נפתלי הערץ כהן
1910 – 1971
ב-18 בספטמבר 1944 ניקיטה חרושצ'וב, יו''ר דאז של המועצת הקומיסרים העממיים באוקראינה הסובייטית, קיבל את ההודעה המיוחדת תחת השם הגבוה "על גילויי אנטישמיות באוקראינה". בדוח הנרחב של המשרד הסובייטי לביטחון המדינה באוקריאנה הסובייטית לא רק אנטישמיות מצא את המקום שלו, אלא גם מסקנות אבסורדיות לגבי השמועות ה"פקובוקטיביות" הופצו על ידי אוכלוסיה יהודית. בייחוד קראו לסופר יעקב סֶרף בן יצחק אשר עבר ממוסקבה לצ'רנוביץ, אחד ה"פרובוקטורים". את השם האמיתי של הסופר, נפתלי הערץ כהן, מעולם לא הזכירו במסמכים סובייטיים ולפיכך הוא הפך לשם העט שלו.
נפתלי (בניב מקומי "נפתולע") הערץ כהן נולד בשנת 1910 בעיירה סטורוז'ינץ, דוכסות בוקובינה שאז הייתה החלק של האימפריה האוסטרו-הונגרית. אביו יציק כהן היה שען ואימו רחל סֶרף החזיקה במלון קטן בסטורוז'ינץ. כאשר ילד היה בן עשר, אימא התגרשה מאבא שלו בגלל התמכרותו להימורים. על פי הגרסה של הביוגרפים אחדים, אחרי גירושין הוריהם של נפתלי הערץ והאח הקטן שלו יעקב נשארו עם אימא וסבתא, לפי הנחות של אחרים, הילדים הופרדו: נפתלי הערץ גר אצל אביו, ויעקב אצל אימו.
אך ידוע בוודאות שנפתלי הערץ הראה את נטיתו לספרות מגיל ממש רך. עוד בהיותו תלמיד החדר, הוא החל לכתוב שירים ביידיש וגרמנית בהן הוא שלט במידה שווה. בגיל ההתבגרות הילד נותר לבדו, ללא הורים וקרובים, בצ'רנוביץ בה הוא הלך לעבוד למפעל. בערבים הוא מצא בתוכו את הכוח גם לבקר בבית ספר. המשורר הצעיר מייד הצטרף לחיי הספרות הסוערים של העיר. בלקיחת דוגמה מן הליריקנים הפופולריים בצ'רנוביץ, נפתלי הערץ שהיה אז בן 19, העז לפרסם את שיריו בעיתון "טשערנאוויצער בלעטער" ("דפי צירנוביץ"). הידידים הבכירים שיבחו את המשורר.
למרבה המזל היה מספיק עלילות לשירים בצ'רנוביץ בין המלחמות. ואלה היו לא רק סיפורי אהבה המשתייכים לשורות הצעירים, או יופי של עיר המולדת. הבחור נסחף עם רעיונות שמאליות כמו כך רוב בני גילו היהודים שהתגוררו בממלכת רומוניה. עוד בסטורוז'ינץ המולדת נפתלי הערץ התחיל להפיץ עלונים נגד ממשלתיים ובכך שיגע את אימו. הבחור היה אוהד לתנועה הקומוניסטית, לכן הוא התעלם מן הגיוס לצבא הרומני והחליט להתחבא בווינה. שם הוא פגש את שטפן צווייג אשר יעץ לו לעבור מגרמנית ליידיש, ובמובן מסוים בדרך זו לפתור את הדילמה היצירתית שעינתה את המשורר הצעיר.
בבירת אוסטריה העריק הצליח לקנות מסמכים מזויפים על שם יעקב סֶרף (יעקב – לכבוד האח, סֶרף היה שם הנעורים של אימו) ובזכותם לעזוב לפולין. בוורשה אלתר קציזנה, הסופר היידישי וצלם, נתן לו קורת גג. בבירה הפולנית שהייתה אז המרכז העולמי של תרבות יהודית, נפתלי הערץ הכן החל לפרסם את שיריו בדפוס הבונד וגם בכתבי העת "ליטערארישע בלעטער" ("דפים ספרותיים") ו"ליטערארישע טריבונע" – הביטאון של "סופרים ועיתונאים מהפכניים" הקשור למפלגה הקומוניסטית הבלתי חוקית בפולין. הוא התפרסם תחת שם המשפחה האמיתי שלו ובכן הפך אותו לשם העט שלו.
נפתלי הערץ התחתן עם אליזבת גולדמן – בחורה אינטילגנטית מהמשפחה האמידה הוורשאית שעבדה כמורה. אולם אושר משפחתי לא נמשך זמן רב. סיכול ריגול פולני ומשטרה פוליטית (דֵּפֶנְסִיבָה) התעסקו במשורר המתגורר בפולין לא חוקית. בשנות 1931 ו-1932 אסרו אותו פעמיים, הביאו לבית כלא ורשאי פָּביָאק ובכל פעם איימו עליו בגירוש לרומניה.
במהלך ישיבתו השנייה בכלא קובץ ראשון של השירים והפואמות של נפתלי הערץ "טרוט נאך טרוט" ("צעד אחרי צעד") הכולל 60 עמודים, הוצא לאור. המשטרה הפולנית מייד החרימה אותו בגלל הכיוון הנגד ממשלתי שלו. השאלת גירושו של המשורר המהפכני לרומניה הייתה כמעט סגורה, אך לעזרתו של האסיר באו אחד מנהיגי הבונד, הנריק ארליך, וגם המשורר והמסאי היהודי מיילך ראביץ'. הודות לעזרתם נפתלי הערץ כהן הוחלף למרגל פולני שהיה בכליאה בברית המועצות בקו של הארגון הבין לאומי לעזרת לוחמי המהפכה (המקבילה הקומוניסטית של הצלב האדום).
המשורר היהודי יחד עם משפחתו נקלע בחרקיב, בירת אוקראינה הסובייטית לשעבר. בברית המועצות קיבלו את כהן היטב ומייד נתנו לו עבודה אף על פי שהוא דיבר רק יידיש, גרמנית ורומנית. ב-1934 הוא התקבל לאגודת הסופרים וקיבל הזדמנות להתפרסם במוסקבה ובחרקיב. בשנת 1935 הספר הראשון של הסופר יצא לאור: אותו הספר "צעד אחרי צעד" שפעם נעצרה על ידי המשטרה הפולנית. הוא עבד עליו מחדש והרחיב אותו פי שתיים.
נפתלי הערץ כהן כבן אדם פיקח וישר ביותר, הבין מהר מאוד את כל השקרנות של המשטר הסובייטי. תוצאות הולודומור זעזעו אותו: איכרים שעזבו את כפרים לחרקיב, גיוועו ברעב בסמטאות של העיר, והרשויות המקומיות אפילו לא יכלו לקחת גופות מרחובות בזמן.
רווחת פרולטריון ואנשי רוח יצירתיים גם זעזעו את הסופר. יעקב קלניצקי, הסופר הסובייטי שנעצר ביוני 1938 באשמת חברותו ב"ארגון ריגול ציוני ונגד סובייטי", באחד ההודעות שלו הראה כי נפתלי הערץ כהן התלונן כל הזמן על קשיים כלכליים: "... צעקתי לכל אחד שלסופר הוגן אי אשפר לחיות בארץ סובייטית".
בקרוב הגיע תורו של כהן עצמו – הוא נעצר אחרי קלניצקי בסתיו 1938. תחת הכפייה המשורר הוכרח לחתום על טקסט עדות המחובר על ידי חוקרים. בו נכתב כי בתקופת חייו ברומניה ופולין נפתלי הערץ עסק בפעילות פרובוקטיבית, השתתף בבונד וגויס על ידי מוסדות ריגול פולניים. ב-1937 בעד זה אנשים הוצאו להורג על ידי ירי, אך לאחר שכהן נקלע בבית כלא במהלך טיהורים בשורות של שירות הביטחון, הוא הצליח לשרוד. בסוף שנת 1939 הוא סירב מעדות שלו שניתנו בכפייה. את החקירה שקלו מחדש, אולם עדויות רבות גילו את האמירות הנגד סובייטיות שלו. בסופו של דבר הוא נשלח לגולאג ל-3 שנים "בלבד".
במרץ 1941 נפתלי הערץ כהן חזר מהמחנה לחרקיב. המשורר לא הספיק אפילו לחגוג יחד עם אשתו את סיום לימודיה במכון הרפואי בחרקיב והוא שוב נאלץ לעזוב את העיר. בזמן מלחמת המולדת הגדולה המשורר יחד עם בנותיו הקטנות, ויטה ואינה, ועם אשתו אליזבת נמצא בקזחסטן. בפינוי נפתלי הערץ כהן החל לשתף פעולה על הוועד היהודי האנטי-פשיסטי בהזמנה של הסופר איציק פפר.
בעיות באות עם השלטונות הסובייטיות החלו אצל נפתלי הערץ כהן בקרוב אחרי שחרור הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוקראינית מן הצבאות הגרמניים. בתחילת ספטמבר שנת 1944 הסופר הגיע לצ'רנוביץ במשימה של הוועד היהודי האנטי-פשיסטי. הוא הצטרך לבדוק ערימה שלמה של התלונות ושמועות שהגיעו אל הוועד מצ'רנוביץ.
תושבי העיר טענו כי החלו לגייס את הפליטים היהודיים החוזרים לצ'רנוביץ בכפייה למפעלים באורל, ואחר כך של דונבאס. אפילו אסרו על האנשים להירשם בעיר מולדתם או שלחו אותם מצ'רנוביץ למרות שהיו להם מקומות עבודה.
בנוסף היו משועות לא יאומנות לחלוטין על מה שהכריחו את הנשים הנשלחות לחזית העבודה, להתעסק בזנות. לעיתים השיחות כאלה גרמו לתקריות רציוניות. באחת לשכת הגיוס בצ'רנוביץ בו ערכו את המסמכים למתגייסים לעבודה, שש נשים קצפו מחלונות בקומה השנייה אל המדרכה מתוך הפחד של ביזיון.
האווירה התחשמלה גם בגלל המכתבים בהם בני העיר תיארו בפרטי פרטים את רמת חיים ברוסיה הסובייטית ואת היחס אל ה-"מערבים". תושבי צ'רנוביץ' אשר לא היו רגילים לבניות קומוניזם, נכנסו לפניקה. יהודיים מקומיים התלוננו לוועד היהודי האנטי פשסטי על האנטישמיות של הרשויות מקומיות, במיוחד על קושבוי, יו''ר מועצת העיר צ'רנוביץ'.
נפתלי הערץ כהן וריווע באליאסנע, המשוררת היהודית שהגיעה לעיר לאסוף חומרים בשביל הספר שלה והצטרפה אליו, מייד הכירו את האווירה בצ'רנוביץ. המשוררים החליטו לבקר במשפחה שקיבלה מכתב מזעזע מאורל ולוודא אישית באמיתות הנאמר. לאחר שהם מצא את הדירה הנכונה, באליאסנע וכהן נקשו בדלת. הדירה לא הייתה נעולה, אבל בפרוזדור ובסלון לא היה אף אחד. באמצע הסלון עמד שולחן ועליו היה אותו המכתב. המשוררים הנבוכים קראו אותו, אך כמה הם קראו לבעלי הדירה, אף אחד לא יצא לפניהם.
אחרי שנפתלי הערץ עצר במלון "פאלאס", הוא שוב הלך לסייר בעיר. שם הוא ידע במקרה שחבר הילדות שלו, המשורר ינקעב פרידמן, חזר מברדשי אליו הגלו אותו הרומניים, וגר בצ'רנוביץ. בדירה של החבר הוותיק אותו המקרה עם הדירה ריקה חזר על עצמו. רק הפעם דלתות היו נעולות.
השכנים שהציצו חוצה בגלל הנקישה בדלת, אמרו ששום פרידמן מעולם לא גר בדירה הזו. הסופר המבולבל לגמרי יצא חוצה והחל להתהלך ליד הכניסה. פתאום אישה איזשהי התקרבה אל הבית ושאלה את כהן את מי הוא מחפש. כאשר היא וידאה אחרי השאלות רבות שהסופר באמת הכיר את פרידמן אישית, האישה הציגה את עצמה כהאישה של פרידמן וליוותה את האורח לאותה הדירה בה נקש כהן קודם ללא הצלחה. לאחר שהאישה אמרה מילת קוד ומשפט ביידיש "הכול בסרד, אתה יכול לצאת", ינקעב פרידמן המותש והכחוש מאוד פתח את הדלת. התברר שהוא התחבא במחבוא בתוך הדירה. תושבי צ'רנוביץ באמת פחדו לצאת חוצה כדי שלא יפול לידיים של המשטרה ולא להיקלע לשליחת כפייה לתוך ברית המועצות.
אחרי שכהן והמלווה שלו ראו את ההפקרות המתרחשת בעיר, הם הלכו לשוחח עם סגן הוועד הפועל במחוז צ'רנוביץ דידיק אשר קיבל את המבקרי לא ידידותית ובמעשה גירש אותם לחוץ מדלת.
המזכיר הבכיר בוועד המחוז של המפלגה הקומוניסטית זלניוק היה הרבה יותר נדיב ואפילו אישר למשוררים לקיים הפגנה מיוחדת בשל אוכלוסיה יהודית ב-7 בספטמבר 1944. האירוע התקיים ביידיש עם קהל גדול: בו נמצאו כ-2000 איש. אחרי השיחה של כהן ובאליאסנע עם הנהלת העיר וההפגנה הנערכת, הגיוס לחזית עבודה הוקפא.
בסוף השליחות המשורר הזועם עד עמקי נשמתו נתן את דוחו המפורט לוועד היהודי האנטי פשיסטי. בו הוא תיאר בפרטי פרטים איך יהודים מהפרובינציות המזרחיות של בוקובינה שנשארו בשטח רומניה אחרי ההסכם ב-1940, הסתובבו בבסרביה מכיוון שאף אחד לא רצה להירשם אותם או לתת להם מעמד רשמי. ללא רישום במקום מגורים בברית המועצות היה אי אפשר להתקבל לעבודה. ובכן יצא שלתושבי רומניה לשעבר לא נתנו לחזור חזרה לארצם וגם לא הייתה להם הזדמנות לקבל מעמד רשמי כשורה בברית המועצות. חטפו נזיפות גם רשויות צ'רנוביץ שעצרו את היהודים החוזרים ממחנות טרנסניסטריה בפרווב ז'וצ'קה, ליד הגשר על הנהר פרוט, אך לא התירו להם לחזור לעיר מולדתם. ילידי צ'רנוביץ שהתשחררו ממחנות רומניה, לא הוכנסו לעיר מולדתם. לדברי המשורר, הכול הוחלט רק בעזרת שוחד.
"בקרוב פתאום החלו לתפוס אנשים בחוץ, בלילות – בדירות או ליד תחנת המשטרה איפה הם עמדו בהמתנה לקבל את הרישום, לקחת אותם לבניין מועצת המחוז ואחרי כמה ימים בהיותם כאסירים, ללא אוכל ובגדים, להושיב אותם בקרונות ולשלוח לאורל, ואחר כך – לדונבאס", לא היה גבול לכעס של המשורר. – "אם הם הציגו אישור העסקה או אישור על מה שבן האדם הזה פטור מגיוס חובה, שללו את המסמכים הללו מן האנשים או שפוט קרעו אותם". הוא גם כתב שיהודים מבוקובינה המזרחית, אזרחים זרים נתפסו ונשלחו לעבוד בסברדלובסק, לעיתים הפרידו בני המשפחה: השאירו את הילדים בצ'רנוביץ ושלחו את אימהותיהם למזרח ברית המועצות.
בדוח שלו כהן, כבן אדם אמיץ וישיר, הביע את דעתו לגבי מה שמתרחש: "... זה לא גיוס, הם פשוט רוצים לשנות את הרכב אוכלוסית העיר". היו סיבות רבות למסקנות כאלה: שלחו לצ'רנוביץ מהפינות הרחוקות ביותר של ברית המועצות פועלים, ודחפו את המומחים היהודיים המובחרים מהעיר.
בסוף הדוח המשורר הציע את כלל הפעולות שלם כדי לנרמל את המצב בעיר. בטקסט הוא הדגיש שאת כל האנשים שנשלחו מהעיר לא חוקית, צריך לחזור לצ'רנוביץ מייד. אחת הדרישות הייתה קשורה לתרבות: המשורר אמר על הצורך לארגן ספרייה יהודית, פעילות חובבים יהודית, להדפיס עיתון ביידיש ולעסוק בבעיות של בתי ספר יהודיים.
כהן נשאר בצ'רנוביץ ואחרי זמן קצר העביר לשם את משפחתו והתיישב המרכז העיר. המצב בעיר נשאר מתוח. בדצמבר 1944 נציגי כהונה ואנשי רוח בצ'רנוביץ הואשמו במעורבות בארגון יהודי מחתרתי ונעצרו על ידי רשויות המשרד לביטחון המדינה .
אחרי שנפתלי הערץ כהן התנגד אי צדק לגבי יהודים בגלוי, החלו לעקוב אחריו. אחרי שהמשורר עבר לצ'רנוביץ, הוא הפך למשתתף התיק הסמוי "חברי הבונד" בו חוץ ממנו היו נציגי האינטיליגנציה העירונית היהודית האחרים: הסופר גרשל וינטקור, המשורר ומחזאי משה פינצ'בסקי, עורכת דין אסתר ברשטיין.
למשרד לביטחון המדינה בצ'רנוביץ היה מידע שבשעת השיחה עם נציגי רבנות של צ'רנוביץ שנעצרו אחר כך, כהן קרא להנהלה המפלגתית והסובייטית המקומית אנטישמית. על השאלה של אחד הרבנים לגבי עליית העם היהודי לפלשתינה, המשורר ענה בתקווה: "רוזוולט הביע את דעתו, בוקובינה וגליציה צריכים להשתייך לאירופה המזרחית, משום כך ליהודים המתגוררים שם תהיה הזדמנות לעלות לפלשתינה".
בסופו של דבר נגד המשורר פתחו תיק סמוי. סוכנים מקצועיים של המשרד לביטחון בשם לאודו וקאנט הודיעו ל-"לשכה" שאצל עורכת דין אסתר ברשטיין והידידה שלה טאובה פוקס התאספה אינטיליגנציה אשר "השמיצה" על השלטון הסובייטי, חברי המפלגה ובכלל על ברית המועצות. גם שם רעיון הקמת המדינה היהודית העצמאית בפלשתינה ועליית יהודיים סובייטיים אליה נידונו בהתלהבות רבה.
הסוכנים טענו שנפתלי הערץ כהן וידידו פינצ'בסקי הלא מרוצים מסדר סובייטי, סגרו ביניהם שבמקרה דחייה להיכנס לרומניה, הם יברחו לשם לא חוקית. את חשדם של הסוכנים עורר גם איסוף מידע על ידי כהן על חיי יהודי בוקובינה ובסרביה להכנת ספר אנטי סובייטי "אמת על ברית המועצות" אשר הוא כביכול תכנן לפרסם אחרי בריחתו לחו''ל.
ב-18 בספטמבר 1944 עוד סוכנת אחת של משרד לביטחון אישרה את ההלשנות של קאנט ולאודו. בנכחותה המשורר סיפר לתושבי צ'רנוביץ ש"...ברוסיה רע מאוד, אנטישמיות פורחת... ואילו הוא היה יכול למצוא מסמכים, היה בורח לרומוניה, אבל... מפחד להיתפס". המשורר שכנע את כל המתאספים להתחבא ולא לנסוע לדונבאס בשום פנים ואופן. בהלשנתה ניקי אישרה שהסופר אמר ליהודים שיהיה טוב רק בפלשתינה.
אחרי נפתלי הערץ כהן עקבו כל הזמן גם במשך השליחויות שלו לאסיפת חומרים. בתוך הפגישה עם הסוכן בכינוי יניסי בעיר מולדבית סורוקי, המשורר אמר שהמדיניות הלאומית של ברית המועצות תאמה ל-"מדיניות קולוניאלית של הקפיטליזם הגדול ביותר", וגם טען שבניית סוציאליזם במדינה מסוימת הינה אוטופיה. ביחס לשאלה היהודית כהן היה נחוש באותה מידה: "... רק כאשר ליהודים יהיו המדינה והנציגים שלהם בכל הארצות, הם יהפכו לחברי אנושות שווים". כהן נזכר בחומרים הנאספים על ידיו בבוקובינה ובסרביה וסיפר ליניסי: "אני מקווה לפרסם את החומרים האלה בחו''ל. אני לא יכול להישאר אדיש כשאני צופה איך מזייפים את ההיסטוריה... הגדרתי לעצמי את המשימה להאיר את הפינה החשוכה הזו".
האפריל 1946 סגן השר לביטחון הלאומי של אוקראינה הסובייטית שלח מכתב על שם יליושין, סגן ראש המחלקה השנייה של המשרד לביטחון במדינה. במכתב שם של כהן נמצא בין השאר של סופרים יהודים אחרים שנצפו בדעות לאומניות. חקירה בתיק של הסופר התחיל להתקדם מהר יותר.
בקרוב צ'קיסטים בצ'רנוביץ ביקשו מן העמיתים שלהם בקייב לתת להם מידע: מיהו קיפניס איתו כהן מתכתב באופן פעיל? מקייב הגיעה התשובה: "יצחק קיפניס בן נחום הוא סופר יהודי, אחד המשתתפים בתיק סמוי "מעגל". על פי הנתונים של סוכני המחלקה השנייה של המשרד לביטחון המדינה באוקראינה סובייטית, הקשר של כהן עם קיפנים ראוי לתשומת לב רבה של הסוכנים.
על מנת הפעלת החקירה של קשרים בין משתתפים התיק הסמוי "מעגל", סוכן מקצועי סרפימוב זומן לצ'רנוביץ. לקאנט היה תפקיד מיוחד הממונה על ידי שירות היטחון – משגיש בכיר על אינטליגנציה יצירתית יהודית.
נפתלי מעולם לא התקרב יותר מדיי אל אף אחד ושנא בגלוי את הסוכן קאנט הידוע כגירש בלושטיין, הסופר מצ'רנוביץ. לכן המבצע המיוחד ל-"התקרבות" של כהן עם קאנט הסוכן תוכנן עלי ידי סוכני המשרד באוקטובר 1946. כדי לזכות באמון של הערץ, קאנט הצטרך לוותר על תפקידו של עיתונאי בעיתון "אייניקייט" לטובתו של המשורר. על ההחלטה שלו הסוכן הצטרך לספר לכהן ובכן למצוא חן בעיניו. מלבד זה קאנט היה חייב גם לצלם בזהירות רבה את "כתב יד לאומני" של נפתלי הערץ כהן – טיוטה של ה-"מגדל בבל" שלו.
כהן החל לעבוד ב-"אייניקייט". בהמלצתו של הוועד היהודי האנטי פשיסטי הוא גם תרגם מרומנית בשביל משרד החוץ של ברית המועצות.
בנובמבר 1946 המחלקה השנייה של המשרד לביטחון עוד פעם הזכירה לסוכני צ'רנוביץ שצריך לשים לב במיוחד לחקירת התיק של המשורר. מכתבו של כהן לסופר יצחק בן יונס המתגורר בלודז' הדאיגה את הנהלת המחלקה במיוחד מכיוון שהוא כלל שאלות לגבי אפשרות לברוח לפולין בלתי חוקית.
הכול הואץ לאחר ה-20 בנובמבר 1948 כאשר הוועד היהודי האנטי פשיסטי פוזר בקביעת הפוליטביורו של המפלגה הקומוניסטית. נסגרו גם העיתון "אייניקייט" והוצאה לאור "דער אמת" בה פרסמו אותו (בזמן ההוא – העיתון היהודי וההוצאה לאור היהודית האחרונים בכל המדינה). בצ'רנוביץ בית ספר עם יידיש כשפת הלימודים והתיאטרון היהודי הממלכתי באוקראינה נסגרו מייד.
פוגרום התרבות היהודית שפרץ בינואר 1949, מייד השפיע על סופרים, משוררים ומחזאיים יהודיים. המשרד לביטחון ביקשו מסוכן לבוב המלצות מיוחדות על סופרים יהודיים. בפתק הנכתב ל-1 במרץ 1949 טענו שבין כל הסופרים היהודיים של בסרביה ובוקובינה רק נפתלי הערץ כהן מעורר "חשדות מיוחדים".
"הקבוצה הזו חיה את חייה מבודדים, כל שורשיה קשורים בקשר הדוק אל העבר של הסביבות הספרותית הבורגנית-רומנית-יהודית", - דיווח לבוב והדגיש ש-"פגישות ספרותיות לאומניות" הנערכות על ידי תושבי בסרביה "מקוממות אפילו את העיתון "אייניקייט".
במרץ 1949 נפתלי הערץ כהן נעצר. המשורר הואשם באסיפת נתונים על תעשיה סובייטית בדונבאס ושלח אותם לארה''ב דרך הוועד היהודי האנטי פשיסטי. בגרסה הזו הוא נסע לשם במשימה של בן ציון גולדברג, "מרגל אמריקני", אשר במציאות עמד בראש הוועד הלאומית לחברות הסובייטית-אמריקנית.
התיק של המשורר בוסס בעיקר על דוחו לגבי התפרעות בצ'רנוביץ המשוחררת. בינואר 1949 אותם הביורוקרטים הסובייטים אשר כהן הזכיר בדוח שלו שנכתב ב-1944, כאנשים שהיו פורעי החוק הראשיים, כתבו לרשויות אכיפת החוק שדוחו של המשורר "הינו מסמך מגמתי ואנטי סובייטי מהתלחתו ועד סופו אשר עיוות את המציאות לחלוטין וכולל בו השמצה שפלה על רשויות מפלגתיות וסובייטיות במחוז צ'רנוביץ".
צירפו לתיקו של המשורר את כוונתו לברוח לחו''ל ולפרסם שם את ה-"עבודה האנטי סובייטית בשם "מגדל בבל".
נפתלי הערץ כהן לא חתם על הודאה. בעד זה היכו אותו באכזריות רבה במשך החקירות. הייתה לו פגיעת ראש חמורה בגללה אחר כך הוא סבל מכאב ראש ונדודי שינה כל חייו. באוגוסט 1950 נפתלי הערץ כהן נשפט ל-25 שנות עבודות שירות על ידי "השלישייה" של המשרד לביטחון.
הוא ריצה את עונשו האחרון בספסק סמוך לקרגנדה. רק כעבוד כמה שנים אחרי שהוא זכה בהקלת תנאי כליאה, המשפחה שלו קיבלה ממנו הודעה ויכלה לעזור לאסיר בחבילות. ב-1956 שם המשורר טוהר והוא שוחרר מבית הסוהר כמו כן רוב העמיתים המדוכאים שלו. שלומו הפיזי היה גרוע כל כך שהוא לא היה מסוגל לחזור הביתה מייד. אחרי השחרור נפתלי הערץ כהן נמצא שלושה חודשים באחד בתי החולים במוסקבה בו הוא טיפל במחלות אשר הוא קיבל בזמן כליאתו.
לאחר שהמצב במדינה נרגע קצת, אשתו של המשורר הגישה בקשה על החזרה לפולין. בקיץ 1959 כהן יחד עם בנותיו, ויטה ואינה, וגם עם אשתו אליזבץ כהן הצליח לעזוב את ברית המועצות לוורשה. המשורר שוב התחיל לחבר הרבה. הוא התחיל להתכתב באופן פעיל עם עמיתיו בעט שהתגוררו בישראל, ארצות הברית ואמריקה הלטינית.
בבירת פולין היה מרחפת רוח החופש לכן נפתלי הערץ כהן אחרי שנות הדלות בברית המועצות, לקח בטעות את הרפובליקה העממית הפולנית כמדינה מערבית. בינתיים צ'קיסטים ידעו על המעמד שלו ובקרוב הושיטו את ידייהם מעל לגבול הפולני השקוף. שירות הביון הפשילה את ידיה ושוב התעסקה במקרה של הערץ. הסוכן החדש היה בחור צעיר, רופא, בן אחד היהודים הבולטים מצ'רנוביץ. נפתלי הערץ כהן קיבל אותו בזרועות פתוחות. הרפטריאנט לא עניין את שירות הביון הפולני בכלל, אך ק.ג.ב. סובייטי לחצה על הפולניים ושוב הצליח לכלוא את הסופר.
כעבור תשעה עשר חודשים אחרי החזרתו לוורשה, בדצמבר 1960 המשורר נעצר על ידי שירות הביטחון של משרד הפנים ברפובליקה הפולנית. 21 תיקים, שבעה מהם נשמרו כמוצגים משפטיים, הופקעו ממנו. אם ב-1938 הערץ כהן הוכרז מרגל פולני, כבר בסוף שנות 1960 קראו לו מרגל ישראלי. העניין הוא שבוושרה המשורר הכיר את פועלי הקונסוליה הישראלית ולעיתים קיבל אותם בביתו.
כתב האישום המגוחך בריגול בוטל משום שלסוכנות הריגול הפולנית והסובייטית לא היו שום הוכחות האשמה. הם נאלצו להוציא לאור את המאמר הישנה של כהן על מצב יהודים נורא ברומניה, נכתב בשביל עיתונות פולנית, אשר הם יכלו איכשהוא לייחס ל"תעמולה אנטי-סובייטית". נפתלי הערץ כהן נשפט לשנה אחת של כליאה על ידי המשפט הוורשאי. ההלשנות של הסוכן הצעיר צורפו אל התיק, על זה הובא לידיעתו רק בתחילת שנות 2000.
עד אז הוא כבר נמצא בבית כלא כ-15 חודשים, לכן הוא שוחרר מהמעצר מייד אחרי המשפט. אולם לא אישרו לו לחזור הביתה. החזיקו את נפתלי הערץ כהן שלושה חודשים בבית חולים פסיכיאטרי, אף על פי שאף אחד לא האמין במחלות שלו. כל הזמן של ה"טיפול" נפתלי הערץ כהן היה לא בחדר חולים, אלא בחדר של רופא ראשי, בשיחות אינטלקטואליות ושתיית קפה. לעיתים – בספרייה מפוארת אצל הווילה של הרופא.
זמן קצר לפני המעצר כהן קיבל את ההגהה של קובץ השירים החדש שלו אשר היה צריך להתפרסם על ידי הוצאה לאור הפולנית "יידיש בוך". כמובן, לאחר שחרורו מהכליאה לא היה מדובר על פירסום הקובץ. חוץ מזה המשורר איבד את העבודה בעיתון "פאלקסשטימע" ("קול העם"). בפולין לא הייתה בשבילו עבודה אחרת מכיוון שנפתלי הערץ כהן כמעט לא ידע פולנית. היה ברור שצריך לעזוב את המדינה דחוף.
בכל מקרה, נפתלי הערץ כהן מעולם לא התכוון להישאר בפולין. דרכו של המשורר היהודי מובילה אותו רק לארץ ישראל! בישראל גרו קרובים של הסופר, אחו יעקב וקרובי אשתו. בסופו של דבר ב-1965 שלטונות אישרו לו לעזוב את הפולין ולעלות לארץ הקודש.
בארץ ישראל המשורר נתקל בבעיות כספיות – הוא התפרסם בהוצאות לאור ידיישיות רק לעיתים, אבל מצד המוסרי הוא הרגיש מעולה. סוף סוף סביבו היו חופש ואנשים מנעוריו! הוא התאהב בארץ ממבט הראשון, פעם הוא ארגן טיול ברחביה אשר נמשך כשלושה שבועות.
במרץ 1966 כתב עת ישראלי "לעבנס-פראגן" הודיע על פגישות של נפתלי הערץ כהן עם קוראיו בתל אביב בהם הוא סיפר על עבודתו בתור כתב של הוועד היהודי האנטי פשיסטי בבוקובינה. כעת הוא היה יכול להוקיע את איבה של השלטון הסובייטי לגבי קורבנות הנאצים החוזרים לצ'רנוביץ אחרי המלחמה, בגלוי וללא פחד להיעצר.
באותה השנה 1966 קובץ השירים והפואמות של נפתלי הערץ כהן התפרסם בתל אביב תחת הכותרת "פארשריבן אין זכרון" ("חתום בזיכרון"). אפשר להתייחס אל הקובץ הזה כמו אל מדריך חייו. השירים מוציאים את קוראיו למסע שהתחיל בהתעניינות ראשונה של המשורר בקומוניזם ובהבטחותיו לעקור אנטישמיות ולפתוח אפשרויות אינסופיות לשגשוג החיים והתרבות יהודיים. לאחר מכן המשורר אומר על כאב נפשו בגלל החלומות הלא מתגשמים, על המאבק האישי שלו על הישרדותו בדיקטטורה סובייטית, ועל הפולין הנכבשת על ידי קומוניסטים.
הבריאות הלקויה בגלל חיים במחנות הסובייטיים גרמה למותו המוקדם של המשורר. נפתלי הערץ כהן נפטר בגיל 61. במכתב פרידה אותו המשורר כתב בשנת 1949 בבית כלא מתוך המחשבה שסופו כבר קרב, הוא סיכם את המוטו של חייו בשביל הקרובים שלו כדלקמן: "כתבתי רק מה שליבי ונפשי אמרו לי, המוטו שלי בחיים היה אמת, ועוד פעם אמת...". אנחונו זוכרים אותו.