הירש ציבולסקי
1898– 1993
מכונת העונשין שבנה סטלין לא נדמה מייד עם מות יוצרה והרדיפות ההמוניות המשיכו. אחד הברגים שלה, המשרד לביטחון הלאומי של אוקראינה הסובייטית, הרים כוסית לעילוי נשמתו של המנהיג, שהלך לעולמו בטרם עת, והידק את פיקוחו על אוכלוסיית הרפובליקה. בין היתר הקפידו אנשי צ'קה לעקוב אחר "המחתרת היהודית הבורגנית", שלמעשה הומצאה על-ידם כדי להציגה למנהלים הבכירים.
זה היה נכון בהחלט עבור המחלקה השנייה של המשרד לביטחון הלאומי במחוז ויניצה, שממנו נשלחה ב-13 במארס 1953 לקייב רשימת תיקי חקירה שמנתה 16 דפים. בכל אחד מהדפים הללו הופיעו שמות פרטיים ושמות משפחה של יהודים, תקציר החקירה והכי חשוב – תאריך משוער למעצרו המתוכנן של החשוד.
לתושב העיר מוהיליב-פודילסקי הירש ציבולסקי הקדישו אנשי צ'קה שורה שלמה ובה ציון תיק מבצעי מספר 1148. ציבולסקי נחשד בפעילות מחתרתית נגד המדינה הסובייטית, על כך דיווחו לשירותים המיוחדים ללא לאות הסוכנים המגויסים.
להירש ציבולסקי הייתה היכרות ארוכה עם פקידי המשרד לביטחון הלאומי. לעיר מוהיליב-פודילסקי, שעל גבול אוקראינה ומולדובה, הוא חזר באוגוסט 1949 בתום שהות ארוכת שנים בגולאגים שאותן ריצה בגין פעילות אנטי-סובייטית. פשעו האמיתי היה סיוע לאחיו היהודים ודבקות באמונתו הדתית.
הירש ציבולסקי נולד ב-20 בדצמבר 1898 בעיר מוהיליב-פודילסקי. אביו, ישראל יהודה ציבולסקי, שמר באדיקות על מצוות התורה ועסק במסחר זעיר. גם הירש גדל על ברכי היהדות וקיבל חינוך יהודי מסורתי. בצעירותו עבד זמן מה בחיבוץ ואחר כך, עד שנת 1922, עסק גם הוא במסחר זעיר – הוא החזיק גלנטריה צנועה בעיר.
בשנות מלחמת האזרחים עמדה משפחת ציבולסקי לא אחת מול סכנת חיים ממשית. באחד הפוגרומים האב נפצע קשה והירש נמלט מהמקום וניצל בנס.
בשנים שקדמו למלחמה התגורר הירש במוהיליב-פודילסקי עם אשתו מילקה ושתי הבנותיהם – טובה הבכורה וחייקה הקטנה. אחותו נחמה עזבה לניו יורק לפני כמה שנים, אחיו שלמה שעבד בעיר בתור רואה חשבון נפטר בשנת 1928.
כשהגלנטריה של ציבולסקי נפחה את נשמתה הוא מצא לו משרה של שומר סף באיגוד שיתופי "ה-1 במאי". השכר היה זעום והירש נאלץ לעבוד בלילות, אך המשרה אפשרה לו לעשות את מה שליבו חפץ בו – עוד טרם המהפכה החל הירש ציבולסקי לשמש חזן באחד מבתי הכנסת בעיר ובמקביל הועסק בו בתור מלמד.
מיותר לומר שהשלטונות לא ראו בעין יפה את פעילותו בתור מנהיג הקהילה הדתית. ב-1935 נאלץ ציבולסקי להתפקד לקולחוז "האינטרנציונל הקומוניסטי" ולעבוד בגיזום גפן. מחוות הדעת שהגיע לימינו עולה שהירש ציבולסקי לא נטל חלק בחיי החברה של הקולחוז וסירב לעבוד בשבתות בשל אמונתו הדתית.
"משחקי התופסת" עם השלטון הסובייטי נמשכו עד 28 במארס 1938, אז נעצר הירש ציבולסקי בחשד לביצוע עבירות לפי סעיפים 54-10 (תעמולה אנטי-סובייטית) ו-54-11 (חברות בארגון החותר תחת המהפכה) לחוק הפלילי של הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוקראינית. כעבור יומיים, כשהוא כבר ישב מאחורי סורג ובריח, נערך בביתו חיפוש. עובד הנקו"ד קוטליאר, שהיה מופקד על החיפוש, לא מצא בבית משפחת ציבולסקי שום דבר פרט מספר תורה וחמש גלויות בשפות זרות. ראיות בתיק לא היו אך במקומם נעשה שימוש בשיטות החקירה שהושחזו במהלך השנים.
תיק החקירה של ציבולסקי ושל "שותפו לפשע", ראש חברה קדישא משה חיים גלייזר, שנעצר בחלוף כמה ימים, נוהל בידי ראש המחלקה האזורית של הנקו"ד, סגן משנה גולדפרב. לחקירה הראשונה, שהפכה לגורלית, נקרא הירש ציבולסקי ב-2 באפריל 1938. לפי רישומי הפרוטוקול הנחקר לא הסתיר את עובדת היותו חבר ב"וועד הסיוע לאוכלוסייה היהודית" אשר פעל באופן לא רשמי במוהיליב-פודילסקי. פרט להירש ציבולסקי כלל הוועד את הרב המקומי לִיפָּה ביק ואת הרב אייזיק מדאשֶׁב.
הירש ציבולסקי חי בצניעות וכלכל לא רק את ילדיו אלא גם את אביו הקשיש, עם זאת, בהיותו חזן בית הכנסת הוא התגייס לעזור לאנשים זרים שנקלעו למצב קשה יותר משלו. בוועד היה הירש, יחד עם הרב אייזיק, מופקד על קבלת תרומות שגייס בארצות הברית בקרב יוצאי אוקראינה, שרצו לסייע לבני קהילתם, החסיד יוסף פיינגנדלר, אשר עזב לניו יורק ב-1923.
כל עוד המשיך להתקיים בברית המועצות "האיגוד לסחר עם אזרחים זרים" הצליח פיינגנדלר להעביר מ"הוועד האמריקני לסיוע ליהודי רוסיה" למוהיליב-פודילסקי כ-1500 דולר מדי שנה. הכסף שימש לתמיכה ביהודי ברית המועצות. הרב ליפה בריק פיקח על חלוקת הסיוע הכספי. היו ברשותו רשימות עם שמות מקבלי הסיוע.
התמיכה הכספית הייתה משמעותית מאוד במיוחד בתקופות רעב שהשלטונות הסובייטיים יצרו באופן מלאכותי מעת לעת. עוד בחודש מאי 1925 הודיעה המחלקה האזורית של המנהל הפוליטי הממלכתי לוועד המפלגה הקומוניסטית של אוקראינה באזור פודולסקי על המצב התזונתי הקשה בקרב האוכלוסייה היהודית במוהיליב-פודילסקי. סוכני צ'קה מצאו שהסיוע לאוכלוסייה היהודית הסובלת מרעב הוגש לא על-ידי השלטונות אלא באמצעות תרומות שנאספו ביוזמתו של הרב המקומי.
המצב החמיר משנה לשנה ובתחילת שנות השלושים הפך לקטסטרופלי. במארס 1933, בשיא תקופת ההולודומור, דיווח מזכיר וועד המחוז של המפלגה הקומוניסטית באוקרינה צ'רניאבסקי לקייב כי בשורה של ערים, לרבות מוהיליב-פודילסקי, לא הצליחו פועלי האיגודים לעבוד בשל חולשה קיצונית שנבעה מרעב. המצב בקרב "שכבות האביונים" היה גרוע אף יותר, שם נתגלו מקרים רבים של אנשים שגווע ברעב.
בדיוק את האנשים האלה ניסה הירש ציבולסקי להציל. היו אלה שכניו לרחוב יהודי ששקע בעוני מחפיר וגם אנשים זרים שפנו אליו לעזרה. על מנת לזכות בסיוע היה על המבקש לכתוב בקשה לארצות הברית. אך לא כל הפונים ידעו קרוא וכתוב, לכן נאלץ ציבולסקי פעמים רבות לכתוב בשמם. בכל מכתב כזה תואר מצבם הקשה של תושבי ברית המועצות, אשר פרסמה מצידה בכל העולם את ניצחונותיה הרבים והסתירה היטב את האמת על מצבם האמיתי של האזרחים.
הירש ציבולסקי ובני בריתו זכרו היטב את המשפט המשנאי "אִם אֵין קֶמַח, אֵין תּוֹרָה; אִם אֵין תּוֹרָה, אֵין קֶמַח" ודאגו לא רק לצרכים החומריים של הקהילה היהודית אלא גם להישרדותה הרוחנית. לקראת חג הפסח סיפקו ציבולסקי והרב ביק ליהודי העיר מצות שהפכו בשנים הללו למותרות.
תחום פעילות נוסף שלהם היה תמיכה בבתי הכנסת. האמצעים הדרושים לכך התקבלו גם הם על שמו של ציבולסקי דרך "האיגוד לסחר עם אזרחים זרים".
מענקי חג מיוחדים חולקו לרבנים, מלמדים ושוחטים. קבוצות אלה לא רק שהיו משוללי זכויות הצבעה בברית המועצות הסובייטית, גרוע מכך, המדינה הטילה עליהם מיסים כבדים מנשוא (וזאת בנוסף למעקב הצמוד של השלטונות אחריהם). סיוע הוגש גם לעובדי חברה קדישא בהנהלתו של משה חיים גלייזר, אשר היו מופקדים על הסדר בבתי הקברות היהודיים.
לראשונה צפה הירש ציבולסקי באופן אישי בפעילותה של המערכת החברתית הצודקת בעולם, שהכריזה על חופש הפולחן בברית המועצות, ב-1935, כאשר בית הכנסת שבו שימש חזן נסגר. ב-1937 נעצר ציבולסקי לראשונה, הורשע ונידון לשנה אחת של עבודות שירות בגין הוראת שפת הקודש לילדים.
אך באביב 1938 המצב נראה חמור הרבה יותר. החוקר התעקש להוציא מהירש הודאה: "האם אתה מודה בשליחת מכתבים לחו"ל לצורך השמצה וחתירה תחת השלטון הסובייטי?" החוקר הודיע לנחקר שמכתביו פורסמו במערב בתור תעמולה אנטי-סובייטית. הירש ציבולסקי ענה בשלילה. כמו כן, סירב לאשר את קיומו של קשר כלשהו בין "ועד הסיוע לאוכלוסייה היהודית" לארגון הציוני "שחשפו" אנשי צ'קה במוהיליב-פודילסקי.
על מנת להוכיח את השתייכותו של ציבולסקי לארגון אנטי-סובייטי, החל סגן משנה גולדפרב בתשאול עדים. שמו של אחד מעדי המפתח היה אושיה גוניקמן, חבר מפלגה, עובד עירייה אשר הורשע בעברו בעבירות שביצע במסגרת תפקידו. בחקירה שהתנהלה ב-9 באפריל 1938 נידב גוניקמן ברצון רב מידע על היותו של ציבולסקי "דתי מושבע" ואויב השלטון הסובייטי. גוניקמן אף סיפר על מקרה שבו פגש בחזן ציבולסקי בעת שהוא משך מקופת "האיגוד לסחר עם אזרחים זרים" את כספי התרומות, והלה השמיע באוזניו את הדברים הבאים: "אין בידינו לעזור להם ואילו הם מסייעים לנו." גוניקמן הנהיר שמילותיו של הירש ציבולסקי הצביעו בפירוש על כך שלתפיסתו החיים מחוץ לאוקראינה בסובייטית היו טובים יותר מאשר במולדתו.
ב-1930 אירע מקרה נוסף. ציבולסקי פנה לגוניקמן, שהיה מופקד אז על ניהולו של בית מרחץ עירוני, בהצעה להוסיף למבנה בית המרחץ הקיים מקווה לשימוש היהודים. גוניקמן סירב בתבונה, על אף הצעת השוחד בגובה חמש מאות רובל, אך המקרה נחקק בזיכרונו. ועוד נחקקו בזיכרונו הערותיו של הירש בנוגע לעתידה של התנועה הבולשביקית, כאשר הוא משווה את חבריה לכליזמרים המנגנים אקורד סיום: "בקרוב התזמורת שלכם תרד מבמת ההיסטוריה." גוניקמן טען שבהופעותיו בבית הכנסת נהג ציבולסקי למתוח ביקורת על הסדר הסובייטי ודבריו, המכוונים נגד הקומוניסטים, הוחרפו והקצינו ככל שנסגרו בתי הכנסת באזור.
דוד איצקוביץ', גם הוא פעיל סובייטי שתוחקר באותו היום יחד עם גוניקמן, הוסיף בחקירתו: כאשר התקבלה ב-1935 ההוראה לסגור את בית הכנסת של מוהיליב-פודילסקי, שבו שימש ציבולסקי חזן, הוא ניסה להיאבק בהחלטה עד הרגע האחרון. את מבנה בית הכנסת שעמד ברחוב סטולארני החליטו השלטונות הסובייטים למסור לשימוש איגוד היצרנים השיתופי על שם קויבישב שבו כיהן איצקוביץ' בתפקיד יושב ראש. קרב של ממש ניטש בין השלטונות ואיצקוביץ' מצד אחד וציבולסקי מן הצד השני. "ציבולסקי תקף אותנו וניסה לעודד את עניי העיר להיאבק על בית הכנסת," סיפר איצקוביץ' ואף ציין שרק לאחר הפעלת לחץ משמעותי הצליחו הקומוניסטים לקחת את הבניין מהקהילה. בתנאיי הדיקטטורה הטוטליטרית לא היה ליהודים סיכוי לעמוד על זכויותיהם. ב-1936 בית הכנסת הסגור "נדד" בלית ברירה לביתו של ציבולסקי.
לאחר איסוף עדויות פעילי המפלגה החליט החוקר גולדפרב להמשיך בתשאול שכניו של העצור. שכנו של הירש לרחוב סטולארני יעקב לזובסקי הכיר אותו עוד מימי מלחמת האזרחים. לדברי לזובסקי, עד שנת 1935 פעל בביתו של ציבולסקי חדר "תלמוד תורה" מחתרתי. מעת לעת אף נהג ציבולסקי לפקוד את בתי התלמידים וללמדם עברית ותורה "ולהסית אותם נגד השלטון הסובייטי".
יש לציין שהחקירות של גולדפרב התנהלו ברוח שנות השלושים המאוחרות. בקומה השנייה של בית הכלא הייתה מרפסת, שם ישבה תזמורת כלי נשיפה וניגנה יום ולילה בקולי קולות על מנת לגבור על זעקות הנחקרים המעונים.
ההאשמות נגד הנחקרים ציבולסקי וגלייזר הוגשו בידי בכירי צ'קה והפרקליטות האזורית ב-20 באפריל 1938. בהתאם לנכתב בהם ציבולסקי, שהיה נתון תחת מעצר בבית הכלא של מוהיליב-פודילסקי, הודה בחברותו בקבוצת קלריקלים, בקשרים שניהל עם הארגון הזר "הוועד האמריקני לסיוע ליהודי רוסיה", בקבלת סכומי כסף גדולים ממנו ושימוש בהם לצורך חיזוק הפעילות הדתית בעיר. "חטא" נוסף שהוזכר בתיק החקירה הוא: כתיבתם ושליחתם של מכתבי השמצה ודיבה לארצות הברית.
"הטרויקה" של הנקו"ד במחוז ויניצה, ביושבה כבית דין, החליטה להכות בברזל בעודו חם. עוד באותו יום, 20 באפריל 1938, נידון חזן בית הכנסת הירש ציבולסקי לעשר שנות מאסר במחנות עבודת כפייה בגין חתירה תחת המהפכה. משה חיים גלייזר, זגג וראש חברה קדישא, קיבל שנתיים פחות.
הנידון ציבולסקי הותיר בבית אישה חולה ושתי ילדות – טובה בת ה-16 וחייקה בת ה-5. משפחתו נותרה ללא אמצעים כלל. הודות לפניותיה החוזרות ונשנות של בתו הבכורה טובה למשרד הפנים ולרשויות אחרות, באפריל 1939 נשלח תיק החקירה של הירש ציבולסקי לבחינה מחודשת.
אך גם הפעם אישרו העדים, שתושאלו בשנית, כי ציבולסקי ניהל פעילות אנטי-סובייטית. קופאית לשעבר "באיגוד לסחר עם אזרחים זרים" החברה צ'רנובה אף טענה שציבולסקי קיבל כספים לא רק מגופים דתיים בארצות הברית אלא גם מפלשתינה, ברזיל, דרזדן ופילדלפיה.
גם הירש ציבולסקי עצמו פנה בערעורים לרשויות. הוא כתב שהודאה בפעילות האנטי-סובייטית נגבתה ממנו תחת עינויים. תחילה עמד ציבולסקי על שלו וסירב להודות באשמה אך כעבור כמה ימים של התעללויות שלא נפסקו לרגע לא נותר לו אלא לחתום על הפרוטוקול. בין היתר, לא הורשה הירש לשבת במשך יממות שלמות והוכה מקלות בדרישה לחתום על הודאה.
ציבולסקי אף קיווה שתיק החקירה נגדו יועבר לבית משפט, שם יוכל להוכיח את חפותו. אך זה לא קרה. ב-23 באפריל 1939 נדחתה בקשתו של האסיר ציבולסקי לערער על גזר הדין.
הוא הוגלה למחנה אוּסוֹלְלָג, נִירוֹבְּלָג. אחר כך הועבר לסוֹלִיקׇמְסְק וצֶ'רְדִין. אוסוללג היה בין המחנות הכי פחות רווחיים במערכת הגולאג, הסיבה העיקרית לחוסר היעילות הייתה התמותה הגבוהה בקרב עובדי הפרך. אך האסיר ציבולסקי סירב להיכנע, היה עליו לא רק לשרוד אלא גם לצאת לחופשי כדי לתמוך במשפחתו.
ב-29 באוגוסט 1940 הועבר תיקם של ציבולסקי וגלייזר לעיונו של עוזר הפרקליט של מחוז ויניצה למקרים מיוחדים. ושוב הוחלט שהערעור חסר בסיס והתיק נשלח לארכיון.
הירש ציבולסקי זכה לשחרור מוקדם באפריל 1943. הסיבה לכך הייתה מחלות כרוניות של עיניים ולב שמהן סבל. חברו לצרה שהורשע יחד אתו, מנהל חברה קדישא משה חיים גלייזר, לא שרד עד השחרור. הוא נפטר ב-19 ביולי 1943 במאסר.
בעת הכיבוש הנאצי פונה האסיר הפוליטי המשוחרר הירש ציבולסקי יחד עם משפחתו מאוקראינה. אך מייד עם שובו למוהיליב-פודילסקי מצא עצמו תחת עינו הפקוחה של המשרד לביטחון הלאומי. בשל הסעיף שבו הואשם היה נתון להוראות הצו של המשרד לביטחון הלאומי של ברית המועצות ופרקליטות המדינה מספר 66/241cc שקבע שכל האסירים הפוליטיים ששוחררו ממחנות ומבתי הכלא בתום המלחמה הפטריוטית הגדולה יוגלו ליישוב שטחים מרוקחים.
ולולא הסעיף בצו שקבע שאין לעצור בשנית נכים וחולים קשים בהיעדר חומרים המעידים על פעילותם העוינת לאחר השחרור, הירש ציבולסקי ודאי היה מוצא את עצמו במהרה בפינה הכי נידחת של המדינה הסובייטית.
על אף שהתירו הרשויות להירש ציבולסקי להישאר במוהיליב-פודילסקי הפיקוח עליו לא הוסר. עבור השלטון הסובייטי "העיר היהודית ביותר בפודוליה" הייתה כמו עצם בגרון. במארס 1948 נדחתה בקשתה של הקהילה היהודית של מוהיליב-פודילסקי לרישום אך היהודים ששרדו את תופת המלחמה המשיכו להתאסף לתפילות. האסיר המשוחרר התגייס לניסיון לשקם את החיים הדתיים בעיר. גם אחרי שנים רבות שבילה מאחורי גדרות התיל לא איבד ציבולסקי את אמונתו בקדוש ברוך הוא.
מי שעקב בפועל אחר הירש ציבולסקי עם שובו לעיר היה סוכן המשרד לביטחון הלאומי שגויס לשירות בתור מלשין במארס 1946 ופעל תחת הכינוי "משה". תחילה ניסה "משה", החשב הראשי של איגוד התחבורה ששמו האמיתי היה וולף גלמן, להתחמק מהמשימות שהטילו עליו הרשויות. אך באפריל 1947 נודע למשרד לביטחון הלאומי על שירותו של גלמן במשטרה היהודית בשנות הכיבוש הרומני-גרמני. המידע אפשר לרשויות לסחוט את גלמן ו"לקדם" אותו לתפקיד סוכן. לאחר מכן הורו לו לחדור לחוגים "הבורגניים-לאומניים היהודיים" ולרכוש את אמונם של האנשים.
משה עקב אחר ציבולסקי במשך שנים רבות. כך, ביוני 1969 דיווח ראש המחלקה העירונית של הקג"ב במוהיליב-פודילסקי יוּדִין לראש המחלקה מסי 5 בקג"ב של רפובליקת אוקראינה הסובייטית במחוז ויניצה שבעיר פועלים מספר בתי כנסת בלתי-לגליים ובהם, פרט לתפילות, נשמעת תעמולה פרו-מערבית. אחד מבתי הכנסת האלה פעל בבית פרטי ברחוב בשם 20 שנה למהפכת אוקטובר. לפי המידע שהיה ברשותו של הסוכן משה מי שניהל את המקום היה לא אחר אלא "הציוני המורשע" הירש ציבולסקי.
המשטרה, יחד עם המשמר האזרחי, פשטה על בית הכנסת המחתרתי, והמידע על אודות ציבולסקי הועבר לוועד המבצע העירוני של המפלגה לצורך בדיקה בחשד לעברות מנהליות. על מארגני התפילות הלא חוקיות הוטלו קנסות וספרי תורה הוחרמו מהקהילה. עם זאת, נחישותם ועיקשותם של היהודים המאמינים הביאה לכניעתם של הרשויות בתחילת שנות השבעים, אז התקבל האישור לפתוח בעיר בית כנסת צנוע בעל קומה אחת. היה זה אירוע יוצא דופן וייחודי בהחלט בתקופה ההיא.
התיק הפלילי נגד ציבולסקי נבחן מחדש כעבור חמישים שנה לאחר מעצרו. ב-9 בינואר 1990 זוכה הירש ציבולסקי, בהתאם לצו נשיאות הסובייט העליון של ברית המועצות "בדבר האמצעים הנוספים להשבת הצדק עבור קורבנות הדיכוי".
הירש ציבולסקי זכה לא רק לראות את הזמנים החדשים במדינה שבה נולד אלא אף להגיע לארץ אבותיו. ב-1991 עזב הירש יחד עם משפחת בתו הבכורה את העיר איוואנו-פרנקיבסק, שבה התגורר בשנים האחרונות, ועלה לישראל. את ביתו החדש הקים בעיר באר שבע.
הירש ציבולסקי, עולה חדש בא בימים, נפטר ב-3 במאי 1993. על מצבתו נכתב: "צבי בן ישראל יהודה ציבולסקי נולד באוקראינה וחי בה במשך 94 שנים. על אף כל האיסורים שמר על אמונתו הדתית היהודית..."