קטרינה קלבאן
? – 1982
תואר הכבוד "חסידי אומות העולם" מוענק על-ידי רשות הזיכרון לשואה ולגבורה "יד ושם" למי שהצילו יהודים בשנות הכיבוש הנאצי. אלה הם האנשים ששמו נפשם בכפם וגמרו אומר לא לוותר על מדד האנושיות החשוב ביותר והוא החמלה.
באוקראינה הסובייטית היו אנשים רבים אשר סיכנו את חייהם ואת ביטחון משפחתם למען הצלת הזולת. אחת הגיבורות האלה היא קטרינה קלבאן, איכרה ממערב אוקראינה, אשר בשנות המלחמה הסתירה בביתה את רוזיה גראף, ילדה יהודייה מעיירת רווה רוסקה.
קטרינה נולדה בשנת ... במשפחתם של אנדרי וקסניה בחוות גורקי שליד עיירת פוטליץ' – גבול פולין-אוקראינה היום. משפחתה של קטרינה נחשבה לאמידה במושגים של אותם ימים. אביה עסק בגידול סוסים גזעיים: סוסי משא ורכיבה, סוסים לעבודות חקלאיות וסוסים עבור חיל הפרשים הפולני. בבעלות המשפחה היו גם שטחים חקלאיים נרחבים שאת חלקם עיבדו אנדרי וקסניה בכוחות עצמם ואת חלקם החכירו. משחר ילדותה התרגלה קטרינה לעמל קשה של איכרה ובילתה ימים ארוכים בשדה. הוריה לא נטו אחר רוחות הקדמה ולא דאגו להעניק לבתם אפילו השכלה תיכונית. לימים התחתנה קטרינה עם בחור שגר בשכנות, יעקב קלבאן, והזוג הצעיר החל בהקמת משק משלו בחוות גורקי. ב-1936 נולדה להם בת והם קראו לה מריה.
בימי השלטון הפולני ניטשו במערב אוקראינה מאבקים קשים. האוכלוסייה האוקראינית בחבל גליציה דרשה זכויות פוליטיות, רבים אף רצו בעצמאות מלאה עבור אוקראינה. עם זאת, בפרובינציה הבעיות הלאומיות כמעט שלא הורגשו. אביה של קטרינה היה ממוצא פולני ואימא ממוצא אוקראיני, בין השניים שררה אהבה והבנה הדדית מלאה. לצד האוכלוסייה הנוצרית התגוררו גם אלפי יהודים. האוקראינים והפולנים נהגו להזמין מהיהודים מיני מוצרים מעבודת יד והשתמשו במגוון השירותים שהציעו, ואילו היהודים, מצידם, היו באים מעיירת רווה רוסקה השכנה לכפרים לקנות מהאיכרים חלב, גבינות, דבש ועוד תוצרת חקלאית.
כך הכירה קטרינה קלבאן את היהודי פנחס גראף שנהג לקנות אצלה. לפנחס היה בית ברווה רוסקה וגם שדה גדול מחוץ לעיר. פנחס היה במקור מדְזֶ'וְויינְציה, כפר לא גדול ששכן במרחק עשרה קילומטרים מפוטליץ'. לפנחס ולאישתו גניה רוזנגרטן היו שני ילדים: הבת רוזליה, רוזיה בפי כולם, ילידת 1933, והבן צביקה. מפעם לפעם הזמינה משפחת קלבאן את פנחס לעזור בעבודות המשק. פנחס ידע לקצור, לסייע בשיפוצים של מבנים חקלאיים שהיו בחווה בשפע, ולטפל בסוסים.
האסון הגדול פרץ לחייהן השלווים של משפחת קלבאן, גראף ומשפחות רבות אחרות ב-1939, אז נכנסו לעיירת רווה רוסקה ולמחוז הפולני כולו בעל שם זהה יחידות הצבא האדום. בין רגע נותרו האנשים ללא אמצעים כלל: המדינה הסובייטית הלאימה את כל הרכוש הפרטי ופתחה באזורי הכפר במפעל הקמה נמרץ של ישות שלא נראתה כאן עד כה – "משק שיתופי" או "קולחוז" בהגייה הרוסית. גם משפחת קלבאן מצאה את עצמה עד מהרה בקולחוז. במקום שכר קיבלו האנשים כמות תבואה זעומה. בקרב תושבי פוטליץ' התפשטה בדיחה עגומה: בברית המועצות ישנם שלושה סוגים של אנשים – אלה המרצים עונש מאסר, אלה שריצו עונש מאסר ואלה שבקרוב יחלו בריצוי עונשם.
אם כי, "הסובייטים", המועצות הראשונות, לא החזיקו מעמד זמן ארוך. ב-22 ביוני 1941 שמעו תושבי רווה רוסקה ופוטליץ' נהמות של מטוסים. צי שחור משחור של מפציצים גרמניים פילח את השמים, יריות נשמעו מרחוק. ברדיו הבריטי הודיעו כי גרמניה הנאצית הכריזה מלחמה על ברית המועצות. ואילו בגל הגרמני דיווח הקריין שהרייך נלחם על מנת לשחרר את העולם מעול "הקומוניזם היהודי". למעשה, היו אלה "משחררים" תורנים אשר פלשו לאוקראינה ומאחוריה מילותיהם הגדולות על שחרור מנטל הדיקטטורה הבולשביקית הסתתרו תוכניות אפלות.
ביום שישי, 27 ביוני 1941, הופיעו ברווה רוסקה משמרות גרמניות. יהודים הוכו ברחובות, כמה מהם אף הוכו למוות. כעבור מספר ימים הקימו הגרמנים בעיירה גטו ומינו יודנראט. בהדרגה החלו להעביר את יהודי פוטליץ' לגטו ברווה רוסקה. כל המיועדים לגירוש קובצו בשדה שגודר בחוטי תיל. משמרות גרמניות פטרלו בכל שטח המתחם. האסירים האומללים לא קיבלו מזון כלל. השדה של קטרינה קלבאן נמצא לא הרחק מהמתחם המגודר, מדי יום בדרכה לעבודה היא הזדעזע לזהות בין האסירים את שכניה ומכריה. היהודים ראו אותה חולפת על פניהם בשדה והתחננו: "קטרינה יקרה, תני לנו משהו לאכול!" לא פעם ניסתה קטרינה לזרוק לאנשים המורעבים תפוח אדמה או פרוסת לחם אך הגרמנים הקפידו לגרשה הרחק מחוטי התיל. השמועה אמרה שמשם הובלו היהודים למחנה ההשמדה בֶּלְזֶ'ץ והומתו מייד.
במארס 1942, עם תחילת הגירוש של יהודי רווה רוסקה לבלז'ץ, הופיע במפתיע על מפתן דלתה של קטרינה קלבאן ידידה הוותיק פנחס גראף. הוא הגיע לחווה מאוחר בלילה והתחנן: "קטרינה, תיקחי אלייך את רוזיה שלי, הם לא ישאירו אותנו בחיים!" האישה האוקראינית הסכימה ללא היסוס, היא הבינה היטב שבעוד ימים ספורים לא יהיה עוד את מי להציל. "אני אקח גם את הילד," אמרה קטרינה חרש. פנחס נופף בידיו לשלילה: "אסור! הוא נימול, הם יגלו מייד שהוא יהודי."
בלילה למחרת הביא פנחס את רוזיה לחווה. איש לא הכיר אותה בפוטליץ'. בעבור סכום כסף נדיב הנפיק ראש הכפר לרוזיה תעודת לידה עם תמונה. לתושבים המקומיים סיפרו קטרינה ויעקב שהיא קרובת משפחתם מרווה רוסקה הנושאת את אותו השם. לפי סיפור הכיסוי, הילדה התייתמה מהוריה, נותרה ללא כורת גג ונאלצה לעבור לגור אתם. כמה פעמים בלילות הגיעו הוריה לבקרה אך כעבור זמן לא רב הם נעלמו לתמיד, ויחד אתם אחיה בן הארבע צביקה.
לאחר השוד הבולשביקי עדיין נותרו במשקה של משפחת קלבאן שתי פרות, שני סוסים, תרנגולות וחזירים. רוזיה למדה לחלוב פרות, לטפל בעופות ולעשות את כל עבודות המשק. היא התחברה עם בתה של קטרינה, מריה, ויצאה אתה ליער ללקט גרגירים. יחד הן עבדו בארוגות ובזמן הפנוי שיחקו עם ילדי השכנים שלא חשדו בדבר מוצאה של "קרובת משפחתם" של קלבאן.
רוזיה גרה אצל קטרינה מספר שבועות בלבד כשפקד אותם אסון גדול. עוד מלפני המלחמה התגוררה לא הרחק מהחווה תופרת יהודייה זקנה שכולם כינוה גופליחה. לא פעם הזמינה ממנה קטרינה בגדים עבור עצמה, עבור בתה ובעלה. גופליחה התברכה בשלוש בנות יפהפיות, כישרון תפירה וחוש הומור משובח. למריה הקטנה הייתה אומרת: "ילדתי, כשתמצאי לך חתן, אני אתפור לך שמלת כלולות." הגרמנים שלחו את התופרת יחד עם בעלה לגטו, אך בנותיה הצליחו להסתתר בסמוך לחווה של משפחת קלבאן. קטרינה ויעקב התקינו להן ביער מקום מחבוא שהוסתר כמעט לחלוטין מן העין.
לילה אחד החליטה, משום מה, אחת הבנות לצאת מהמחבוא שמתחת לאדמה לכיוון בית משפחת קלבאן. במרחק שני מטרים בלבד מהבית חסם את דרכה בחור מקומי פולני צעיר. הוא אחז בידה בחוזקה וגרר אותה למפקדת הגרמנים. שם חקרו אותה באכזריות, תלשו עגילים מאוזניה והיכוה עד ללא הכר. קטרינה ובעלה שמעו את זעקותיה ושלחו מייד את בתם להסתיר את רוזיה. הילדה לקחה את חברתה לחצר והראתה לה את מקום המחבוא הבטוח ביותר: "תתחבאי עם התרנגולות במחסן!" רוזיה הזדרזה להיכנס ללול ומריה הערימה קרשים מעל. אך הגרמנים לא ערכו חיפוש מדוקדק בביתם של הקלבאנים ולא מצאו את רוזיה גראף ואילו את היהודייה העצורה איש לא ראה עוד. גם שתי אחיותיה נעלמו ללא עקבות מהמחבוא שביער.
באווירת הטרור שהשליטו הגרמנים, כל יום יכול היה להיות יומם האחרון של רוזיה ושל בני משפחת קלבאן. ההחלטה להסתיר ילדה יהודייה סיכנה יומיום את המשפחה כולה. יום אחד קטרינה, שהייאוש אחז בה, ביקשה מרוזיה לעזוב ולחפש לה בית אחר, אך כבר בבוקר למחרת התחרטה ולא נתנה לה ללכת... היא לא יכלה לגרש את הילדה חסרת הישע אל הלא נודע. ואילו מריה הקטנה הודיעה שתעזוב את הבית יחד עם חברתה, אם זו תלך.
בימי ראשון ביקרה קטרינה בכנסייה, כמקובל, אך לעולם לא לקחה אתה את רוזיה. הילדה היהודייה נפגעה עד עמקי נשמתה – הרי את מריה לקחה האם אתה ואותה השאירה בבית. בנוסף, נאלצה רוזיה לעטות מטפחת ראש בקביעות כדי להסתיר את תלתליה. אך קטרינה לא יכלה לנהוג אחרת, ולא רק בגלל מקרה הבחורה היהודייה שנתפסה בידי השוטרים, אלא גם בשל העניין המתמיד שגילתה שכנתה במתרחש בביתה. האיכרה המרושעת עקבה יום וליל אחר המתרחש בבית משפחת קלבאן, בעודה מציצה מעבר לגדר. ואילולא המסמך שהונפק על-ידי מועצת הכפר, שעליו ידעה השכנה היטב, ודאי הייתה מביאה אסון על המשפחה.
על אף כל המאמצים, ביום ראשון חורפי אחד באו שוטרים לקחת את רוזיה. ככל הנראה, השכנה בכל זאת הלשינה למשטרה על כך שמשפחת קלבאן מסתירה אצלה יהודייה במסווה של קרובת משפחה. בריונים הופיעו בביתם של קטרינה ויעקוב. "עכשיו הם יהרגו את כולנו!" אמרה קטרינה בקול נמוך, כשהם הוציאו את רוזיה לחצר. היא שלחה את בתה לחפש אחר אביה, אשר רעה עדרים הרחק מהבית. מריה הזהירה את יעקב שלא יחזור הביתה אלא ינסה למצוא לו מקום מסתור. למחרת היום שוב הגיעו לבית משפחת קלבאן שלושה גרמנים, הם באו במזחלות שלג והפעם לקחו אתם את אם המשפחה.
בתה של גיבורת הסיפור שלנו, מריה גנידץ, נזכרת שהגרמנים חקרו את אימה ואת סבתה עד שעות הבוקר, לאחר מכן החזירו את הנשים לחווה ולקחו אותה אתם. מריה מצאה את עצמה במרתף לצד קבוצה של חיילים גרמניים, היא נזכרת במגפיו המצוחצחים של הקצין שפיקד על כולם. את פניה של מריה הקטנה קיבל מתורגמן פולני שהודיע בנוכחותה למי מהמבוגרים שלידו: "נלחץ טוב-טוב על הילדה והיא תישבר!" ומייד פנה למריה בסבר פנים חמור: "ילדה, תגידי לי את האמת! אבל את כל האמת! הילדה שלכם יהודייה?" "לא!" ענתה מריה, שעמדה במרכז המרתף. הפולני חזר על השאלה מספר פעמים. אחר כך גיחך והושיט למריה חופן סוכריות: "תטעמי. תראי כמה זה טעים! אם תגידי את האמת, תקבלי עוד!"
מריה נדה בראשה לשלילה וחזרה על דבריה: "היא קרובת משפחה שלנו והיא לא יהודייה." הפולני הניף את ידו וסטר לה בחוזקה. מהדף החבטה הילדה נחבטה בראשה בקיר. "ילדה, מה אמרתי לך?! תגידי את האמת! אז לא אכה אותך!" נבח המתורגמן. מריה חשה ברע, אך היא זכרה היטב איך סבתה הזקנה הלבישה אותה לפני היציאה, נגעה קלות בשפתיה והתוותה סימן של נעילת מנעול. כדי לשמור על החיים של רוזיה, שלה ושל משפחתה היה עליה לשתוק. "תכה אותי כמה שאתה רוצה! היא לא יהודייה!" "את משקרת!" "לא!" האיש הסדיסט משך את הילדה אל פתח הדלת ואילץ אותה להכניס את אצבעה בחריץ. הוא סגר את הדלת אט-אט ודרש ממריה להודות. הכאב היה בלתי-נסבל. מריה מילאה אוויר מלוא חזה וזעקה: "תרביץ לי! אתה יכול אפילו להרוג אותי!" הפולני היכה אותה שוב. מריה צנחה על הרצפה ואיבדה את הכרתה. השוטרים הגרמנים שלקחו אותה מהבית היו גם אלה שהחזירו אותה, הם היו בטוחים שהילדה מתה. מריה סבלה מסדק בגולגולת והנזירות מהמנזר המקומי טיפלו בה במסירות במשך זמן ארוך עד ששבה לאיתנה.
בחלוף יום או יומיים מחקירתה של מריה גם רוזיה חזרה לבית משפחת קלבאן. הילדה סיפרה שהצליחה לשוב בחיים הודות לשערה הבהיר ועיניה הכחולות. ועוד, היא ידעה היטב את מילות התפילות הנוצריות שלמדה מקטרינה. הגרמנים הבינו שאינה קרובת משפחתם של הקלבאנים אך לא הצליחו להוכיח את יהדותה. כשנשאלה איך הגיעה לפוטליץ', ענתה רוזיה שהיא נסעה ברכבת, ירדה לחפש אוכל והלכה לאיבוד, ומשפחת קלבאן נתנה לה, ליתומה, מחסה. גם ראש הכפר, שקיבל בזמנו כופר נדיב, סייע להצלתה באומרו שהילדה שמתגוררת אצל הקלבאנים היא אוקראינית וההלשנה היא דיווח שווא.
ביולי 1944 נכנס לרווה רוסקה ולאזורים הסמוכים הצבא הסובייטי. בעלה של קטרינה, יעקב, גויס לשורותיו והיא נותרה עם אימה החולה, אביה הזקן, מריה ורוזיה ונאלצה לפרנס את המשפחה. קטרינה דאגה מאוד לבעלה אך היו גם רגעים שמחים בחייה. נודע לה ששתי בנותיה של התופרת היהודייה גופליחה, שנעלמו ללא עקבות, שרדו והן משרתות בתור אחיות בצבא האדום. כשהיחידה שלהן חנתה בעיר לבוב, הן באו לבקר בבית משפחת קלבאן והביאו אתן סבון ואוכל, שהיו למצרך נדיר, בכך עזרו מאוד לקטרינה לכלכל את המשפחה.
כעבור זמן קצר ביקרו אצל קטרינה אורחים נוספים. יום אחד בשלהי המלחמה נשמעה דפיקה בדלת – על המפתן עמדו שלושה בחורים יהודים צעירים שסיפרו לקטרינה שבעיר מחכים לרוזיה הוריה. על אף שבתה המאומצת התחבבה מאוד על קטרינה, היא שמחה עבור משפחת גראף ונתנה לרוזיה לנסוע עם האנשים הזרים. אך ברווה רוסקה סיפרו לרוזיה חדשות קשות: איש ממשפחתה לא שרד, עם זאת, משפחה יהודית חשוכת ילדים מוכנה לאמץ אותה. למרבה הצער רוזיה לא מצאה שפה משותפת עם אימה המאמצת כבר מן הרגע הראשון: האם המאמצת התקשתה להבין את הילדה, היא לא הפנימה כמה קשה היה לרוזיה לשרוד את שנות המלחמה הנוראות. רוזיה סירבה בתוקף להישאר במשפחתה החדשה והיהודים שלקחו אותה מבית משפחת קלבאן חשבו על רעיון אחר. הם קשרו קשרים עם תנועת "עליית הנוער", אשר סייעה ליהודים להגר באופן לא חוקי מערבה ומשם להעפיל לפלשתינה. עלה בידם להבריח את רוזיה גראף למינכן.
בבירת בוואריה למדה רוזיה בבית ספר יהודי אך לא היה בכוונתה להשתקע בגרמניה. רוב היהודים סביבה חלמו להגר לאמריקה או לקנדה ואילו רוזיה חלמה על ארץ ישראל – מדינת היהודים היחידה בעולם. בתום שכנועים רבים מצידה הוכנס שמה של רוזיה לרשימת הילדים שהתכוננו להעפיל לפלשתינה. כעבור זמן קצר הורו לרוזיה להתכונן למסע. קבוצת היהודים יצאה מהעיר לנדסברג על הלך על משאית מחופת ברזנט שהובאה לשם על-ידי חיילים יהודיים שלחמו לצד הבריטים, בין המעפילים היו ילדים ומבורגים. המלווה אסר על כל הנוסעים לדבר והורה להם להעמיד פני אילמים. את הרי האלפים המושלגים חצו היהודים ברגל בזוגות, כדי שבמקרה הצורך יוכלו לעזור איש לרעהו. רוזיה הגיעה לאיטליה, שם היא שהתה ללא מעמד חוקי כשישה חודשים והמתינה לאישור העלייה. וכשכבר איבדה כמעט כל תקווה הוזמנה רוזיה לפגישה שבה הודיעו לה בחגיגיות: "התכונני להפליג לארץ ישראל!"
בחסות הלילה הועלו היהודים על סיפונה של אונייה שעגנה בנמל מטאפונטום שבדרום איטליה. למעשה, הייתה זו ספינת מפרשים מעץ מסוג סְקוּנֶר שכונתה "מורדי הגטאות". במשך שלוש שעות הובאו המעפילים לסיפון בשמונה סירות גומי. על האונייה העמוסה לעייפה הקפידו על סדר מופתי וחלוקה לאזורים: מתחם השינה ומתחם ההסעדה. בין 1457 המעפילים היו 37 ילדים.
כעבור שבועיים הגיעה רוזיה גראף לחופי ארץ ישראל. אם כי, הבריטים לא נתנו לאיש לרדת מהסיפון, העלו את הנוסעים על כלי השיט שלהם וגירשו אותם לקפריסין. רוזיה שהתה באי הים תיכוני חודשיים וקיבלה לבסוף את הסרטיפיקט המיוחל, אשר אפשר לה לעלות לארץ ישראל. בהמשך ציפתה לה הפלגה נוספת, הפעם למחנה עתלית, ואחר כך צעידה רגלית אל מעמקי הארץ שהסתיימה בפקודה: "אתם רואים את ימת הגליל? רוצו על השביל היישר לשם!"
בארץ ישראל למדה רוזיה בבית הספר בקיבוץ דגניה ובאוגוסט 1949 הייתה בין מקימות קיבוץ האון שליד עין גב. בהאון היא עבדה בתור אחות, אחר כך ניהלה מרפאה. שם רוזיה, שעברתה את שמה לשושנה, הכירה את בעלה לעתיד דוד לפ, יליד ליטא. לזוג נולדו שלושה ילדים.
ב-1969 עלה בידה של רוזיה לאתר את קטרינה קלבאן ואת בתה מריה. מכתבים מחוץ לארץ היוו סכנה עבור אזרחי ברית המועצות, לכן קטרינה קלבאן חששה לענות לפנייתה של רוזיה. הבולשביקים שבו למערב אוקראינה והשליטו משטר קשה עוד יותר מאשר בעבר. בעלה של קטרינה חזר בחיים מהקרבות אך הזוג נאלץ להיפרד שוב כעבור זמן קצר לשנים ארוכות. בשל העובדה שגג בקתתו חופה לא בקש אלא ברעפים יקרים, הואשם ותיק המלחמה יעקב קלבאן בהיותו קולאק והוגלה לסיביר. הוא חזר הביתה מהגלות חולה מאוד, עבד זמן קצר באורוות הקולחוז ונפטר במהרה.
רק לקראת התפרקותה של ברית המועצות הצליחו בתה של מריה גנידץ, גלינה, וחתנה מיכאיל לחדש את הקשר עם רוזיה גראף. רוזיה נסעה לרווה רוסקה, שם לראשונה אחרי שנים ארוכות נפגשה עם מריה גנידץ – חברת ילדות אשר הצילה את חייה. מריה יצאה מזמן לגמלאות, אימה הגיבורה, קטרינה קלבאן, נפטרה מזמן, עוד ב-1982. קטרינה סרבה לעבור לגור עם בתה ברווה רוסקה ועד יומה האחרון התגוררה בחווה שבה הסתירה בשנות המלחמה את רוזיה גראף. ב-22 במארס 1998, בהתאם לחוק זיכרון השואה והגבורה – יד ושם, הוענק לקטרינה קלבאן התואר "חסידת אומות העולם". שמה של הגיבורה האוקראינית מפוטליץ' הונצח בהר הזיכרון בירושלים. ב-2018 צילמו עיתונאים אוקראיניים סרט קצר על אודות חייה של חסידת אומות העולם קטרינה קלבאן. בתה מריה מתגוררת עד היום ברווה רוסקה.