ב-19 לספטמבר 1941 ברייך גרמני נכנס לתוקף החוק שחייב את יהודי גרמניה לשאת מגן דויד צהוב על בגדיהם. שלטון הנאצים שכבר השתגע לגמרי, אף לא ניסה להסתיר את תוכניותיו הצאות דם והחזיר את הסדר הביניימי בשטחיו.

עוד 8 שנים לפני זה חיילי סער של מפלגת הפועלים הגרמנית הלאומית-סוציאליסטית (NSDAP) החלו לצרף את מגן דוד אל רכוש יהודים. היא קראה להחרמת עסקים יהודיים ("Judenboykott") ובידוד היהודים מן שאר האוכלוסיה. יהודים רבים שחבשו על עצמם "גרמניים בני דת משה", לא האמינו שמדינת מולדתם יכולה לבגוד באזרחים משלה. מתוך תגובה לשרירות ה-"חומים", האנשים נאיבית ניסו להוציא את האמת מן המשטרה ושלטונות.

רוברט ולטש, עורך העיתון Jüdische Rundschau ("סקר יהודי"), הציע אסטרטגיה אחרת ליהודי גרמניה ופרסם את המאמר תחת השם "שאוהו בגאון את הטלאי הצהוב" ב-4 לאפריל 1933. כותרת המאמר המפורסם בדף הראשון הייתה לא רק מלהיבה מאוד, אלא גם די אמיצה ונועזת.

כאשר ברחובות ראשיות של ברלין בכל מקום נתלו הכרזות הוולגריות והאנטישמיות: "Kauft nicht bei Juden!" – "אל תקנו מיהודים!", ובקיוסקים היה מונח בגלוי העיתון "Der Angriff" ("ההתקפה"(, הגיליון הטרי של "Jüdische Rundschau" היה מעשה תצוגת נגד.

במאמר העורך הראשי ולטש קרא את אחיו האזרחים להתייחס למה שמתרחש אחרת ולעבור על טעויותיהם. בשנים הללו יהודים רצו להיות גרמניים יותר מגרמניים עצמם. "למרות המרירות שאנו חייבים להרגיש באופן מלא כאשר קוראים כרוזים של נאציונל-סוציאליזם... ישנו הרגע אחד בעדו אנו יכולים להודות לוועדת החרם, - כתב ולטש על הכנת בני שבטו להחליף את הדת והעדה שלהם בכל רגע. – "זה כבר אינו היתרון. יהודי זוהה כיהודי".

בלא יודעין, הנאצים הצביעו ליהודים אל הזהות ועניינים הלאומיים משלהם. כמו צרפתי שמעולם לא התבייש בדגל שלו, או פולני – בסמל לאומי, נשר לבן, גם יהודי לא היה אמור להתבייש בסמל העתיק שלו. כך חשב רוברט ולטש שהציע לחשוב מחדש את משמעות פעולתם של הנאצים באופן קיצוני: "נקבל טלאי צהוב זה, אך נחשוב אותו כאות כבודנו!".

כבר מזמם מגן דויד היה סמל התנועה הציונית. לחלופין התאמה עצמית אל "גרמניה החדשה", רוברט ולטש יעץ ליהודים לעזוב לפלשתינה ולבנות את המדיניות משלהם בה. ולטש הציע למצוא תשובה לשאלה היהודית דווקא בציון. הוא סיכם במאמרו הידוע: "בימינו הייתי רוצה להציע כדי שהמסמך העומד ליד ערס הציונות, "מדינת היהודים" של תאודור הרצל יתפשט במאות אלפי עותקים בין היהודים והגויים".

העורך האמיץ של " Jüdische Rundschau" נולד ב-20 ליוני בשנת 1891 בפראג. אביו, עורך הדין תאודור ולשט, השתתף בתנועה היהודית הלאומית פעילית ובגבול המאות מילא תפקיד מנהל כללי באגודה המרכזית לפתירת העניינים יהודיים שהוקם בפראג בשנת 1885. אימו, פרידה בֵּם, גם הייתה האישיות המכובדת בין הציוניים של בירת צ'כיה. בן הדוד של רוברט, פליקס ולטש, התחבר עם הסופרים פרנץ קפקא ומקס ברוד. אחותו, אליזבת, הייתה נשואה לזיגמונד קצנלסון, יליד פולין, בעל בית הדפוס "יידישער פערלאג" שפרסם תרגומי הספרות מעברית ויידיש לגרמנית.

בשנת 1910, לאחר סיום הלימודיו בגימנסיה הגרמנית שמוקם בארמון קינסקי היפה במיוחד בפראג, הבחור התקבל לאוניברסיטה על שם קרל פרדיננד. באוניברסיטה הוא למד משפטין והקדיש את כל הזמן החופשי שלו לעבודה ציבורית. לאחר הצטרופותו אל אגודת הסטודנטים הציונית "בר כוכבא" (בזמן ההוא זו הייתה מרכז ההיגוי של פעילות ציונית בבירת צ'כיה) ולטש היה ליושב ראש שלה אחרי זמן קצר. בנוסף, הודות לתשוקתו לעיתונאות, משנת 1910 עד 1914 הוא פרסם את מאמריו פעילית בעיתונים ציונים בגרמנים כגון שבועון פראג "זעלבסטבר" ("הגנה עצמית") וגם "די וועלט" ("העולם").

בנעוריו ולטש תדיר נפגש עם חברי בן הדוד של פליקס הוגו ברגמן, פרנץ קפקא ואלברט איינשטיין ודן איתם בייתכנות תחיית המדינה היהודית. לנציגי השכבות האמידות של אוסטרו-הונגריה התעניינות בציונות לעיתים קרובות הייתה רק שעשוע זמני, אך לא בשביל רוברט וחבריו. במהלך המלחמת העולם הראשונה ולטש שירת כקצין בצבא האוסטרו-הונגרי, אבל אף בהיותו בחזית הוא המשיך לכתוב לעיתונות הדוברת גרמנית הציונית.

לאחר המלחמה הוותיק הצעיר לא שב למשפטנות. הוא הפך לאזרח הרפובליקה הצ'כוסלובקית הצעירה והשתכנע לחלוטין בסיכוי תחיית המדינה היהודית. בהתרכזותו בעיתונאות, הוא הוזמן בקרוב ע''י מנהיגים ציוניים של גרמניה לברלין. בבירת גרמניה הציעו לו לעמוד בראש של שבועות הפדרציה הציונית של גרמניה " Jüdische Rundschau".

תחת ניהולו של רוברט ולטש העיתון הפך לאחת המהדורות היהודיות הנקראות ביותר במדינה.Jüdische" Rundschau" לא רק פרסם את דוחות על פעילות הארגון הציוני הגרמנית, אלא גם סיקר את המצב הנוכחי בכל העולם היהודי. רוברט וולטש ניסה כדי שהעיתון ימצא את הקורא שלו בתוך המסה הכוללת של היהודים דוברים גרמנית המתייחסים לציונות בקרירות בתקופה הבין מלחמות העולם. לדוגמה, כאשר פרנץ רוזנצוויג שמעולם לא היה ציוני, נפטר, התמונה שלו הופיע בעמוד הראשון של העיתון. פרנץ רוזנצוויג קרא לעצמו "לא ציוני" בגלוי, אך הוא היה פילוסוף ויהודי גדול וזה היה חשוב ביותר לעורך העיתון הציוני. כאשר " Jüdische Rundschau" קידם את אג'נדה הפלשתינית, הוא לא היה "העלון הקרבי" התיפוסי של הארגון הציוני מכיוון שסמך על הפובליציסטיקה האכותית וביקורת ספרות מובחרת.

אמנם הדבר החשוב שהבליט את "Jüdische Rundschau" בתוך המסה הוצאות ציוניות באירופה, נגע במעמד המערכת בשאלה על הדו-קיום יהודים וערבים.

בתחילת שנות ה-1920 רוברט ולטש יחד עם שמואל הוגו ברגמן והנס קון שהיו חבריו הטובים מן אגודת בר-כוכבא, וגם מרטין בובר החלו לעמוד על התפיסה הדו-לאומית של עתיד פלשתינה. תוכנית זו קראה להקמת החבר המשותף של יהודים וערבים בפלשתינה בתקופת המנדט.

אל קבוצת האינטלקטואלים שקראה לעצמה "ברית שלום", עוד הצטרפו כלכלן וסוציולוג ארתור רופין, חוקר הדתות גרשם שולם, הוגת דעות עליית הנוער הנרייטה סולד ומיקרוביולוג ידוע ישראל יעקב קליגלר. אלברט איינשטיין ויהודה ליאון מגנס, רקטור ראשון באוניברסיטה העברית בירושלים, הביעו תמיכה לחוג שלהם.

בראיונות שלו ולטש טען כי לרוב המייצרים אין מושג על מה שמתרחש בארץ ישראל. הוא הניח כי גרסת הציונות שלהם הייתה גלותית, רומנטית ובנויה על הסיפרים הדתיים שלא עמדו לצרכים מודרניים.

לאחר שקיעת האימפריות הרוסית ואוסטרו-הונגרית וניצחון לאומיות מקומיות (פולנית, צ'כית, ליטאית ורבים נוספים) הנסיון שלהם אומץ ע''י הלאומיות הערבית הנוצרת. זה היה ברור במיוחד לאחר פוגרומים על יהודים בארץ ישראל במאי 1921.

ב-"הצהרת בלפור" נאמר כי הבריטניה הגדולה לא יכלה להפר זכויות דתיות ואזרכיות של העדות הלא יהודיות שקיימו בפלשתינה, נוצרים ומוסלמים מקומיים התאוננו בקול רם יותר על התיישבות יהודית גודלת, וולטש עם חבריו קרא למצוא מכנה משוטף עם האוכלוסיה הערבית.

רעיון זה היה לא רק פופולרי בין תנועות המיינסטרים הציוניות של הכיוון הימין כמו כן השמאלי, אלא גם התמודד עם הדיפה משוגעת.
כאשר במרץ 1930 בין הקירות של האוניברסיטה העברית בירושלים החל החרם של הלוחם הידוע על הדו-קיום שלומי עם ערבים – ד''ר יהודה ליאון מגנס – רוברט ולטש הציג עם מאמר צורב. בו עורך " Jüdische Rundschau" כתב כי הפעולות הללו מכוונות כנגד פרופסורים יהודיים שומשו ע''י סטודנטים בגרמניה פעילית, אך בארץ ישראל הדבר כזה היה לא הולם. בהגנה על חבריו, מגנס, רוברט ולטש גינה את הניסיונות כלשהם לחקות את הפעילות של לאומניים באירופה המרכזית פומבית.

בגלל השקפת העולם שלו ולטש לעיתים קרובות התמודד עם ניסיונות להפילו מתפקיד עורך " Jüdische Rundschau". בכל זאת הוא מילא את תפקידו עד שנת 1938 ומעולם לא חרג מעקרונותיו ומעמדו הפוליטי. החבר שלו, חיים ויצמן, נשיא הפדרציה הציונית מילא חלקו ב-"אריכות ימיו" של ולשט, כמו כן מספר הנציגים אחרים של ציונים גרמניים שהגנו עליו מן הנחשול ביקורת אין סופי.

באפריל 1933 מערכת " Jüdische Rundschau" התמודדה על מהפכה אמיתית. לאחר פרסום המאמר הידוע של ולטש כל מהדורות הגיליון זה נמכרו כהרף עין. בטי פרנקנשטיין שעסקה בשאלות הניהול במערכת למשך שנים רבות, נזכרה כי הצוות הופתע נוראית מן הביקוש הגובר לעיתון שההוצאה לא הייתה מסוגלת להשביע.

ראשית תגובת האנשים שקראו לעצמם יהודים מוטמעים זעזעה את המערכת. קודם האנשים הללו הרגישו להיות משולבים לגמרי לחברה גרמנית ולא התעניינו בציונות. רוברט ולטש קיבל מהיהודים האלה אלפי מכתבים: קצינים, רבנים, פרופסורים, פעילי נציגות יהודים גרמניים בחסות הרייך. בקרוב אל ארץ ישראל זרם פלג עולים שהלך וגדל ככל שנאצים החמירו מצב היהודים באירופה.

רוברט ולטש הבין כי למערכת לא היה סיכוי לשרוד במקרה הניגוד הישר לשלטון. מבחינת הנאצים היה קביל להרשות לעיתון שמגייס יהודים לעלות מגרמניה, להמשיך את פעילותו, אך רק תחת שליטה חמורה. חיי העיתונאיים היהודיים תלו ברצון גסטפו, לכן הם הוכרחו לברור בחומר לעיתון בזהירות רבה. אבל לפעמים זה לא עבד.

פעם ולטש לא סבל את נאום יוזף גבלס, שר לתעמולה, וכתב מאמר תחת השם "היהודי גם בן אדם". הכנת המהדורה הבאה של " Jüdische Rundschau" להדפסה נעצרה מייד. עבודת המערכת שיקמה רק אחרי משא ומתן לשבועיים של ולטש עם נאצים. אמנם למען זה הוא נאלץ כמה פעמים להקשיב לאיומים והזהרות תחת דיוקן של פיורר שהעיתון היהודי לא צריך להתערב לענייני גרמניים. צנזורה לא הרשתה לכתוב לא רק על גרמניה. " Jüdische Rundschau" הוכרחה להיזהר אף כאשר תיארו בה השפעת המלחמה בחבש על המצב הכלכלי בפלשתינה. בנוסף היה אסור למתוח בקורת על ה-"דוּצֶ'ה" האיטלקי, מוסוליני, החבר הגדול של העם הגרמני.
בסופו של דבר בשנת 1936 התקיים האירוע הצפוי כבר מזמן: אסרו להפיץ עיתונות יהודית דרך קיוסקים. עד 1936 כל יום שלישי ושישי קיוסקים קורפירסטנדאם, השדרה הראשית של ברלין, היו מכוסים במהדורות " Jüdische Rundschau" מלמעלה עד למטה. את העיתון קנו גם אלפי לא יהודיים. בשביל העורך הראשי היה סוד גדול כבר מזמן למה הנאצים סבלו עיתונות יהודית במדינה זמן ארוך כל כך. בסוף קיץ 1936 משרד הרייך לתעמולה ולהשכלת העם כאילו התעורר וזימן את ולטש אליו. העורך הראשים לא התכוון לוותר והחל להתווכח עם שרים גרמניים בפנות לחקיקה גרמנית. אך כצפוי הוא לא הצליח להגן על מעמדו.

הפצת " Jüdische Rundschau" דרך נקודות מסחר עצרה, אך אף לאחר זה נשארו כ-200 יהודים שבאו לקנות העיתון אל המערכת או בקניית העיתון "מתחת לשולחן" וכך סיכנו את חייהם. אולם היה מותר לקבל את העיתון בדואר במנוי.

חוץ מעיתונאות רוברט ולטש עסק בתמיכת חברי קהילה יהודית שעדיין נשארו במדינה. לאחר שנאצים אסרו על ילדים יהודים ללמוד עם גרמנים באותן גימנסיות, רוברט ולטש החל תדיר לבקר בבתי ספר יהודיים שנוצרו בחיפזון. הוא סיפר למתבגרים על ארץ ישראל והרצה על נושאות שונים.

לאחר "ליל הבדולח", מספר פוגרומי נערך בכל גרמניה ב-9-10 לנובמבר 1938, לחץ על היהודים רק גדל. " Jüdische Rundschau" נסגר, ולטש עלה לארץ-ישראל שבה כבר הייתה אימו. משה שרתוק, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, קיבל את העורך לשעבר בכבוד רב, התקיימה מסיבת עיתונאים מיוחדת.

כמעט מייד אחרי הגעתו יחד עם החתן שלו, רוברט ולטש ניסה להחזיר את העיתון לחיים תחת שם חדש "Jüdische Welt-Rundschau" ("הסקר היהודי העולמי"). המהדורה הראשונה של השבועון הזה החלה להימכר בירושלים ב-7 למרץ 1939.