ב-1947 רס''ן וסילי לוּצִיק היה חוקר את התיק מ' 1018 באחד החדרים של סיכול הריגול "סמרש". זה התרחש בעיר הגרמנית אברסוולדה שאז הייתה חתח השליטה של מפקדת אגודת השריון ה-4 שהשתתפה במבצע כיתור ברלין. הוא פקד לטפל בתיק זה לחוקרים הטובים שלו, מפקדים מיאָסְנִיקוֹב, לוּקָשִין ואָגוּנוֹבִיץ' שהיו בעלי טביעת עין מיוחדת לבוגדים במדינה. המקרה היה בלתי רגיל משום שמשתתפי התיק היו לא חיילי צבא ולאסוב נתפסים או נציגי יחידות לאומניות אחרות שלחמו בצד של הגרמניה הנאצית. אלה היו האנשים שסבלו ישר מידיהם: אסירי מחנה הריכוז דכאו לשעבר, אחים יצחק ויעקב לסקין המואשמים בעבירות החוק בגין הסעיפים 58-11 ו-58-1"а" של חוק העונשין ברפובליקה הסובייטית הפדרטיבית הסוציאליסטית הרוסית. יחד איתם עירבו את אברם צֶ'רקָסקִי, ותיק המלחמה וחתן עיטורים וציונים לשבח צבאיים.

אחים לסקין היו מן קבנה העתיקה שהפכה לבירת רפובליקת ליטא בשנת 1919. האח הבכור, יעקב לסקין, נולד ב-29 לספטמבר 1921, יצחק – בשלוש שנים מאוחר יותר, ב-17 ליולי 1924. לאביהם, ישראל לסקין יעקובלביץ', היה בית קטן משלו, כמו כן מתפרה שבה עבדו שלוש תופרות שכירות. אימם של האחים, אִידָה שֶפְטֶלוֹבִיץ' שׁמוּילוֹבְנָה, היתה מעיירה רֵטָווָס ולא עבדה בשום מקום לפני המלחמה, רק טיפלה במשק בית. חוץ מהאחים למשפחת לסקין הייתה גם בת רוזה שנולדה בשנת 1930.

שני האחים גדלו באווירה יהודית ושמרו על כל המסורות הלאומיות מילדותם והתחילו להתעניין בתנועה הציונית מוקדם מאוד. לזה גרמו הלימודיהם בגימנסיה היהודית הממלכתית השנייה בקבנה שבה כמעט כל התלמידים היו חברי ארגון נוער זה או אחר. במקרה של יצחק זו הייתה תנועת "המעפילים". האח הבכור שלו לא השתתף בשום ארגון רשמית, אמנם חלם על תחיית עם ומדינה יהודיים בדיוק כמוהו.
לאחר הסיום של תשע שנות לימודיו בגימנסיה, יעקב לסקין התקבל לקורסים דו שנתיים לחשבונאות. בקיץ 1938 הוא השיג עבודה בבנק לאשראים הדדיים שבו הוא עבד בתור מתמחה הלשכה כ-5 חודשים. לאחר מכן הוא הלך לעבוד בחנות חלקי חילוף לרכב.

אחרי 15 ליוני 1940, כאשר כוחות המשימה הסובייטיים הוכנסו לליטא ושמו קץ לקיום העצמאות שלה, החברה שבה עבד יעקב לסקין, הולאמה. הוא נאלץ להפוך למחסונאי באַבְטוֹטְרֶסט (שם ארגון תעשייה סובייטי שפעלו בשנות ה-20) האורגן על ידי השלטון החדש. באותו הזמן יצחק המשיך ללמוד בגמנסיה היהודית שאחרי כיבוש ליטא הפכה לבית ספר סובייטי רגיל. כבר באוגוסט 1940 בולשביקים ביצעו מעצרים והגליות המוניים של אנשים לסיביר בקבנה. הפעילים היהודיים הוכרחו להתחבא.

האוכלוסיה הליטאית שנאה בכל ליבה את השלטון הסובייטי עם הטרור, החילוטים וירידת רמת החיים מהירה שלו. כמו היה קורה לעיתים קרובות בזמנים ההם באירופה המזרחים, יהודים נחשבו לאחדים בין האשמים בחיסול העצמאות הליטאית. לכן כבר ממש בתחילת המלחמה הסובייטית-גרמנית ב-25 ליוני 1941, בקובנה החל פוגרום נורא על היהודים. משפחת לסקין לא הספיקה להתפנות מהעיר. יצחק, יעקב, אחותיו והוריו נמנעו מוות רק בנס: לאומניים ליטאיים תפסו את כל היהודים ללא הבחנה ורצחו אותם באכזריות בסמטאות. בתחילת יולי 1941 משפחת לסקין יחד עם משפחות יהודיות אחרות נקלעה בגטו סלובודקה, אזור קבנה, רחוק ממרכז העיר מעבר לנהר נריס.

בסלובודקה המפורסמת הודות לישיבה שלו, המשפחה התגוררה עד קיץ 1944. כולם גרו ביחד בחדר קטן, בתנאים לא תברואתיים ונוראים. ישראל לסקין עבד על "ורמאכט" כחייט, יצחק – בתור נפח, ואת יעקב העבירו לבנית שדה התעופה בקובנה. בהתחלה, גרמניים לא שלחו את אידה שמוילובנה לעבדה, אך משנת 1943 גם היא התחילה לעבוד, שלוש פעמים בשבועה.

ערב הגעתו של הצבא האדום לעיר, ב-12 ליוני 1944 הסיעו כל היהודים מקובנה גטו (כמובן, כולל את משפחת לסקין) לעיר שטוטהוף, הממוקמת סמוך לדנציג. בשטוטהוף הורידו כל הנשים מהקרונות והשאירו במחנה ריכוז מקומי. גרמניים שלחו את יעקב, יצחק ואביהםלבוואריה, אל מחנה הריכוז הידוע לשמצה - דכאו.

בדכאו יצחק ויעקב לסקין עבדו בבניית האנגרים לשדה התעופה התת קרקעי. אביהם נקלע בקבוצת עבודה כחייט, אבל ב-15 לינואר 1945 הוא נפטר אחרי המחלה הממושכת בתנאי המחנה הנוראים.

ממש בסוף המלחמה, 24 לאפריל 1945, הובילו את יעקב ויצחק יחד עם אסירים אחרים בכיוון מינכן. האסירים היו הולכים מבשך שבוע שלם תחת השמירת האֶס אֶס, עד שיום אחד, 1 למאי 1945, הכוחות האמריקניים המתקדמים לא פגשו את האסירים סמוך לעיר וולפרטסהאוזן. שם האמריקאיים ערכו מחנה מיוחד בשביל האסירים המותשים שהיו דומים לשלדים מהלכים. הם היו מתאוששים מתוצאות עבודת פרך בערך חודש.

עוד בבית ספר יצחק ויעקב לסקין הבטיחו אחד לשני שהם בהחלט יסעו למדינה היהודית הנבנית בפלשתינה. אחים לסקין לא היו הולכים לחזור לליטא הסובייטית אליה היו קשורים זיכרונותיהם האפלים ביותר. הם עוד הצטרכו למצוא את האחות ואימא שלהם, אבל הם החליטו לעשות את זה כבר מגרמניה.

אולם אמריקאיים החלו לרשום את האסירים לשעבר אחרי שחרורם ממחנות ריכוז. על סמך הידברות עם ברית המועצות, בעלי ברית תיעדו את אזרחיה ביסודיות מיוחדת. לא היה צריך להנהלה סובייטית להשאיר בחו''ל עדים של הדיכויים ורדיפות המוניים, רעב ורמת החיים הנמוכה במדינה. בלי לחשוד בכלום רע, אחים לסקין כתבו במשאל "קובנה" כמקום לידתיהם וכך נקלעו בקטגוריה של החוזרי ברית המועצות אוטומטית.

הפיקוד הסובייטי ניצל בכוח עבודה נוסף במלואה. בהיותיהם במחנה בחמלניצקי רק כמה ימים, אחים לסקין יחד עם אסירים אחרים לשעבר נשלחו לפרק את מפעל לעור מלאכותי באחת הערים הגרמניות השכנות. אחרי סיומה של עבודתם שנמשכה כמה שבועות, עלתה בדעתו של הפיקוד הסובייטי עוד תוכנית אחת – לשלוח את החוזרים לעיר גריודיץ, סקסוניה, שבה פירוק אחד המפעלי המטלורגי היה אמור להיות. הוא היה צריך להישלח לברית המועצות על חשבון פיצויי המלחמה. שם העבודה נדמתה יותר לעבודת פרך. הכריחו את החוזרים המותשים והתשושים לעמול משחר בבוקר ועד עלות השחר כמעט ללא תזונה טובה.

מי שנקלע בשטח ברית המועצות, לא היה יכול אף לחלום על ארץ ישראל. לכן אחים לסקין ועוד יהודי אחד, יצחק פרלמן, החליטו לברוח ללא לחכות ל-"שיבת ארץ מולדתם".

המסלול של הבורחים עבר חזרה לקמניץ. שם, לפי המידע שקובל מתושבים מקומיים, עבד המרכז תחת השם "קורבנות פשיזם" שסיפקו אסירים לשעבר במזון, מקום מגורין זמני ומסמכים. אחרי הגעתם למרכז, אחים לסקין עם המלווה שלהם הציגו את עצמם כקורבנות משטר הנאצי, גרמניים אתניים (כולם דיברו גרמנית רהוטה), ילידי טילזיט המזרחית-פרוסית.

לאחר שהיהודים במסווה של גרמניים משוחררים ממחנה הריכוז, קיבלו מסמכים זמניים במרכז ובילו שם כמה ימים, הם עזבו את קמניץ לבד-ליבנוורד, הממוקמת ב-75 ק''מ מדרזדן. אחרי שאחים לסקין ופרלמן באו לפגישה על ראש העיר, הם הראו לו את המסמכים שלהם וביקשו ממנו לרשום אותם בעיר. הגרמני היה מוכן לעזור, אך בשביל הרישום הם הצטרכו עבודה.

השב''חים נאלצו לנסוע לעיר מיוקנברג הממוקמת בקרבת מקום. שם הם הצליחו למצוא עבודה: יעקב התקבל כמתורגמן בשירות קצין העיר הסובייטי, יצחק הלך לעבוד במפעל כימי. אחרי קבלת הרישום, יצחק ויעקב לסקין החלו לחפש את האחות ואימא שלהם. בזה עזר להם קצין השירות של מיוקנברג, סרן הצבא האדום אָסָדוֹב, אשר הרשה לאחים לסקין להשתמש בדואר צבאי בעד שוחד קטן.

במרץ 1946 האחים ידעו שאימם אידה ואחותיהם רוזה שרדו וחזרו לקובנה. במכתבים שלהם הבנים ביקשו מאימא לבוא לגרמניה יחד עם רוזה ולמען זה להיעזר בשירות מסיעים פולניים. כדי לשלם על שירותיהם יצחק ויעקב שלחו לקובנה כמה חבילות לאידה שמוילובנה: היא יכלה למכור את תוכנן בשוק בחמיר גבוה. בנוסף לזה אחים שלחו הביתה כ-20 אלף רובל סובייטי, שהיה צריך לשלם למסיעים.
במאי 1946 שירות קצין העיר מיוקנברג התפרקה. יעקב לסקין הועביר לתפקיד המבקר בבית הדפוס של הוצאה לאור "צִילטקֶה" בעיר בד-ליבנוורד. גם יצחק איבד את העבודה: המפעל הכימי שבו הוא עבד, פורק והועבר לברית המועצות.

אמנם אף אחד מהם לא התאכזב במיוחד. האחים לא התכוונו להישאר בגרמניה זמן רב. אחים לסקין היו מחקים להגעתן של אימא והאחות שלהם ומתכננים לנסוע לפלשתינה ביחד איתן. הם גם רצו לקחת איתם את הכלה של יעקב, גרמניה ארנה קייל.

הם התחילו ליצור קשרים עם נציגי ארץ ישראל. אחרי שיצחק לסקין בירר שב צלנדורף, אזור ברלין, היה ממוקם משרד הארגון "הג'וינט", ביולי 1946 הוא נסע לשם להעריך את המצב. לפתע בין עובדי "הג'וינט" היה בן עירו של יצחק, לָרִי ליוּבֶּצקִי אשר הציע ללסקין הקטן לעבוד בתור לברן ב-"הסוכנות היהודית לארץ ישראל".

כמובן, יצחק לסקין, כציוני נלהב, קיבל את הצעתו בשמחה. אך נותרה רק הבעיה היחידה – מקום מגורין, אבל ליובצקי שלח מכתב ליו''ר הוועד היהודי בברלין, שוורצברג. לשכת הוועד זה נמצאה ממש קרוב לחדר מנהל המחנה אונרר"א מ' 1027 בשלכטנזה, הרולד פישביין.
במחנה מ' 1027, הוקם בחסות סוכנות הסעד והשיקום של האומות המאוחדות (אונרר''א) בצפון-מערב של ברלין, נמצאו 3000 יהודים שלא רצו לחזור למקומות הלידה שלהם. רובם חיכה לאישור לעלות לארץ ישראל שבה התקיים מאבק פעילי למען בניית המדינה היהודית העמצאית.

הרולד פישביין, מנהל המחנה מ' 1027, נתן ללסקין קבלת פנים חמות, אבל מייד שלח אותו לראיון בגיס סיכול ריגול CIC. שם שאלו את יצחק שאלות לגבי תולדות חייו. בחקירה של אמריקאיים הוא חזר על אותה האגדה: הוא נולד בטילזיט, לאן כביכול שומרי הגבול הפולניים לא הכניסו אף אחד. אמנם לו הוא היה אומר את האמת, כלום נורא לא היה קורה: במחנה קיבלו גם אזרחים סובייטיים. עודבי המחנה חיסלו את מסמכיהם (מסמכים צבאי, מלכתחילה), ורשמו את "הבוגדים במדינה" כיהודים פולניים. יחד עם זאת, לא היה ניתן לפליטים מברית המועצות לעזוב את גבולות המחנה, הם הצטרכו לצפות לתחבורה לשטח אמריקני. במערב גרמניה מיקמו את האנשים הנשלחים מברלין במחנות דומים, שמוקמו סמוך למינכן, מאיפה הם יכלו או לעלות לפלשתינה, או להמשיך לנסוע מערבה.

לאחר הראיון שיכנו את יצחק לסקין באחד אגפי המחנה. לעבודה, סוכנות יהודית לארץ ישראל, הוא נסע אל הרחוב השקט גרשטרסה שבו עבדו כמה אנשים בבית פרטי אחד. המנהל של הלשכה בברילין היה קרל ליבשטיין, תושב ארץ ישראל, יליד צ'כוסלובקיה; המזכירה הייתה יהודיה הולנדית אִינִי מְפָכֵר, הרשמית הייתה פאינה בָּגָייֵר מגרמניה, אפסנאי ושליח – יהודי צעיר גרמני הוֹרסט צִיגֶל. החמישי היה יצחק לסקין.

בסוכנות היהודית יצחק לסקין היה רשום כלברן, אולם הוא ביצע תפקידים שונים לגמרי: הקליד את ספרי הלימוד לבית הספר יהודי הממוקם במחנה מ' 1027 במכונת כתיבה, עזר לחלק מוצרי המזון בין היהודים הפונים לסוכנות וכו'. אך החשוב מכל היה שהוא התעסק בחיפוש היהודים לפי השאילתות מישראל ומארצות אחרות. העבודה לחיפושים באנשים המפוזרים בכל העולם בגלל המלחמה הייתה חשובה מאוד ולקחה כמעט כל הזמן של יצחק. המשימה האחרת שלו הייתה חיפוש האנשים שרצו לעלות לארץ ישראל. לא כל היהודים חשבו על בנייה לאומית במזרח התיכון והעדיפו ביטחון ורווח בארצות הברית, הבריטניה הגדולה ובארצות אחרות על פני סיכויים מעורפלים במדינה היהודית.

היציאת משפחת לסקין לארץ ישראל התעכבה: אימא והאחות שלהם עדיין לא יכלו לעבור לגרמניה. מלבד זה לא היו תעודות כניסת ישראל בגלל המצב הבין לאומי דאז, חוץ מהתעודות האישיות הנשלחות מהארץ ע''י קרובים ובני משפחה.

לעיתים קרובות ליצחק כתבו האנשים שהמשפחות והקרובים שלהם נמצאו בשטח סובייטיי ולא יכלו לנסוע לחלקים אחרים של גרמניה. לברן "סוכנות" לא סירב להם ועשה כמיטב יכולתו כדי לפנות את האנשים הללו. הכול זה נמשך עד 18 לפברואר 1947, כאשר הוא נעצר על ידי עובדי ארגום המודיעין הנדגי "סמרש".