אוסטיניה פטרנקו
1908 – 2003
שָׁטוּרָה, הכפר הקטן האוקראיני שנמצא באזור ניז'ין של מחוז צ'רניהיב, נמצא בסביבות שעה וחצי של נסיעה מצ'רניהיב, קונוטופ וברובארי – המקומות שבם רק לאחרונה נערכה לחימה קשה של הכוחות המזוינים של אוקראינה נגד כוחות האויב העודפים. המטרה הרשמית של הצבא הרוסי היא "דה-נאציפיקציה" של המדינה השכנה. מהי המשמעות של המונח "דה-נאציפיקציה" – לא ברור לחלוטין. הארץ זו היא המולדת של לוחמים בנאציזם שנלחמו במחזיות של מלחמת המולדת הגדולה כמו כן של הגיבורים שסיכנו את חייהם בהצלת יהודים מקומיים בשנות הכיבוש.
אחת הגיבורות הללו היא ילידת שטורה, אוסטיניה פטרנקו בת איוון. אוסטיניה פטרנקו נולדה במשפחת האיכרים האוקראינים ב-1 בינואר בשנת 1908. לאיוון ומרינה נולדו ארבע בנות: מלניה, אוסטיניה, אוליאנה ו אֶבדוקיה. אוסטיניה הייתה שניה על פי הגיל. ממש מהגיל הצעיר הילדה התחילה לעזור לאימה ולטפל בשתי אחיותיה הקטנות.
כאשר מלאו לאוסטיניה 7 שנים, הוריה שלחו אותה לבית ספר של 7 שנים בשטורה. הילדה אהבה ללמוד, הצתיינה בכל המקצועות, אך מציאות איכרים קשוחה לא אפשרה לנשים לקבל השכלה שלמה מכוון שבשדה הצטרכו בידיים נוספות לעבודה. אוסטיניה בגיל 15 שנים התחילה לעבוד בכל כוחה יחד עם הוריה במשק משפחתי די גדול.
בשנת 1929 החלה קולקטיביזציה בשטור. אסטיניה יחד עם אחיותיה ואימה נאלצה לעמול לא על הקרקע משלה, אך בקבוצת קולחוז ע''ש בליוכר, ואביה הוכרח להפוך לסייס באותו המשק השיתופי.
למרות כל הקשיים החיים הקשים בני נוער מקומיים מצאו זמן לריקודים ולבילוי אחר. בחורים ובחורות הכירו זה את זו, עשו חברים ואחר כך היה תורם של השדכנים. בשנת 1930 אוסטיניה נישאה לבן הכפר, מיכאל פטרנקו, בכנסייה מקומית. זוג נשוי עבר להתגורר לבית הוריו של הבעל הטרי. כעבור שנה אחרי הנישואין במשפחה נולד הבכור – פיודור. לאחר מכן עוד שני בנים, פיוטר וגריגורי. על אף כל מאמציה של אוסטיניה בטיפול ילדיה, אף אחד מהם לא שרד – כולם נפטרו בגיל רך מאוד.
חוץ למוות ילדיה פגעה במשפחת פטרנקו עוד מכה אחת בתחילת שנות ה-30 והלוא היא פטירתם ברציפות של חם וחמות. סָבֶלִי ויְבחִימיָה, האיכרים החרוצים שהתייחסו לכלתיהם מצוין, נפלו קורבן להולודומור (הרעבה עד המוות) שנערכה על ידי בולשביקים.
את התקופה הנוראה זו מתארים השירים של המשורר העממי משטורה וסילי איבסנקו שהורשע על ידי השלטון הסובייטי על "הפעילות האנטיסובייטית". הוא סיפר בפתיחות את האמת על משטר סובייטי ושיריו הפשוטים שלו היו די פופולאריים בקרב בני כפרו. הינה הבית מאחד השירים שלו המוקדש ל"קולאק" (איכר אמיד, אותה משמעות לכינוי "קורקול") שנשלח לסיביר או נפטר ב-"מולדת הקטנה" מרעב:
Маю хату, один куль, але кажуть, що куркуль
מָיוּ חָאטוּ, אוֹדִין קוּל, אָלֶה קָז׳וּט שצ׳וֹ קוּרקוּל
בית ואלומה אחת יש לי, אך אומרים קורקול אני
נדמה שסוף סוף התקופה הקשה התחלפה לטובה בחייה של אוסטיניה, אולם האושר לא נמשך זמן רב. ממש לקראת המלחמה חלה ומת מיתה חטופה בעלה, אחריו הלך לעולמו בנה גריגורי.
ערב מלחמת המולדת הגדולה אסטיניה הייתה אלמנה צעירה ומותשת, בעלת שיער אפור, עם שלושה ילדים על ידייה.
המלחמה הגיעה לאזור ניז'ין בסתיו של 1941. ב-13 בספטמבר צבאות גרמניים כבשו את המרכז האזורי. הנאצים כמעט מייד התחילו להשמיד אוכלוסייה יהודית בשיטתיות. הם תפסו לא רק את הקומוניסטים, על מה הכריזה תעמולת הכיבוש, אלא גם את כולם ללא הבחנה כגון עובדים ממוצעים, בעלי מלאכה, פקידים, אנשים נרדפים לשעבר ו"לישנצי" ("lishenets", אנשים נטולי זכויות הצבעה).
הסדר החדש השיג גם את הכפר. הגרמניים מינו ראש הכפר משלהם בשטורה, אמנם הם לא פירקו את הקולחוז. וכעת האיכרים הצטרכו למסור את התוצרת החקלאית כבר לצרכים של "הנשק הגרמני". עריץ אחד התחלף לעריץ אחר.
אוסטיניה פטרנקו דאגה קודם כל על גורל ילדיה: איך לכלכל אותם בתנאי המלחמה? אבל בקרוב נכנס לחייה עוד אתגר אחד.
בסוף אוקטובר שנת 1941 מאוחר בערב מישהו נקש על דלתה של אוסטיניה בת איוון בשקט. בעלת הבית זיהה קולות של סוניה בת 17 וורה בת 16 שהיו הבנות של ידידתה, רחל מדבדבה. לפני המלחמה הבנות יחד אימן היו קונות חלב מאוסטיניה פטרנקו.
את המשפחה היהודית זו הכירו כולם בכפר. סבא וסבתא של הבורחות, יענקל ודבורה בגריצ'בסקי, פעם גרו בשטורה. בשנת 1930 הם יחד עם כל משפחתם עברו ניז'ין. במהלך הולודומור בתו של בגריצ'בסרי הזקן, רחל בת יעקב, בעלה שלמה בן מרק ובנותיהם ורה (דבורה), ניוסיה (נחה) וסופיה (סוניה) נסעו לבלרוס. הם חזרו חזרה לניז'ין בשנת 1937 כאשר הרעבה באוקריאנה נפסקה. שלמה בן מרק עבד בניז'ין כזגג ואימא של הבנות הייתה עקרת בית.
משפחת מדבדב גרה בניז'ין ברחוב וטוריה פוקרובסקיה (הפוקרובסקיה השנייה), מספר ביתם 17. עד 1941 ורה מדבדב סיימה תשע כיתות של בית הספר התיכוני בניז'ין. סוניה שנולדה ב-1921, הייתה קצת יותר מבוגרת מאחותה. מייד בתחילת המלחמה גייסו את שלמה מדבדב בן מרק לצבא והוא הלך להילחם. הבנות ואישתו נשארו בניז'ין.
אחרי כיבוש העיר, צבאות הכיבוש כבר מ-15 בספטמבר שנת 1941 החלו להרכיב רשויות ובו הרגע רשמו הגרמניים כל יהודי ניז'ין לממשל הצבאי שלהם. הנהלה הנאצית ומינהל ערוני קיבלו נתונים על 322 אזרחים שהשתייכו ל"לאום יהודי". הסיעו את היהודים המגוררים בכפרים למרכז אזור תחת שמירת המשטרה ופקדו לחכות לשיבוץ לעבודה. אף אחד לא ידע מה יקרה עכשיו. זקנים איזשהם היו נזכרים בגרמניים שהתנהגו כגוהן בזמן מלחמת העולם הראשונה, אמנם ביזה ורצחים העידו על מה שהמלחמה החדשה שונה מאוד מהקודמת. במהרה לעיר הגיעו השמועות על זוועות של באבי יאר. סיפרו על האסון הזה כמה תושבי קייב שהצליחו להתחבא מפוגרום בנס ולהגיע לניז'ין.
מרצח דמים בניז'ין תוכנן על ידי הנאצים לתחילת נובמבר 1941. רחל מדבדבה, האישה פיקחת וחכמה, הבינה שהנאצים ועוקביהם יזמו משהו רציני. למזלן הבת הבכורה, ניוסיה בת 23, הצליחה לעזוב את העיר, ולשתי הבנות האחרות, סוניה וורה, אימא ציווה: לברוח מניז'ין בחירום וללכת בדרכי עפר כדי שאף אחד לא יראה אותן, למכרה טובה משטורה – לאלמנה הצעירה פטרנקו.
ורה וסוניה ניצלו רגע מתאים ועזבו את ניז'ין דרך גינות ירק דרומה, לכיוון כפר שטורה. לאחר שמצאו את ביתה של אוסטיניה, אחיות מדבדבה התחילו להתחנן את האישה לעזרה. אז לא סיפרו הרבה בשטורה על ההתפערות המתרחשת בניז'ן האזורי, אולם בכל זאת השמועות על יחס ספציפי לגבי יהודים הגיעו לאיכרים.
אוסטיניה בת איוון הרגיעה את הבנות והשאירה את האחיות אצל ביתה. זה היה סיכון מחושב, נוסף על כך היא סיכנה לא רק בחייה, אלא גם בחיים של ילדיה הקטנים. כמה שבועות אוסטיניה החביאה את הבנות במרתף ביתה ולא הרשתה להן לצאת חוצה מהמקלט. זה לא היה קל מכיוון שסוניה וורה כל הזמן שאפו לברוח לניז'ין לעזור לאימן.
כמובן היה מסוכן ללכת לעיר. הנאצים הגבירו את סיוריהם כהכנה ל-"פתרון שאלה יהודית" בניז'ין. על פי נתונים מסוימים הנאצים החלו יריות מייד אחרי בריחה מדבדבים צעירים מהעיר. ב-28 באוקטובר 1941 הגרמניים ירו את אימן של הבנות – רחל בת יעקב.
תולדות יהודי ניז'ין הסתיימו ב-7 בנובמבר שנת 1941. את מקלטם האחרון מצאו היהודים המקומיים בקצה ניז'ין בשטח של מפעל לבנים. אחרי המלחמה הציבו שם ציון לזכרם. את כל היהודים – 335 אנשים – אספו בכיכר, העמידו אותם בשורות ושלחו בכביש המוסקבי. בדרך ליהודי ניז'ין הצטרף טור מ-218 חיילים שבויים של הצבא האדום שהיו בעלי לאום יהודי. זונדרקומנדו (היחידה המיוחדת) 4-א תחת פיקודו של שטנדרטנפיהרר (מנהיג יחידה) של אס אס, פאול בלובל, כמו כך כוחות משטרת העזר האוקראינית המקומית, ביצעו טבח יהודי ניז'ין.
באותו היום הגיעה לשטורה החדשה שיהודי ניז'ין כבר לא קיימים, אך הגרמניים ושוטריהם ממשיכים לסרוק את השטח בחיפושי הבורחים. ככל שניסה אוסטיניה להחביא את היהודיות מעיניים חטטניות, בכל זאת השמועה על שתי בנות זרות שגרות אצל אלמנת מיכאל פטרנקו, התפשטה בכפר. על זה ידע גם ראש הכפר הממונה על ידי הנאצים – מנהל עבודה לשעבר בקולחוז, גריגורי ורוחה בן יעקב.
לילה אחד אוסטיניה בת איוון שמעה חריקת השער וראתה צללית האיש המתקרב לביתה. כאשר הזר הופיע בחצר, האישה נבהלה נוראית. כמו להכעיס הפעם הבנות היו לא במרתף, אלה ישנו על התנור. האלמנה עוררה את האחיות וכיסתה אותן במהירות בסמרטוטים וכריות ראשונים שהגיעו לידיה. האיש כבר נקש בדלת: "אוסטיניה, זה אני! גריגורי!". על הפתח עמד ראש הכפר. הוא נכנס פנימה ומייד הרגיע את האישה: "אני יודע מי גר אצלך בבית. אעזור לך!".
ראש הכפר, גריגורי ורוחה, הבטיח לאישה הנבהלת שהוא ישתוק בעצמו ובמקרה של הסכנה איזושהי מהצד הוא בהחטל יזהיר אותה. חוץ מזה הוא הציע לרשום את האחיות לקולחוז.
כבר היה אי אפשר להחביא את הבנות יותר – כולם בכפר ידעו עליהן. אוסטיניה בת איוון החליטה להקשיב לעצתו של ראש הכפר ולרשום את האחיות לעבודה.
אך עם זה מייד הייתה הבעיה. לבכורה, סוניה, היו שיער בהיר ועיניים כחולות, ואחותה, ורה, התבטלה במראה יהודי בולט. לכן לפני שוורה נשלחה לעבודה, האישה רקמה במיוחד עבורה חולצה רקומה אוקראינית עם עיטור מפואר מקומי. ורה קשרה כיסוי על ראשה בדרך כזו שאפשר להסתיר את השיער המתולתל שלה. ליתר ביטחון אותם הבגדים קיבלה גם סוניה. מלבד זאת לפני יציאה לשדה ורה שפשפה את לחייה בפיח: כאילו היא לא שחרחרת, אלא סתם מרושלת.
ראש הכפר לא רק לא הסגיר את אחיות מדבדב, אלא גם הפיץ בשטורה את השמועה שאצל האלמנה אוסטיניה פטרנקו התיישבו יתומות, בנות ידידתה מכפר אחר. לפי דבריו של המורה המקומית לגיאוגרפיה, טטיאנה רובן שחקרה את תולדות חיים של אוסטיניה יחד עם תלמידיה, האיכרים רבים ידעו שהבנות הן בעצם יהודיות, אבל אף אחד לא הלשין עליהן למשטרה. וזה למרות שבזמן ההוא מחוז צ'רניהיב הוצף בנהרות דם. את האנשים הנתפסים על ידי הגרמניים, ירו יחד עם אלה אשר הם ניסו להציל. הענישו אפילו על העדר הלשנות.
כאשר הגרמניים הגיעו לקולחוז לביקורות, ורה וסוניה לא הופיעו בעבודה. לפעמים הן בכלל ברחו מהכפר והתחבאו בשורת עצים. כאשר הכול נרגע, ראש הכפר שהיה מודע למידע מתי הגרמניים והשוטרים יעזבו, היה מביא את הבנות חזרה לאוסטיניה בת איוון.
הבנות אהבו מאוד את אוסטיניה וקראו לה אימא ולא אחרת. היא נתנה להן את החיים בפעם השנייה. הן חיו ברעב ופחד תמידי אך קיוו שזוועות הכיבוש ייגמרו מתישהו.
זמן קצר לפני שחרור אזור ניז'ין הגרמניים והשוטרים השתוללו בשנאה. פעם סוניה יצאה לעבודה ונקלעה תחת הפשיטה הבלתי צפויה של הנאצים התופסים בני נוער ישר ברחובות ובשדה לגיוס לעבוד בגרמנייה. להם חיכתה עבודת פלך במפעלי הנשק ואצל "באוארים" גרמניים בעד אוכל. המראה הארי עוד פעם הציל את הבחורה הנתפסת ונשלחת יחד עם אוקראיניים לגרמיניה. כאשר לעיר גרמנית אליה הגיעה הבחורה, נכנס הצבא הסובייטי, סוניה מדבדבה שוחררה והתגייסה בהתנדבות לצבא האדום. באותו היום האומלל כאשר תפסו את אחת האחיות, ורה מדבדבה נשארה בבית. אצל אוסטיניה בת איוון היא התגוררה עד שחרור ניז'ין ופאתיו בספטמבר שנת 1943.
כבר אחרי המלחמה הבנות ידעו שאביהן נהרג בגבורה בקרב נגד הנאצים בשנת 1942. אחותן הבכורה ניוסיה שגם התחבאה כל המלחמה, שרדה. אחרי שחרור שטורה עצרו את ראש הכפר לשעבר, גריגורי ורוחה. אף על פי שאף אחד לא היה יכול לומר עליו מילה רעה, נגזר עליו 10 שנות מחנות כבוגד. האיש האמיץ הזה חזר מסיביר בשנת 1952, עם בריאות לקויה.
אחרי הגעתה מהחזית סוניה מדבדבה הלכה ללחסידמוד, השיגה תפקיד של רואה חשבונות בפנימייה לילדים עם מוגבלות שבה היא עבדה שנים רבות. ורה מדבדבה גם המשיכה את לימודיה, עבדה כמנהלת חשבונות וכלכלנית ברשות תחבורה ודרכים.
אחרי המלחמה אוסטיניה פטרנקו וכל קרוביה שמרו על הקשר עם האחיות הניצולות. כשהן הגיעו לביקור, בשטורה תמיד הייתה חגיגה.
ניוסיה עברה לארה''ב, ורה בת שלמה אפילו אחרי התפרקות ברית המועצות לא העזה לעהור לאמריקה בעקבותיה האחות שלה, היא קיווה לקחת איתה את אוסטיניה בת איוון. אך לאימא המאמצת אז כבר גדלו נכדיה – איך לעזוב אותם לעת זקנה!
לא אוסטיניה בת איוון, לא משפחתה לא סיפרו לאף אחד פעם נוספת על מעשה גבורה של האישה. אך ורה מדבדבה שעברה לארה''ב בשנת 1994, מייד טיפלה במהלך הכנת המסמכים עבור הענקת התואר "חסידה אומות העולם" לאוסטיניה פטרנקו בת איוון. רשות הזיכרון לשואה ולגבורה "יד ושם" קיבל את עדויות מעשה הגבורה של תושבת מחוז צ'רניהיב. כעבור ארבע שנים, ב-22 במרץ 1998, האוקראיניה קיבלה את תואר הכבוד.
תושבת שטורה האמיצה נפטרה ב-19 באפריל בשנת 2003. ביאנואר 2019 לזכרה התקיימה הסרת לוט מעל לוחית הזיכרון על החזית של בית הספר המקומית. ב-14 במאי בשנת 2019 גם הוצבה האנדרטה על הקבר של אוסטיניה בת איוון. את הגילוי התאימו ליום הזיכרון של האוקראינים אשר הצילו יהודים בזמן מלחמת העולם השנייה. הכתובת על האנדרטה שלה אומרת: "אוסטיניה פטרנקו בת איוון היא חסידה אומות העולם", עליה גם יש הציטוט הידוע היטב מתלמוד: "וכל המקיים נפש אחת, מעלים עליו כאילו קיים עולם מלא".