לסקין יצחק ויעקב
ב-1947 רס''ן וסילי לוּצִיק היה חוקר את התיק מ' 1018 באחד החדרים של סיכול הריגול "סמרש". זה התרחש בעיר הגרמנית אברסוולדה שאז הייתה חתח השליטה של מפקדת אגודת השריון ה-4 שהשתתפה במבצע כיתור ברלין. הוא פקד לטפל בתיק זה לחוקרים הטובים שלו, מפקדים מיאָסְנִיקוֹב, לוּקָשִין ואָגוּנוֹבִיץ' שהיו בעלי טביעת עין מיוחדת לבוגדים במדינה. המקרה היה בלתי רגיל משום שמשתתפי התיק היו לא חיילי צבא ולאסוב נתפסים או נציגי יחידות לאומניות אחרות שלחמו בצד של הגרמניה הנאצית. אלה היו האנשים שסבלו ישר מידיהם: אסירי מחנה הריכוז דכאו לשעבר, אחים יצחק ויעקב לסקין המואשמים בעבירות החוק בגין הסעיפים 58-11 ו-58-1"а" של חוק העונשין ברפובליקה הסובייטית הפדרטיבית הסוציאליסטית הרוסית. יחד איתם עירבו את אברם צֶ'רקָסקִי, ותיק המלחמה וחתן עיטורים וציונים לשבח צבאיים.
אחים לסקין היו מן קבנה העתיקה שהפכה לבירת רפובליקת ליטא בשנת 1919. האח הבכור, יעקב לסקין, נולד ב-29 לספטמבר 1921, יצחק – בשלוש שנים מאוחר יותר, ב-17 ליולי 1924. לאביהם, ישראל לסקין יעקובלביץ', היה בית קטן משלו, כמו כן מתפרה שבה עבדו שלוש תופרות שכירות. אימם של האחים, אִידָה שֶפְטֶלוֹבִיץ' שׁמוּילוֹבְנָה, היתה מעיירה רֵטָווָס ולא עבדה בשום מקום לפני המלחמה, רק טיפלה במשק בית. חוץ מהאחים למשפחת לסקין הייתה גם בת רוזה שנולדה בשנת 1930.
שני האחים גדלו באווירה יהודית ושמרו על כל המסורות הלאומיות מילדותם והתחילו להתעניין בתנועה הציונית מוקדם מאוד. לזה גרמו הלימודיהם בגימנסיה היהודית הממלכתית השנייה בקבנה שבה כמעט כל התלמידים היו חברי ארגון נוער זה או אחר. במקרה של יצחק זו הייתה תנועת "המעפילים". האח הבכור שלו לא השתתף בשום ארגון רשמית, אמנם חלם על תחיית עם ומדינה יהודיים בדיוק כמוהו.
לאחר הסיום של תשע שנות לימודיו בגימנסיה, יעקב לסקין התקבל לקורסים דו שנתיים לחשבונאות. בקיץ 1938 הוא השיג עבודה בבנק לאשראים הדדיים שבו הוא עבד בתור מתמחה הלשכה כ-5 חודשים. לאחר מכן הוא הלך לעבוד בחנות חלקי חילוף לרכב.
אחרי 15 ליוני 1940, כאשר כוחות המשימה הסובייטיים הוכנסו לליטא ושמו קץ לקיום העצמאות שלה, החברה שבה עבד יעקב לסקין, הולאמה. הוא נאלץ להפוך למחסונאי באַבְטוֹטְרֶסט (שם ארגון תעשייה סובייטי שפעלו בשנות ה-20) האורגן על ידי השלטון החדש. באותו הזמן יצחק המשיך ללמוד בגמנסיה היהודית שאחרי כיבוש ליטא הפכה לבית ספר סובייטי רגיל. כבר באוגוסט 1940 בולשביקים ביצעו מעצרים והגליות המוניים של אנשים לסיביר בקבנה. הפעילים היהודיים הוכרחו להתחבא.
האוכלוסיה הליטאית שנאה בכל ליבה את השלטון הסובייטי עם הטרור, החילוטים וירידת רמת החיים מהירה שלו. כמו היה קורה לעיתים קרובות בזמנים ההם באירופה המזרחים, יהודים נחשבו לאחדים בין האשמים בחיסול העצמאות הליטאית. לכן כבר ממש בתחילת המלחמה הסובייטית-גרמנית ב-25 ליוני 1941, בקובנה החל פוגרום נורא על היהודים. משפחת לסקין לא הספיקה להתפנות מהעיר. יצחק, יעקב, אחותיו והוריו נמנעו מוות רק בנס: לאומניים ליטאיים תפסו את כל היהודים ללא הבחנה ורצחו אותם באכזריות בסמטאות. בתחילת יולי 1941 משפחת לסקין יחד עם משפחות יהודיות אחרות נקלעה בגטו סלובודקה, אזור קבנה, רחוק ממרכז העיר מעבר לנהר נריס.
בסלובודקה המפורסמת הודות לישיבה שלו, המשפחה התגוררה עד קיץ 1944. כולם גרו ביחד בחדר קטן, בתנאים לא תברואתיים ונוראים. ישראל לסקין עבד על "ורמאכט" כחייט, יצחק – בתור נפח, ואת יעקב העבירו לבנית שדה התעופה בקובנה. בהתחלה, גרמניים לא שלחו את אידה שמוילובנה לעבדה, אך משנת 1943 גם היא התחילה לעבוד, שלוש פעמים בשבועה.
ערב הגעתו של הצבא האדום לעיר, ב-12 ליוני 1944 הסיעו כל היהודים מקובנה גטו (כמובן, כולל את משפחת לסקין) לעיר שטוטהוף, הממוקמת סמוך לדנציג. בשטוטהוף הורידו כל הנשים מהקרונות והשאירו במחנה ריכוז מקומי. גרמניים שלחו את יעקב, יצחק ואביהםלבוואריה, אל מחנה הריכוז הידוע לשמצה - דכאו.
בדכאו יצחק ויעקב לסקין עבדו בבניית האנגרים לשדה התעופה התת קרקעי. אביהם נקלע בקבוצת עבודה כחייט, אבל ב-15 לינואר 1945 הוא נפטר אחרי המחלה הממושכת בתנאי המחנה הנוראים.
ממש בסוף המלחמה, 24 לאפריל 1945, הובילו את יעקב ויצחק יחד עם אסירים אחרים בכיוון מינכן. האסירים היו הולכים מבשך שבוע שלם תחת השמירת האֶס אֶס, עד שיום אחד, 1 למאי 1945, הכוחות האמריקניים המתקדמים לא פגשו את האסירים סמוך לעיר וולפרטסהאוזן. שם האמריקאיים ערכו מחנה מיוחד בשביל האסירים המותשים שהיו דומים לשלדים מהלכים. הם היו מתאוששים מתוצאות עבודת פרך בערך חודש.
עוד בבית ספר יצחק ויעקב לסקין הבטיחו אחד לשני שהם בהחלט יסעו למדינה היהודית הנבנית בפלשתינה. אחים לסקין לא היו הולכים לחזור לליטא הסובייטית אליה היו קשורים זיכרונותיהם האפלים ביותר. הם עוד הצטרכו למצוא את האחות ואימא שלהם, אבל הם החליטו לעשות את זה כבר מגרמניה.
אולם אמריקאיים החלו לרשום את האסירים לשעבר אחרי שחרורם ממחנות ריכוז. על סמך הידברות עם ברית המועצות, בעלי ברית תיעדו את אזרחיה ביסודיות מיוחדת. לא היה צריך להנהלה סובייטית להשאיר בחו''ל עדים של הדיכויים ורדיפות המוניים, רעב ורמת החיים הנמוכה במדינה. בלי לחשוד בכלום רע, אחים לסקין כתבו במשאל "קובנה" כמקום לידתיהם וכך נקלעו בקטגוריה של החוזרי ברית המועצות אוטומטית.
הפיקוד הסובייטי ניצל בכוח עבודה נוסף במלואה. בהיותיהם במחנה בחמלניצקי רק כמה ימים, אחים לסקין יחד עם אסירים אחרים לשעבר נשלחו לפרק את מפעל לעור מלאכותי באחת הערים הגרמניות השכנות. אחרי סיומה של עבודתם שנמשכה כמה שבועות, עלתה בדעתו של הפיקוד הסובייטי עוד תוכנית אחת – לשלוח את החוזרים לעיר גריודיץ, סקסוניה, שבה פירוק אחד המפעלי המטלורגי היה אמור להיות. הוא היה צריך להישלח לברית המועצות על חשבון פיצויי המלחמה. שם העבודה נדמתה יותר לעבודת פרך. הכריחו את החוזרים המותשים והתשושים לעמול משחר בבוקר ועד עלות השחר כמעט ללא תזונה טובה.
מי שנקלע בשטח ברית המועצות, לא היה יכול אף לחלום על ארץ ישראל. לכן אחים לסקין ועוד יהודי אחד, יצחק פרלמן, החליטו לברוח ללא לחכות ל-"שיבת ארץ מולדתם".
המסלול של הבורחים עבר חזרה לקמניץ. שם, לפי המידע שקובל מתושבים מקומיים, עבד המרכז תחת השם "קורבנות פשיזם" שסיפקו אסירים לשעבר במזון, מקום מגורין זמני ומסמכים. אחרי הגעתם למרכז, אחים לסקין עם המלווה שלהם הציגו את עצמם כקורבנות משטר הנאצי, גרמניים אתניים (כולם דיברו גרמנית רהוטה), ילידי טילזיט המזרחית-פרוסית.
לאחר שהיהודים במסווה של גרמניים משוחררים ממחנה הריכוז, קיבלו מסמכים זמניים במרכז ובילו שם כמה ימים, הם עזבו את קמניץ לבד-ליבנוורד, הממוקמת ב-75 ק''מ מדרזדן. אחרי שאחים לסקין ופרלמן באו לפגישה על ראש העיר, הם הראו לו את המסמכים שלהם וביקשו ממנו לרשום אותם בעיר. הגרמני היה מוכן לעזור, אך בשביל הרישום הם הצטרכו עבודה.
השב''חים נאלצו לנסוע לעיר מיוקנברג הממוקמת בקרבת מקום. שם הם הצליחו למצוא עבודה: יעקב התקבל כמתורגמן בשירות קצין העיר הסובייטי, יצחק הלך לעבוד במפעל כימי. אחרי קבלת הרישום, יצחק ויעקב לסקין החלו לחפש את האחות ואימא שלהם. בזה עזר להם קצין השירות של מיוקנברג, סרן הצבא האדום אָסָדוֹב, אשר הרשה לאחים לסקין להשתמש בדואר צבאי בעד שוחד קטן.
במרץ 1946 האחים ידעו שאימם אידה ואחותיהם רוזה שרדו וחזרו לקובנה. במכתבים שלהם הבנים ביקשו מאימא לבוא לגרמניה יחד עם רוזה ולמען זה להיעזר בשירות מסיעים פולניים. כדי לשלם על שירותיהם יצחק ויעקב שלחו לקובנה כמה חבילות לאידה שמוילובנה: היא יכלה למכור את תוכנן בשוק בחמיר גבוה. בנוסף לזה אחים שלחו הביתה כ-20 אלף רובל סובייטי, שהיה צריך לשלם למסיעים.
במאי 1946 שירות קצין העיר מיוקנברג התפרקה. יעקב לסקין הועביר לתפקיד המבקר בבית הדפוס של הוצאה לאור "צִילטקֶה" בעיר בד-ליבנוורד. גם יצחק איבד את העבודה: המפעל הכימי שבו הוא עבד, פורק והועבר לברית המועצות.
אמנם אף אחד מהם לא התאכזב במיוחד. האחים לא התכוונו להישאר בגרמניה זמן רב. אחים לסקין היו מחקים להגעתן של אימא והאחות שלהם ומתכננים לנסוע לפלשתינה ביחד איתן. הם גם רצו לקחת איתם את הכלה של יעקב, גרמניה ארנה קייל.
הם התחילו ליצור קשרים עם נציגי ארץ ישראל. אחרי שיצחק לסקין בירר שב צלנדורף, אזור ברלין, היה ממוקם משרד הארגון "הג'וינט", ביולי 1946 הוא נסע לשם להעריך את המצב. לפתע בין עובדי "הג'וינט" היה בן עירו של יצחק, לָרִי ליוּבֶּצקִי אשר הציע ללסקין הקטן לעבוד בתור לברן ב-"הסוכנות היהודית לארץ ישראל".
כמובן, יצחק לסקין, כציוני נלהב, קיבל את הצעתו בשמחה. אך נותרה רק הבעיה היחידה – מקום מגורין, אבל ליובצקי שלח מכתב ליו''ר הוועד היהודי בברלין, שוורצברג. לשכת הוועד זה נמצאה ממש קרוב לחדר מנהל המחנה אונרר"א מ' 1027 בשלכטנזה, הרולד פישביין.
במחנה מ' 1027, הוקם בחסות סוכנות הסעד והשיקום של האומות המאוחדות (אונרר''א) בצפון-מערב של ברלין, נמצאו 3000 יהודים שלא רצו לחזור למקומות הלידה שלהם. רובם חיכה לאישור לעלות לארץ ישראל שבה התקיים מאבק פעילי למען בניית המדינה היהודית העמצאית.
הרולד פישביין, מנהל המחנה מ' 1027, נתן ללסקין קבלת פנים חמות, אבל מייד שלח אותו לראיון בגיס סיכול ריגול CIC. שם שאלו את יצחק שאלות לגבי תולדות חייו. בחקירה של אמריקאיים הוא חזר על אותה האגדה: הוא נולד בטילזיט, לאן כביכול שומרי הגבול הפולניים לא הכניסו אף אחד. אמנם לו הוא היה אומר את האמת, כלום נורא לא היה קורה: במחנה קיבלו גם אזרחים סובייטיים. עודבי המחנה חיסלו את מסמכיהם (מסמכים צבאי, מלכתחילה), ורשמו את "הבוגדים במדינה" כיהודים פולניים. יחד עם זאת, לא היה ניתן לפליטים מברית המועצות לעזוב את גבולות המחנה, הם הצטרכו לצפות לתחבורה לשטח אמריקני. במערב גרמניה מיקמו את האנשים הנשלחים מברלין במחנות דומים, שמוקמו סמוך למינכן, מאיפה הם יכלו או לעלות לפלשתינה, או להמשיך לנסוע מערבה.
לאחר הראיון שיכנו את יצחק לסקין באחד אגפי המחנה. לעבודה, סוכנות יהודית לארץ ישראל, הוא נסע אל הרחוב השקט גרשטרסה שבו עבדו כמה אנשים בבית פרטי אחד. המנהל של הלשכה בברילין היה קרל ליבשטיין, תושב ארץ ישראל, יליד צ'כוסלובקיה; המזכירה הייתה יהודיה הולנדית אִינִי מְפָכֵר, הרשמית הייתה פאינה בָּגָייֵר מגרמניה, אפסנאי ושליח – יהודי צעיר גרמני הוֹרסט צִיגֶל. החמישי היה יצחק לסקין.
בסוכנות היהודית יצחק לסקין היה רשום כלברן, אולם הוא ביצע תפקידים שונים לגמרי: הקליד את ספרי הלימוד לבית הספר יהודי הממוקם במחנה מ' 1027 במכונת כתיבה, עזר לחלק מוצרי המזון בין היהודים הפונים לסוכנות וכו'. אך החשוב מכל היה שהוא התעסק בחיפוש היהודים לפי השאילתות מישראל ומארצות אחרות. העבודה לחיפושים באנשים המפוזרים בכל העולם בגלל המלחמה הייתה חשובה מאוד ולקחה כמעט כל הזמן של יצחק. המשימה האחרת שלו הייתה חיפוש האנשים שרצו לעלות לארץ ישראל. לא כל היהודים חשבו על בנייה לאומית במזרח התיכון והעדיפו ביטחון ורווח בארצות הברית, הבריטניה הגדולה ובארצות אחרות על פני סיכויים מעורפלים במדינה היהודית.
היציאת משפחת לסקין לארץ ישראל התעכבה: אימא והאחות שלהם עדיין לא יכלו לעבור לגרמניה. מלבד זה לא היו תעודות כניסת ישראל בגלל המצב הבין לאומי דאז, חוץ מהתעודות האישיות הנשלחות מהארץ ע''י קרובים ובני משפחה.
לעיתים קרובות ליצחק כתבו האנשים שהמשפחות והקרובים שלהם נמצאו בשטח סובייטיי ולא יכלו לנסוע לחלקים אחרים של גרמניה. לברן "סוכנות" לא סירב להם ועשה כמיטב יכולתו כדי לפנות את האנשים הללו. הכול זה נמשך עד 18 לפברואר 1947, כאשר הוא נעצר על ידי עובדי ארגום המודיעין הנדגי "סמרש".
כמה ימים לפני המעצר שלו יצחק לסקין קיבל מכתב מאחיו יעקב. במכתב היה כתוב שסג''ם הצבא הסובייטי ולדימיר שהיה בקובנה, הביא מודעה מאימא שלהם. הקצין הזמין את האחים לקפוץ לביקור אליו במחנה צבאי דַלגוֹב-דיוֹבֵרִיץ שהיה ב-10 ק''מ מברלין. יצחק לסקין השתחרר מהעבודה והזדרז לשטח סובייטי למפגש. חוץ מסג''ם שם נכח עוד סרן אחד לא מוכר לו. מייד אחרי השיחה עם הקצינים יצחק לסקין נעצר והוכנס לתא כלא של מחלקת המודיעין הנגדית באגודת שריון מ' 4.
כעבור יומיים, ב-23 לפברואר 1947, אותו ולדימיר הגיע לדירה בבד-ליבנוורד שבה גרו יעקב לסקין עם ארנה קייל. הסג''מ הזמין את יעקב לשוחח בבית מלון שכן שבו כבר חיכו להם אנשים במדים. יעקב לסקין נקלע בתא כלא השכן אל אחיו.
הקצין הסובייטי שנכח בפגישה הטרגית זו היה ולדימיר יוּרקוֹבסקִי, סג''מ המשרם הלאומי, וסגן המפקד של מחלוקת נ''מ בחטיבת השריון ה-63. בתצהיר של סג''מ יורקובסקי שנכתב ביום המעצר של יצחק לסקין למחלקת הריגול הנגדי באגודת השריון, תיאר בפרטי היכרותו עם המשפחה הזו בפרטי פרטים. יורקובסקי כתב כי בהיותו זמנית בקובנה בסוף נובמבר 1946, הוא ביקר בדודה שלו, פיניה סיניאקובה. בדיוק באותו הזמן באה אליה אישה לא מוכרה שהציגה את עצמה אידה לסקינה. אחרי שהתברר במהלך השיחה כי סג''מ יורקובסי שירת בגרמניה, אידה שמוילובנה סיפרה לו על בניה. האישה גם אמרה ליורקובסקי שהיא עם בתה לא מתכוונות לגור בברית המועצות ומתכננות לעבור את הגבול הסובייטי-פולני ללא חוקית כדי להשיג לגרמניה ומשם לעלות לפלשתינה עם כל משפחתה.
בשובו למקום השירות, ולדימיר יורקובסקי מצא במיוקנברג את לסקין הבכור, יעקב, אשר הזמין את הקצין הסובייטי לבקר אצלו. כאשר הם היו שותים תה אצל לסקין, הכול חזר על עצמו: בעל הבית סיפר שלפני הכיבוש והסיפוח הסובייטי של ליטא, כל היהודים ליטאיים חיו טוב יותר, ובנוסף לזה שיתף בתוכניותיו – לעלות לארץ ישראל עם כל המשפחה שלו. לאחר מכן הוא הציע ליורקובסקי לנסוע איתם: "תוריד את המדים, לבוש ביגוד אזרחי וסע לפלשתינה!".
יורקובסקי סירב לערוק בשום פנים ואופן. הסיפור של יעקב לסקין על חיילים סובייטיים לשעבר שהיו עם אותן הכוכביות על כתפיהם, אבל החליטו להילחם על המדינה היהודית לא שכנע אותו. לסקין לקח את כתובת הבית של יורקובסקי ואמר שאצלו יבקר גם האח שלו, עובד הסוכנות היהודית מן השטח האמריקני.
יצחק לסקין באמת ביקר אותו. בנוכחות יורקובסקי וחבר לשירותו גוטברד הוא שוב סיפר על קצינים סובייטיים הנמצאים במחנה מ' 1027, וגם על תוכניותיו להעביר את החייל הסובייטי המשוחרר אברם צ'רקסקי לאחותו בבוואריה.
בחקירה הראשונה שלו יצחק לסקין הודיע לחוקר, סרן המשמר הלאומי לוּקָשִין, שהוא נולד ב-1924 בעיר טילזיט, פרוסיה המזרחית. הוא לא הסתיר את עבודתו בסוכנות היהודית לארץ ישראל, אבל הוא הזהיר שהארגון עבד רק עם בעלי מסמכים אירופאיים.
סרן המשמר הלאומי לוקשין האזין ללסקין, לא הסתפק מתשובתו והסתער עליו: "מדוע לא חזרת לארץ מולדת שלך, מקום מגורין הוריך, אם אתה אזרח ברית המועצות?".
כמה ימי חקירות מתישות והמודעות המצוינת של החוקר ביצעו את העבודה שלהם. יצחק לסקין נאלץ להודות במה שלפני המלחמה הייתה לו אזרחות סובייטית, אבל הוא לא רצה לחזור: "... לא רציתי לחזור לרפובליקה הליטאית כי תוך התגוררות שלי שם, מ-1938 עד 1941, היו דיכויי יהודים גדולים... ואנטישמיות צמחה, לכן העדפתי לגור במדינה העצמאית היהודית ולעלות ארצה". בחקירה שהתקיימה ב-23 לפברואר 1947, יעקב לסקין אימת את ראיות האח שלו: "אין רפובליקה יהודית בברית המועצות, לכן החלטנו לנסוע לפלשתינה שבה נבנית המדינה היהודית החופשית".
לאחר שסרן המשמר לוקשין קיבל מספיק ראיות כדי להפליל את האחים לסקין על פי הסעיף בגין בגידה במדינה, הוא החל לאסוף נתונים כבר לסעיף על תעמולה האנטי סובייטית. אז ראיות יורקובסקי היו שימושיות מאוד: הוא העיד כי יעקב ויצחק סיפרו לו מספר פעמים על מצוקת אימם, אידה לסקינה, שנאצלה למכור את הדברים הנשלחים ע''י בניה בשוק קובנה.
חבר ה-"סמרש" לוקשין ידע היטב כי לסקין לא מספר את הכול על הפעילות שלו. עובד "סוכנות" לשעבר סירב להודות בהעברת אחזרים סובייטיים לפלשתינה בכל מיני דרכים: "המחלקה שלנו... של הסוכנות היהודית לארץ ישראל לא מקיימת שום גיוס יהודים לעליית ישראל, אין שום צורך בזה כי במחלקה נרשמו כ-2000 יהודים שחושקים לעזוב את גרמניה לפלשתינה, והמחלקה לא יכולה לשלוח אותם, זה לא עובד כך".
עוד המטרה הנוספת של הריגול הנגדי הסובייטי היתה לגלות את אזרחיהם במחנה מ' 1027. בשלכטנזה היה מספיק פליטים הלא רוצים לחזור לברית המועצות, ואף בורחים משם. יום לפני מעצרו יצחק היה עד איך סרן הצבא הסובייטי יחד עם אישתו נשלחו לשטח אמריקני דרך המחנה שלו. הקצין הסובייטי לשעבר היה שמח כל כך שלפני היציאה שלו ערכו סעודה במחנה שבה נכחו 12 אנשים כולל לסקין עצמו.
מתוך הבנה ברורה מה מחכה לאנשים האלה אם ייתפסו על ידי השלטון הסובייטי, יצחק ויעקב אמרו את שמות פרטיים ושמות המשפחה של אנשים שכבר היו מחוץ לטווח סוכנות ריגול סובייטית בוודאות.
היה אחרת עם אברם צ'רקסקי, יליד עיר ריבנה, מתורגמן לשעבר של מחלקת הביון באגודת קליעה מ' 372 שנעצר עם יעקב לסקין בו זמנית. שרה טג, אחותו של אברם, הייתה בסמרקנד בזמן המלחמה. משם היא עם בעלה, היהודי הפולני וולף טג, נסעה לבוואריה. שרה חלמה לחזור לקרוביה בארגנטינה, אך אחרי שהיא ידע כי בברלין גר האח הקטן שלה העובד במחלקת חברות המסחר של הנהלה הצבאי הסובייטית בגרמניה, האישה פנתה לסוכנות היהודית לעזרתה.
בשעת החקירה שהתקיימה ב-4 למרץ 1947, צ'רקסקי סיפר כי בתחילת דצמבר 1946 יצחק לסקין הגיע אל הדירה שלו בברלין ממחנה אונרר''א. "בפגישה זו יצחק כמו האחות שלי, היה משכנע אותי לנסוע לארגנטינה, מוכיח לי ששם יהיה טוב יותר... הוא הבטיח לי לעזור להירשם למחנה מ' 1027 ממנו אוכל לנסוע למחנה מ' 1070, איפה גרה האחות שלי" – הודה צ'רקסקי. היו לא פחות מ-5 פגישות כאלה.
יום לפני המעצר שלו, ב-17 לפברואר 1947, יצחק לסקין הכיר לחייל הסובייטי לשעבר את המברק שבו היה כתוב על נכונות הנהלת המחנה מ' 1070 באיירינג בווארית לקבל אותו. הבריחה של החייל המשוחרר תוכננה ל-20 לפברואר 1947, אולם ברגע הנכון עובד הסוכנות היהודית לא הופיע. כעבוד כמה ימים צ'קרסקי עצמו נעצר.
אחים לסקין שהכחישו את החברות שלהם בארגונים ציוניים לחלוטין, לא ציפו שהריגול הסובייטית ימצא את המכיר הוותיק שלהם מקובנה. זה היה רוברט זלבורג, עובד מחלקת חברות המסחר בלייפציג שלמד עם אחים לסקין באותה הגימנסיה. לוחם הצבא האדום והפרטיזן לשעבר שאיבד את הרגל במלחמה, במקרה פגש את האחים בלייפציג באביב שנת 1946. בני קובנה סגרו על סחר חילופים מביא רווח לשני הצדדים: הוא מצא להם טקסטיל למכירה, ויעקב מצא דלק בשבילו.
לא ידוע מה נסגר לזלבורג, אך בנובמבר 1946 הוא הלשין על בני עירו גריגורי מַנטוֹב, נציג המשרד לביטחון המדינה ברפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הליטאית. הוא היה חלק מהקבוצת סא''ל סלָבִין שהתמחה בתפיסת אויבי השלטון הסובייטי בברלין. מנטוב היה ידיד של זלבורג ופעם פגש את יעקב לסקין במקרה אצל מכירים משותפים. זלבורג סיפר לקצין משרד לביטחון את הכול מה שהוא ידע על בני עירו. בדצמבר 1946 הוא פתאום קיבל צלצול הטלפון מברלין. על הקו היה גריגורי מנטוב – הוא התקשר אליו כדי לבדוק את הכתובת של יעקב לסקין.
כתוצאה מכך, יצחק נעצר ב-18 לפברואר 1947, אחיו יעקב ואברם צ'רקסקי – ב-23 לפברואר 1947. ביום שני אחרי מעצר יעקב, החברה שלו, ארנה, קיבלה מברק. עובד הסוכנות היהודית, ציגל, ביקש כדי שיעקב יסע אליהם לברלין דחוף. ככל הנראה, עמיתים של יצחק לסקין הבינו שעמיתיהם נפל בידי "סמרש", ורצו להזהיר את האח שלו. אבל הם איחרו. בדיוק ככה, רק עם הבדל בכמה ימים, איחר אברם צ'רקסקי שמעולם לא נסע לאחותו בבוואריה.
בית הדין הצבאי של אגודת השריון הנפרדת מ' 4 ניהל את המשפט מאחורי דלתיים סגורות ב-12 למאי 1947. וָסִילֵנקוֹ, אל''מ המשמר, התחיל את הישיבה בשעה 12 ביום והכריז על השימוע.
במהלך המשפט די מהיר שלושה נאשמים הורשעו בבגידה במדינה וקיבלו עונש שווה: 10 שנות כליאה במחנות עבודה בכפייה עם שלילת זכויות לחמש שנים. בנוסף לפסק הדיק המוקרא, שללו את אברם צ'רקסקי, החייל לשעבר, כל העיטורים והאותות צבאיים שלו.
המורשעים נשלחו למחנה מ' 10 בעיר טורגאו אשר היווה בית הכלא בן ארבעה קומות הבנוי בצורת צלב במבצר "צינה". לאחר מכן ציפה להם מסע אסירים במשך שבועות למחנה הממוקם באזור מיסקובסקי, מחוז קמרובו – קָמִישלָ''ג העתידי (מחנה העבודה בכפייה בקמיש). שם האחים לסקין ריצו את עונשם והשתחררו רק ב-1955.
בשנת 1956 יצחק ויעקב לסקין חזרו לליטא. אברם צ'רקסקי אשר הורשע באותו התיק, מעולם לא השתחרר – הוא נפטר במחנה בתחילת שנת 1948.
לאחים המואשמים ב-"בגידה במדינה" לא נתנו להתיישב בעיר מולדתם. יעקב לסקין, אשר עבד בתאגיד "גֵרוֹבֶה" בעיר יאנובה, ב-40 ק''מ מקובנה בתור מגפר, החליט להגיש בקשה לטיהור שמו. בשנת 1958 הוא עתר על שיקול התיק הפלילי שלו, אבל הפרקליטות הצבאי לא שקל את הבקשה שלו. אף על פי כן, כבר בינואר 1959 דֶקסנִיס, ראש בית המשפט העליון המבצע ברפובליקה הליטאית, חשב הכרחי לשנות את האישומים של המורשעם בגין הסעיף 19 ("פעילות קודמת לעבירה") והסעיף 83 ("יציאה לחו''ל או כניסה לברית המועצות ללא דרכון תקף או רשיון השלטונות") של חוק העונשין ברפובליקה הרוסית ולהקל בעונש עד שלוש שנות כליאה. מיום 27 למרץ 1953 יעקב ויצחק לסקין הוכרזו כחפים מפשע ע''ד חבר המשפט לתיקים פלילים של בית המשפט העליון ברפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הליטאית בהתאם לתקנת הנשיאות הסובייטית העליון "על החלטות החנינה".
כאשר זה היה אפשרי, יעקב ויצחק לסקין הגישו מסמכים לעלות לישראל. הפעם הכול היה בידי המחלקת הויזות והרישום הסובייטית הכל יכולה. פקידים אישרו את הבקשה רק אחרי המהלך המורט עצבים המטורף. ב-1961 יצחק יחד עם משפחתו עלה לישראל ולהתיישב באשדוד. האח הבכור הצליח לפרוץ את חומת הביורוקרטיות הסובייטית רק ב-1972. יעקב עם אשתו ובתו התשתקעו ביהודה.
אחים לסקין המוכרים כאסירי ציון, חיו חיים ארוכים ומאושרים. גורלם קולקל במלחמה והשלטון הסובייטי, אבל נכדיהם כבר גדלו בארץ ישראל. וזה היה חשוב מאוד ליעקב ויצחק.