שלושה אנשים בלבד שמרו על הסוד: זכרצ'וק, זלינסקי ונינה סובוטנקו. יעקב בוגוראד השתדל שלא להראות נוכחות ברחובות, וכשנאלץ לצאת כדי לתקשר עם הפרטיזנים, התחפש: לבש שמלת אישה, ששאל מאנסטסיה סובוטנקו, וקשר מטפחת לראשו.
באופן רשמי הייתה קבוצת החבלה חלק מגדוד הפרטיזנים על שם צ'פאייב, ובוגוראד מונה למפקד יחידת חבלה מחתרתית עצמאית. הקבוצה, שמנתה ארבעים וחמישה לוחמים, פעלה באזורים וְצֶ'רָאִישֶׁנְסְקִי ואַנְדְּרוּשֶׁבְסְקִי. אנשי המחתרת, בפיקודו של יעקב בוגוראד, פעלו ללא לאות: קלטו דיווחים מהיבשת במקלט הרדיו, הפיצו כרוזים, השיגו נשק והעבירו אותו ליער. הצטרפותה של וליה אנדרוסנקו, שהצליחה להשיג משרת מזכירה ביערנות חַלַיְמְגּוֹרוֹד אצל פטר בך, הועילה מאוד למשימה. בך, גרמני אתני ולוחם מחתרת, זכה באמונם המלא של שלטונות הכיבוש.
בהדרגה עברה הקבוצה למבצעים נועזים יותר והצליחה לפגוע בציוד ובחיילי האויב. המבצעים לאורך מסילות הרכבת היו מוצלחים במיוחד. הפעולה "המרעישה" ביותר, תרתי משמע, התרחשה ב-18 במרץ 1943 בשעה 23:20 – קטר התרסק בקטע הדרך צֶ'רְנוֹרוּדְקָה-סֶסְטְרוֹנוֹבְקָה ושיתק את התנועה בשני הכיוונים למשך זמן רב.
במהלך פעילות הקבוצה הורדו מהפסים שתים עשרה רכבות אויב שנשאו תחמושת, פצצות וחיילים. אנשי המחתרת שינו שיטות פעולה בזריזות ובמיומנות רבה: הם פגעו במסילות והפעילו מטעני חבלה. התעוזה הגדולה והיקף פעולותיהם יצרו אצל האויב רושם שבאזור פועל כוח פרטיזנים גדול, שנשלח, כך סברו, מעבר לקו החזית.
מודאגים מהיקף הנזק, עקבו הגרמנים אחר הקבוצה ולכדו ארבעה לוחמים. משנודע כי העצורים מוחזקים בצריפי מחסום וצ'ראישנסקי, לא הרחק מתחנת ברובקי, החליט בוגוראד לעשות צעד נועז. יחד עם שני חברים נאמנים, יורי שלפק ויורי פסטוחוב, הוא תכנן מבצע חילוץ.
המתקפה החלה בהשלכת רימונים לעבר השומרים. לפתע הבחינו הלוחמים במפקד תחנת ברובקי, יַעְקוּבּ, צועד לעבר המחסום. הפרטיזנים ירו בו למוות ובכך חשפו את עצמם ונקלעו לאש תופת מהמחסום. בשיא הקרב נפצע איוון הרועה ביד ימין, אך המשיך להילחם על אף הכאב, הוביל את המבצע והצליח לחלץ את אנשיו. קסניה זכרצ'וק הגישה למפקד הפצוע עזרה ראשונה.
לאחר הפציע הסתתר בוגוראד בעליית הגג בביתה של האחות הרחמנייה אלכסנדרה קוֹסוֹבּוּצְקַיָּה בכפר נֶחְבוֹרוֹשְׁץ'. הוא ניצל מגנגרנה הודות לדודתה של ולנטינה אנדרוסנקו, שהצליחה לאשפזו בבית החולים תחת שם בדוי.
למרבה הצער, לא תמיד האיר המזל פנים לפרטיזנים. במהלך הקרבות עם הנאצים ופעולות התגמול של הגסטפו, ספגה הקבוצה אבדות קשות. יורי שלפק, אנטולי חודקובסקי, ויקטור פיליפסקי, קונסטנטין רומנובסקי ופטר בך לא שבו מהמשימות.
עד סוף דצמבר 1943 שוחרר מחוז ז'יטומיר סופית מהפולשים הנאצים. יעקב בוגוראד ביקש לשוב לשורות הצבא הסדיר, אך הרופאים הצבאיים היו נחרצים – שישה עשר פציעות, שרבות מהן גרמו לנכות, דיברו בעד עצמן. "נכון, אני פצוע, בפעם המי יודע כמה. אך מכלל הפציעות רק שתיים-שלוש הן חמורות באמת, והן שהפכו אותי לנכה," כתב בוגוראד מאוחר יותר בזיכרונותיו שלא הושלמו.
מפקד קבוצת הפרטיזנים נשאר בכפר לבדנצי. שם קיבל גם את הבשורה המשמחת – הוריו שרדו ושבו לדירתם בקייב. במשך כל שנות הכיבוש שהתה משפחת בוגוראד, עם ילדיה הצעירים, בעיר סרפול שבאודמורטיה הרחוקה.
הישגיו הצבאיים של יעקב בוגוראד זכו להערכה: במאי 1944 הוענק לו עיטור על השתתפות במלחמה הפטריוטית הגדולה מדרגה ראשונה, ומאוחר יותר גם עיטור גבורה ועיטור "על הניצחון על גרמניה". ואולם, המפקד לשעבר של קבוצת הפרטיזנים לא התרשם יתר על המידה מאותות הגבורה והכבוד. באוקטובר 1944 התייצב בוגוראד במשרד התרבות היהודית של האקדמיה למדעים האוקראינית. מותש מהצורך להוכיח לאנשים את עובדת ההתנגדות ההרואית של היהודים במהלך המלחמה ומונע מהרצון להשיב את הצדק ההיסטורי על כנו, סיפר בלהט לנוכחים על מאבקם של הפרטיזנים היהודים, ועמד על הצורך להנציח את האמת ההיסטורית בפרסומים מדעיים.
נאומו הנרגש לא נעלם מעיני השלטונות. כפי שדיווח הסוכן סרפימוב, שעקב אחר שכבת האינטליגנציה היהודית מטעם המשרד לביטחון המדינה, בקשתו של בוגוראד נדונה בישיבת המשרד. אנשי מדע וספר יהודים מובילים, וביניהם ספיבק, לויצקר, מאידנסקי, ברגובסקי, לרנר, קגן, בליאסניה, שקרובסקי, גוטיאנסקי ואחרים, נענו הן לבקשתו של בוגוראד וחבריו ותיקי המלחמה, והן לפנייתו של איליה ארנבורג, שקרא לאסוף חומרים עבור "הספר השחור" – עדויות ומסמכים על הרצח הנפשע והטוטלי של היהודים בידי הכובשים הגרמנים הפשיסטים באזורים הכבושים.
בהדרגה שבו החיים למסלולם, פצעי המלחמה החלו להגליד. ב-10 בנובמבר 1946 נפתח פרק חדש בחייהם של יעקב בוגוראד ונינה סובוטנקו – הם הפכו לבעל ואישה. ואולם, גם בחיי השלום נתקלו בקשיים: יעקב סורב לא רק מלחזור לחזית אלא גם מלהתקבל לפקולטה הנחשקת ליחסים הבינלאומיים. בלית ברירה נרשם ללימודים בפוליטכניון, שם התקשה מאוד להשלים את הרישומים האינסופיים ביד ימינו הפצועה. בוגוראד פרש מהלימודים והחל לחפש עבודה. או אז קיבלו חייו תפנית בלתי צפויה – הוא הפך לעיתונאי בעיתון "פראבדה" האוקראיני ולכתב רדיו. אם כי, לא היה זה דבר מפתיע, שכן יעקב בוגוראד ניחן בכישרון יוצא דופן למילים.
ב-1948, בעוד נינה מצפה לילד, החליט יעקב בוגוראד להשיב לעצמו את שמו האמיתי ואת זהותו הלאומית. בחיפוש אחר עצה פנה לסגן יושב ראש המועצה העליונה של אוקראינה, מפקד הפרטיזנים האגדי קובפאק, שחייליו כינו אותו בחיבה "אבא". הלה שמע את בקשתו של בוגוראד ועץ לו עצה בנימה אבהית: "אל תיכנס לזה. בימים אלה של מאבק בקוסמופוליטיות מוטב שתישאר איוון דנילוביץ', כמו בימי הפרטיזנים. יעקב כבש את הזעם שניצת בו נוכח אי הצדק – הוא הבין שאיבד את הזכות לעשות צעדים פזיזים ברגע שהפך אחראי לא רק לחייו שלו אלא גם לחיי אשתו וילדו העתיד להיוולד.
ב-1951 התייצב יעקבבוגוראד במערכת העיתון "ראדיאנסקה אוקראינה". הוא היה חבר באיגוד העיתונאים של אוקראינה וכתב על היבטים שונים בחיי האזרחים הסובייטים. מסעותיו העיתונאיים עברו במפעלי הבנייה הגדולים במדינה. הקוראים הכירו אותו לא רק כמחברם של מאמרים נשכניים אלא גם כפרשן ספורט – בתקופה מסוימת יעקב פרסם גם טור כדורגל.
בוגוראד הותיר אחריו מורשת מרשימה – למעלה מארבע מאות פרסומים מסוגים שונים: ממאמרים אנליטיים מעמיקים ועד הומורסקות שנונות. את המאמרים הרציניים חתם בשמות י' בוגוראד או א' הרועה. וכשעסק בסאטירה, חתם בשמות העט בוסליק או סאליבון טירסה.
בקייב הזדמן ליעקב בוגוראד לפגוש את הסופר ויקטור פלטונוביץ' נקרסוב. ההיכרות בין השניים התפתחה לידידות מופלאה. סיפורו של בוגוראד הותיר חותם ביצירתו של נקרסוב: גיבור אחד מסיפוריו המרגשים ביותר, "הלילה השני", נושא את שם חברו. ואף שמראהו של גיבור היצירה וגם תפניות העלילה אינם משחזרים את סיפור חייו האמיתי של יעקב בוגוראד, ניתן בהחלט לזהות את תכונות אופיו ואת קורות חייו של יאניה הצעיר בדמותו של ליונקה בוגוראד, היוצא לחזית נער רך בשנים ותם.
על אופיו של יעקב בוגוראד מעיד יותר מכול הסיפור שנהג להזכיר מבקר האמנות מיכאיל פקטורוביץ', אשר היה מיודד עם בוגוראד ועם נקרסוב. עוד בשנות לימודיו, בתקופת הטיהורים הגדולים, כשנעצר אביה של חברתו לספסל הלימודים, היה יאניה בוגוראד היחידי שהעז להצביע נגד גירוש בתו של "אויב העם" משורות הקומסומול.
יושרה בלתי-מתפשרת זו אפיינה את בוגוראד גם בעבודתו העיתונאית. ויקטור נקרסוב התפעל מכובד הראש שבו התייחס בוגוראד לכל מכתב שהגיע למערכת העיתון. פעם פנה לעיתון "פראבדה אוקראיני" ותיק מלחמה קטוע רגליים וביקש עזרה בהשגת כיסא גלגלים. מאחר שלא הצליח למצוא פתרון לבעיה בכוחות עצמו, שיתף יעקב את כולם בסיפור, ולבסוף הגיע למי שעלה בידו להשיג את הסכום הנדרש. נקרסוב שמע על המקרה מידידו ושילם ללא היסוס שלושת אלפים רובל עבור כיסא הגלגלים מכספי פרס סטלין שקיבל לא מכבר. והחברים לא עצרו שם, נולד אצלם הרעיון לעזור לנכי חזית אחרים. בוגוראד חיבר פנייה לממשלה ועליה חתמו חתני פרס סטלין: קוֹרְנֵיְצ'וּק, וָסִילְבְסְקַיָה, גּוֹנְצָ'ר, פֶּרְבוֹמַאיְסְקִי ונקרסוב. קולם נשמע והמדינה החלה לספק כיסאות גלגלים ליוצאי קרבות ללא תשלום.
את השנתיים האחרונות לחייו הקדיש בוגוראד לכתיבת זיכרונות, אך לא הספיק להשלימם. ב-22 ביולי 1984 נפטר יעקב זלמנוביץ' בוגוראד לאחר מחלה ממושכת והותיר אחריו אישה, בן ולדימיר ובת זויה. כשהגיעה הידיעה על מותו לפריז, שלח נקרסוב לאלמנה מברק קצר וכואב: "נינה יקרה, אני בוכה כל היום. ויקה".
ארבע עשרה שנים לאחר מכן, ב-28 ביולי 1998, זכו פאודוסי ומריה סובוטנקו בתואר "חסידי אומות העולם". ב-25 בפברואר 1999 הוענק תואר הכבוד גם לבתם נינה סובוטנקו-בוגוראד. ובכך זכתה המשפחה להכרה הרמה ביותר במעשה הגבורה – הצלת יהודים בתקופת השואה.
סיפורם של יעקב בוגוראד ומשפחת סובוטנקו מלמד כיצד גם בזמנים האפלים ביותר ידעה האנושיות לגבור על האימה, ומזכיר לנו שלאומץ לב אמיתי אין דת ולאום. פרטיזן יהודי שקם להגן על אדמתו ומשפחה אוקראינית שסיכנה את חייה ואת חיי ילדיה למען זר – מעשיהם הפכו לסמל לכך שמול אויב משותף כל בני האדם שווים ושהחסד חזק מהשנאה.
מערכת "הגיבורים היהודים" מודה לעיתונאית האוקראינית מרגריטה יעקובלבה, ראשת המיזם "דבר הצדיקים", על החומרים שסיפקה.

28.11.2024



ביבליוגרפיה ומקורות:
חסידי אומות העולם בוגוראד נינה (סובוטנקו); אב: סובוטנקו פיודוסי; אם: מריה סובוטנקו // ארכיון יד ושם, תיק 31.2/7414 M.
בוגוראד (סובוטנקו) נינה פיודוסייבנה // צדיקים באוקראינה.
חוג החברים של ויקטור נקרסוב - קייב: איוון בוגוראד // פרויקט אינטרנטי בינלאומי "אתר לזכרו של ויקטור נקרסוב".
תיק סוכן "מעגל", מנהל מספר 2 במשרד לביטחון המדינה, הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוקראינית, מחלקה 3, יחידה 3, 2.04.1945 (22.09.1944) – 28.05.1949. הארכיון הממלכתי הייעודי של שירותי הביטחון של אוקראינה, קייב, ф.65, д.С-6974, т.1.
הענקת עיטור מדרגה ראשונה על ההשתתפות במלחמה הפטריוטית הגדולה לבוגוראד איוון דנילוביץ' // אתר האינטרנט "גבורת העם במלחמה הפטריוטית הגדולה 1945-1941".
יורי וילנסקי. איוון, הלא הוא יאניה // "המשקיף היהודי", מס' 02/266, פברואר 2015.