"אתה חושב שמישהו מחכה לך שם?.. מי צריך אותך שם בכלל! הם יסיעו אותך לדימונה, ישכנואותך בתוך צריף פח... אתה עוד תתגעגע לאודסה עיר הולדתך, לים השחור! למען האמת, אני לא מבין למה אתה מתנהג כל כך מוזר. רבים, אגב, בטעות, חושבים אותנו לסוג של יצירי גיהינום, אבל תאמין לי, זה ממש לא כך! אתה יכול להשיג הרבה בעזרתנו. אם רק תרצה, נהפוך לחברי אמת...", כך מתאר הסופר דוד שכטר, פעיל יהודי, בנובלה שלו "בניכר" את ניסיון שרותי הביטחון לגייסו לשורותיהם. העלילה היא כמעט אוטוביוגרפית – שלמה מאודסה, הגיבור הראשי, הוא הסופר עצמו, שנאלץ לעמוד מול המערכת הסובייטית הטוטליטרית.

עובד ארגון הקג"ב במחוז אודסה הרס"ן קניאזב, המפקח מצגורה, ראש מחלקה מספר 5 קרסנוב – פרצופיהם של קצינים אלה ריצדו מול עיניו של דוד שכטר במשך שנים רבות של "סירוב" – הסירוב לאפשר לו לעלות לישראל. כאשר הניסיונות להכניס את שכטר מאחורי סורג ובריח כשלו, קציני הקג"ב ניסו "להתיידד" עמו. אך לשווא. שכטר האודסאי העדיף את תורת משה על פני חוקיה של ברית המועצות, ואת ארץ ישראל על פני "כלא העמים".

דוד שכטר נולד ב-13 במרץ 1956 באודסה למשפחה יהודית. אביו יצחק, בוגר המכון הצבאי להנדסה ימית באודסה, עבד במקצוע שרכש, אימו אירינה לימדה מתמטיקה בבית ספר.

לדוד היה אח תאום. באותן שנים אנשים חששו לתת לילדיהם שמות יהודיים, אך במשפחת שכטר בכל זאת החליטו: ילד אחד ייקרא על שם סבו, אבי אימו, שנפל בקרב במלחמת העולם השנייה, ואחיו ייקרא יעקב, על שם סבו מצד אביו.

בני הזוג שכטר היו אנשים סובייטים מן השורה ולא הקפידו על שמירת המצוות. זה היה תקף גם לגבי שפת היידיש, שההורים השתמשו בה רק כדי להסתיר את סודות המבוגרים מדוד ומאחיו יעקב. על שמירת גחלת המסורת היהודית במשפחה הייתה אמונה הסבתא דבורה, היא צמה ביום כיפור וערכה סדר פסח. עוד נהגה הסבתא לתת לילדים חנוכה געלט בחג החנוכה. בכך, פחות או יותר, הסתכמו המנהגים היהודיים שעליהם הקפידה המשפחה.

ילדי אודסה דוד ויעקב בהחלט היו יכולים להפוך לפועלים טובים, למקימי קומוניזם למופת, אך זה לא קרה. המדינה עצמה, אשר הקפידה לציין את מוצאם של אזרחיה "בסעיף החמישי" הידוע לשמצה בתעודת הזהות, וכמובן, האזרחים "הערניים" לא אפשרו לילדים לשכוח את מוצאם. לא פעם נאלץ דוד הקטן לשמוע ד על מוצאו ועל ארץ מזרח תיכונית רחוקה, שבה מעולם לא ביקר, אבל לשם "שלחו" אותו בני גילו בעקביות בליווי קללות עסיסיות. כשחזר הביתה מהגן יום אחד, שאל דוד: "אמא, מה זה כוכב מחורבן בעל שישה קודקודים"? ברובע החדש של אודסה, שנקרא צ'ריומושקי, התגוררו יהודים מעטים ביחס למרכז העיר, שם גם השנאה כלפיהם הורגשה ביתר שאת.
תלמיד בית הספר דוד שכטר הצטיין בכל מקצועות הלימוד, אך ליבו נטה יותר מכול לספרות. הוא נמשך למקצוע העיתונאי. מגיל 15 החל לפרסם בעיתוני אודסה. לימודים של שנה בבית הספר לעיתונאים צעירים בחסות העיתון "קומסומולסקיה איסקרה" עזרו לו ללמוד ולהבין טוב יותר את רזי המלאכה. כשהגיע הזמן לחשוב על לימודים גבוהים, לדוד לא היו ספקות: הוא ילך לפקולטה לעיתונאות, כמובן!
עבור יהודי באודסה להתקבל ללימודים גבוהים במוסד כלשהו היה בגדר חלום כמעט בלתי-מושג, ​​לכן החליט דוד להתייעץ עם יבגני גולובובסקי, עובד "קומסומולסקיה איסקרה", שלימד אותו בבית הספר לעיתונאים צעירים. המחנך, שאליו פנה שכטר כאילו היה רב הקהילה, פסק באופן לא מנחם: "הבט סביב: במשרדנו עובדים רק מהנדסים, כולל אותי. שכח מלימודים גבוהים באודסה, ודאי בפקולטה לעיתונאות". ובכן, מוצא אחד נותר לנער היהודי: לעזוב את אודסה וללמוד הנדסה. "תעשה תואר בהנדסה, תחזור הביתה ותנסה להתקבל למערכת של עיתון, אולי תצליח", ייעץ לו גולובובסקי. "ואם התוכנית לא תעבוד, לפחות יהיה לך מקצוע טוב בידיים ותוכל להרוויח את לחמך."

דוד שמע בעצתו החכמה של גולובובסקי. יחד עם אחיו יעקב הוא נסע לעיר קורגן, שם התמחו בעבר הוריהם לאחר לימודיהם. דוד עבר בהצלחה את בחינות הכניסה למכון להנדסת מכונות והתקבל לפקולטה להנדסה, לתת-התמחות בתחום מכונות וכלים לחיתוך מתכות. האווירה בקורגן אכן הייתה שונה מאוד מזו שבאודסה. תושבים רבים באזור הזה, שמעבר להרי אורל, לא פגשו יהודים מימיהם, לא כל שכן חבריו של דוד לספסל הלימודים שבאו מכפרים סיביריים נידחים.

לאורך כל שנות לימודיו בקורגן לא זנח דוד שכטר את חלומו להפוך לעיתונאי ופרסם בקביעות בביטאון המכון, ולאחר מכן בעיתון הנוער האזורי. גם את המעגל החברתי שאליו היה רגיל מצא בעיר: חוג חבריו הורכב מיהודים שהגיעו לאזור הזה, בעיקר מאוקראינה, בשנות מלחמת העולם השנייה בהימלטם מהנאצים. שם, בקורגן, בשנת 1975, מצא דוד שכטר את אהבתו – שותפתו לחיים לעתיד ובעלת בריתו הנאמנה. לבחירת ליבו קראו חנה קוזלנקו, אביה היה כימאי ידוע. דון קוזלנקו, לוחם חזית לשעבר, שהשתתף בקרב קורסק, נאלץ להעביר את משפחתו מחרקוב לקורגן הרחוקה מסיבה דומה: בהיותו יהודי לא מצא לו משרה נאותה בחרקוב. שנה לאחר החתונה נולד למשפחה הצעירה בן בכור ונקרא שמעון.

לאחר שסיים את לימודיו ב-1978 חזר דוד שכטר לאודסה יחד עם אשתו ובנם הקטן. בעזרת קשרים הצליח אביו של דוד לסדר לו הפנייה לעבודה במפעל למכונות קידוח רדיאלי בעיר, שם עמל האב שנים רבות. אך בעיר היפה לחופי הים השחור חיכתה למהנדס הצעיר הפתעה לא נעימה. על אף ההפנייה לעבודה ועל אף העובדה שדוד נולד באודסה, הביורוקרטים הסובייטים סרבו לעדכן את מקום מגוריו בדירה שממנה נסע כדי ללמוד לפני חמש שנים. המאבק עם הפקידים נמשך שלושה חודשים. רק לאחר ביקור אצל סגן יושב ראש הוועד הפועל של העיר אודסה הסתדר העניין. "אני לא מבין כלום", הופתע הבכיר, "יש לך את כל הסיבות להירשם בדירתך". כל המסמכים הדרושים אכן הוגשו בסדר מופתי, אך הפקידים חששו ליטול על עצמם אחריות, הרי לא היה זה עניין של מה בכך לאפשר רישום ממלכתי למשפחה יהודית.

כשנפתר נושא המגורים החליט דוד שכטר ליישם את תוכניתו המקורית. הוא חזר לעולם העיתונות של אודסה בתור כתב לענייני עבודה והוציא תחת ידו כתבות ססגוניות על חיי היומיום המשמימים של המפעל. הכתבות של העיתונאי לענייני עבודה דוד שכטר התחבבו מאוד על העורכים ועל הקוראים, אך איש לא מיהר להציע לו משרה קבועה בעיתון. גולובובסקי, שעד אז הפך לאחד העיתונאים המובילים בעיתון "וצ'רניה אודסה", עזר לו להתחיל לפרסם, הפגיש אותו עם קולגות, אך על משרת עיתונאי לא היה אפילו מה לדבר.

לאחר שהועסק כעיתונאי פרילנסר במשך כמה שנים, החליט דוד לפנות לעיתונאי יהודי נוסף, בעל תפקיד חשוב בעיתון האזורי "זנאמיה קומוניזמה". העיתונאי המוביל, אשר בעצמו השתחל אך בנס לתחום בעל חשיבות ממלכתית, קבר סופית את תוכניותיו של שכטר להפוך לכתב מקצועי: "עם מוצא ושם משפחה כמו שלך אין שום סיכוי שתקבל עבודה בעיתון. בכל מערכות העיתונים באודסה אפילו משרה של עובדת ניקיון דרושה אישור של המזכיר השני של הוועד האזור של המפלגה, האחראי על התחום האידיאולוגי. שכח מזה!".

ודוד אכן נאלץ לזנוח את חלום הילדות שלו ולחפש נחמה במקום אחר. בזמנו פעל באודסה מועדון קולנוע תוסס בניהולו של מבקר הקולנוע בוריס ולדימירסקי. דוד בא בקביעות לאספות המועדון. יום אחד, לאחר צפייה בסרטו של פליני, ביטא אחד החברים שהתאספו בדירה פרטית לדיון את המילה המשונה " שאבעס". המילה נשמעה מוכרת מילדות אך איש מבין הנוכחים לא זכר את משמעותה. דוד פנה לסבתו לקבל הסבר. דבורה בת חיים הביטה בנכדה במבט מבועט וזעקה: "שייגץ! אתה לא יודע מה זה שאבעס?" מאז אותו מקרה התגנבה לליבו של דוד תחושה משונה: חבריו ושכניו האוקראינים והרוסים הכירו היטב את תרבותם ואילו הוא היהודי לא ידע על שורשיו מאום.

בסוף שנות השבעים צעירי אודסה היהודים מצאו עניין ביוגה, בתורות אזוטריות ובקולנוע איטלקי, אך לא ידעו להגיד דבר וחצי דבר על זהותם. על אף ההיסטוריה והתרבות היהודית העשירה, דוד, לבושתו, ידע יותר על האיטלקים והצרפתים מאשר על אבותיו שלו. באותו זמן הוא התגורר תקופה ארוכה בדירת סבא רבא ברחוב טירספולסקיה, ששכנה קרוב מאוד לבית שבו סבה רבא שלו, חיים-דוד אייזנשטיין, שהיה חבר ב"אגודת חובבי שפת עבר" באודסה, נפגש עם הקלסיקונים של הספרות היהודית חיים נחמן ביאליק ואשר גינצברג (לימים אחד העם).

מבלי שתכנן החל דוד שכטר לגלות עניין בכל הקשור לזהות היהודית. הוא לא הכיר אף אחד בעל השקפות דומות לשלו באודסה, אך אדם שהכיר במוסקבה סייע לו באופן בלתי-צפוי. היה זה מתכנת שהפך לחסיד חב"ד בהשפעת עמיתו, פעיל יהודי ממוסקבה אורי קמישב. מכר זה, שבא לנפוש על חוף הים השחור, הניח לראשונה תפילין לדוד. ואחר כך התקשר ואמר: "מצאתי לך את האיש שלנו באודסה. שמו שעיה גיסר, הוא גר ברחוב דריבסובסקיה פינת פושקינסקיה". מי שעתיד יהיה להפוך לרב בעל שם היה אז בחור צעיר מאוד, אך כבר אז הוא ידע על היהדות הרבה יותר מאשר ידידו החדש. מאוחר יותר הצטרפו אליהם עוד ועוד אנשים.

בשנות ה-70 וה-80 פעל באודסה בית הכנסת "נחלת אליעזר", אשר שכן במבנה רעוע מאחורי גשר פרסיפסקי. ביקרו בו בעיקר יהודים קשישים. לאדם מבחוץ קשה היה להצטרף לקהילה. יום אחד הגיע דוד שכטר, שהספיק ללמוד לא מעט בשיעורים אצל שייקה גיסר, לבית הכנסת והודיע ללא גינונים מיותרים: "אני רוצה ללמוד תורה". אך ראש הקהילה היהודית באודסה ארקדי ליטוואן, בוגר ישיבת מוסקבה, הראה לדוד הנלהב את הדלת: "צא החוצה. זה היה תפקיד ההורים שלך ללמד אותך תורה". אז לא הבין דוד שליטוואן מנסה להזהירו מפני המעקב שניהלו הרשויות אחר חברי הקהילה והחל לבקר בבית הכנסת למרות הכול.

בעודו מעמיק עוד ועוד בחיים היהודיים, החל דוד לחשוב על עלייה לישראל. כל המשפחה תמכה בהחלטתו. בשנת 1981 הגישו דוד וחנה שכטר, יחד עם ההורים, בקשה ליציאה מברית המועצות.

תגובת המדינה לא איחרה לבוא. שכטר גורש מייד משורות תנועת הקומסומול בהאשמה מגוחכת: "בגידה במולדת". בעקבות כך פרצה שערורייה גם במקום עבודתו. דוד נאלץ להתפטר. לאחר נזיפה קשה גם אביו יצחק איבד את משרתו. הנהלת המפעל למכונות קידוח רדיאלי באודסה לא התרגשה מכך שהמהנדס שכטר השקיע את כל מרצו ואת מלוא כישוריו למען המפעל: הרי הוא החליט לעזוב את מולדתו הסוציאליסטית המשגשגת וגידל את בנו ברוח ההתנגדות למשטר!

האב והבן שכטר היו מוכנים לתרחיש שכזה, עוד לפני שהגישו את המסמכים למשרד הפנים, החלו לחפש עבודה חדשה. יצחק מצא עבודה במהירות ואף בסמוך למקום עבודתו הקודם: בשטח המפעל למכונות קידוח התקיימה יחידה אוטונומית שעסקה במחקר ופיתוח. מוחות טובים היו חסרים תמיד ומנהלה של אחת המחלקות ביחידה לא הצליח להסתיר את שמחתו כשגילה איזה איש מקצוע הגיע אליו כדי לבקש עבודה. "אני לוקח אותך!" הוא חייך מאוזן לאוזן. "מה שם המשפחה שלך?" "שכטר". פניו של ראש המחלקה נפלו באחת והוא הפטיר: "ובכן, אנחנו נצטרך לחשוב על זה." יצחק שכטר מעולם לא קיבל שיחת טלפון חוזרת. מיום פיטוריו ועד לעלייתו לישראל לא הצליח המהנדס יצחק שכטר למצוא עבודה בשום מקום. לבן שלו היה יותר מזל. בעזרת תמרון דומה הצליח דוד להשיג עבודה כמהנדס במפעל קטן באודסה. השערורייה בעקבות הגשת הבקשה ליציאה מהמדינה לא הגיעה לאוזני מנהליו החדשים.

הסירוב הצפוי ליציאה מברית המועצות אך חיזק אצל דוד שכטר את המשיכה לתנועה היהודית. בקיץ 1983 שייקה גיסר לקח אותו למוסקבה כדי לעבור ברית מילה. הטקס התקיים בדירת מסתור וגצ'ה וילנסקי "הצדיק ממוסקבה" נכח בו בתור סנדק. כעבור זמן קצר ערכו חנה ודוד שכטר חופה כדת משה וישראל. האח יעקב, שעזב לווילנה, אחת מבירות הציונות הבלתי רשמיות של ברית המועצות, לא פיגר מאחור בחיפושיו אחר זהות יהודית.

לאחר עזיבתו של שייקה גיסר לישראל ב-1983, החליט דוד ללמוד את מקצוע השוחט. בעבר מילא את התפקיד הזה באודסה גיסר. איזיה קוגן, מנהיג הקהילה היהודית הדתית בלנינגרד, התנדב ללמד את דוד את המלאכה בבית הקיץ שלו.

בתום הכשרתו קיבל שכטר הצעה נוספת. רב הגיע לאודסה מלוס אנג'לס במסווה של תייר ואחרי ששוחח עם פעילים יהודים במקום דרש: "אתה חייב להתמנות לרב הקהילה". לסירובו הנחרץ של שכטר השיב הרב: "תראה מה כתוב בתורה. כשראה משה רבנו מצרי מכה איש עברי, פנה כה וכה ואחר כך הרג את המצרי. מה אנחנו למדים מכך? משה השתכנע שאין איש בסביבתו ולכן עליו לפעול בכוחות עצמו. אין רב מלומד בישיבה באודסה ולא צפוי שיהיה בעתיד הנראה לעין. לכן עליך להיות לרב." כך התחיל דוד למלא תפקיד של רב: הוא ערך חופות וענה על שאלות הלכתיות של בני הקהילה, חמוש במהדורה מיניאטורית של "שולחן ערוך". אם השאלה הייתה קשה, צלצל שכטר לידידיו במוסקבה, לאיזיה קוגן בלנינגרד ולבעלי סמכות אחרים. יהודים מחוץ לארץ סייעו רבות להחייאת החיים היהודיים באודסה, הם הביאו לעיר ספרים, טליתות ותפילין. לאחר שלמד להכין במו ידיו בתי מזוזות מפח, התקין שכטר בדירות של יהודי אודסה עשרות מזוזות, שקלפיהן הובאו מישראל ומארצות הברית.

למרות תשומת הלב המוגברת של הקג"ב האזורי לדוד שכטר ולחבריו באודסה, נמשכה הפעילות היהודית המחתרתית: בנוסף ללימוד התורה התקיימו שיעורי עברית בהוראת אדה וחנה נפומניאשי. בקבוצת לימוד העברית היו כמה עשרות אנשים, אך לאחר שבסתיו 1984 נעצרו הבעלים של שתיהן ונכלאו לשלוש שנות מאסר, נותרו באולפן התלמידים האמיצים ביותר. דוד שכטר ואשתו ביניהם.
לא ניתן להסביר את העובדה שדוד שכטר עצמו לא הושלך מאחורי סורג ובריח אלא בהשגחה עליונה. ויש הוכחות ברורות לכך. לאחר עלייתו לארץ נסע שעיה גיסר, כיאה לחסיד, לניו יורק לחצרו של הרבי מלובביץ'. ערב פגישתו האישית עם הרבי התקשר שעיה לדוד שכטר ואמר: "בקש מהרבי ברכה לדבר שהכי חשוב לך בחיים!" דוד ביקש ברכה ליציאה לארץ ישראל. ימים ספורים לאחר חג ראש השנה קיבל דוד טלפון למוקד שיחות טלפוני בפינת הרחובות דריבסובסקיה ורישלייבסקיה. על הקו היה שייקה, שהפתיע את שכטר בהודעתו: "הרבי נתן את ברכתו כדי שלא תישלח לכלא".

אכן, סכנת המאסר רבצה עליו כל העת. העננים מעל ראשם של שכטר וחברו מאיר נפומניאשי התקדרו כבר ב-1983. מתוך רצון לכלוא בכל מחיר את הפעילים המהווים מטרד, האשימו אותם הרשויות באודסה בגניבת ספרי דת מבית הכנסת. אבל הספרים שלקחו שכטר ונפומניאשי לשיעורים לא היו שייכים למעשה לבית הכנסת "נחלת אליעזר". היו אלה סידורים, כרכי תלמוד, ספרי שו"ת והלכה בעברית שמשפחות היהודים הזקנים שנפטרו לא ידעו לקרוא בהם. ומכיוון שלא רצו לזרוק את הספרים שסביהם שמרו עליהם כעל בבת עינם, הביאו אותם המשפחות לבית הכנסת, שם הם נערמו על רצפת עזרת הנשים בקומה העליונה. קציני הקג"ב היו בטוחים שהם סופסוף שמו ידם על נפומניאשי ושכטר, אך אותו ארקדי ליטוואן שבזמנו גירש את דוד מבית הכנסת, הצהיר שאין לספרים חותמת של בית הכנסת ולכן הם אינם שייכים לאיש. התיק קרס כמו מגדל קלפים עוד לפני שהחל להירקם.

משחק החתול והעכבר עם הקג"ב התנהל יום ביומו. לא פעם נאלץ שכטר להימלט מהמעקבים שהתנהלו בעקבות פעילי העלייה באודסה. כל ביקור אצל הסירובניקית אידה נודל, ששמה נודע בכל העולם, אשר הוגלתה לבנדרי השכנה, הזכיר מסע של מרגל במחנה אויב. ב-1984 התכונן שכטר לערוך ברית מילה לבנו עמנואל שזה עתה נולד, ואיזיה קוגן הצליח להערים על מארבי הסוכנים שהמתינו לו בשדה התעופה ובתחנת הרכבת. יחד עם מוהל בשם רש"י טס איזיה מלנינגרד לקישינב, שם שכרו רכב פרטי. השניים נכנסו לאודסה מכיוון שאיש לא ציפה להם. הקג"ב לא הצליח לשבש את טקס ברית מילה.