נחום ברגר
1910 – 1997
בתחילת שנות התשעים אפשר היה לפגוש ברחובות רמת גן במנקה רחוב בא בימים השוקד על מלאכתו – עולה חדש טרי אשר, למרבה ההפתעה, שלט שליטה מצוינת בשפה העברית.
נחום ברגר, שחצה את גיל שמונים, עמל בהחלט לא רק למען כסף. הוא סבר שחובתו של כל ציוני לתרום את חלקו לשגשוגה של המדינה. נחום לעולם לא התאונן על השמש הישראלית הקופחת ואף ביקר לעתים קרובות את הצברים על ששכחו כליל את לשון הסיסמה "עבודה עברית", המדגישה את קשר הדם בין העם היהודי לארץ ישראל. מנהל העבודה שלו היה ערבי ובאתרי הבנייה הסמוכים עבדו בעיקר מהגרי עבודה. לא כך ראו הציונים, שהחלו לפעול ערב מלחמת העולם השנייה, את עתידה של מדינת היהודים.
משחר ילדותו, שעברה עליו בכפר קוֹמָרוֹבְצִי שבמחוז ויניצה, חלם נחום על ארץ ישראל. בית הוריו עמד במרחק מאה מטרים ממסילת הברזל שעברה בכפר. אביו, דוד ברגר, היה סוחר זעיר, המשפחה לא הייתה אמידה.
בשנות מלחמת העולם הראשונה והקרבות על אוקראינה שבאו בעקבותיה ראתה משפחת ברגר על מפתן ביתה את שלל הכוחות המעורבים במאבק. הלבנים, אנשי פֶּטְלוּרָה, האדומים והפולנים – כולם באו לביתו של דוד ברגר ודרשו דרישה אחת – להאכילם ולמזוג להם מהשיכר הביתי. סירוב עלול היה להיגמר בעשיית שפטים במשפחה, ולא נטעה אם נאמר שהנפשות הפועלות התחרו ביניהן בהיקפם של הפוגרומים נגד היהודים ובאכזריותם.
נחום, נוּסִק ברגר הקטן, אשר גדל לתוך המציאות העגומה הזו, הבין בגיל צעיר מאוד שללא מדינה עצמאית לא יהיה לעם היהודי עתיד. הוא סיים את לימודי החדר, רכש לו את מקצוע הסנדלר וגמר בליבו להגיע לארץ ישראל ויהי מה. בגיל שש עשרה נפרד נוסיק מהוריו כדי להגשים את חלומו. את קומרובצי הוא לא עזב לבד אלא בקבוצה של ציונים צעירים כמוהו. החברים התפקדו לתנועת הנוער הציונית "השומר הצעיר", לפלג הימני הלאומי אשר הוקם ב-1924, והחלו בהכנות לעלייה לארץ ישראל.
תאי "השומר הצעיר", שפעלו בערים הגדולות של מזרח אירופה ואף בעיירות הקטנות באוקראינה, היו כפופים ישירות למועצת התנועה המרכזית המכונה "גדוד". לגדוד אשר פעל במוסקבה התגייסו בני התנועה הנאמנים והאמיצים ביותר, אשר נשלחו מהתאים המקומיים לצורך הכשרתם למנהיגים העתידיים של התנועה.
נחום ברגר, אדם חברותי מטבעו, בעל כושר ביטוי ויכולת שכנוע מעולים, גם הוא מצא את עצמו במוסקבה, שם הוא התגורר בקומונה יחד עם חברי הגדוד הנוספים. הקומונות הוקמו בעיקר בפרברי מוסקבה – בלוּבֶּרְצִי, אוֹדִינְצוֹבוֹ וקוּנְצֶבוֹ. על כל חניך היה לרכוש משלח יד ולהמשיך בלימודיו, על מנת שבהגיעו לפלשתינה יוכל יתרום מכישוריו להקמת המדינה. נחום ברגר, בדומה לרבים מחבריו, החליט להפוך לפועל ומצא לו משרה במפעל יציקה בלוברצי.
חברי הקומונה הפרישו ממשכורותיהם לתקציב המשותף. הודות לכספים אלה, בין היתר, התאפשרה תמיכה בפעילים הציונים אשר לא הצליחו למצוא עבודה בשל רדיפות שירותי הביטחון הסובייטיים ושל חברים שמצאו עצמם במעמד בלתי-חוקי.
בתום המשמרות הארוכות לרוב קיימו הציונים הצעירים קבוצות לימוד, שמעו הרצאות על אודות ארץ ישראל, ארגנו אירועי תרבות. בחלוף זמן, כאשר הוכיחו הצעירים במהלך הכשרתם בגדוד יכולת לנהל עבודה מחתרתית, הם נשלחו למשימות, כדי להרחיב את פעילות התנועה.
באביב 1931 יצא נחום ברגר ממוסקבה לאודסה. הפועל הצעיר, שהועסק בסדנת היציקה של מפעל לייצור מכשור חקלאי ע"ש מהפכת אוקטובר, דמה לחבר קומסומול מן השורה רק באופן חיצוני. למעשה, בזמנו הפנוי, עסק בפעילות שהייתה רחוקה שנות אור מכל תעמולה בולשביקית.
ב-13 באפריל 1931 פקדו את ביתו של ברגר עובדי המנהל הפוליטי הממלכתי של אודסה, ג.פ.או., עם ראש המנהל החבר טליסמן בכבודו ובעצמו. איש המחתרת הצעיר התגורר ברחוב פִּישׁוֹנוֹבְסְקִי 23 באודסה, לא רחוק מגן דיוק ושהה אותה שעה בביתו. שכנו של נחום ברגר, ששם משפחתו היה שקולניק, ונציגת ועד העובדים גברת ברודסקיה שימשו עדים.
מייד החל החיפוש בדירה. כעבור זמן קצר ראש המנהל טליסמן גיחך בשביעות רצון ופרש על השולחן את הראיות שנמצאו בדירתו של ברגר: עלוני המידע של מפלגת הפועלים הציונית ושל ארגון "החלוץ", עלון מידע על אודות החקלאות בפלשתינה, דוחות והתכתבויות. נמצאו אף ספרים שהצביעו ללא צל של ספק על נטיותיו האנטי-סובייטיות של בעליהם: "פנייה לציונים" מאת פיגובסקי, "בבית הכלא הסובייטי" מאת שלמה ברוידא, "תוכנית ארפורט" מאת קרל קאוטסקי ו"המוסר התלמודי" מאת יצחק ורשבסקי. כמות גדולה של תעודות על שמות אנשים אחרים שנמצאה בבעלותו של ברגר החשידה את המבקרים הלא קרויים לא פחות. לאחר החיפוש לקחו אותו אנשי הצ'קה לבניין המוכר לכל תושבי אודסה ברחוב מרזאליאבסקי, שבו הייתה ממוקמת המחלקה המדינית החשאית של המנהל הפוליטי הממלכתי.
לא היה טעם להכחיש את השתייכותו לפלג הימני של תנועת "השומר הצעיר", החומרים הציוניים שנמצאו ברשותו של ברגר דיברו בעד עצמם. אך מה שהיה חשוב באמת הוא שהמחלקה החשאית של המנהל הפוליטי הממלכתי, אשר עסקה בפעילות מודיעינית מבצעית, ככל הנראה פעלה על בסיס מידע קודם. חברי "השומר הצעיר", ללא ספק, נמצאו בעמדת נחיתות אל מול השירותים החשאיים שהסוכנים שלהם היו פרושים בכל מקום. לעתים קרובות מדובר היה אף בפעילי "השומר הצעיר" לשעבר, בעלי מוניטין ללא רבב, שלא עמדו בהפעלת הלחץ והסחטנות של אנשי צ'קה וגויסו לשירות.
"באילו מפלגות אתה חבר?" שאל את העצור ראש המנהל טליסמן כדי למלא שאלון.
"אני חבר בארגון 'השומר הצעיר' מאז 1927."
"הפלג הימני?"
"אכן כן."
ברגר הודה אמנם בהשתייכותו לארגון הציוני אך לא ציין את מקום לידתו האמיתי אלא טען שהוא יליד העיר ניז'ין. למעשה, ברגר התפקד ל"שומר הצעיר" ולהכשרה שנתיים קודם, כבר ב-1925, כשתנועת הנוער הציונית פעלה במרץ בעיירות ברחבי המדינה. נחום סיפר על אחותו חיה, שאכן התגוררה במוסקבה, אך הוסיף לשאלון גם את "אחיו ישראל", אח שלא היה לו מעולם. לעתים הצליחו הציונים להוליך שולל את החוקרים באמצעות מסירת מידע כוזב ואף לרצות אחר כך תקופות מאסר במושבות עונשין תחת שמות בדויים.
באשר לחקירה עצמה, העצור, שנחשד בפעילות ציונית, לא שיתף פעולה והודיע לחוקר טליסמן כדלקמן: "הנני מסרב למסור מידע נוסף על אודות פעילותי בשורות התנועה 'השומר הצעיר'."
בחלוף מספר ימים, ב-17 באפריל 1931, נקרא נחום ברגר לחקירה חוזרת. הפעם החליט החוקר טליסמן לגשת לעניין מכיוון אחר: "מה תוכל לספר לנו על אברהם שוחט?" אברהם שוחט, יליד העיירה האוקראינית קוּפל, הצטרף בשנת 1930 לקבוצתו של ברגר בגדוד להכשרת מנהיגי התנועה. כעת גם אברהם שוחט הגיע לאודסה, דבר הגעתו נודע במהרה לאנשי צ'קה, ושוחט נאלץ להסתתר.
"תנסה להיזכר," טליסמן לא הרפה. "כדאי גם שתיזכר במסייע שלך מוטי שוסטר." מוטל שוסטר היה כינויו של בוזיה טפלבוים בתנועה, גם על עקבותיו עלו עובדי המנהל הפוליטי הממלכתי. אך העצור המשיך לשתוק: "אני מסרב למסור עדויות כלשהן. את מוטי שוסטר, כמו גם את אברהם שוחט, אינני מכיר כלל וכלל." גם לגבי שמות נוספים שהוקראו באוזניו ענה נחום ברגר באותו אופן: "אני שומע אותם לראשונה בחיי." ברגר הודה אך ורק בהיכרותו עם יוסף פולנסקי וריבה שקולניק, קרובי משפחתו של שכנו אפרים שקולניק.
עניין התעודות על שמות זרים שנמצאו ברשותו של ברגר לא היה לטובתו. בעת החיפוש התגלו אצלו פנקס חוגר על שם נחמן קפצן ותעודות לידה על שם שרה פולנר ומשה גרבר. לדברי העצור כל האנשים האלה היו חבריו שעזבו לפלשתינה. "הם השאירו אצלי את המסמכים לפני שנסעו," טען נחום, אך שמות האנשים הללו לא עלו ברשימות המפליגים מנמל אודסה באפריל 1931. גם סיפור הכיסוי בנוגע מסמך על שם משפחת בינשטוק, שנמצא בדירתו של ברגר, לא היה משכנע כהוא זה: לטענתו, הוא מצא את האישור בחדר האוכל החדש בשכונת בְּלִיזְ'נִי מֵלְּנִצִּי. החוקר המנוסה טליסמן ראה לא מעט מסמכים מזויפים במהלך שירותו. לעתים קרובות השתמשו בהם חברי "השומר הצעיר" בפעילותם המחתרתית.
"הספרות הציונית שנמצאה ברשותי שייכת לי. ועל השאלה היכן השגתי אותה אני מסרב לענות." את הימצאותם של ספרים בדירתו הצליח האיש הצעיר להצדיק, גם אם בקושי, ואילו עלוני המידע של הארגונים הציוניים הצביעו באופן חד משמעי על כך שהוא עוסק בהפצה של חומרים מסוג זה. הגיליון האחרון של הוצאת מפלגת הפועלים הציונית תוארך למארס 1931, דהיינו ראה אור זמן קצר לפני מעצרו של ברגר.
ב-7 ביולי 1931 נשלח נחום ברגר, שהוחזק בבית המעצר המרכזי של אודסה, לבדיקה רפואית מיוחדת. הרופא הראשי יודלביץ' והמתמחים בורשבסקי ושטיבלמן אבחנו אצל העצור אנמיה ודלקת בקרום הריאה, שהיא, לעתים קרובות, סימן מקדים לשחפת. עם זאת, החליטו הרופאים שהעציר כשיר לעמוד בגירוש אדמיניסטרטיבי. השלטון הסובייטי הגלה לקצה העולם גם זקנים מופלגים, שלא לדבר על איש צעיר בן 21.
באוגוסט 1931 פירט החוקר טליסמן בצו שנשלח לפרקליט המחוז את המידע שנאסף על אודות הנחקר במחלקה המבצעית של המנהל הפוליטי הממלכתי. צוות החוקרים גיע למסקנה שהאיש נשלח ממוסקבה לאודסה לצורך שיקום תא הפלג הימני של תנועת "השומר הצעיר", אשר חוסל בידי הרשויות בהצלחה קודם לכן. דווח כי נחום ברגר מצא לו משרה של פועל במפעל ויחד עם "הפעיל המקומי" בוזיה טפלבוים הקים מחדש את תא התנועה ואף גייס שוב לשורותיו את חברי הארגון הוותיקים.
כאשר עזב טפלבוים למוסקבה, ונעצר שם תוך זמן קצר, נחום ברגר, למעשה, נעמד בראש הפלג הימני של "השומר הצעיר" בעיר אודסה. הוא גיבש את הקבוצה המקומית וארגן עבור החברים שיעורים, שבמסגרתם נלמדה ספרות מקצועית והוסבר על אופן הפעולה של הארגון.
"אם נחבר יחד [את המידע מודיעיני – המילה נמחקה מספר פעמים לאורך הטקסט] ואת חומרי החקירה, נקבל תמונה ברורה: ברגר הוא פעיל אקטיבי של ארגון מתנגדי המהפכה, שאין בכוונתו להניח את נשקו אל מול השלטון הסובייטי, גם כאשר הוא נתפס על חם," מסכם טליסמן את דבריו וטוען שדבר הפצתה של תעמולה אנטי-סובייטית, כמפורט בסעיף 54-10 בחוק העונשין של הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוקראינית, הוכח במלואו.
בתחילת שנות השלושים נהגו אנשי צ'קה להפעיל נגד הפעילים הציוניים את ההחלטה הבלתי חוקית בעליל של הוועד הפועל המרכזי של ברית המועצות מ-28 במארס 1924 המאפשרת לדון אזרחים לגירוש ללא משפט.
לבסוף הגיע תיק החקירה של נחום ברגר לבדיקה באספה המיוחדת בלשכת המנהל הפוליטי הממלכתי של הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוקראינית. ב-28 בספטמבר 1931 קבעה האספה: "לשחרר את נחום ברגר ממעצר ולאסור עליו להתיישב בשטחה של אוקראינה, במחוז מוסקבה ולנינגרד, בחבל צפון קווקז ובאזורי סְפָר למשך שלוש שנים." ב-3 בנובמבר 1931 בלשכת המנהל הפוליטי הממלכתי של ברית המועצות במוסקבה, חודדה ההחלטה ונקבע: לגרשו לקזחסטן.
נחום ברגר הוגלה לעיר שימקנט. הסיכויים למצוא עבודה בעיר הקטנה שהוצפה במגורשים פוליטיים שאפו לאפס ונחום ברגר נאלץ לרכוש לו מקצוע חדש של מנהל חשבונות. זאת הייתה המשרה הפנויה היחידה במשרדים של מפעל דגנים.
בקזחסטן הכיר נחום את אשתו לעתיד מלכה אסריג. מלכה באה מהעיר קופל. יחד עם אחיה שלמה, בדומה לנחום, הייתה חברה בפלג הימני של "השומר הצעיר". ב-1926 נשלחה מלכה למשימה במוסקבה. חוקרי המנהל הפוליטי הממלכתי חשפו אותה, היא נעצרה וגורשה לשימקנט.
בשימקנט חלתה מלכה בטיפוס הבטן, ולולא טיפולו המסור של בעלה לעתיד ספק אם הייתה שורדת את המחלה. נחום ברגר השיג בדרך לא דרך עופות טריים, שהיו למצרך נדיר, ומדי יום בישל לידידתו מרק צח, אשר עזר לה לקום שוב על הרגליים. בחלוף הסכנה ניצת בין השניים רגש עז ועמוק, שאותו הם לא יכלו ואף לא רצו להסתיר. במהרה נחום ומלכה התחתנו.
בתום תקופת הגירוש נסע הזוג הצעיר לעיר מוֹז'איסְק שבמחוז סְמוֹלֶנְסְק. המורשעים הפוליטיים לא הורשו להתיישב בעיר הבירה ומוז'איסק הפכה למין מרכז שלתוכו נהרו מתנגדי השלון הסובייטי בתום תקופת ההגליה. ב-1935 במוז'איסק נולד לזוג בן ונקרא תאודור על שמו של מנהיג התנועה הציונית בנימין זאב תאודור הרצל. בדירה השכורה לא היו רהיטים והמזוודה של נחום ברגר שימשה עריסה לבנו.
נחום ברגר ומלכה אסריג לא רק חידשו את הקשר עם חבריהם לתנועת "השומר הצעיר" אלא גם שיתפו פעולה עם "הגדוד" – מרכז התנועה שהצליח לשרוד. אך בשל הקשרים עם הפעילים הציוניים והסיוע לנוסעים לארץ ישראל, הם שוב משכו את תשומת לבם של השירותים המיוחדים.
כעבור זמן קצר החליט הזוג הציוני להרחיק עוד מעיר הבירה. הם עברו לעיר קוּרְסְק שבה התגוררה קבוצה גדולה של חברי "השומר הצעיר", וביניהם הילל קפלינסקי וחברו הקרוב מנדל ביילין, פעילי הגדוד לשעבר, וכן הספורטאי יוצא העיר באקו נֵמָה סְטוֹק, ציוני שנטה לתנועה המֶנְשֶבִיקית ושנא את הבולשביקים שנאה יוקדת. עוד התגוררו בעיר פעיל מרכזי של מפלגת "צעירי ציון" שבתאי וולודרסקי וחבר מפלגתו פימה שריפטלינג-חודי.
ב-1936 הגישו נחום ברגר ובת זוגו בקשת יציאה לפלשתינה. לא קל היה לפצח את הביורוקרטיה הסובייטית ובכל זאת, גלגלי השיניים של מכונת השלטון החלו לנוע, אף כי לאט. לבסוף, כל מה שנותר הוא לקבל את חתימתה האישית של יקטרינה פשקובה, אשתו הראשונה של הסופר מקסים גורקי, אשר סייעה לפעילים הציוניים המורשעים דרך ארגוני הצלב האדום הפוליטי.
חשוב היה להקדים את היציאה מגבולות ברית המועצות, שכן החל מ-1936 שוב פתחו אנשי צ'קה בציד אחר הציונים. בניסיון להימנע ממעצר הגיעה לביתם של נחום ומלכה בקורסק ידידתם הוותיקה, פעילת "השומר הצעיר" טובה רוּבְּמָן-פרלשטיין. בעלת הדירה, שבה התגורר נחום עם אשתו ובנם, השכירה לצעירה שנמלטה כוך במטבחון והיא נרשמה כתושבת במועצת העיר.
בינתיים נודע לנחום ברגר ומלכה אסריג על ידידים אשר באורח פלא קיבלו אישורי יציאה מברית המועצות. על אף שנחום ומלכה לא קיבלו את האישור המיוחל, הוחלט לארגן לכבוד החברים העוזבים לארץ ישראל מסיבת פרידה. הערב המרגש נערך בפברואר 1937 בדירתם השכורה. טובה, חברתם, נעצרה עוד קודם, כמו גם חברים רבים נוספים, אך החבר'ה הציונים לא יכלו להימנע מדיון על הנושאים האסורים. כבר למחרת המפגש, מוקדם בבוקר, נקשו על דלתם של בני משפחת ברגר עובדי קומיסריון הפנים העממי של ברית המועצות, הנקו"ד.
כל משתתפי הערב נעצרו ונידונו לתקופות מאסר. נחום ברגר הואשם בסעיף "תעמולה אנטי-סובייטית", שבו הואשם גם בפעם הקודמת, וקיבל עשר שנים במחנות עבודה. במשך כארבע שנים עבד נחום במכרות הזהב באוֹרוֹטוּקָאן שבמחוז מגדן. עם פלישתו של צבא גרמניה לברית המועצות כינסו השלטונות את האסירים הפליליים והאסירים הפוליטיים ממושבות העונשין מכל אזור קולימה ושלחו אותם לעבוד במכרות הזהב במחנה "ג'אלגאלה".
היה זה מכרה ותיק ודל והאסירים לא עמדו בתקנים היומיים. אי-העמידה בתקן גררה קיצוץ במנת הלחם היומית – במקום 800 גרם קיבלו האסירים שלא סיפקו את התפוקה הנדרשת 400-300 גרם לחם בלבד. האסירים הפוליטיים מצאו עצמם במצב קשה במיוחד, שכן בנוסף לפיקוח הנוקשה של הסוהרים הם התנהלו תחת עינם הפקוחה תמיד של העבריינים, ולעתים קרובות נאלצו "לחלוק" עמם את מנת הלחם הדלה.
ידידו הוותיק של ברגר יוזיק פוזננסקי מת כתוצאה מתנאי העבודה הקשים ומרעב. חבר נוסף, נמה סטוק, הצליח למצוא עבודה במרפאת המחנה, אך בשל האירוניה האכזרית של הגורל לקה בלוקמיה. נחום ברגר ניצל בזכות מקצוע הסנדלר שרכש בנעוריו – הוא הועבר מן המכרות לעבודה בסנדלריה.
לאחר המעצר ב-1937 אשתו של נחום, מלכה, מצאה עצמה בעיר מגדן. מכיוון שבנם תאודור היה מבוגר מגיל שנה, הוא נשלח לבית יתומים ייעודי, ואילו מלכה עצמה הובלה למושבת טוֹלוֹן במרחק מאה קילומטרים ממגדן.
למרבה המזל בית היתומים נמצא באותו יישוב טולון, אך למרבה הצער נאסר על מלכה להתראות עם בנה. אחות בית היתומים, שנכמרו רחמיה על האם הצעירה, הרשתה למלכה לנקות את מבנה בית היתומים בערבים. כמעט מדי יום ביקרה האסירה את בנה. גם היא נעזרה במקצוע הצבעית שרכשה לה ב"גדוד". בימי הקיץ עזבו הילדים למחנות הפיונרים ומדי פעם עלה בידה של מלכה להשאיר את תאודור בבית היתומים. מלכה עמלה בשיפוץ המבנה ופינקה את הילד בכוס חלב ובממתקים שהצליחה לקנות בכספי הפרמיה ששולמה לה על עבודה מסורה.
נחום ברגר שוחרר ב-1947. אשתו ובנו התגוררו אז במרחק עשרה קילומטרים ממגדן. האם והילד עברו למקום חדש שנה קודם לכן מהיישוב טולון, שם היה בית ספר יסודי בלבד. מלכה עמלה במפעל מבוקר עד לילה.
נחום הזדעזע למראה תנאי המחיה הקשים של אשתו ובנו והצליח לקבל עבור המשפחה חדר. החדר נמצא בפרברי העיר מגדן, בצריפי המרפאה הישנים שהוסבו למעונות עובדים. במהרה החל נחום לעבוד בתור סוכן ביטוח. הוא הצליח בהחלט בעבודה החדשה וחיי המשפחה השתפרו פלאים.
אך תקופת הנחת היחסית לא ארכה זמן ממושך. באביב 1949 נקרא נחום ברגר לסניף המשרד הסובייטי לביטחון המדינה, שם "הוצע" לו להפוך למלשין. הודות לשם הטוב, שלו זכה נחום ברגר בקרב האסירים הפוליטיים, הוא היה לנכס אמיתי בעיני השלטונות. אך הציוני המושבע סרב מכול וכול לשתף פעולה עם המשטר.
במהרה שוב החלו מעצרים של אסירים פוליטיים משוחררים. נחום ברגר ומלכה אסריג היו בין הראשונים ביישוב להיעצר בשנית. שלישיית הפקידים של המשרד הסובייטי לביטחון המדינה, שכיהנה בתור בית דין כנהוג באותם ימים, לא טרחה לחפש אחר חומרים לפתיחת תיק חקירה חדש ודנה את הזוג לגירוש על בסיס האשמות קודמות.
בני הזוג ברגר, יחד עם בנם, מצאו עצמם בכפר היָקוּטִי אוּסְט-נֶרָהּ שעל גדות נהר אִינְדִּיגִירְקָה. שם עמד מחנה הכפייה של איגוד הבנייה והפיתוח "דָּלְסְטְרוֹי". המגורשים סללו את כביש מגדן ועבדו במכרות זהב. באוסט-נרה עבד נחום ברגר בתפקיד מנהל חשבונות במשק היערנות המקומי והמשפחה התגוררה בבקתת עץ ישנה בקצה היישוב. המבנה הרעוע הוסק באמצעות תנור מתכת מסוג "בורז'ויקה" ועל המחסור במזון פיצה הלול שגידל אבי המשפחה במבואת הבקתה.
הכפור ביקוטיה היה עז, אך יותר מתנאי מזג האוויר הקשים העיבה על מצב רוחם של "אויבי העם" העובדה שהם נאלצו להתגורר בשכנות עם סוהריהם. קבוצה אחת של תושבי אוסט-נרה התייצבה אחת לחודש במשרדי הממשל, שם ישבו תחת דיוקנו של סטלין שכניהם, שהשתייכו לקבוצת התושבים השנייה.
במשך זמן ארוך סרבו לקבל את תאודור ברגר לשורות תנועת הקומסומול. בבית הספר הוא לא נידב מידע על משפחתו, לא ביקר בבתי בני כיתתו והתקשה לרכוש לו חברים.
בהגליה ביקוטיה נחום ברגר לא רק הפגין עוז רוח אלא ביצע מעשי גבורה של ממש במצבי חירום. ב-1951 הייתה ביישוב הצפה גדולה. ערוץ הנהר אִינְדִּיגִירְקָה לא היה רחב במקומות הללו אך בעונת השיטפונות עלה הנהר על גדותיו וכיסה את כל שטח המישור שהשתרע מהר להר. נחום ברגר זיהה את הסכנה המתקרבת, זינק על סירת המנוע ומיהר לחלץ את התושבים מהאזורים המוצפים ולפנותם ליבשה. כשהצליח סופסוף להגיע לביתו שלו, ראה את מלכה ותאודור עומדים על גג הבקתה. נחום פינה את בנו ואשתו לבניין בית הספר, אשר עמד על גבעה, והמשיך במלאכתו להצלת הנפשות. המים הוסיפו לעלות וכעבור זמן לא רב ראה נחום את בתי הכפר צפים בתוך מי הנהר. הוא מצא שוב את מלכה ותאודור והעביר אותם לאזור הקרוב להרים. הניצולים המתינו במשך מספר ימים בהרים לשוך הסערה ולרדת המים.
ב-1962 נסע הבן תאודור להמשיך את לימודיו בעיר גורקי. קודם לכן, ב-1954, תקופת שלטונו של ניקיטה חרושצ'וב, זכו נחום ומלכה, יחד עם אסירים פוליטיים נוספים, לחנינה ונסעו לחפש קרובי משפחה בסלאוויטא שבמערב אוקראינה. משלא מצאו אף בן משפחה ששרד ניצבו בני הזוג בפני השאלה: לאן להמשיך מכאן, הרי בהיותם אסירים פוליטיים משוחררים הוטלו עליהם הגבלות בבחירת מקום מגורים. יד המקרה זימנה להם פתרון. באוסט-נרה הצילו מלכה ונחום בחור גרוזיני שנידון כמוהם לגירוש. הזוג טיפל בו במסירות והחזיר אותו לחיים, פשוטו כמשמעו. הוא חזר למולדתו וכששמע שהמושיעים שלו מחפשים מקום מפלט, הציע מכל הלב להצטרף אליו בעיר תֵּלַאווִי. ובכן, בני הזוג ברגר נסעו לגרוזיה.
בתלאווי מצא נחום ברגר משרת מנהל חשבונות במכון הפדגוגי ולמד לא רע את השפה הגרוזינית. ב-1967 החליטו נחום ומלכה לעבור לעיר חמלניצקי, שם התגורר בנם עם אשתו וילדיו. נחום ומלכה שמחו שמעתה יוכלו לראות את הילדים והנכדים לעתים קרובות.
אך אף לא לרגע לא זנח נחום ברגר את חלומו לעלות למדינת היהודים. כשנפרץ הסדק במסך הברזל, ב-1990, עלו נחום ברגר, הבן והנכדים לישראל. אשתו המסורה לא זכתה להגיע לרגע המיוחל – מלכה אסריג נפטרה בעקבות ניתוח כליות ב-1982.
בישראל שמח נחום עד מאוד לפגוש את חברתו הוותיקה למאבק טובה רובמן-פרלשטיין, אשר סייעה לו בצעדיו הראשונים בארץ האבות. היא אף כתבה עבורו המלצה שבעקבותיה הוכר כאסיר ציון.
על אף גילו המתקדם ובריאותו, שלא הייתה איתנה, לא שכח נחום ברגר את שבועת חבר "השומר הצעיר" – נחום המשיך לעבוד בישראל במטרה לתרום למאמץ הקמתה ופיתוחה, כל עוד עמדו לו כוחותיו. בשנים האחרונות לחייו התגורר קרוב למשפחתו בבית שמש.
אסיר ציון נחום ברגר החזיר את נשמתו לבורא ב-11 באוגוסט 1997, בערב תשעה באב, יום תענית על חורבן בית המקדש. בחייו, רצופים הקשיים והניסיונות, הוכיח נחום ברגר את צדקת הנבואה: "וּבָנוּ חָרְבוֹת עוֹלָם, שֹׁמְמוֹת רִאשֹׁנִים יְקוֹמֵמוּ; וְחִדְּשׁוּ עָרֵי חֹרֶב, שֹׁמְמוֹת דּוֹר וָדוֹר", נבואה אשר הייתה נר לרגליו.