ינואר 1943 היה חודש קשה עבור הגסטפו בעיר פרוז'ני. הגרמנים תכננו לחסל את הגטו בימים הקרובים והנהגת המקום סרבה פקודה בעיקשות. בנוסף, אחד המשת"פים דיווח מתוך הגטו על קשרים שקשר המכונאי שטיפל ברכבי הנאצים עם "הפורעים" המסתתרים ביערות. באותו היום נעצר המכונאי על-ידי המשטרה היהודית. המכונאי העצור, ששמו היה לייב מייסטר, נחקר במשך כמה ימים אך עמד על שלו. מייסטר זעק תחת הצלפות השוט ומלקות החוטר לניקוי נשקים, אך לא מש מגרסתו והמשיך לטעון שהוא משרת נאמנה את הרייך הגרמני ובשום אופן לא חותר תחתיו. "בוא נגמור עניין, כמה זמן עוד נבזבז עליו!" צעק אחד החוקרים שעייף מעקשנותו של היהודי. החוקר השני נופף בידיו בתגובה: "יש לך מכונאי נוסף?! זה יהודי יעיל, שיעבוד בינתיים, ממילא לא נשאר להם הרבה זמן, לכולם."

לייב מייסטר, השרוע על הרצפה, מעולם לא למד גרמנית אבל הבין את השפה היטב. לא הייתה לא ברירה אלא להחזיק מעמד – לא למען עצמו אלא למען חבריו. כדי לשרוד ולנקום בנאצים את דם אחיו ואחיותיו היהודים. אנשי הגסטפו חזרו לעינויים אך לא הצליחו להוציא מדר הגטו של פרוז'ני שום הודאה. הוא שוחרר והמשיך במאבק.

לייב מייסטר נולד ב-12 במאי 1912 בעיירת שֶרֶשוב שעמדה בסמוך ליער בֶּלַבֶּזְ'סְקָאיָה פּוּשְצָ'ה המוכר לכול. אביו, סולומון מייסטר, היה חייט עני שהסתובב בין הכפרים ותפר מעילים בהזמנה עבור איכרים. אימו של לייב, חאיבה פיטלבניק באה דווקא ממשפחת חסידים מכובדת ואמידה, אך המשפחה החליטה לנדותה, כששמעה שהיא עומדת להינשא לעני מרוד. חאיבה לא שינתה את דעתה והלכה עם סולומון אהוב ליבה. למרבה הצער, הנישואין לא נמשכו לאורך זמן.

בשנת 1918, כשלייב הקטן היה בן שש בלבד, מת אביו מטיפוס. אימו, שהייתה עדיין אישה צעירה מאוד, נישאה בשנית ליענקל רוז'נסקי מכפר לינובו. האם לקחה אתה למשפחתה החדשה את שתי בנותיה, חוה וליבה, ומסרה את בנה יחידה לישיבה. באותן שנים שימשו הישיבות לא רק מוסדות לימוד אלא גם בתי מחסה.

חייו של לייב בישיבה לא היו קלים. היו אלה שנים קשות בפולין הצעירה, שאליה סופחה עיירת פרוז'ני, ובישיבה השתוללה מגפת השחפת. עם זאת, יחסם של המחנכים לילדים היה אנושי וחם והקהילה היהודית המקומית השתדלה לסייע ככל יכולתה. האפוטרופוסים זיהו את כישוריו הרבים של לייב הצעיר, שהפגין יכולות טכניות מעולות, ושלחו אותו לעיר פינסק. בעיר המחוז למד מייסטר בבית ספר מקצועי וסיים אותו בגיל 16 עם תעודת מכונאי. עם אימו ואחיותיו כמעט שלא התרועע ובתום לימודיו המקצועיים חזר לישיבה.

בישיבה קיבלו אותו בחום אך הסבירו שלא יוכלו להמשיך ולתת לו מחסה. לייב קיבל במתנה סט מצעי מיטה ונשלח בברכת הצלחה רבה להתחיל את חייו הבוגרים והעצמאיים. לייב היה בעל מקצוע טוב, לכן מצא לו במהרה בפרוז'ני עבודה באחד הסניפים של חברה פולנית אשר עסקה בתחזוקת ביוב וצנרת. לייב מייסטר עבד שם במשך שנים מספר ולאחר מכן גויס לצבא הפולני. הוא שירת בוורשה ובתום השירות חזר לפרוז'ני.

כמו צעירים יהודיים רבים רצה לייב מייסטר לעזוב לארץ ישראל, שהייתה אז תחת המנדט הבריטי. אך אישור היציאה היה יקר ומעטים מאוד הצליחו להשיגו. מייסטר לא קיבל את האישור, על כן נשאר בפולין והמשיך לעסוק במקצועו.

ב-19 בספטמבר 1939 נכנס הצבא האדום לפרוז'ני. הרכוש הפרטי הולאם במערב בלרוס כמעט מייד אך לייב מצא עבודה גם תחת הסדר החדש – הוא החל לעבוד בתור מסגר שכיר בסדנה לתחזוקת כלי טיס בחטיבת התעופה מספר 33 של הצבא האדום. החטיבה הציבה בסיס טיסה בקוּפְלִין שבפרברי פרוז'ני. ערב האירועים הללו נשא לייב לאישה את אנה, לזוג נולד בן ונקרא יאשה.

איש בפרוז'ני לא ציפה לפרוץ המלחמה תוך זמן כה קצר. ב-22 ביוני 1941 נקבע בבסיס תרגיל של התעשייה האווירית הסובייטית. לכן לייב מייסטר כלל לא הופתע כשהתעורר בבוקר למשמע קולות נפץ. אך לא היה זה תרגיל אלא פצצות אמיתיות שהוטלו על העיר – קרבות אוויר אמיתיים ולא לימודיים ניטשו בשמיים. לייב מיהר לבסיס שהותקף על-ידי עשרים מפציצים מסוג היינקל He 111 שעליהם חיפתה קבוצה של מסרשמיטים Bf 109. תחת ירי שלא פסק לרגע הצליחו לייב וחבריו להכין להמראה מטוסים בודדים. הטייסים שהמריאו השיבו קרב, עלה בידם לשבש את התוכנית המקורית של האויב ולהפיל חמישה מטוסים גרמניים. סגן מפקד הטייסת סגן סטפאן גודימוב הפגין אומץ לב בלתי-רגיל, הוא נגח במטוסו במטוס האויב והפילו במחיר חייו שלו.

ההתנגדות העזה והאמיצה הייתה בגדר נס. מספר שבועות לפני פרוץ המלחמה, מייסטר, יחד עם מכונאים אחרים, קיבל פקודה מפתיעה – לפרק את המטוסים. הפקודה הייתה תמוהה בעיניהם, ודאי בימים סוערים של אותה עת, אך לא הייתה ברירה אלא למלאה. ב-22 ביוני 1941 עלו לקרב האווירי מספר קטן של כלי טייס בלבד, לרבות מטוסו של גודימוב.

פרוז'ני נכבשה בידי הצבא הנאצי ב-23 ביוני 1941. מייד לאחר פלישתם פתחו הגרמנים באקציות – הוצאות להורג של יהודים בגיא סלבודקה שבפרברי פרוז'ני. כבר בימים הראשונים לכיבוש נתפסו ונורו למוות, בסיועם של גורמים פליליים ומשתפי פעולה מקומיים, שמונה עשר יהודים.

ב-15 ביולי דרשו הגרמנים, תחת איומים בהוצאה להורג של מאה בני ערובה, להקים בעיירה יודנראט שימנה עשרים וארבעה חברים. אך רשימת היהודים המשכילים שהוגשה לכובשים נדחתה על-ידם. כעבור שבוע הקימו שלטונות הכיבוש יודנראט שמנה חמישה בעלי מלאכה. בהמשך הורחב המוסד לעשרים וארבעה איש, יהודי בשם יצחק יאנוביץ' התמנה ליושב ראש.

ב-20 באוקטובר 1941 גורשו כל יהודי פרוז'ני לגטו. מרכז העיר כותר בחוטי תיל, לרבות הרחובות קוברינסקי, סבובודה, לנין, קירוב, אוסטרובסקי, טורמסוב. מאות אנשים הובאו משֶרֶשוב, ברסט וביאליסטוק. יהודים אולצו לשכור בתים בשטח הגטו, כאשר בבית אחד הצטופפו שתיים-שלוש משפחות. ברוב שעות היום הועבדו היהודים עבודת פרך, אך לא הייתה זאת האפשרות הגרועה מכול, מפחיד הרבה יותר היה להישאר ללא אמצעים כלל ולגווע ברעב. או לטעום מנחת זרועם של הגרמנים.

ביולי 1942 נגזר גורלם של אימו של לייב, אביו החורג ושתי אחיותיו, חוה וליבה. חלק מבני המשפחה נטבחו באכזריות בסמוך למסוף הנפט ליד תחנת אורנצ'יצי, אחרים נשלחו לאושוויץ.

אשתו ובנו של לייב שרדו את פרעות 1942 אך ורק הודות לידי הזהב של אב המשפחה. אך לאחר מות אימו, אביו החורג ואחיותיו לייב לא יכול עוד להביט על הפשעים המתרחשים מהצד ומתחיל לחשוב בכובד ראש על הנקמה בנאצים. במהרה נפלה לידיו הזדמנות לפעול.

אחד האופים בפרוז'ני, אדם בשם אלטר פאיוושינסקי, קיבל במסגרת היודנראט סמכויות להנפקת אישורי יציאה לעבודה במוסך, כך הוא הפך לחבר יודנראט האחראי על שיבוץ העובדים למשמרות. במהלך העבודה במוסך נתקל לייב במחסן שעמד לא רחוק ובו כדורים ורובים שיצאו מכלל שימוש. מייסטר, יחד עם שישה עשר גברים נוספים, החלו מתאספים באחד מבתי היהודים ומתכננים דרכי פעולה. הוחלט לקחת את הנשק והתחמושת ולהשתמש בהם למאבק מחתרתי. הנשק הוחבא בבקתת עפר נטושה שעמדה ליד בית המרחץ, שבו התגורר אז לייב מייסטר עם משפחתו.

אנשי המחתרת סיפרו על הרעיון לאלטר פאיוושינסקי וקיבלו מייד את ברכתו. מאז לייב מייסטר וחבריו שובצו לעבוד אך ורק במוסך. בכל מקום – בעבודה וברחוב – הם שמרו על חשאיות מוחלטת. מדי יום בצאתו לעבודה לקח אתו לייב מלחם. ברגעי השקט, כשהיה נשאר לבד, היה רץ אל המחסן ומשחיל את הכדורים לתוך פתח המלחם. הכדורים הוכנסו פנימה בצפיפות רבה, כך שנדרש צבת כדי לשלוף אותם משם. את הרובים הגניבו החוצה מוחבאים מתחת למעילים, תחובים בחגורות המכנסיים, לעתים פירקו אותם לחלקים. בלילות עמל לייב מייסטר על תיקון ושימון כל אחד מחמישה עשר הרובים שהצליחו החברים להוציא מהמחסן.

בהמשך עלה בידי חברי המחתרת להסדיר את הברחת הנשק לגטו. כל כלי הנשק עברו תחת ידיו המיומנות של לייב. לרוב היו אלה רובים ואקדחים שנפגעו בקרבות בשנת 1941 ונזנחו על-ידי הצבא. על מנת להחזירם לשימוש היה צורך לא רק בתיקון החלקים הפגומים אלא גם בהכנת חלקים חדשים. מייסטר הצליח להרכיב נשקים חדשים מדגמים שונים, ויש לומר שהדגמים המאולתרים לא נפלו כלל מאלה התקניים. הודות לכישוריו הרבים זכה לייב במחתרת לכינוי "המכשף".

לאחד מחברי המחתרת נודע כי נטליה צ'ייקובסקיה, שביתה עמד בסמוך למוסך, פועלת בתפקיד הקשרית של הפרטיזנים. לבקשתם של חברי המחתרת היהודית פנתה נטליה לפרטיזנים ומסרה את תגובתם לאנשי הגטו: "ביער זקוקים נואשות לנשק!" אנשי המחתרת ראו בבקשה זו פקודה של ממש – מבחינתם הייתה זו המשימה הראשונה שקיבלו מהפרטיזנים. הייתה תקווה שאלה יסייעו לדרי הגטו לצאת אל היערות. אך במהרה נמסרה ליהודים הוראתו של הלוחם אילייאשוק, שביקר אצל צ'ייקובסקיה, האוסרת עליהם לצאת ליער. לא היה מה לעשות אלא להמשיך לאגור כדורים לרובים הגנובים בתקווה להימלט מן הגטו בעתיד.

הגרמנים נהגו להזעיק את לייב מייסטר לתקן את רכביהם. חבר המחתרת מייסטר עבד במהירות וביעילות ואף הצליח לעתים לשחרר מעט את ההגה או את הבלמים. את מעשי החבלה היה עליו לתכנן בקפידה ובחוכמה רבה, על מנת שהתאונה לא תקרה מיד לאחר התיקון. ומה רבה הייתה שמחתו כשהיה שומע בחלוף שבועיים על משאית או מכונית נוסעים שהתנגשה בעץ או נתקעה באמצע האקציה נגד הפרטיזנים.

במפתיע התקבל אישור מהפרטיזנים על הברחת האנשים ליער. עבור לייב לא הייתה זאת אפשרות לנטוש את אשתו ואת ילדיו הקטנים, אך הוא סייע בשמחה רבה בהכנות של יהודים צעירים לבריחה. לרוב נהגו אנשי המחתרת לצאת בשלישיות דרך רחוב שרשובסקי, הרחוב השקט ביותר בגטו. הם המתינו לשעה שבה התפזר המשמר לכיוונים שונים, חתכו בצבת את חוט התיל ויצאו בחשאי בסמטאות חשוכות לכיוון פרברי העיר, משם פילסו את דרכם ליער. בתחילת שנת 1943 עלה בידי המחתרת להבריח ליער שמונה עשר איש. כולם היו חמושים ברובים שהורכבו בידי לייב מייסטר.

חברים ייעצו לו להיזהר – ריח אבק השריפה דבק בו וזה היה מסוכן. אך אמצעי הזהירות לא הועילו. בסוף חודש ינואר 1943 נעצר מייסטר על-ידי המשטרה בחשד לקשירת קשר עם פרטיזנים. מי שהלשין עליו היה אחד השכנים, שחשש שכל ניסיון התנגדות מסכן את כלל תושבי הגטו. כאילו נזקקו הגרמנים לסיבה להרוג יהודים...

ובכן, יום אחד, בשובו מעבודתו במוסך, זיהה לייב מרחוק שוטרים באים לקראתו. הוא הבין שהם באו לעצור אותו, שלף את הרובה מבעד למקטורן והשליך אותו לבאר עמוקה. השוטרים אמנם ראו את המתרחש אך לא הצליחו לשלות את הנשק מהבאר. לא היו להם ראיות נגד מייסטר והודאה הם לא הצליחו להוציא ממנו.

כעבור ימים מספר שוחרר לייב מייסטר מן המעצר ומיהר מייד לביתו. הוא לא מצא שם את אניה אשתו, את בנו יאשה בן השלוש ואת בתו סוניה בת השנה וחצי, שנולדה כבר בזמן הכיבוש. לדברי השכנים, הגרמנים לקחו אותם בכיוון לא ידוע והוציאו להורג ביריות.

לא הייתה ברירה אלא לעזוב את פרוז'ני במהירות האפשרית. מתוך ציתותים לשיחות אנשי הגסטפו עלה כי גטו פרוז'ני מתקרב לימיו האחרונים. לייב מייסטר פנה לאחד ממנהיגי הוועד היהודי האנטי-פשיסטי באזור פרוז'ני אלכסנדר אוסטפצ'וק, אשר פנה, בתורו, לפרטיזנים. אנשי המחתרת בדקו את כל חברי הקבוצה וקיבלו אישור מאנשי היער ליציאה מהגטו. הגרמנים נהגו להחדיר לגטו מסיתים ומלשינים, לכן כל מועמד נבדק בקפידה.

בלילה שבין 1 ל-2 בפברואר 1943 יצא לייב מייסטר יחד עם חמישה חברי מחתרת יהודית נוספים לרחוב שרשובסקי, שם נחתך מבעוד מועד חוט התיל. הירח האיר חזק מאי-פעם, אך ליהודים, שנשאו אתם נשק לגדוד הפרטיזנים, לא היה עוד מה לאבד. הם חצו בריצה, אחד אחרי השני, את הרחוב שטוף אור הירח. הם צעדו בדרך גוטה-מיכלין, אחר כך חלפו על פני כפרים שהגרמנים העלו באש. כשהגיעו לכפר טרוחנוביצ'י, הממוקם במרחק עשרים מטרים צפונה מפרוז'ני, נשם לייב מייסטר לרווחה – היה זה גבול השטח שנמצא בשליטת גדוד הפרטיזנים על שם ס"מ קירוב.

יומיים לאחר היעלמות הקבוצה החלו הגרמנים בחיסול הגטו. בילדים ובמבוגרים החלשים ירו בו במקום, את כל השאר הובילו לתחנת הרכבת אורנצ'יצי ומשם שילחו אותם למחנות הריכוז, רבים מהם לאושוויץ הידוע לשמצה.