמע מאיר לראשונה על אודות הרצל, ויצמן, סוקולוב ומנהיגים יהודים נוספים.
מאיר גלפונד הורשע על-פי סעיפים 54-10 חלק ב' ("פרופגנדה ותעמולה") ו-54-11 ("פעילות מאורגנת") לחוק הפלילי של הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוקראינית ונידון לעשר שנות מאסר במחנות. הוא הוגלה למחנה ב-3 בדצמבר 1949 יחד עם חבריו ולדימיר קרצמן ומיכאיל ספיבק.
מאיר גלפונד הגיע לעיר וורקוטה למחנה רצ'לאג הידוע לשמצה שאליו נשלחו אסירים פוליטיים. אתר העבודה הקשה ביותר במחנה היה המכרה. התמזל מזלו של הסטודנט לרפואה לשעבר ובסיועו של איש האצולה הרוסית ורופא בחסד סרגיי פטרוב שובץ היהודי הצעיר למרפאת המחנה. תחילה עבד מאיר בתור סניטר ואחר כך התקדם לתפקיד האח הרחמן. כך, בתנאי שדה, התמחה מאיר גלפונד במקצועו לעתיד. הוא ניצל את מעמדו המועדף כדי לסייע ככל יכולתו ליהודים שנקלעו למקום נורא זה. לעתים קרובות הנחה את האסירים החדשים איך לחקות קוצר ראייה ועמיתו הבכיר סרגיי פטרוב, בתורו, המליץ למנהל המרפאה לא לשלוח "לקויי ראייה" למשימות הקשות ביותר במכרה.
פרט להתמחות ברפואה, שקד גלפונד במחנה על לימודי היסטוריה, פילוסופיה ושפות. צבי פרייגרזון, אחד הסופרים העבריים האחרונים שנותרו בברית המועצות באותה עת, אשר ריצה את עונשו יחד עם גלפונד, נזכר שמאיר היה היהודי היחידי במחנה שהשקיע ברצינות בלימודי העברית. התלמיד הצעיר הפגין שקדנות ורצינות יוצאות דופן. כעבור חודשים אחדים מאיר גלפונד רכש לו עברית מדוברת.
המפגשים עם האנשים המרתקים, שריצו את עונשם במחנה, היו לנחמה היחידה ברצ'לאג. פרט לצבי פרייגרזון פגש מאיר גלפונד במאסר את הציוני הצעיר מאודסה יוסף חורול, את היהודי שומר המצוות, חבר בתנועת "הבריחה" מרדכי שנקר, את המדען והפטריוט המושבע של ישראל שיה ביליק, את הציוני הפולני הבולט יוסף מלר ורבים אחרים.