"בער סלוצקי הוא סופר הגיבור, סופר המעונה" – כך קרא וולף אורטנברג, העיתונאי הישראלי, להכתבה שלו שיצא לאור בשנת 1983 המוקדש למלאות 30 שנה למותו אחד הסופרים היהודים הבולטים – דוב בער סלוצקי. אוטנברג, העולה מקייב, הכיר היטב את גיבור הכתבתו בצעירותו. סלוצקי מעולם לא החזיק נשק בידיו ולא ארגן מחתרת. אף על פי כן, בן האדם הזה היה גיבור: בתנאים הקשים ביותר הוא ניסה לעשות את הכול למיטב היכולת שלו כדי לשמר את התרבות ושפת האם לדורות הבאים.

הסופר העתידי נולד ב-26 ביוני בשנת 1877 בכפר ליד העיר גורודישצ'ה שהיה ממוקם במחוז צ'רקאסי, פלך קייב. ב-1886 "ביקשו" מאביו, אייזיק, יחד עם כל משפחתו לעזוב את האזור הכפרי שבו מעתה נאסר על יהודים לדור. המשפחה הוכרחה להתיישב בגורודישצ'ה, אך בניה לא הצליחו להשיג את רווחתם הכלכלית הקודמת.

דוב בער קיבל חינוך יסודי בחדר, ולאחר מכן הוא למד באופן עצמאי. בצעירותו הוא נסע לקייב ומשם – לאודסה, בירת התרבות היהודית הבלתי רשמית. הבחירה נראתה לעין מכיוון שעוד בגורודישצ'ה סלוצקי התמכר לספרות העברית המודרנית וניסה לחבר משהו בעצמו. יעקב לשצ'ינסקי, איש הציבור היהודי הידוע ובן עירו של סלוצקי, נזכר כי בדיוק מהסופר העתידי קיבל הנוער המקומי את כל החידושים שיצאו לאור בשפה העתיקה.

דוב בער החל את פעילותו הספרותית בשפת העברית בשנת 1903 בכתב עת של אחד העם בשם "השילוח" ("המבשר"), וכמו כן בקבצי ורשה "לוח אחיאסף" של מו''ל "תושיה". נובלותיו הראשונות של סלוצקי, "לפני הסערה" ו"דמדומים", שיקפו את השקפותיהם של בני הנוער היהודיים ערב המהפכה הרוסית בשנת 1905, וגם כן סיפרו על ייחוליה לחייה הלאומית.

באותה העת בראש המחלקה לספרות בכתב העת "השילוח" עמד חיים נחמן ביאליק. הקלסיקון היהודי כתב לד''ר יוסף קלוזנר, הציוני, ההיסטוריון ומבקר הספרות הבולט בוורשה, שהגיע סופר צעיר ומבטיח לספרות היהודית. ביאליק היה זה שהפך לאחד הפטרוניו העיקריים של סלוצקי וסייע לפרסום הכתבותיו בכל דרך אפשרית.

לאחר כשנת הפרסום הפיעל של הכתבותיו בשפת העברית דוב בער סלוצקי גרם את הסערה הממשית. בפברואר בשנת 1905 בעיתון סנט פטרסבורג "דער פריינד" ("החבר") יצאה לאור הפנייה הידועה לשמתה של הסופר הצעיר לציבור היהודי בשם "יידיש!".

"כמה זמן צריך כדי ללמוד הבנת עברית טובה? לזה כל מורה ישר יעדיף שתיקה על התשובה. בחדר הרפורמיסטי צריך ללמוד לא פחות משנתיים כדי לדעת לקרוא "עולם קטן". ומ"עולם קטן" עד השפה של ביאליק, מנדלי מוכר ספרים ושאר [הסופרים] משתרע פער שלם!" בניגוד לרוב החברים מתחומו, האינטיליגנציה היהודית ופעילי ציונות, סלוצקי ביקר ללא רחמים את בית הספר בעברית.

הוא היה משוכנע שאי אפשר ללמד ידע מודרני בשפה שאינה מדוברת ושבה הילדים למדו רק שלוש פעמים בשבוע. נוסף על כך, בפנייתו דובר בעיקר על תלמידים החדרים הרפורמיסטיים והילדים של הורים אמידים. בחדרים ותלמוד תורה ישנים המצב היה גרוע יותר. כעבור שנה או שנתיים ילד יהודי מן השורה שינן רק את הנוסח של כמה תפילות, וזה היה סוף כל המדע.

בסוף פנייתו סלוצקי יצא בקריאה: "עלינו לגייס את כל כוחותינו כדי שילמדו את שפת יידיש בבתי ספר מכל הסוגים. אנו חייבים להוציא ספרי לימוד בשפה הזו... ליצירת ספרות עבור כל העם: מחדרים ועד משכילים".

הסופר היהודי הצטרך באומץ רב כדי לצאת בפנייה כזו בתחילת הקריירה הספרותית שלו. לא בכדי סלוצקי נזכר בפנייתו כי כמעט הוכרז פובליציסט אחד כמשוגע על ההצעה הביישנית ללמד ילדים בחדר ביידיש.

למרות ביקורת צפויה, פנייתו של סלוצקי הפכה לתוכנית לפעילים רבים. היא השפיעה משמעותית על הקמת מערכת חינוך של בתי ספר בשפת האם של יהודים אשכנזיים. הודות ל"חוצפה" של דוב בער סלוצקי בשנת 1912 בוורשה נוסד בית ספר ראשון עם החינוך בשפת היידיש.

את דוב בער בן אייזיק שמעו סופרים ומשוררים צעירים רבים שחיברו לפני כן רק בעברית. סלוצקי עצמו עבר ל"מאמע-לשון". בנוסף לפרסום סיפורים, מאמרים ופיליטונים באחד העיתונים הראשונים ביידיש "פריינד" שראשית התפרסמה בסנט פטרסבורג ואחר כך בוורשה, סלוצקי החל להתפרסם פעילית ב"ז'רגון" ביומני וילנו "פולקס-שטימע" ווורשה "היינט".

באותו הזמן דוב בער סלוצקי תכנן את הרומן ההיסטורי הגדול שלו על מרד בר כוכבא, שטיוטותיו הראשונות החלו להתפרסם באוספי "לוח אחיאסף" והתקבלו בהתלהבות כמאורע ספרותי גדול.

לקראת מלחמת העולם הראשונה סלוצקי ככתב של עתון ורשה "היינט" ביקר קווקז ושווייץ, ולאחר מכן התיישב בקייב. כשפרצה "המלחמה האימפריאליסטית" ובעקבותיה החלה סדרת האירועים המהפכניים ברוסיה, סלוצקי נשאר בבירת אוקראינה.

דוב בער בן אייזיק החליט לנצל בנסיבות הקיימות לשחרור פוליטי ותרבותי מירבי של העם היהודי. יחד עם עמיתו, הסופר דויד שמעוני וחבריו בעט, הוא כעיתונאי די מבוקש, ניסה לעשות תעמולה בעד המפלגה של הציונות השמאלית "פועלי ציון". לאמיתו של דבר, לא יצא כלום מזה – הבולשביקים תפסו את השלטון בכוח הנשק, אספה מכוננת שבה תמכו בני "פועלי ציון", נותרה חלום לא ניתן להגשמה.
בשונה מרוב עמיתיו, ציוניים לשעבר שהצתרפו לשורות הבולשביקים המסודרות אחרי ניצחונם, דוב בער נשאר בלתי נפלגי עד סוף ימיו. אמנם הוא לא עזב את מלאכתם של עיתונאי וסופר יהודי. הוא שיתף פעולה עם יומון ורשה "די נייע צייט", לאחר מכן עם [העיתונים] הסוביטיים "די קאמונוסטישע פאן" ("הדגל הקומוניסטי"), "דער שטערן" ("הכוכב") ו"דעת אמת" ("האמת"), וגם כן עם סדרת מו''לים זרים, ביניהם היו [עיתוני] ניו יורק "פרייהייט" ("החירות") וארגנטינה "די פרעסע".

לאחר מהפכת אוקטובר הפסיק סלוצקי לחבר את נובלותיו "בסגנון של צ'כוב" מלאות בגעגועים לבן אדם נאה. בהדרגה התרחק מהספרות, דוב בער בן אייזיק התמקד בתרגומים ולקסיקולוגיה של שפת היידיש.

בשנת 1919, בכתב העת הפדגוגי של קייב "שול און לעבן" הוא פרסם את מאמרו על המינוח היהודי לתיקון שעונים. באמצע שנות העשרים הוא פרסם את "דער לעקסיקון פון מענער-שניידעריי" ("הלקסיקון לתפירת בגדי גברים", כתב עת "צייטשריט", מינסק, שנות 1926-1928), "יידישע בדחנים-שוישילער" ("שחקנים הבדחנים היהודיים", באותו כתב העת, 1926), "לעקסיקון פון פאליטישע און פרעמדווערטער" ("הלקסיקון של המינוח הפוליטי והמילות השאולות", קייב, "קולטור-ליגע", 1929).

מאמינים שבספרו "לקסיקון המינוח הפוליטי והמילות השאולות" דוב בער סלוצקי שיקף את הגישות הליברליות לתהליכים ולמוסדות הפוליטיים שהיו קיימים במחצית הראשונה של שנות העשרים. המאמרים "בונד" ו"טרוצקי" וגם כן מספר המאמרים אחרים, נכתבו מעמדות סובייטיות, אך ללא "החרפה פוליטית". ב-14 ביולי בשנת 1929 בעיתון "דער אמת" כתבו במורת רוח: "משום שבפקרי הספר הרבים נמצאו שגיאות, בית הו''ל החליט לא להפיץ אותו עד שתוכנו של "לקסיקון" לא ישופר ביסודיות". כפי שמדגיש החוקר זיסי וייצמן, במקרה הזה לסלוצקי הכול הסתדר מסיבה שעידן הטיהורים הגדולים טרם לא הגיע.

בנוסף לזה, מאמצע שנות ה-20 סלוצקי תרגם את המחברים הרוסיים והזרים ליידיש לבית הו''ל הממלכתית באוקראינה לספרות מיעוטים לאומיים (מכאן, בית הו''ל למיעוטים לאומיים באוקראינה). בעיקר הסופר עבד עם הספרות הרוסית הקלאסית: יצירותיו המובחרות של לב טולסטוי, ניקולאי גוגול, איוואן טורגנייב, ולדימיר קורולנקו ורבים אחרים. בזמנים האלה היֶבְסֶקְצְיָה אסרה לילדים ללמוד בעברית, ובגלל הידע החלש של השפה הרוסית לרוב מהם הקלאסיקה הרוסית לא הייתה נגישה. לכן לתרגומים של הקלאסיקה הזו ליידיש הייתה חשיבות רבה לגידול הדור הצעיר.

בשנת 1930 דוב בער סלוצקי היה לעמית מחקר במחלקה הפילולוגית במכון לתרבות הפרולטרית היהודית. בגוף הדפוס של המחלקה בשם "די יידישע שפראך" בשנת 1928 הוא פרסם את יצירתו על הקלסיון היהודי מנדלי מוכר ספרים. לאחר מכן הוא הופיע בדפוס ביצירוציו על הפעילות של הבלשן הבולט נחום שטיף, יצירותיו של שלום-עליכם והמינוח ביידיש הסובייטית.

למרות פרסום הקובץ המעורבב של השירה והסיפורים בשם "אף רעשטובאניעס" בשנת 1931, חארקיב, יצירתו הספרותית בתנאים הסובטיים העיקה על הסופר.

וולף אורטנברג נזכר איך פעם בקיץ שנת 1928 בקייב הוא נכנס למערכת העיתון "קומוניסטישע פון" שהייתה ממוקמת ברחוב אנגלס (ליוטרנסקיה לשעבר) ופגש שם את דוב בער בן אייזיק. אורטנברג הצעיר הביא למערכת את הטקסט על "נושא של ימינו" – טיוטה על בעלי המלאכה היהודיים, נעזרו לעמוד על הרגליים על ידי "ג'וינט האמריקני". סלוצקי, בדרך כלל בן אדם שקט ושתקני, לאחר שהעיף עין על הטקסט, קרא בכעס: "את הטיוטה שלך יתירו להדפיס כי הם ייחסו את הכול שכתוב בו לעצמכם, למפלגה הגדולה של לנין-סטלין, ואני פה כבר שנים רבות מנסה לשכנע אותם לפרסם את הרומן שלי על הגבורה אבותינו בעבר, על מרד בר כוכבא, והם רק דוחפים לי בפנים אותו כמשהו דוחה וצועקים: "ציונות, סלוצקי, ציונות! יש לך רצידיב מסוכן... מהפכת נגד!".

בסופר היה צודק. כל הזמן הזה צ'קיסטים השגיחו עליו, לא רק כדי לא לאפשר להדפיס את "הרומן הציוני", אלא גם אספו עדויות מפלילות למעצר הבא לאחר מכן. במחצית השנייה של שנות ה-30 נחשב דוב בער בן אייזיק כ"משתתף של המחתרת הציונית-בונדיסטית ונגד-מהפכנית" במדור השנייה של נ.ק.ו.ד. ברפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוקריאינית.

הסוכן המושאל לסופרים היהודיים בקייב היה עמיתיו, הסופר גריגורי בלושטיין בן דויד, גם הוא סוכן נ.ק.ו.ד בכינוי "קאנט". בדוחותיו "קאנט" הדגיש שדוב בער סלוצקי מעולם לא הצטרף במפלגות הציוניות, אך לפי השקפת העולם שלו הוא, בוודאי, היה קרוב לציונים.
באפיון כל יצירתו של דוב בער לפני המהפכה כ"לאומניות", "קאנט" דיווח לאוצרים שלו שהסופר הזקן כבר נטש את הספרות ועסק בבלשנות ועבודה מחקרית-ספרותית אך ורק במטרה לא להגיע לסולובקי.

"במשך שנים רבות הוא עובד על חיבור המילון היהודי למינוחים שונים, שיחד עם זאת, מעולם לא ראו אור היום", - אפיין בלושטיין את פעילותו של סלוצקי למדור הרביעי של נ.ק.ו.ד. ברפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוקריאינית. מאילו סיבות המילון לא פורסם ומדוע חוסל מכון לתרבות היהודית שבו ביצעו את העבודה להכנת המהדורה, הסוכן לא בירר. לא היה בכך צורך – כל החיסולים של המוסדות היהודיים היו מעשה ידי אותו המוסד, לאן הסוכן "קאנט" שלח את הלשנותיו.

העובדה שסלוצקי לא היה חבר אגודת הסופרים של ברית המועצות זמן רב, אף שהייתה לו זכות לעשות כך כסופר וכמתורגמן, נדמתה חשודה מאוד מבחינת השלטונות. דוב בער הסביר את זה לבני שיחה בקצרה: "יותר מדי רעש, ישיבות, שאלונים...". אף בזה צ'קיסטים ראו חוסר נאמנות ואי רצון להשתלב במערכת, הרי אנשים הצטרפו לאגודת הסופרים של ברית המועצות לפחות מתוך השיקולים הכלכליים, כדי להשתמש בקצבאות שונות. דוב בער הצטרף לאגודה רק ערב המלחמה.

במשך שנים רבות סלוצקי נשאר רווק, גר בחדר קטן בדירה קהילתית ברחוב סקסגנסקי. הוא הכין אוכל לעצמו, לא היה חברותי במיוחד. הקשר שלו עם העולם נשמר דרך הפרוזדרון ארוך של ה בית הו''ל למיעוטים לאומיים באוקראינה, שבו כל יום משתיים עד ארבע ביום התאספו סופרים יהודיים, מתורגמנים, מורים של מוסדות החינוך היהודיים.

שם, בחדרי חדרים של בית הו''ל, דוב בער בן אייזיק, כפי למה שכתוב בדוחות נ.ק.ו.ד., במשך שנים אחרונות "הצר על מותה של התרבות היהודית בברית המועצות". במיוחד התעצב דוב בער סלוצקי בגלל סגירת העיתון "דער אמת" ושיתף בחששות העמוקים שלו עם אחד חבריו המעטים, הסופר איציק קיפניס. קיפניס הרשה לעצמו להיות סרקסטי: "למה אתה כל כך מודאג מהעם היהודי...", למרות שהסכים עם חברו. אבל הגרוע ביותר לתרבות היהודית עוד לא הגיע.

בשעת הביקור עוד אחד לבית הו''ל למיעוטים לאומיים באוקראינה ב-14 בדצמבר בשנת 1938, הסוכן "קאנט" שמע מסלוצקי את הגרסה על סיבות המכירות הנמוכה של ספרים יהודיים בברית במועצות. הזקן האמין שיידיש והתרבות העממית תמיד התקיימו בזכות הנחשלות והעוני של האוכלוסייה היהודית ולהמוניה לא הייתה אפשרות להצטרף לתרבות הרוסית בגלל הדיכויים והרדיפות. לאחר ביטול תחום המושב יהודים התחילו להשתלב בחברה החדשה ולוותר על שפתם ומסורתם.