בדצמבר בשנת 1970 בקריאה של ארגון "אסירי ציון", נאספו מאות יהודים ליד הכותל במחאה נגד משפטם של הנעצרים ב"מצבע חתונה" ודרשו לשחררם. הפעולות כאלה שסיסמתיהן העיקרית הייתה דברי משה לפרעה: "שלח את עמי!", נערכו בישראל לא פעם אחר כך. כולן נערכו הודות מאמציהם של האסירים לשעבר מבתי כלא סובייטיים ומחנות עבודה בכפייה שהתפרצו בנס ממלתעות המערכת הבולשביקית. אחד המארגנים היה גיבורנו היום אברם שטוקרביץ'.

אברם שטוקרביץ' בן גירש נולד ב-4 בינואר בשנת 1914 במשפפחה של אתל וגירש-צבי שטוקרביץ' בכפר סרנאי הממוקם במחוז אליטא בליטא. חוץ מאברם לזוג היו עוד שני בנים מבוגרים יותר: חנוך ושלמה. גירש שטוקרביץ' היה מורה לרוסית. בקרוב אחרי לידה של בנו הקטן, הוא יחד עם משפחתו נאלץ לעבור פלכים בתוך רוסיה בחובת תפקידו. שם זוג שטוקרביץ' גרו עד שנת 1921, עד שלא חזרו לליטא.

ברגע שחזרו הביתה, שלחו ההורים את אַבְּרָשָה לבית הספר העברית בעיר קלווריה (ליטא). אמנם בקרוב עברה המשפחה שוב – לעיירה במחוז פרינאי שבו אביו של אברם השיג עבודה כפקיד במערך משרד המסחר והתעשייה.

ראשית למד אברם שטוקרביץ' בגימנסיה "תרבות" בפרינאי. משנת 1926 עד 1932 – כבר בגימנסיה הליטאית. באותו הזמן שטוקרביץ' שמחונך במשפחה בעלת ההשקפות הציוניות די חזקות, הקים ועמד בראש של "כן" – הקן הראשוני של תנועת הציונות הימינית "בית''ר" הכוללת כ-70 אנשים. בשנת 1932 הוא עבר ללמוד בקובנה. הסטודנט החדש למשפטים באוניברסיטת קובנה, כמובן, לא עזב את הפוליטיקה: הוא הפך לראש המחלקת "בית''ר" בקובנה, וגם כן לחבר של הנהלה הרפובליקנית ובנוסף הוא היה חבר אגודת הציוניים הרוויזיוניסטים של זאב (ולדימיר) ז'בוטינסקי.

בהיותו ציוני פעיל שטוקרביץ' הכיר את כל אנשי הציבור הבולטים של התנועה הציונית במדינות הבלטיות ופולין. במיוחד התיידד הוא על מנחם בגין, המנהיג של "בית''ר" בפולין.

לאחר לימודיו אברם שטוקרביץ' היה צפוי לשרת בצבא של ליטא. שם הוא למד בבית ספר לקצינים בתנאיים המיוחדים שיוסדו בהסכם בין ז'בוטינסקי ובין ממשלת ליטא שלא הייתה נגד עליית יהודים לארץ ישראל.

כשבא הצבא האדום לשטח הרפובליקה של ליטא באמצע יוני בשנת 1940, שטוקרביץ' עדיין ענד כותפות של קצין ליטאי.
מתוך הבנת האיום של פלישת כוח המשימה הנוסף של הצבאות הסובייטיים לליטא, שטוקרביץ' ירד למחתרת, כמו רובם הפעילים של התנועה הציונית. כהרף עין במדינה סגרו את כל בתי הספר העבריים והעיתונים האצמעיים. חברי "בית''ר" שרפו או הסתירו ארכיונים, דגלים של ארגונם, כולל דגל התאגיד הסטודנטי הציוני הרוויזיוניסטי – כולם הוכנסו לקופסאות ונטמנו במקום בטוח.

להסתתר ללא תמיכה מ"בחוץ" היה קשה ביותר. בהדרגה נאלצו אנשים איכשהו לקבל מסמכים רשמית ולחפש עבודה. אברם שטוקרביץ' קיבל תפקיד כראש מחלקת התכנון של אגודת החברות הצרכניות בקובנה. למרות אווירת פחד וטרור קבוע מצד השלטון החדש, מנהיג "בית''ר" לשעבר בקובנה הצליח לעזור לחבריו הנכלאים מאחורי סורג ובריח. ביניהם היה מנחם בגין שנעצר באוקטובר בשנת 1940 – אליו הביא שטוקרביץ' חבילות לבית כלא ברחוב לוקישקיו (וילנה).

כל הניסיונות של הציוני הצעיר וחבריו להשיג תעודה בריטית ולעלות לארץ ישראל במעבר דרך השטח הסובייטי לא הוכתרו בהצלחה. גם נכשלו הפרוייקטים לברוח בסירת הדייג לשוודיה או נורווגיה מכוון שספנות התקיימה בקושי בזמן המלחמה, חוץ מזה לא היה כסף לשוחד הגדול לדייגים הליטאיים.

השיא הגיע ממש ערב התקפת גרמנייה על ברית המועצות. צ'קיסטים עצרו כמעט את כל חברי "בית''ר" שנשארו בעיר. ביניהם היה אברם שטוקרביץ' הנעצר בליל 13-14 ביוני בשנת 1941.

עובדי נ.ק.ו.ד. כנראה פעלו על סמך טיפ – הם ידעו את הכתובות המדויקות בהן היה אפשר למצוא כל אחד מאנשי ציבור. את שטוקרביץ' עצרו, למשל, לא לפי רישום המקום מגוריו, אלא בדירתו השכורה. יחד איתו עצרו את אשתו, מאשה שטוקרביץ' שהייתה חברה בארגון הציוני "השומר הצעיר".

לאחר החיפוש הוכנסו את הזוג הנשוי למשאית והסיעו ישר לתחנת הרכבת. שם התאספו הרבה עצורים, לכולם היו מזוודות עם חפצים אישיים. היה די קשה לשטוקרביץ' לשכנע את הצ'קיסט הבכיר לקחת אותם שוב הביתה כדי לאסוף דברים איזושהם בשבילו ובשביל אשתו.

מווילנה הסיעו את בני הזוג בקרונות שונות. מתוך 750 אנשים הנקלעו בתחבורה של כלא, כ-70 היו יהודים, רובם חברי ארגונים ציוניים.
ב-22 ביוני בשנת 1941, ביום הראשון של המלחמה בין ברית המועצות לבין גרמניה הנאצית, האסירים הליטאים עדיין היו בדרך. לפתע הרכבת עצרה בתחנה איזושהי וציוו השומרים לכולם לצאת חוצה. התברר, הסיעו אותם למחנה שבויים בסטרובילסק, הוקם בשטח של מנזר נשים לשעבר סמוך ללוהנסק. מלכתחילה המחנה נועד לחיילים פולנים שבויים, אך בשנת 1940 נורו בחרקיב ובמקומות אחרים. המחנה היה בטל, אך בימים הראשונים של המלחמה המקום הנורא הזה קיבל את העצורים מליטא.

התנאים בסטרובלסק היו מבעיתים: חוסר תברואה כללית, כינים, קרציוני גרדת. אך לרווחת כולם, ב-26 ביוני בשנת 1942 הוציאו את כל האסירים מן המנזר ושוב הביאו לתחנה. אחרי שנדחסו כל קרון במלואו, הפנו הסוהרים את הרכבת לצפון ברית המועצות. במהלך המסע הקשה, כמעט כל האנשים חלשים וחולים מתו. לא נתנו מים לאסירים, בו זמנית האכילו אותם בדג מלוח. הצטרכו האומללים להתפנות בדיוק באותו המקום.

ב-2 ביולי בשנת 1941 הגיעה הרכבת ליעדה – לכפר סוסווה שבמחוז סברדלובסק. מן התחנה הריצו את העצורים לכיוון המזח שבו חיכו להם דוברות. בדרך אסרו השומרים לדבר, אך בכל זאת מישהו הצליח להחליף מילה עם פליטים פולניים, שהיו כמעט יותר מהמקומיים בסוסווה.

הפולנים סיפרו לעצורים שמסיעים אותם לאחת מנקודות מחנה עבודה בכפייה בצפון אורל הממוקם כ-18 ק''מ מהכפר.

נקודת המחנה הוקמה בדיוק על הגבול עם טייגה. בזמן מסע האסירים נשמעו פה ושם יריות – מי שנפל מהשורה, מייד חטף כדור. ביער, בדרך למחנה, נאלצו האסירים כמעט לרוץ לא רק בגלל השמש השוקעת, אלה גם בגלל היתושים העוקצים ללא רחמים.

במחנה לכולם חיכו חיפושים ושיבוצים ליחידות עבודה. את שטוקרביץ' הטילו לעבוד לכריתת עצים, ב5-10 ק''מ מהמחנה. לאחר המשמרת של שתים עשרה שעות חזרו האסירים המותשים לצריפים שבהם חיכתה להם "ארוחת ערב" – כ-300 גרם לחם ומרק דליל תפל (בָּלָנְדָה). מהתזונה כזו כבר כעבור כמה שבועות האסירים התחילה להיות דומים למתים מהלכים. עד סתיו כשכבר התקרר, המצב החמיר – הבאים מוולנה היו מתים בהמוניהם מאפיסת כוחות, מחלות ועבודה קשה.

לאחר זמן מה חוקרים מקומיים שלבסוף קיבלו את תיקיהם של האסירים מעמיתיהם הליטאיים, התחילו לטפל בעצורים. החקירה קבעה כי אברם שטוקרביץ' משנת 1930 עד 1936 "היה חבר בארגון הציוני הימיני "בית''ר" ו, כפי שציון במסמכי החקירה, לא פעם נאם ברדיו (דרך "רדיופון הממלכתי" בסמיטונה) עם הקריאות לחינוך הנוער היהודי ברוח ציוני. יצא כי חבר "בית''ר" הואשמם לא רק בציונות, אלא גם בתמיכה "משטר נאצי בסמיטונה". כל ההאשמות האלה היו מספיקות לסעיף מ' 58-13 החוק הפלילי של הרפובליקה הסובייטית הפדרטיבית הסוציאליסטית הרוסית ("פעולה או מאבק פעיל נגד מעמד הפועלים והתנועה המהפכנית"), שהתכוון להוצאה להורג בירייה.

אך כל עוד החקירה התמשכה, באברם שטוקרביץ' לפתע צמחה תקווה להשתחרר. כמה פולנים שנקלעו במחנה, הודיעו לאסירים שבין סטלין ובין הממשלה הבריטית מתנהלות משא ומתן על גיבוש יחידות מהאזרחים מן המדינות המסופחות לברית המועצות. הצבא, במיוחד תחת פיקודה של בריטניה, היה לשטוקרביץ' הצלה אמיתית.

ב-5 בדצמבר בשנת 1941 באמת החלו לשחרר את הפולנים מהמחנה. ביניהם היה בן דוד של ראש ממשלת פולין בהגירה – ולדיסלב סיקורסקי, שהבטיח לשטוקרביץ' ולציוניים אחרים שינסה לחלץ אותם מהמחנה. לאמיתו של דבר לא יצא כלום מהיוזמה הזו. המכתבים הנשלחים לשמו של סטלין עם בקשה לשלוח את שטוקרביץ' וכל שאר היהודים לחזית, לא עזרו: הציונים נחשבו כאנשים לא נאמנים לשלטון הסובייטי, "אויבי העם", מכאן שעבורם לא הייתה קיימת הזדמנות לכפר על חובתם בדם.

אז שטוקרביץ' יחד עם חמישה אסירים אחרים, הצטרף לוועדת הפולנית הליטאית והיהודית במחתרת. הצבא האדום נכשל בלי הרף, והאסירים חשבו שבמוקדם או במאוחר השלטון הסובייטי ייכשל. במקרה כזה האסירים רצו למנות את הנהלתם ולהכין תוכנית פעולה המשער כמה גרסאות השתלשלות העניינים. האסירים לא הגיעו לדעה אחת, אמנם כולם הסכימו שיצטרכו לשלול את השומרים מנשקם, לתפוס נשק ולהילחם על חירותם.

הוועדה התקיימה עד סוף שנת 1942. גל מעצרים בתוך המחנה ושינוי במצב מדיניות החוץ גמרו להתפרקות הארגון.

נחמתם היחידה של אסירים הייתה חבילות מהיהודים הפולניים לשעבר, שהיו במחנה יחד עם שטוקרביץ' ושוחררו כדי לשרת בצבא גנרל אנדרס. הם ניסו לערוך את המשלוח דרך "סוכנות". חוץ מחבילות עצמן הייתה חשובה מאוד לאסירים המחשבה שהם לא לבדם ומישהו זוכר עליהם.

בסופו של דבר התיק של שטוקרביץ' הועבר לעיון של מועצה המיוחדת שהייתה גוף המינהל בחסות נ.ק.ו.ד. בברית המועצות ופסק גזרי דין בלתי חוקיים בסדר מחוץ לבית המשפט. בכתב אישום של תיק שטוקרביץ' ראש המחלקה של נ.ק.ו.ד. ברפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הלטבית, רוזנשטיין שהיה יהודי וטיפל בתיק של שטוקרביץ', הציע לשפוט את הציוני ל-5 שנות כליאה. הישיבה המיוחדת שהתקיימה ב-17 היוני בשנת 1943 בסברדלובסק, אישרה את המאסר – 5 שנים במחנה עבודה בכפייה.

להישרד במחנה שבו נפטרו כ-70 אחוז מהאסירים תוך זמן קצר היה קשה. לאברם שטוקרביץ' עזרה השכלתו אוניברסיטאית שהוא קיבל בליטא. אחת המצילות שלו הייתה רופאת המרפאה במחנה – מרמלדובה. לאחר שנודע לה ששטוקרביץ' יודע לטינית, היא לקחה אותו כעוזרה בשעת בדיקות רפואיות. היא רשמה מצב הבריאות הלקוי ו,כתוצאה מכך, איסור על ביצוע עבודות קשות ברשומותיהם הרפואיות של שטוקרביץ' ואסירים אחרים.

בזמן שאברם היה בכלא, הוא איבד את שני אחיו. הבכור, חנוך שטוקרביץ', הרופא הצעיר המחונן, הציוני נלהב, אחד הראשי הארגון "ברית החייל" בליטא, נידון ל-8 שנות מאסר. כבר בהיותו במחנה הואשם הוא בארגון קבוצה לבריחה, הורשע בשנית ונורה באפריל בשנת 1946.

האח השני, שלמה, הלך לחזית ב-1942. הוא לחם בגבורה באוגדת רובאים ט''ז בליטא, זכה במדליה "עבור גבורה", ומת במותו הגיבור בשנת 1944.

אברם שטוקרביץ' שוחרר ממאסרו ב-14 ביוני בשנת 1946. במקום לחזור הביתה, הוא נסע (למרות שזה היה אסור) לברנאול, לאשתו שנעצרה מאוחר יותר וגרה שם ביישוב. המסע עברה דרך סברדלובסק ונובוסיבירסק והייתה מבחן כוח נפרד בעצמה: גניבה, קטטות, לעתים קרובות לא בלי סכינים. עם אשתו מאשה שטוקרביץ' היה בברנאול עד אוגוסט 1946, ולאחר מכן נאלץ לחזור לוולנה לבדו.
בהגיעו לעיר התקשר הציוני מייד עם האנשים שיכלו לעזור לו עם מסמכים מזויפים לאשתו. זה עלה כסף רב, אך עד דצמבר 1946 הצליח אברם לאסוף סכום דרוש ולקחת את אשתו לבירת ליטא.

לא כליאה במחנה עבודה בכפייה, לא מותו הטראגי של אחיו מידי נ.ק.ו.ד. לא ערערו את אמונו ורצונו של אברם להילחם על צדקת מטרתו. היהודים יקימו את מדינתם העצמאית מחדש ושטוקרביצ'ים כמובן יגורו שם!

עוד לפני שובה של אשתו יצר אברם שטוקרביץ' את הקשר עם עמיתו הוותיק, המנהיג "בריחה" בוולנה, שלמה גפן. "בריחה" מייד אחרי המלחמה החלה לשלוח ציונים, בני משפחותיהם ויהודים, שרצו לעלות לארץ ישראל, לגבול הפולני. לאחר שהקשיב לשטוקרביץ', גפן הבטיח לכלול אותו ואת אשתו בקבוצה המעוברת מעבר לגבול. אך הוא לא הצליח למלא את הבטחתו. בינואר בשנת 1946 עצרו אותו עובדי המשרד לביטחון המדינה.

אחרי עצירתם של גפן ומעבירים אחרים מליטא, אברם שטוקרביץ' נאלץ עוד פעם "להסתתר". בוולנה הצטרך הוא להישאר לזמן מה ו, כמובן, להסתדר איכשהו. בנוסף לבעיות עם תעסוקה ורעב שלאחר המלחמה, המשפחה לא יכלה לישון בלילות – כל הצליל בחוץ גרם להם לקפוץ מהמיטה ולחכות בכאב לנקישה בדלת.

במאמץ רב הצליח אברם בן גירש להשיג עבודה ברשות ההוצאה והדפוס ברפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הליטאית. המנהלת ריחמה עליו. קומוניסטית, היא לקחה את החופש לא להודיע ל"מוסדות מסוימים" על מה ששטוקרביץ' לא רק הסתיר בשאלון את כליאתו בסיביר, אלא גם לא היה לא שום זכות לגור בוולנה. בנוסף לעבודתו העיקרית, שבה כולם העריכו אותו מאוד, שטוקרביץ' תרגם הרבה מרוסית לליטאית. לאט לאט החיים הסתדרו ונעשו קלים יותר מצד כלכלי. בקרוב נולדה לאברם ומאשה בת – בלה.

אולם במשטר סטלין הצטרך האסיר הפוליטי לשעבר להיות על המשמר תמיד. אברם שטוקרביץ' החושק בלהט להגיע למדינה היהודית, לא היה מסוגל להתחבא – נעצר הוא שוב. זה קרה ב-24 בדצמבר 1948.

במסמכים מציינים ביובש שבדצמבר בשנת 1948 שטוקרביץ' בעת היותו בנסיעת עסקים במוסקבה, נפגש שלוש פעמים עם נציג נציגות ישראל ומסר לו ידיעות של "ריגול והשמצה", ובעדן קיבל שטוקרביץ' את הספרות הציונית המודפסת בישראל.

במה שקרה במציאות, נזכר הציוני עצמו וגם חברו של שטוקרביץ' – צבי פרייגרזון שנאסר איתו אחר כך במחנה. בהגיעו למוסקבה בנסיעת עסקים ב-5 בדצמבר 1948, אברם בן גירש נרשם למלון "מוסקבה". כעבור יומיים, לאחר מספר מפגשים לגבי עבודה, הוא החליט לנצל את ההזדמנות ולבקר תיאטרון בולשוי. בשבתו בכורסה שטוקרביץ' לא האמין לשמיעת אוזניו – לידו מישהוא דן במשהו בעברית בקול רם.

בשורה הבא, לא רחוק משטוקרביץ' ועמיתו, ישבו גבר שזוף ואלגנטי ושתי בנות, בבירור בעלי מראה זר. החבורה שהבחינה בשטוקרביץ' המתבונן בהם מקרוב, חייכה לו בחזרה. בזמן ההפסקה ניגש אברם אל הזר ושאל בשקט בעברית: "מי אתה?". הסתבר שהזר היה מזכיר שגרירות מדינת ישראל בצ'כוסלובקיה שהגיע למוסקבה להיפגש עם גולדה מאיר.

מחשש לפרובוקציה, אמר שטוקרביץ' כאילו בצחוק שהוא היה רוצה מאוד לראות איך נראה הדרכון של המדינה היהודית שקמה לתחייה. בן שיחה, מבלי להניד עפעף, הוציא את המסמך בשם יוסף אילן והראה אותו לשטוקרביץ'.

משוכנע שהוא מדבר עם דיפלומט ישראלי אמיתי, האסיר הפוליטי לשעבר סיפר לו בקיצור את כל סיפורו והזהיר שהשיחה הזו יכולה להיות מסוכנת עבורו. יוסף אילן הבין את הכול. במקרה של מעצר הסכימו שניהם להיצמד לאותה גרסה: כאילו לפני ישראל קראו לאילן דויד ברשטיין והוא למד יחד עם שטוקרביץ' באוניברסיטה.