ספרו של סרגיי אנדרייב "ישראל: רשימות של עיתונאי" שיצא לאור במו''ל "ספרות מזרח" בשנת 1962, ביקר ללא רחמים את המדינה היהודית. הוא נכתב על ידי אומן אמיתי בכתיבה. מתוך הבנה ברורה כיצד "להכיר" את הקורא הסובייטי עם ישראל, העיתונאי החליף במיומנות בין ביקורת והחמאות כלפי המדינה הצעירה. במיוחד אנדרייב שיבח מדע ישראלי שהשיג השגות מרשימות בתוך רק 14 שנים. כדוגמה של ההשגות הללו העיתונאי נזכר ב"נוא האו" של מזרח התיכון – שיטה חדשנית של התפלת מי ים אשר הומצאה על ידי אלכסנדר זחרין, המהנדס הישראלי, בשנת 1956.

אלכסנדר זרחין פיתח טכנולוגיה החדשה מיסודה של התפלה והיא זיקוק דחיסה בווקום והנדוקתה בהעברת המים דרך שלושה מצבי צבירה (מוצק, נוזל וגז). כתוצאה מקרח נטול מלח ומינרלים קרח היה אפשר לקבל מים מתוקים שהם המשאב החשוב ביותר במזרח התיכון.

בהזכירו מהנדס ישראלי בספרו, אנדרייב לא ראה צורך לשים לב לעובדה שאלכסדנר זרחין פעם היה אזרח של ברית המועצות. ולא רק אזרח, אלא גם הממציא הידוע, ואחר כך – האסיר הפוליטי שברח לישראל אחרי המלחמה.

הממציא העתידי, בעל שם עולמי, נולד ב-2 בינואר בשנת 1897 בעיירה זולוטונושה של פלך פולטבה במשפחת סוחר משה שמואל זרחין בן יוסף ועקרת בית בלומה לופטו בת לייב. לאלכסנדר היו שני אחים: הקטן מיכאל והבכור – יעקב. ב-1904 אביו בנה בזולוטונשה טחנה בת חמש קומות עם קירות לבנים והתפרסם בכל הפלך כסוחר לחם מוצלח. הטחנה דומה לה עם מנוע קיטור גם עבדה אצל זרחין בבכמץ', מחוז צ'רניהיב.

השכלתו של אלכסנדר הייתה אופיינית לזולוטונושה. הוא למד בחדר, אחר כך אצל מלמד ואחרי זה הוא התחיל ללמוד תלמוד אצל "רב דמתא" – הרב הראשים של זולוטונושה אשר היה בא לצעיר לביתו בעד שכר גדול. בלימודיו היהודיים זרחין השיג לפירושי הש''ך, שבתי בן מאיר, הרב הליטאי במאה ה-17, וגם לפרק "חושן משפט" של ספר הלכות "שולחן ערוך".

כבר בגיל ממש צעיר זרחין נלהט על מה שקראו אז "חבת ציון". מספרי קודש אלכסנדר הבין שלארץ אביו – ארץ ישראל – יש אוצרות גדולים. הוא הגיע למסקנה כזו כאשר בשיעורי תורה הוא למד על ספר דברים היכן היה מדובר על מה שהארץ המובטחת מלאה בעיינות ומבועים, חיטה ושעורה והעיקר – שם יש אבן, נחושת וברזל. אלכסנדר חלם חלומות איך הוא מגיע לארץ ישראל וממציא שם שיטות לשימוש קרני שמש, רוח וגלי מים על מנת ייצור אנרגיה. וגם – הוא מספק מים מתוקים למדבר נגב!

תשומת לב כזו למידע על בטן אדמת ארץ ישראל לא הייתה מקרית. ילד הפלא הקטן בעל שכל מדהים למד בעצמו מקצועות חילוניים והוא עשה את זה בהצלחה רבה. הוא שם לב למדעים מדויקים במחיוחד. הוא לא הסתפק רק בתיאוריה, הוא תמיד יישם את ידעו במעשה: היה ממציא ויצר משהו במו ידיו, מכשירים ומכונות שונים. כשהוא היה בן 11, הוא הציג בפעם ראשונה את יכולותיו יוצאות הדופן שלו, תיקן בקלות גנרטור מקולקל עליו ויתרו לתקנו חשמלאיים מוקצועיים. בזולוטונושה מייד התפשטה השמועה על בן הגאון של זרחין הסוחר.

בזמן מלחמת העולם הראשונה משה שמואל זרחין היה ספק קמח לצבא המלכותי. אולם אחרי שמנהל המפעל קיבל משלטונות הצבאיים הזמנה לאספקת צנים, הוא נתקל בבעיה טכנית גדולה מכיוון שמפרטיו הטכניים של המכשיר כבר יושנו ולא התאימו למילוי ההזמנה בזמן. לפתע אלכסנדר בן 18 הגיש עזרתו והציע את השיטה משלו של ייבוש לחם באמצעות אידוי וזיקוק נוזלים. אביו לא היה בטוח לחלוטין בזה, אמנם לא הייתה לו ברירה אלא להשתמש בהמצאה של בנו. השיטה הייתה אפילו מוצלח יותר מאשר ציפו ממנה.הם מלאו את ההזמנה לא רק בזמן, אלא מוקדם יותר וכך חסכו זמן רב.

אחרי תפיסת השילטון באוקראינה על ידי בולשביקים, אלכסנדר בן משה נשאר לגור בזולוטונושה. אחיו מיכאל עוד לפני המלחמה האימפריאליסטית היגר לארצות הברית, ואחיו הבכור, יעקב זרחין, הפך לעצמאי המוצלח בשאנגחאי. גם אלכסנדר ניסה לעזוב את המדינה, אך לא יצא לו. חוץ מזה אביו ביקש ממנו להישאר כדי לעזור לו עם מתקן קיטורי בטחנה.

אך המאבר נגד טחנה פרטית לא נמשך הרבה זמן. בקרוב כל הרכוש הולאם על ידי המדינה ועבר לבעלות הלשכה של ברית המועצות כולה לאגירה ושיווק תבואה. ממולדתו זולוטונושה משפחת זרחין הוכרחו לעבור עיר גדולה – לנינגרד.

אלכסנדר בן משה המשיך להיסחף עם המצאות. במאי 1926 הוא רשם פטנט על אותה השיתה של ייבוש חומרי גמל אשר פעם הוא החדיר בטחנה של אביו. לנקודת הגשת בקשה לפטנט השיטה החדשה שופרה משמעותית.

הבחינו בגאון במוסקבה וזימנו אותו לפגישה עם לב טורצקי עצמו שעוניין בשיטת ייבוש התבואה המוצעת על ידי זרחין. בזמן ההוא טרוצקי ניהל את המחלקה המדעית בסובייט העליון של הכלכלה הלאומית בברית המועצות. במפגש חוץ מטרוצקי היה עוד בולשיביק מפורסם אחד – ראש הסובייט העליון, פליקס דזרז'ינסקי. חברי המפלגה שיבחו את הממציא, אך הפתיעו נוראית כשידעו על מה שהוא מעולם לא למד הנדסה בשום מקום. זרחין נאלץ להסביר לקומוניסטים שהוא, בן סוחר יהודי אמיד, לא היה יכול להתקבל למוסד להשכלה הגבוהה. טרוצקי הסתכל עליו, הרים שפופרת, דיבר עם מישהו בקיצור והודיע לממציא שהוא שולח אותו ללמוד. כך אלכסנדר בן משה התקבל למכון הפוליטכני בלנינגרד על שם קלינין, למקצוע "אלקטרוכימיה".

במשך לימודיו אלכסנדר זרחין הראה כישרונות מדהימים וכבר בשנה הראשונה הוא סייע למורים להעביר שיעורים. בהיותו סטודנט הוא זכה בפרס מהממשלה לפיתוח שיטת אלקטרוליז מלחים מומסים של מתכות מעבר עמידות. על פי סיפוריו של המהנדס הוא קרא לשיטתו בקיצור "ל.צ.ל.אֶ" שפוענח לרשמיים במשמעות די מדעית, אולם לאמיתו של דבר הוא היה ראשי תיבות של אחד הדבריו ישעיהו הנביא: לְמַעַן צִיּוֹן לֹא אֶחֱשֶׁה.

בשנה האחרונה של הפוליטכניקה בשנת 1930 זרחין הפך לעוזר מחקר במכון הטכני בלנינגרד. מלבד הוראה הממציא עבד במעבדה של אוניברסיטה ושיתף פעולה עם מפעלי תעשייה שונים.

הוא הסתובב בחברת מנהיגים של התעשייה הסטבייטית, היה מוכר עם קומיסר לאומי של תעשייה כבדה סרגו אורדז'וניקידזה, הרוויח הרבה כסף (לפחות ברקע של אזרחים אחרים), אמנם הוא מעולם לא שכח מי הוא היה. הוא לא רק לא ויתר על היהדות שלו, אלא היה אחד הציונים הראשים בלנינגרד.

עמד בקצב של בנו משה שמואל אשר אחרי סגירת בית כנסת כוראלי בלנינגרד ב-17 בינואר שנת 1930 החל להתלונן יחד עם חברי קהילתו באופן פעיל למוסד המחוקק העליון במידנה של זמנו – הוועד הפועל המרכזי הכל רוסי. הם הגנו על בית הכנסת: ב-1 ביוני שנת 1930 הוא היה פתוח שוב. בבית הכנסת בלנינגרד זרחין האב היה לחבר ה-"עשרים" וקיבל את התפקיד של יושב ראש במנהלת הביקורת של הקהילה.

בביקורו בית הכנסת יחד עם אביו אלכסנדר בן משה הכיר בני גילו שכמוהו היו חולמים על ארץ ישראל ונסחפים על שפת העברית. הנוער היצירתי התאחד סביב המשורר המחונן חיים לנסקי. לאחר הגעתו לעיר על נייבה המשורר עבד באגודת חרטים אולם כל זמנו הפנוי הוא הקדיש לחוג העברי המאורגן על ידי יחד עם כמה תומכים. אחד מהם היה אלכסנדר זרחין שהתחבר עם לנסקי לא רק בשל אהבה לעברית שבה המהנדס גם ניסה לכתוב, אלא גם בשל דעות ציוניות. ביקר את החוג גם הסופר היהודי הצעיר, סטודנד לכלכלה, אפים רייזה, כמו כך סטודנטים למדעי יהדות מקתדרת לימודים שמיים של מכון פילוסופיה, בלשנות והסטוריה בלנינגרד, יוסף ולקוביץ', שאול זרין ורוברט לבין.

לאורך זמן מה זרחין היה נזכר בחיבה בחבר נעוריו חיים לנסקי: "כאשר הוא הקריא את שיריו בקול רם, קשה היה להאמין שכך יכולה להישמע עברית הנעולה בבריח כלא, המודחקת מאחורי הסורגים, ושכל אחד מי מנסה לחשופה לעיניי הציבור מסכן את חייו".
זו לא רק חוות דעתו של זרחין לשיריו של חברו. חוג העברית בלנינגרד תמיד היה תחת המעקב של סוכני המנהל הפוליטי הממלכתי המאוחד (מכאן או.ג.פ.או.) כולל סוכנים שתולים במעגל הפנימי של לנסקי. אלכסנדר זרחין נאסר ב-29 הנובמבר בשנת 1934. יחד איתו נקלעו בבית כלא חברי חוג העברית אחרים. הצ'קיסט הידוע, היהודי גריגורי לולוב, טיפל בתיק שלהם. הוא התפרסם הודות למשפט של אדמו''ר השישי בחסידות לובאוויטש יוסף יצחק שנאורסון.

במהלך חקירות אלכסנדר בן משה הבין שצ'קיסטים עקבו אחריו זמן רב. לחוקר היו העותקים של כל המכתבים אשר הוא היה שולח לאחיו לאמריקה, בהם הוא לעיתים קרובות הביע את דעתו לגבי השלטון הסובייטי ללא אהדה גדולה.

בנוסף לזה החמירה את מצבו העובדה שבמקביל התקיימו המעצרים של ציונים ויהודים דתיים גם בלנינגרם וגם במוסקבה. שם סוכני או.ג.פ.או. חפשו קבוצת מחתרת "המרכז המאוחד של ארגונים ציוניים בברית המועצות" הכוללת ציונים בולטים: ויקטור קוגל, המומחה להדפסת ספרים, הרופא יוסף קמיסקי, יהודי דתי בוריס דקסלר, הקשור אליו מנהיג יהודי גרוזיה, דויד באזוב ועוד.

בחקירה ב-20 בדצמבר 1934 יוסף קמינסקי הנאסר העיד שהוא הכיר אישית את אלכסנדר זרחין אשר הגיע אליו מלנינגרד באותה שנה בקיץ והודיע על נוכחות חוג של "האנשים שלנו" בבירה הצפונית – ציונים. את אלכסנדר בן משה גם הכיר אחד מפעילים של בית הכנסת במוסקבה וחבר המחתרת, דקסלר, אך בפעם הראשונה הציג אותו לקמינסקי מישהו בשם סשה גורדון. הבחור הזה התחזה ציוני הפועל הלהוט אך למעשה הוא היה פרובוקטור מקצועי של או.ג.פ.או הנשתל במחתרת הציונית.

לא היה טעם להכחיש דבר. אלכסנדר בן משה לאחר זמן מה סיפר שאחד הצ'קיסטים היהודיים אשר ידע עברית וטקסטים עבריים מעולה, אפילו הצליח לפענח שמו של השטילה “ל.צ.ל.אֶ.” המתייחסת לרעיון שיבת ציון של כל היהודים.

ב-13 במרץ 1935 זרחין הורשע לפי סעיפים 58-10 ("תעמולה אנטיסובייטית") ו-58-10 קוד פלילי של הרפובליקה הסובייטית הפדרטיבית הסוציאליסטית הרוסית ("לקיחת חלק בארגון אנטי-מהפכני") ל-5 שנות מחנות עבודה בכפייה. ל-"לב" חוג העברית, לנסקי, גם נתנו 5 שנים, לשאר – אפים רייזה, יוסף ולקוביץ', שאול זרין, רוברט לבין – שלוש שנות מחנות. המשפט התקין של הבחורים לא התקיים, את גורלם החליט שורה ישבה מפרוטוקל הישיבה המיוחדת של קומיסריון הפנים העממי של ברית המועצות (מכאן- - נ.ק.ו.ד.). שלחו את אלכסנדר בן משה מבית הכלא בלנינגרד, "שׁפָּלֶרקָה" (בית מעצר עד תום ההליכים בסנט פטרסבורג) הידועה לשמצה, לסיביר.

בתחילת אפריל 1935 הגיע זרחין למחנה עבודה בכפייה באוחטה-פצ'ורסק שבו מייד שלחו אותו לעבודה במקצועו. שלטון סובייטי מתוך המודעות על כישרוניו, כיוון את הממציא ל-"שָׁרָגָה” – לשכת התכנון המאובטחת והמיוחדת הכפופה ל-נ.ק.ו.ד. של ברית המועצות שבה עבדו מדענים, מהנדסים וטכנאיים מורשעים. ראשית זרחין ריצה את מאסרו במכרה רדיום, לאחר מכן תחת הנהגתו נוצרה מעבדה כימית בה אלכסנדר בן משה בתוך זמן קצר למד להפיק שמן מאבנים ביטומניות.

אפילו בהיותו תחת שמירה זרחין לא הפסיק לעשות תגליות. בדצמבר בשנת 1935 הגיעה ממנו הבקשה לתעודת יוצר אל ועד ההמצאות: הוא המציא אזמל לקידוח הנפט הסיבובית. בהיותו ב"שָׁרָגָה" זרחין המציא גם את השיטה המיוחדת של ייצור מוצרים מתכתיים-קרמיים, ובנוסף תכנן את הכלי לעיבוד אבני ליטוש.

התקופה הזו היא ההתחלה של התעניינותו של הממציא בהמתקת מים. כבר בילדותו זרחין חשב על אספקת מים בארץ ישראל מתוך הבנה שהיהודים יתנגשו בבעיה זו אחרי חזרתם למזרח. ויום אחד ה-"שָׁרָגָה" שלו קיבלה מחו''ל מכשיר מחיודת לניסויים על התפלת מי ים. בקשר למה שזרחין סיים המכון במקצוע "אלקטרוכימיה", המכשיר הגיע אליו.

זה היה המכשיר האוסמוטי-חשמלי הנועד לציוד יחידות של הצבא האדום אשר נעו במדבר קאראקום. היות שהמכשיר המתוכנן על ידי חברה גרמנית Siemens & Halske AG דרש המון אנרגיה חשמלית יקרה, זרחין החליט לחפש פיתרון בתחום מהלך התגבשות המקובל בכימיה פיזיקלית כדי לקבל חומרים טהורים. לדעתו כך המהלך היה עולה זול יותר.

ב-29 בנובמבר שנת 1939 אלכסנדר זרחין היה משוחרר. המהנדס יצא מהכלא עם 10 אלפים רובל המורווחים בלשכת התכנון, איסור להתגורר ב-48 ערים גדולות של ברית המועצות ועם כל עבודות המחקר שלו. זמן מה הוא נאלץ לגור במוסקבה ללא רישום, אחר כך – בדיוק באותו אופן בלנינגרד.

הוא ידע כי מחוג העברית שלו נשארו בחיים רק כמה אנשים. בשנות 1937-1938 כמעט כל חבריו נעצרו בתיקים תפורים, אחר כך נעצרו שנית במחנות ונורו. בדיוק אותו גורל ציפה לממציא עצמו אלמלא הקומוניסטים המתכננים תיעוש מאוץ, הם נזקקו לו מאוד.