מיכאל שולמן
1907 – 1993
בחורף של 1948 המחלקה ה-2 של במשרד לביטחון המדינה של הרפובליקה האוקראינית במחוז לביב התחילו לקבל הלשנות מטרידות: בלביב ממש מתחת לאפו של השירות המיוחד לביטחון, פועל מרגל ומחבל אמריקני שמתכונן לבצע פשעים הכי חמורים כנגד מנהיגי המפלגה והשילטון הסובייטי. אל''ם מאיסטרוק, סגן מנהל המשרד לביטחון ברפובליקה אוקראינית, דרש מעובדיו למצוא את המחבל ולעודד את התלהבותו של הסוכן שהביא את המידע החשוב כל כך.
סוכן ווסטוקוב, גם הוא מיכאל בוריסוביץ' שולמן – המארגן אירועי תרבות בסנטוריום "ליובן וליקי", הודיע כי המחבל שהוא חשף אותו, יעקב נחמנוסיץ' גיטלמן למרות הגיל הצעיר שלו, כבר הספיק להזיק לביטחון של ברית המועצות.
לפי הלשנתו של שולמן, בהיותו בפינוי בטשקנט גיטלמן עזר למרגל יהודי ששיתף פעולה עם המדיעין המערבי, לחצות גבול סובייטי-אפגני בלתי חוקית. אך הדבר הכי מסוכן היה כוונות של גיטלמן כלפי גנרליסימו של ברית המועצות, מר סטלין. הוא שיתף בהן עם הסוכן: "בן אדם זה הוא סיבה לכל הצרות של העם היהודי ולמען הפיגוע נגדו אני מוכן להקריב את חיי". אם לא מר סטלין עצמו, כל פעיל סובייטי בולט שבא ללביב, היה יכול למות מידו של המחבל. כדי להגשים את תכניותיו יעקב גיטלמן, מתאגרף וספורטאי, תמיד נשא עיתו פגיון ואגרופן.
בקרוב ווסטוקוב שלח עוד הודעה אחת: גיטלמן מכתוון לקנות אקדח בצ'רנוביץ כדי להרוג את בן הדוד השלישי שלו ששירת בבית הדין הצבאי של כוחות משרד הפנים במחוז לביב. הוא לחק אקדח וסכום כסף מקרובו ומתכנן לצאת לפולין.
צ'קיסטים מודאגים ציוו לשולמן להשגיח על גיטלמן כמעט מסביב השעון, ובנוסף הציבו מעקב חוצוני על המחבל. הסוכן המשיך לכתוב הלשנות, אחת גרועה משניה. ב-14 במרץ 1949 סוכני משרד לביטחון עצרו את גיטלמן.
אבל שמחת הסוכנים שכבר דיווחו על המבצע המוצלח לקייב, לסגן השר לביטחון המדינה ברפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוקראינית יסיפנקו, התחלפה לאימה אמיתית. גיטלמן "המחבל" לא דמה לספורטאי מקצועי בכלל והיה בעל סכיזופרניה שחולה בבית החולים הפסיכיאטרי של לביב.
אל''ם מאיסטרוק שקיבל נזיפות נוראות בקייב, היה משתגע מזעם ומחפש אשמים. במהלך החקירה התובע באזור הצבאי של לביב שם לב ל-"תנהגות פרובוקטיבית" של מיכאל שולמן, סוכן המשרד לביטחון ברפובליקה האוקראינית. התובע שהיה חכם יותר מכל עמיתיו, הבין כי במשך זמן ארוך שולמן, האסיר הפוליטי לשעבר ששיחק סוכן נאמן ומדויק, עבד על מינהל המשרד לביטחון במחוז, חיבל עבודת סוכנים אמיתיים והמציא כל מיני אגדות.
חוויות בחיי שולמן היו מספיקות לעשרות תולדות חיים. מיכאל בוריסוביץ' (במקום – ברוכוביץ') נולד ב-1907 באודסה למפשחת מלכה אברהמובנה גולדברג וברוך לייבוביץ' שולמן. אביו של מיכאל, ברוך שולמן, היה זמר מקצועי. הוא היה להחלפת "מלך חזנים רוסיים" אפרים רזומני ומילא תפקיד של החזן הראשי בבית הכנסת בשלש, אודסה, שבו הוא הופיע הפני האולם מלא עד המהפכה הבולשביקית.
לאחר מהפכת אוקטובר 1917 כשקומוניסטים התחילו להדק עניבה על צוואר כל "מנודים מהציבור", שמו לב גם לאביו של מישה (הרוסית – שם חיבה מ-"מיכאל"). השלטון דרש ששולמן החזן יפסיק לשמש בבית כנסת. בקרוב בית הכנסת בשלש נשרפה לאפר. בשל לחץ השלטונות משפחת שולמן התחילה לנוד ממקום למקום ובקרוב ברוך שולמן כאחד מכהונה, נשלל זכות בחירה.
למשפחת שולמן היו הרבה ילדים. בן בכור זינוביי שהיה לזמר שירים יהודיים המפורסם כמו אביו, בן בינוני נתן שסיים את האדקמיה למוזיקה במוסקבה בכיתה של פרו' גולדנווייזר בהצטיינות וזמן רב שימש ככנר ראשי באופרה קייבית. היו עוד שתי אחיות: הבכורה רוזה והקטנה סימונה שלאחר המלחמה עבדה במערכת העיתון "מוסקבה בערב".
למיכאל היו יחסים מורכבים עם אביו בנעריו בגלל היחס של בנו לסוציאליזם. שולמן הצעיר מאוד חלה על בולשביזם כמו רוב בני גילו היהודיים.
אפשר להסביר את התופעה המוזרה כזו (ממבט ראשון) דרך התולדות המורכבות של העם היהודי באימפריה הרוסית. עוד לפני מהפכת אוקטובר מישה נסע עם אביו לסיבוב הופעות בפטרוגרד וביקרו אצל שליאפין עצמו. הזמר הגדול הרוסי ניבא עתיד גדול לשולמן החזן, אך היה אפשר להשיג אותו רק דרך אחת – לוותר על השורשים משלו. קומוניסטים בשנות הראשונות של שילטונם הכחישו המשוביניזם הרוסי פומבית והבטיחו לכולם זכויות ואפשרויות שוויות.
עד 1923 מיכאל שולמן גר עם אביו, אחרי כך הוא עזב אותו לבאקו שבה הוא הצטרף לקומסומול והתקבל לעבוד במכרות של "אזובנפט". בקרוב שמו לב לבחור בעל כישרון, אנרגיה ותשוקה לעבודה, והתקבלו אותו למפלגה הקומוניסטית.
ב-1927 שולמן עבר באקו ממוסקבה, התקבל לקורסים של סדוטיה מיירכולד ו.י. לסדנאות הממלכתיות לתיאטרון הניסיוני וסיים שלוש שנות לימודיו. במוסקבה הוא הכיר בוהמה סובייטית והפך לאחד המארגנים הרכב לשירה וריקוד של הצבא האדום בברית המועצות – בעתיד ידועה כמקהלת ע''ש אלכסנדרוב. לאחר שירות בצבא הוא הפך לסגן ואחרי זה לראש ובמאי של המקהלה המפורסמת. אם בשנת 1928 היא כללה רק 12 אנשים, ל-1937 הודות למאמציו של שולמן שהביע את עצמו כמנהל מצוין, הרכבה גדל עד 274 איש.
כקומוניסט נלהב וראש ההרכב הצבאי, מיכאל שולמן נמצא קרוב מאוד לחוגים של הצבא והמפלגה. "מנהיג העמים" עצמו, יוסף סטלין, אהב מאוד לבקר בקונצרטים של מקהלת החצר שלו.
אבל הקריירה המוצלחה של שולמן ניתקה בשנת 1937 ברגע אחד. המקהלה של הצבא האדום הייתה במסע הופעות בפריז. ממש בזמן ההופעות שולמן קיבל חדשה טרגית: התאבד המנהל שלו, ראש המינהל הראשי הפוליטי של הצבא האדום יעקב גמרניק שחיכה למעצר בלתי נמנע בתיק טוכצ'בסקי.
כאשר מיכאל בוריסוביץ' חזר מצרפת מתערוכה העולמית גרן-פרי למוסקבה ב-9 באוקטובר 1937, הוא יצא מתחנת הרכבת ומילולית כעבור כמה דקות נעצר ע''י עובדי נ.ק.ו.ד. כאחד החשודים בתיק עובדי המינהל הפוליטי של הצבא האדום.
הכניסו את שולמן לבוטירקה והגישו אישום עך סמך סעיפים 58-8 ו-58-11 חוק העונשין של הרפובליקה הסובייטית הפדרטיבית הסוציאליסטית הרוסית: כאילו הוא ביצע את המשימה של מרשל טוכצ'בסקי והתכוון לבצע פיגוע נגד ראש הממשלה הצרפתי דאלאדיה בפריז בזמן מסע ההופעות. כאשר האישום זה נכשל, צ'קיסיטים החליפו את הגרסה למשהו "ארצי" יותר, מבחינה שלהם: שולמן רצה להרוג את הקומיסק הכללי לביטחון המדינה יז'וב, ואף יותר – את הקומיסר העממי להגנה של ברית המועצות וורושילוב.
החקירה בתיק החשוב התקיימה בהתאם למסורת הכי טובה של נ.ק.ו.ד. במהלך התישאול אחד החוקרים היה מכה את שולמן כמעט למוות. כאשר הוא לא הצליח למשוך אף מילה של הודאה ממנו, הוא העמיד את האסיר ל-"קונביור": פנים אל הקיר, ידיים לצדדים (פנים אל הקיר, ידיים לצדדים, וכך למשך שעות ארוכות. החוקרים יצאו ממשמרת הביתה, והאסיר המשיך לעמוד עד שלא נופל על הרצפה). בשביל האסיר הייתה להצלה מסוימת התנהגות של החוקר השני, בן אדם ציני, שאמר בכנות למיכאל בוריסוביץ': "שולמן, אני יודע מצוין שאתה לא מחבל, אך תבין, יש לי אישה וילדים". לאחר שהוא הזהיר את שולמן שבתיק שלו אף אחד לא יישאר ללא עונש מוות, הוא אף פעם לא הכה אותו, וכאשר מישהו מהעובדים היה הולך בפרוזדור, הוא צעק בקל רם: "בן זונה, ידיים לצדדים!".
שלוש פעמים שולמן שכב בבית חולים של כלא עם שברי הצלעות וזעזוע מוח. עוד בזמן החקירה לאחר התעללות, האסיר נקלע לבית החולים הפסיכיאטרי של קאזאן במצב תת אנושי. אבל לאחר שנתנו לו תרופות, הרופאים הודו אותו כבריא – מוכן לרצות את העונש. אמרכל ראשי של המקהלה ע''ש אלכסנדרוב ביולי 1939 שוב נקלע לתא כלא משם אחרי הישיבה המיוחד של נ.ק.ו.ד נשלח לאוסביטלאג (מינהל המחנות לעבודה בכפייה בצפון מזרח של המדינה) בקולימה ל-8 שנות כליאה.
שולמן הגיע לקולימה באוקטובר 1939 בהרכב מסע האסירים הכולל 1500 אנשים. כבר כעבור שלושה חודשים מהם רק 70 מהם נשארו בחיים. אותו הגורל היה ל-"שותפים" שלו. ההבדל היחיד היה שהם נהרגו מירי בעורף מאקדחים צ'קיסטיים. שולמן ניצול רק כי הוא לא חתם על שום דבר ולא הודה בכלום. מיכאל בוריסוביץ' הסביר את התנהגותו בצירוף מקרים פשוט: תדהמת העצבים הכי חזקה בחייו הפך אותו לחסר רגישות לכאב פיזי. עוד מזמן לפני בית החולים הפסיכיאטרי הוא הפסיק לחוש מכות החוקר.
בפעם ראשונה מיכאל שולמן התחתן עם שושנה יולייבנה פינוס. הבת הראשונה שלו נולדה כשהוא כבר היה תחת החקירה. היה בטוח שקרוב לוודאי הוא לא ייפגש עם בת הזוג שלו, שולמן החליט לא לשבור לה את החיים. הוא הסכים עם הגנב אחד בעל סמכותי בעיני הנהלת המחנה לשלוח דרכו המברק לאביו: "מוסקבה, ר' ניקולסקיה 6, דירה 36 אל בוריס לבוביץ' שולמן – הבן שלך מיכאל שולמן נהרג טרגית בזמן בעקבות המפולת במכרה... הידיד שלו, פבל...". כעבור חצי שנה שושנה יורייבנה התחתנה עם הידיד של שולמן שאימץ את בתו אירינה.
מיכאל שולמן ישב בקולימה והפיק זהב במכרות של "דלסטרוי". כאשר ב-9 באוקטובר 1945 זמן הכליאה שלו בא לסיומו, לא שחררו את שולמן ממגדן. הוא כעובד התרבות לשעבר, הוכרח להיות ב-"דלסטרוי" לראש מועדון המשמר הצבאי של מינהל משרד הפנים.
מיכאל בוריסוביץ' אף לא הספיק להיות בתנאיים נסבלים יחסית אפילו כמה חודשים – זימנו אותו לשוחח למחלקת צ'קיסטים של מינהל משרד הפנים. היה נודע לסוכנים במגדן כי בהיותו במחנה שולמן היה קרוב ל-"טרוצקיסטים ואישים הנגד-סובייטיים אחרים" שבמקומות הכליאה התאחדו בארגון מחתרתי. בראשה של קבוצת הקומוניסטים,קומסומוליים ומתנגדי סטליניזם נלהבים עמדו עיתונאית ומשוררת ילנה ולדימירובנה, במאי ארקדי דוברובולסקי ועיתונאי ולריי לדייסשיקוב. בשנת 1944 ולדימירובה ערכה תכנית של הקבוצה – "סוציאליזם" של סטלין באור לניניזם". חברי המחתרת כתבו והפיצו שירה נגד סובייטית והכינו חומרים לספר "עבודת פרך בקולימה".
במרץ 1945 חשודים ראשים בתיק זה קיבלו עונש חמור, אבל צ'קיסטים המשיכו לחפש את כל מי שהיה קשור אליהם. הסוכנים שסחטו את שולמן המשוחרר, ב-8 בדצמבר 1945 גייסו אותו כסוכן שהיה צריך להשגיח על אויבי העם. שולמן המתוש ומעוטר בכמה חורים בגולגולת וצלעות שבורים בכל שנות חקירות, כליאה ומסע אסירים, חתם על מסמך שיתוף פעולה, אבל במציאות כמובן אפילו לא חשב לעבוד על הסוכנות.
לאחר קבלת הדרכון שאסר עליו להתגורר ב-39 ערים של ברית המועצות בסתיו 1946, מיכאל בוריסוביץ' נסע למוסקבה. בהיותו כחודשיים בבירה סובייטית באופן בלתי חוקי, האסיר הפוליטי לשעבר ניסה להגיש בקשה לרשום מקום מגוריו בלביב שבה גרו אחיו זינוביי, אביו ואימו, אבל ללא הצלחה. כדי לראות את משפחתו, הוא החליט לפעול בערמומיות: הגיש הצהרה על השם שר להגנת המדינה של ברית המועצות אבקומוב, בה הוא ציין כי יש לו מידע די מעניין שהוא יכול להגיש רק לשר להגנה. כמובן, לא זימנו אותו לשר, אך התירו ל-"פעיל" לעבור לביב.
לאחר השתכנותו באחת הדירות של זינוביי, מיכאל בוריסוביץ' מילא את התפקיד בפיהרמוניה של לביב, אחרי זה הוא שימש כמארגן האירועים בסנטוריום "ליובן וליקי". החיים הסתדרו לאט לאט, אך בעיצומו של מאבק כנגד קוסמופוליטיזם נזכרו בשולמן עוד פעם. ב-18 בפברואר 1948 זימנו אותו למחלקה השניה של מינהל המשרד להגנה המדינה במחוז לביב וזעזוע אותו בשאלה: "שולמן, מה רצית להודיע לשר ההגנה?". שולמן שימש בכל כישורי המשחק שלו ואמר לצ'קיסטים שהאויב לא לקח מעולם פסק זמן. הוא נתן דוגמה שלו: יש לו איסור להתגורר ב-39 ערים, אך הוא הצליח להתגורר במוסקבה, להירשם בקייב ולקבל דרכון חדש בלביב. מה אם גם מרגל יעשה אותו דבר?
כפי שצ'קיסטים דיווחו מאוחר, כדי שלזכות באמונו של מינהל המשרד לביטחון המדינה במחוז לביב, מיכאל שולמן החל להגיש נתונים שונים כולל מידע על אחיו זינוביי שולמן – שחקן וזמר שירים יהודיים. כל הטריק היה שמידע זה החל לבוא ממיכאל לאחר החקירה הסמויה של אחיו זינוביי ונתן שהודו בתוכנית לברוח לארה''ב. זינוביי שולמן שבאותו הדרך חתם על ניירות על שיתוף הפעולה והפך לסוכן בכינוי "סימון", בקרוב "התפענח" בפני הקרוביו. כבר היה אי אפשר להלשין עליו לסוכנות. שני הסוכנים היו מחפשים יציאה ממצב זה בנואשות.
מיכאל בוריסוביץ' שעבד על משרד להגנת המדינה, הבין היטב – כדי לחקות נאמנות, צריך להביא משהו לשירויות. אבל כדי שלא יפגע באף אחד, המידע זה חייב להיות או לא רלבנטי או אפילו בדוי. חוץ מזה, רק כך היה אשפר איכשהו לעכב ביצוע המשימות הישירות ומעקב אחרי אינטילקטואלים יהודיים. אחראי על שולמן, יבלונסקי, היה חוקר מנוסה ודרש מהסוכנים לא דוחים עם המידע שידעו כל סוחרת בלביב, אלא משהו רציני יותר. בסופו של דבר בראשו של מיכאל שולמן גדלה תוכנית.
אצל ז'נה, בתו של זינוביי שולמן, לעיתים קרובות ביקר בחור מכר שחלה בסכיזופרניה – יעקב גיטלמן. מתוך הבנה ברורה שאפילו במקרה המעצר גיטלמן ישתחרר, שולמן התחיל את המשחק שלו. לאחר שהוא סיפר לגיטלמן שהוא וזינוביי נאלצו לשטף פעולה על משרד להגנה המדינה, שולמן התחיל לחבר הלשנות על השכיר האמריקני הנחשף שהיה קשור ל-"רדיו סבובודה" ולא רק ריגל בבירת גליציה, אלא גם הכין פיגועים.
הצ'קיסטים בלביב האמינו לסוכן ווסטוקוב כל כך שבאוגוסט 1948 שלחו אותו לרגל אחרי אלכסנד גריגורייביץ' דרוז, הבמאי של התיאטרון היהודי בצ'רנוביץ לשעבר. דרוז, חבר הנהלת הקהילה היהודית בלביב, היה חשוד בהעברה בלתי חוקית של יהודים סובייטיים לפולין.
למטרות החקירה שולמן פוטר מ-"ליובן וליקיי" והועבר לעבוד בלביב. סוכני המינהל מצאו לו תעודה שהוא סיים קורסים של המארגנים ומורים לריקודי בלט והעסיקו אותו במועדון העובדים "פרומקואופרציה".
המטרה השניה החשוב לחקירה שנתנו לשולמן הייתה המכר הטוב שלו, משורר יהודי ומחזאי משה פינצ'בסקי שגר בצ'רנוביץ והיה בלביב מפעם לפעם.
היו גם במאיים, סופרים, משוררים ואינטלקטואלים יהודיים אחריים שרשות בריה נזקק להם כקורבנות. עם זאת שולמן המשיך להתעלם ממשימות לפיתוח התיקים שלהם ורק סיפק את הלשנות בתיק "מחבל ומרגל" גיטלמן למשרד להדנה המדינה.
לאחר תשומת לב של התובע הערני במחוז הצבאי של לביב על שולמן, התחילו לבדוק את עבודתו מחדש. הסיכום היה המברק שהגיע בערב 9 בפברואר 1950 למינהל המשרד להגנה המדינה במחוז לביב. ההנהלה מקייב דרשה לעצור את "פרובוקטור ודבורושניק" דחוף.
לפי התעודה מ-25 בפברואר 1950 הנחתם ע''י מנהל חלק החקירה של משרד להגנת המדינה צפקוב, שולמן נעצר במקום מגוריו ב-17 בפברואר ונשלח לקייב, שיתף פעולה עם המינהל המשרד להגנה המדינה, התעסק בדיסאינפורמציה. אך למעשה עצרו את שולמן על סמך התיק הישן.
בחקירות שולמן הראה כי הוא היה חבר הארגון של טרוצקיסטים שמטרתו הייתה ביצוע פיגועים כנגד מנהיגי המפלגה הקומוניסטית והממשלה של ברית המועצות. הוא גם הראה שלאחר שחרורו מהמחנה, הוא בכוונה חדר המשרד וקיים עבודת ערעור בהיותו בעמדות עוינות כלפי השלטון הסובייטי. זו הייתה בדותה אמיתית, אבל הנעצר הבין שהמשרד בכל מקרה ינקום בו, אז למה לא להמציא אישומים! אם קראו לו מבחל – זאת אומרת שהוא מחבל.
שולמן קיבל 5 שנות כליאה במחנות לעבודה בכפייה עם ההגליה להשתכן. לאחר שהוא הגיע לוורקוטה, מיכאל בוריסוביץ' העז לעשות צעד נועז – ניסה להתאבד. הוא חתך את הורידים, אבל ברגע אחרון הצילו אותו. לאחר החלמת שלומן, בשל הפרת חוקי המחנה הושיבו אותו לבו''ר (צריף הסוהר המאובטח), והעבירו אותו לנקודת המחנה הנפרד מ' 9, שבו אפילו בשטח המחנה אסירים יכלו לזוז רק חתח המשירה.
צבי פרייגרזון, הסופר המפורסם העברי שריצה עונש יחד עם הגיבור שלנו, זכר את מיכאל שולמן כבן אדם פשוט ולבבי מאוד שאהב לזמרר קטעים משירים של חזנים מפורסמים. במחנה המיוחד מ' 6 של קומי, הרפובליקה האוטומונית הסוציאליסטית, שבה שולמן ריצה את העונשו, הוא השתתף בפעילות עצמית בחסות המחלקה לחינוך ותרבות, שיחק על הבמה ועשה צגות. אבל לאחר שחרורו של מיכאל במאי 1953 עוד פעם לא התירו לו לחזור הביתה.
מיכאל בוריסוביץ' הצליח לעזוב את וורקוטה יחד עם אשתו ליובוב קונדשובה ושני ילדים רק בשנת 1955. בשנת 1956 שמו טוהר ותפקידו במפלגה הוחזר. לאחר טיהור שמו מיכאל שולמן עבד במחלקת לפרסומת והוצאה של האיחוד הכלל רוסי לקונצרטים ומסע הופעות, אחרי זה – בקירקס הסובייטי הממלכתי. קודם הוא עמד על מה שבהתאם להחלטה של מועצת השרים של ברית המועצות, החזירו לו את התפקיד בעבודה הקודמת – ראש ההרכב של הצבא האדום, אבל כמובן, סירבו לבקשה שלו במחלקה הפוליטית הראשית. יותר מכך, בהתאם לחוקים החדשים, את התפקיד זה היה יכול למלא רק צבאי בדרגה לא פחות מאל''מ. בשנת 1962 שולמן נעצר כבר בפעם השלישית, אך לא על הבסיס "הפוליטי", אלא בתיק המשקי. כעבור שנה זיכו אותו.
במשך שנים ארוכות לאחר שחרורו מאחורי הסוגרים שולמן כתב ספר זיכרונות: על קולימה, תיאטרון של מיירכולד, על הצרות בחייו לאחר טיהור שמו. כל הפתקים אלה מיכאל שולמן ניסה להוציא לאור ללא הצלחה, אבל אפילו כתבי יד שנגעו בטרור של סטלין, הוצאות סובייטיות נשארו ללא תשובה.
תסריטאי ומחזאי אלכסנדר גלדקוב, הידיד הוותיק של שולמן, כתב ביומן כי כאשר מיכאל בוריסוביץ' שלח את זיכרונותיו על מיאקובסקי לקונסטנטין סימונוב, הוא התקשר אליו, הודה אותו ואף שלח לו ספר עם החתימה שלו. שולמן שמח והחליט לשלוח לסימונוב את הזיכרונות שלו מהמחנה. לא הייתה שום תגובה – סופר הסובייטי המפורסם כבר מעולם לא לענות לטלפון.
בשנת 1974 הוא עלה לישראל (גלדקוב ניסה לשכנע אותו להישאר, אך הכול היה לשווא). כאשר שאלו את שולמן למה הוא, חבר המפלגה הקומוניסטית שהיה בשורותיה כ-50 שנה, נפרד ממנה ועזב את הגבולות של ברית המועצות, הוא השיב ישר :"רציתי להשתחרר".
אחרי הגעתו לישראל, מיכאל בוריסוביץ' השתכן ביפו ברחוב רובינשטיין. הוא פרסם ספר "חיי! או חלמת עליכם?" ו-3 כרכים של "דקאמרון של בוטירקה" עם כותרת משנה "חיי בנובלות", בו הוא תיאר מפורט את רדיפות בברית המועצות וכל המהות של משטר הפשעים. בשנת 1979 שולמן הפך לאחד החותמים על פנייה של סופרים ישראלים דוברי רוסית שזעמו ממעצר איגור גוברמן הנאסר על סמך הסעיף המלאכותי בגלל הסירוב לשתף פעולה עם שלטונות.
מיכאל בוריסוביץ' שולמן הלך לעולמו ב-1993. שנה לפני זה, ב-31 באוגוסט 1992 הוא היה מטוהר לחלוטין. בן אדם סותר ומורכב כמו כל העידן שלו, הוא התוודה בגלוי שדרכה של פעילותו אשר הוא הקדיש את עצמו במלאותו, עודדה לתהילת המפלגה, סטלין התליין ושותפיו. האתאיסט לשעבר הוא היה לבן אדם מאמין והודה שבמחנות הוא מילולית הרגיש נוכחות השם. לאחר חזרתו לחיק העם היהודי, מיכאל שולמן אימת מילותיו החכמים של מלך שלמה: "מכסה פשעיו לא יצליח ומודה ועזב ירחם". זכרונו לברכה.