שמול ליברזון
1865 – 1945
באביב 1939 התכוננו במנהל המחוזי של נקו"ד ויניצה למבצע מיוחד במרכז המחוז. הסוכנים של שירותי הביטחון קיבלו מידע על פעילותה של מחתרת יהודית בעיר ויניצה ובעיירות בראילוב וקוזיאטין. דובר על רבנים, שוחטים וגבאי בתי כנסת אשר ניהלו, בלשון המסמכים הרשמיים, "פעילות אנטי-סובייטית בקרב התושבים", וכן מסרו דרך קבע לחוץ לארץ מידע כוזב על אודות המצב הפוליטי והכלכלי בברית המועצות, ובכך הוציאו את דיבת המדינה רעה. ואילו המערב, בתורו, העביר כספים לתמיכה "בקלריקלים יהודים", שהשתמטו מהשתתפות במפעל הסובייטי המשותף והשתמשו בכספים הללו למטרותיהם הזדוניות.
אחד מן "החותרים תחת השלטון הסובייטי" היה גיבור סיפורנו, גבאי בית הכנסת סדיגורה שמול (שמואל) ליברזון. כשהשלטונות החלו במעקבים עליו, שמול היה כבר אדם מבוגר מאוד. נטען לגביו שאינו עוסק במקצוע מסודר ומתקיים מן הכספים שהוא מקבל מדי חודש מאמריקה. לטענה זו לא היה בסיס, שכן שמול ליברזון עמל כל חייו, גידל ילדים לתפארת וזכה למעמד של כבוד בקרב הקהילה היהודית בוויניצה.
מושא המעקב של שירות הנקו"ד שמול ליברזון נולד בכפר סוויטניצי, שבאזור ברדיצ'ב, מחוז קייב, בשנת 1865 למשפחה של סוחרים. אביו ליבר ליברזון החזיק במפעל לייצור משקאות אלכוהוליים ובחנות מכולת. שמול עצמו, יחד עם אחיו אהרון ופנחס, עסק לפני המהפכה בהשכרת טחנות קמח.
הליברזונים נודעו בחבל פודוליה לא רק בתור סוחרים אלא גם בתור בנים לשושלת חסידית מפוארת. אחיו סבו של שמול מורדכו-אהרון ליברזון היה רב בעל שם בברדיצ'ב. גם שמול הצעיר קיבל חינוך יהודי דתי בבית וניהל אורח חיים אורתודוקסי.
עד מהפכת 1905 התגורר שמול במוהיליב-פודילסקי וב-1912 כבר נכלל ברשימת הבוחרים.
מאורעות מלחמת העולם הראשונה ומאבקי השלטון באוקראינה פגעו קשות במשפחתו. תחילה קיבל שמול הודעה מצערת על נפילת בנו מוטל בקרב על אדמת צרפת. עוד לפני המלחמה נסע מוטל ליברזון אל מעבר לאוקיינוס בחיפוש אחר חיים טובים יותר, גויס לצבא ארצות הברית ומת מות גיבורים בקרב עם הגרמנים.
אסון נוסף ארב למשפחה בשנת 1920, אז הגיעו לכפר סוויטניצי אנשי פטליורה. שמול, אשתו מריה, בנותיו איטה ופולינה, בניו מרדכי ויעקב שרדו בנס את הפרעות.
עם בוא השלטון הסובייטי נפסקו הפוגרומים אך החיים באוקראינה, שהפכה עתה לרפובליקת ברית המועצות, לא הפכו לרגועים יותר. הבולשביקים הלאימו את רכושה של המשפחה וב-1928 עבר שמול עם אשתו לוויניצה. בניו פנחס ויחיאל, משוללי זכות ההצבעה, מצאו עצמם במוסקבה בעל כורחם. גם בתו איטה התגוררה בעיר הבירה. כדי לכלכל את משפחתו נאלץ בנו של שמול מרדכי, שהיה טכנאי שיניים בוויניצה, לעבוד בתור בוחן חפצי זהב ב"איגוד לסחר עם אזרחים זרים", אשר קיבל מוצרים רבים ללא חותמת.
הדור הצעיר התרחק מהמסורת היהודית אך עבור אב המשפחה המסורת ודת האבות לא היו מילים ריקות. בעוון כך נעצר שמול ליברזון, יהודי מזוקן בא בימים, ב-15 במארס 1939 ונשלח לכלא ויניצה. בחלוף מספר שבועות, שבהם היה עצור בכלא הנקו"ד, נכלל שמו בין החשודים בחקירה הפלילית שנוהלה נגד חברי הקהילות היהודיות של ויניצה ועיירות בראילוב וקוזיאטין.
בנוסף לליברזון נעצרו על-ידי שירותי הביטחון השוחט אושר לרנר מוויניצה, הרב מיילך שפירא, יעקב פפרני שהכריז על עצמו כצדיק, הרב לשעבר ומורה לעברית יוסף סלובודיאנסקי, נציג שושלת חסידית ידועה יוסף אינגרלייב, הרב מעיירת בראילוב דוד ליברמן והמלמד אברם נולמן, וכן המלמד אברם פורר והשוחט חיים דוברובנר מקוזיאטין.
הממונה במנהל נקו"ד אוקראינה בוויניצה, החוקר גְּלוּשֶׁנְקוֹ, סבר ששמול ליברזון לא רק היה אחד מהמשתתפים הפעילים ב"התארגנות האנטי-סובייטית", שמנתה את האנשים ששמותיהם הוזכרו לעיל, אלא אף קשר קשר עם האדמו"ר אברהם יהושע השיל טברסקי ממכנובקה שהתגורר עתה במוסקבה. הרב טברסקי, או בשמו המוכר הרב מכנובקה, ייסד חצר חסידית אשר הסתעפה מחסידות צ'רנוביל הנודעת. הרב מכנובקה נמלט למוסקבה מאוקראינה הסובייטית מחשש למעצר בעקבות הלשנה של אנשי המחלקה היהודית של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית "היֶבְסֶקְצְיָה", וכאן הפך, הלכה למעשה, לרבה הראשי של ברית המועצות.
שמול ליברזון הפך לתלמידו של האדמו"ר טברסקי בשנת 1932. מנהיג השושלת החסידית נהג לצאת ממוסקבה לנסיעות בערים ובעיירות אוקראינה ופקד תדיר את ויניצה. במהלך אחד הביקורים קפץ לביתו של שמול ליברזון שכנו בוריס גוטמן והזמין אותו למפגש עם האדמו"ר. טקס הטיש, מפגש חגיגי של האדמו"ר עם קהל חסידיו, נערך בבית מכרו של גוטמן, שבו התארח טברסקי ויד ימינו אהרון פרוס, שהגיע אתו ממוסקבה.
מפגש זה הותיר על שמול ליברזון רושם כביר. הוא התרשם עמוקות מדמותו של הרב מכנובקה הצדיק המלומד, שהיה נתון כל העת תחת לחצי השלטון ועם זאת ידע תמיד לתמוך בקהל מאמיניו במילה טובה. שמול ליברזון החליט ללכת בעקבותיו ובביקוריו הבאים בוויניצה האדמו"ר טברסקי התארח בביתו של שמול.
שמול ליברזון לא הסתפק באירוחו של טברסקי בביתו בוויניצה. לפי המידע שהיה ברשות הנקו"ד, האדמו"ר טברסקי התגורר בשכונת צֶ'רְקִיזוֹבוֹ במוסקבה ועסק לפרנסתו בתפירת נעלי בית ומכירתן. בשל מצבו הכלכלי הקשה לא יכול היה להקדיש את הזמן הדרוש לעיסוק בלימוד וברוח. החסידים נהגו לערוך מגבית בוויניצה ובערי אוקראינה נוספות כדי לסייע לאדמו"ר בתרומות. שמול ליברזון זכה באמון החסידים והיה אחראי על העברת הכספים לטברסקי.
בנוסף הואשם שמול ליברזון בניהול קשרים עם המערב. ליברזון הזקן נחשד בניהול התכתבויות עם החוגים היהודיים מחוץ לברית המועצות ובכך שבהתכתבויות אלה העליל, לכאורה, על השלטון הסובייטי. נטען ששמול קיבל כסף בתמורה להשמצת הסדר המדיני והחברתי של מדינת הסובייטים. בעיני עובדי הנקו"ד תיאור מצבם הכלכלי העגום של יהודי אוקראינה נפל תחת הגדרה של השחרת פני המדינה – הרי לא ייתכן שבמדינת הפרולטריון המאושר חיים היהודים בעוני מחפיר!
העובדה שאחיו, אהרון ליברזון, אשר התגורר בקוזיאטין, נשפט ב-1935 על "פשעים" דומים לאלה ובית הדין המחוזי בוויניצה גזר עליו מאסר של שנה וחצי, גם היא לא סייעה לקו ההגנה של שמול.
בנוסף לעדויות על קבלת כספים מחוץ לארץ על-ידי ליברזון וחשודים נוספים נמצאו ברשות הנקו"ד המכתבים שלהם שהוחרמו משירותי הדואר. באחד המכתבים הללו, המתוארך ב-9 במארס 1930, כותב רבה של עיירת קוזיאטין נחום קגן לוועד הסיוע ליהודי רוסיה בוורשה על הצורך להקצות סיוע ליהודי העיירה העניים ו"לאנשי התורה" העוברים דרך קוזיאטין. במכתב זה צוין כי שמול ליברזון הוא האחראי על קבלת הסיוע הכספי.
אחד המייסדים של מערך חצי-מחתרתי זה לגיוס כספים עבור יהודים שומרי מצוות היה החסיד משה קוֹלִיקוֹב מקייב. בתחילת שנות השלושים עלה בידו לקבל תרומות מהוועד הלונדוניRelief Federation. תחת הנהגתו של משה קוליקוב הוקם סניף הוועד בקייב ומטרתו הייתה גיוס כספי סיוע ליהודי אוקראינה.
ב-1935 ביקר קוליקוב בוויניצה וביקש מאושר לרנר, ששמו הופיע בתיק החקירה לצידו של שמול ליברזון, להכין רשימות של רבנים, מלמדים ושוחטים שנזקקו לסיוע כספי. התרומות גויסו במהרה ושמול ליברזון הפך לאחד האחראיים על חלוקת הכספים ששימושו לתמיכה בבתי הכנסת, בישיבה המחתרתית וכן לתשלום שכרם של רבנים ומלמדים. הכספים הגיעו לא רק מהוועד הלונדוני אלא גם מוורשה, מהחברה לסיוע למהגרים עבריים HIAS שבארצות הברית, מארגוני סיוע ליהודים שומרי מצוות "עזרת תורה", "עזרת צדיקים" ועוד.
לדברי אחד העדים בתיק, יונה ביסק, נחשב שמול ליברזון בעיני יהודי ויניצה לאיש עשיר מאוד בזכות השמועות על הכספים שקיבל לידיו. על אף שהלכה למעשה שום חלק מהסכומים שקיבל לא יועד לו אישית. שמול קיבל את ההעברות הכספיות דרך "האיגוד לסחר עם אזרחים זרים", רכש בעבורו מוצרי מזון וארגן בביתו בית תמחוי. בכל יום סעדו אצלו שישה עשר איש. לפני חג הפסח חילק שמול ליברזון כסף ליהודים לקניית מצות ולעולם לא סירב לבקשה לעזרה.
השלטונות הסובייטיים לא יכלו לסבול לאורך זמן את התארגנות מערכת הרווחה החלופית בחצר האחורית שלהם. המשטרה ערכה בביתו חיפוש והחרימה כ-300 דולר. באותה עת קבלת מטבע זר הייתה עדיין חוקית אך מעתה היה על שמול לדאוג להוציא את הכסף במהירות האפשרית מחשש לפשיטה משטרתית נוספת.
לעתים קיבל ליברזון מחו"ל במקום כסף חבילות עם תשמישי קדושה ומצווה שלא ניתן היה להשיג בברית המועצות. כך, הרב יוסף שפירא שנסע ב-1934 לפלשתינה, התיישב בחיפה ועבד ברבנות הראשית, שלח מספר פעמים לליברזון אתרוגים עבי קליפה לחג הסוכות. בחומרי החקירה שימשו חבילות אלה של שפירא, שעמד בראש ארגון הסיוע ליהודי ברית המועצות הנזקקים, "ההוכחה לקשרים שניהל ליברזון עם פלשתינה".
שמול ליברזון הובא לחקירה הראשונה ב-16 במארס 1939 והיא נועדה לבירור עיסוקו. לדברי העצור הוא לא הועסק בשום מקצוע בוויניצה ואת הכסף שממנו התקיימו הוא ואשתו קיבל מארגון הצלב האדום – היו אלה כספי פיצויים ששולמו לו מארצות הברית על נפילת בנו בקרב במלחמת העולם הראשונה. קצבה זו כלכלה לא רק אותו אלא גם את משפחת בנו מרדכי שנשאר בוויניצה.
אך שירותי הביטחון התעניינו בהעברות כספיות ובחבילות אחרות לגמרי. החוקר גלושנקו לא הצליח לדלות מהנחקר מידע על אודות כספים שהועברו אליו מ"ארגונים בורגניים לאומניים" ועבר לנושא ביקורו של הרב מכנובקה בוויניצה ב-1937. "תאמר לי, מי ביקר את טברסקי כשהוא התגורר אצלך?" שאל סגן המשנה. אך מתוך 15 הנוכחים בפגישה הצליח ליברזון "להיזכר" רק ברב שפירא שנעצר יחד עמו, ביעקב פפרני שהכריז על עצמו כצדיק ובזקן שומר המצוות מאיר זילברמן. החוקר לא הסתפק בתשובה זו ודרש מליברזון לנקוב בשמות חסידיו של טברסקי מוויניצה המוכרים לו. בתשובה לדרישה זו ענה העצור ביובש: "אינני מכיר איש."
בחקירה הבאה שהתקיימה ב-21 במארס 1939 דרש גלושנקו מהחסיד שמול ליברזון להודות בחברותו בארגון קלריקלי אנטי-סובייטי ושוב לא קיבל את מבוקשו.
בחלוף שבוע, ב-27 במארס 1939, המשיך החוקר ללחוץ על ליברזון ולשאול אם הוא מודה בהאשמות נגדו על-פי הסעיפים 54-4, 54-10 חלק ב' ו-54-11 לחוק העונשין של הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוקראינית. "לנו יש מידע על חברותך בארגון קלריקלי אנטי-סובייטי. ספר לנו מתי ובאילו נסיבות הצטרפת לארגון." שוב נשמעה תשובה לקונית של העצור: "אינני חבר בארגון קלריקלי אנטי-סובייטי."
שמול ליברזון הודה אך ורק בהשתתפות ב"התקהלות" בדירתו של יונה ביסק, שמש בית הכנסת סדיגורה לשעבר. תחת המונח "התקהלות" הוזכרו במסמכי השירותים המיוחדים הסובייטיים תפילות קבוצתיות שנחשבו לבלתי-חוקיות.
לאחר סגירת בית הכנסת סדיגורה בינואר שנת 1938 על-ידי הקומוניסטים נאלצו יהודי ויניצה להתכנס בחשאי בביתן שמש בית הכנסת יונה ביסק ששימש גם למגוריו.
הרב מיילך שפירא סיפר בחקירתו שנערכה ב-4 באפריל 1939 ששמול ליברזון שימש בבית הכנסת סדיגורה בתפקיד גבאי. לאחר עזיבתו של רב בית הכנסת, יוסף שפירא, דודו של מיילך, את ברית המועצות לפלשתינה, נסע ליברזון לעיר טומשפול והציע למיילך למלא את מקומו של דודו בבית הכנסת. בעדותו סיפר מיילך שפירא ששמול ליברזון השתייך לקבוצת פעילים אשר התנגדה לסגירת בתי הכנסת ואף כינס אספות של יהודים שבהן נידונו הצעדים האפשריים לאור המאבק הבולשביקי בדת.
על כינוסי מניין ועל התפילות המחתרתיות הראשונות שלאחר סגירת בית הכנסת סדיגורה סיפר שמש בית הכנסת יונה ביסק בחקירת העד שהתקיימה ב-25 במאי 1939: "כאשר סגרו את בית הכנסת נאסר עליי להכניס אנשים פנימה... ואף על פי כן... קבוצה של זקנים שומרי מצוות התפרצה לדירתי ומאז המשיכו ההתכנסויות שם."
מסוכן היה להתפלל בביתן השמש, לכן המשיכו המאמינים, ושמול ליברזון בראשם, להתפלל בבית כנסת אחר בעיר – בית הכנסת הפטר. תחילה קיוו היהודים לזכות בצדק אצל הרשויות המקומיות אך במהרה הבינו שכל ההחלטות מתקבלות בקייב והחליטו לפעול בהתבסס על החקיקה הסובייטית.
בקיץ 1938 הגיע לוויניצה לביתו של שמול ליברזון עורך הדין לוין מעיירת וורונוביצה. הלה הבטיח לנסוע לקייב ולדרוש שם את פתיחתו מחדש של בית התפילה. את משימתו לא התכוון עורך הדין למלא בהתנדבות אלא דרש שכר טרחה בגובה אלף רובל. שמול ליברזון הציע לחברי קהילתו חיים-בר מילמן ומאיר גרבר לשלם יחד אתו את שכרו של עורך הדין. במהירה הצטרפו לקבוצת הפעילים אנשים נוספים מקהילת בית הכנסת סדיגורה ובמאמץ משותף אספו את הסכום הדרוש. לוין קיבל את שכר הטרחה אך ניסיונותיו העלו חרס – הרשויות בקייב סירבו לדון מחדש בהחרמת בניין בית הכנסת מידי הקהילה היהודית בוויניצה.
השלטונות ידעו שגם לאחר קבלת ההחלטה הסופית על סגירת בית הכנסת סדיגורה המשיכו עשרים היהודים, ושמול ליברזון ביניהם, לעבור על החוק הסובייטי. המאמינים התעקשו לתרום לקופת בית הכנסת שנועדה לשיפוצים של המבנה, להסקה ולהוצאות תחזוקה שונות. מהכספים הללו הוגש סיוע לרב שפירא, לחזן שניירזון ולמנהיגי קהילה נוספים. פעילות זו נמשכה עד ספטמבר 1938, דהיינו במשך כמה חודשים לאחר סגירת בית הכנסת.
המאבק נגד סגירת בית הכנסת סדיגורה לא היה מאבקו הראשון של ליברזון. ב-1935 נמנה שמול ליברזון עם הפעילים שנאבקו להשבת בית הכנסת הגדול, או בשמו האחר "גאלטע שילע", ליהודי ויניצה. החוקר גלושנקו ידע על כך היטב והחליט באחת החקירות לחזור לסיפור נושן זה. הוא שאל בהפתעה מעושה: "אם אכן לא היה לך שום קשר לבית הכנסת הגדול, מדוע ערערת על סגירתו?"
שמול ענה שזמן קצר לפני סגירת בית הכנסת הגדול הוצע לו למלא בו תפקיד של גבאי. שמול לקח על עצמו את התפקיד והחל בשיפוץ המבנה ואף תרם לצורך כך מכספו שלו כ-400 רובל. אך במהרה הופיעו הבולשביקים וסגרו את בית הכנסת. יחד עם נציג הקהילה היהודית גרויסמן נסע שמול ליברזון לקייב, שם הגישו השניים ערעור נגד סגירת בית הכנסת. בבית הכנסת בקייב המליצו לליברזון על עורך דין אחד אשר היה בכוחו, כפי שהובטח לו על-ידי המתפללים, "לפרוץ את תקרת הביורוקרטיה". "התקרה" הופיעה בדמותו של יושב ראש הוועד הפועל של המפלגה הקומוניסטית באוקרינה החבר פטרובסקי, אתו ביקש נציג הקהילה הרשמי להיפגש. במועד שנקבע לפגישה פטרובסקי לא נמצא במשרדו אך מזכירו הבטיח שבניין בית הכנסת הגדול יושב לקהילה.
החוקר קטע בגסות את שטף דיבורו של היהודי העצור ודרש לדעת: "לאן עוד נסעתם להגיש בקשה נגד סגירת בית הכנסת, פרט לקייב?" שמול ליברזון הודה שבנוסף לקייב הוא נסע למוסקבה. במוסקבה אף הצליח לקבוע פגישה במזכירות הוועד הפועל המרכזי של המפלגה הקומוניסטית אך החלטתם של הביורוקרטים נותרה בעינה: "בית הכנסת נסגר כחוק והמבנה לא יושב לקהילה."
אנשי הנקו"ד בוויניצה פעלו בשיטתיות על מנת לתפור לשמול ליברזון "ולשותפיו לדבר עבירה" תיקים פליליים, מה שנותר הוא להאשימם בחברות בארגון מחתרתי. בחקירה שהתקיימה ב-14 ביולי 1939 שלף סגן המשנה גלושנקו את הקלף המנצח שלו: "תאמר לי מדוע הסתרת במהלך החקירה את חברותך בארגון 'אחדות'?" "איני אדם משכיל, זה פרח מזיכרוני עד שאושר לרנר הזכיר לי."
במהלך העימות בינו לבין אושר לרנר "נזכר" ליברזון במפתיע שבשנת 1931 או 1932 לאחר תפילת ליל שבת פנה הרב יוסף שפירא לקהל המאמינים. מול קהל שמנה כמאה איש קרא שפירא לדרוש פתיחה של בתי מסחר כשרים, בניית מקוואות שהיו חסרים בוויניצה ואישור לחופש לימוד תלמוד. ליברזון הפגין, לכאורה, תמיכה מלאה במורו הרוחני והתפקד לארגון. על חברותו ב"אחדות" לא הכביר שמול ליברזון מילים ואמר רק שתרם כ-50 רובל לצורכי הארגון, פקד את המוסד ללימוד תלמוד שבראשו נעמדו לאחר עזיבתו של יוסף שפירא לארץ ישראל אחיינו מיילך ומאיר גרבר התלמודיסט. כמו כן, הודה ליברזון שהוא הקצה סכום כסף מהתרומות שקיבל מחוץ לארץ לצורכי אותו מוסד ללימודי תלמוד.
ב-9 באוגוסט 1939 קיבל שמול ליברזון את חומרי תיק החקירה שלו לעיון. בסיכום שנכתב בידי ממלא מקום פרקליט מחוז ויניצה לעניינים מיוחדים קוֹמוֹלוֹב נאמר כי שמול ליברזון, בהיותו חסיד של האדמו"ר טברסקי, כינס בביתו אספות בלתי-חוקיות ומימן מוסד מחתרתי ללימודי תלמוד בוויניצה מכספים שקיבל מארצות הברית. בנוסף נכללה בין חומרי החקירה הודאתו של שמול בכך שמ-1932 הוא היה חבר בארגון לאומני אנטי-סובייטי "אחדות".
בשל "מסוכנותם החברתית" של שמול ליברזון וחשודים נוספים בתיק, נשלחו חומרי החקירה לדיון באספה המיוחדת של קומיסריון הפנים העממי של ברית המועצות, הנקו"ד.
הישיבה התקיימה ב-17 באוקטובר 1939 במוסקבה. שמול ליברזון הואשם בהשתייכות לארגון מחתרתי ובהפצת תעמולה אנטי-סובייטית ונידון לשלוש שנות הגליה לקזחסטן. בגילו המבוגר נאצל שמול לעזוב את אשתו וילדיו ולנסוע לאחד האזורים הנידחים של ברית המועצות. ביתה של משפחת ליברזון, אשר נקנה לפני שנים בכסף שקיבלו שמול ואשתו מארגון הצלב האדום, הוחרם על-ידי השלטונות. לימים נפתחה במבנה זה מכללה טכנולוגית עירונית.
בשנות המלחמה שהה שמול ליברזון בהגליה ושב ב-1945 לוויניצה כשהוא חולה מאוד. הוא הספיק לבלות מספר ימים בחיק משפחתו בבית בנו מרדכי, אושפז בבית החולים בעיר ונפטר כעבור ימים אחדים.
רק בנובמבר 1995 זוכה שמול ליברזון מכל אשמה בהוראת החוק האוקראיני החדש שנחקק ב-17 באפריל 1991, חוק מספר 962-XII "לזיכוי קורבנות הדיכוי של המשטר הקומוניסטי הטוטליטרי שהתקיים בין השנים 1991-1917."
שמול ליברזון נמנה עם מנהיגי הקהילה היהודית ששמרו במחיר חייהם על גחלת התורה ועל התקווה לשיבה מהירה לציון עבור הדורות הבאים. החסיד ליברזון נאבק כל חייו על שיקומם של בתי הכנסת שנהרסו תחת קלגסי השלטון הקומוניסטי וסייע ליהודים לשרוד את שנות ההולודומור הנוראות. הוא עצמו נמחץ תחת גלגלי המולך הסובייטי אך לא זנח ולו לרגע את מצוות "ואהבת את ה' אלוהיך..."