באחד הגיליונות של העיתון "טרוד" (עמל) משנת 1962 התפרסמה כתבה שהטילה קלון על המרגלים הישראלים "המתבצרים" בגבולות ברית המועצות. כתבי העיתון התרעמו על העובדה שעובדי השגרירות הישראלית שרת ופרת סיפקו בקביעות עיתונים מישראל לאודסה.
כפי שנכתב בכתבה, באביב 1961 הגיע לאודסה ממוסקבה אדם בשם וולף רישל. "עובדי השגרירות מילאו את מזוודותיו של רישל, אשר יצא לנופש, בספרות ציונית, והלה ניסה להפיצה בעיר," כך דיווחו כותבי העיתון בשצף קצף ומיהרו להרגיע את האזרחים הסובייטיים: "מאמציו של רישל העלו חרס, איש לא התעניין במרכולתו, פרט למירון אוירה, משפטן בעברו, גמלאי, שנשפט בעבר על ספסרות באגרות חוב ממשלתיות."

התעמולה הסובייטית הרשמית ניסתה להציג את הציונים בתור אנשים נטולי ערכים ובעלי עבר פלילי. וולף רישל אכן ריצה תקופת מאסר בעבר, אך העיתונאים החרוצים הקפידו להשמיט פרט זה מדיווחם, אחרת היה עליהם להודות שמהנדס סובייטי בולט הורשע מסיבה אחת בלבד – בשל רצונו להביע בגלוי את דעתו.

וולף רישל נולד ב-24 במארס 1904 בעיר דובסרי, מולדובה, במשפחתם של חנה ויוסף רישל ולו שתי אחיות – אסתר וגוסטה. בצעירותו למד אב המשפחה בישיבת וילנה, שם הוסמך לרבנות, אך לא המשיך לשרת בתפקיד רוחני אלא בחר לעבוד במסילת הברזל.

כשמלאו לוולף ארבע שנים עברה המשפחה למוהיליב-פודילסקי. כחצי שנה לאחר המעבר למקום החדש נשלח וולף הקטן ללמוד בחדר. שם הוא למד לקרוא בתורה לא רע והמשיך ללמוד אצל מורה פרטי. אביו היה ציוני וסבר שעל בנו ללמוד עברית. בבית המשפחה דיברו יידיש וידעו רוסית על בוריה אך לשון הקודש הייתה זו שנחשבה בעיני הרישלים לשפה הלאומית. על תפיסה זו, שהתגבשה אצל וולף רישל עוד בילדותו, לא הצליח לערער אפילו בית הספר הרוס, שאותו הוא סיים מאוחר יותר.

וולף היה תלמיד מצטיין אך נהג להשתובב, אפשר לומר שהיה בעל מזג סוער. מעשי הקונדס שלו הסבו בעיות לא רק למשפחתו אלא גם לשכניו לרחוב היהודי. יום אחר, ערב חג הסוכות, שלחה אותו אימו לשוחט עם עוף לשחיטה. השוחט אמר את מילות התפילה, שחט את העוף והחזירו לילד. אך וולף השובב לא שב ממשימתו בשקט אלא סובב כל הדרך את התרנגול השחוט מעל ראשו ודמו ניתז על הבגדים הלבנים של הנערות השכנות. ובמקום ההכנות לחג בילתה אימו את הערב בכביסה של בגדי השכנות.

ככל שהילד התבגר פחתו מעשי הקונדס. וולף נשבה בקסמי התנועה העממית הציונית שצברה תאוצה באוקראינה. בגיל 15 התפקד לתנועת "צעירי ציון". הוא עדיין לא היה בקי בכל רזי הפוליטיקה אך הבין היטב ש"צעירי ציון" תומכים בהקמת המדינה היהודית בארץ ישראל. בחירת הארגון הייתה תלויה במובנים רבים גם במיקום המועדון שלה, שפעל ברחוב גרצ'סקיה, בסמוך לבית משפחת רישל.
פעמיים בשבוע פקדה הקבוצה, שמנתה כעשרים נערים יהודיים, הרצאות על תולדות העם היהודי. על ההרצאות היה אחראי בוגר הישיבה בריגה. במפגשים דנו החניכים בספריהם של ההיסטוריונים צבי (היינריך) הירש גְרֶץ ושמעון דובנוב, כשהם משתדלים לנהל את כל הדיונים בעברית. אחר כך התארגנה במוהיליב-פודילסקי תנועת "החלוץ" שעודדה עלייה לארץ ישראל. וולף רישל גילה עניין רב במדעים המדויקים ובמכניקה ושמח ליישם את ידיעותיו בסדנתו של אחד מפעילי "החלוץ".

בשנת 1922 החברים הבוגרים, שרכשו יחד עם וולף מקצועות מעשיים, עלו לארץ ישראל. וולף הצעיר רצה להצטרף אליהם אך אביו התנגד, במפתיע. יוסף רישל חלה אז וביקש מבנו לחכות עם העלייה. פרט לכך, אב המשפחה התעקש שוולף ימשיך את לימודיו לתואר מהנדס. "תבחר לך מקצוע רציני, תהפוך למהנדס, אז בארץ ישראל יהיה לך מקצוע מבוקש!" מילותיו של האב נשמעו נבונות. וולף שמע בעצתו אך בדיעבד ועד סוף ימיו לא סלח לעצמו על הצעד שהתברר כטעות מרה. לו היה עוזב אז יחד עם חבריו, היה נמנע מהמאסרים והחיים הקשים שגזר השלטון הסובייטי על מתנגדיו.

וולף התכונן לבחינות הקבלה ובמקביל המשיך לעבוד בסדנה, בנוסף הוא ניהל את ספריית המועדון הציוני שמנתה כ-600 כותרים בעברית. כשבתחילת קיץ 1922 הגיעו לאוזני הציוני הצעיר שמועות על האיסור הרשמי שהטילו השלטונות על השפה העברית, לא נותר לו אלא לקחת לביתו שליש מהספרים ולחלק את הכותרים הנותרים בין ידידיו. הוא התרוצץ במשך כמה ימים בניסיון להציל את הספרייה ופספס את קורס הגדנ"ע שכל המיועדים לגיוס צבאי, החל מגיל 16, היו מחיובים בו. בעקבות כך הגיעו נציגי הרשויות לבית הוריו. לא היו אלה פקידי לשכת הגיוס אלא אנשי המנהל הפוליטי הממלכתי, זאת בשל הלשנתם של חברי תנועת הקומסומול המקומית.

וולף רישל הצעיר מצא את עצמו במעצר. החקירות ארכו שלושה שבועות, תנאי השהות במעצר היו בלתי נסבלים בשל הזוהמה ששררה בתאים. כשאביו של וולף הגיע למנהל לברר מדוע נעצר בנו, הפקיד אפילו לא ניסה להסתיר את הסיבה האמיתית לכליאתו והפטיר: "הרי בנך ציוני!" בעקבות דרישותיו החוזרות ונשנות של יוסף רישל בנו הקטין שוחרר מהמעצר. הרשויות הסתפקו בטענה שוולף לא התייצב לקורס הגדנ"ע בשל מחלה.

מייד לאחר השחרור נסע וולף לקייב כדי להיבחן בבחינות הכניסה ללימודים הגבוהים, אך גם שם נתקל בבעיות ובחסמים. בתיקו האישי, אשר הועבר לוועדת הקבלה של המכון הפוליטכני בקייב, נעשה רישום על אודות דעותיו הציוניות של המועמד. וולף התגבר על המכשול הודות לקשרים המשפחתיים: בן משפחה, שהיה רופא בעל שם בקייב, ביקש מאחד ממטופליו, ששימש בתפקיד במכון הפוליטכני, להתערב לטובת הנער. הדף עם הרישום השלילי נעלם מהתיק, ובבחינות במתמטיקה ובפיזיקה קיבל המועמד ציון "מצוין".

בכל שנות לימודיו באוניברסיטה המשיך וולף רישל לשמור על קשרים עם אנשים אשר חלמו, כמוהו, על הקמתה של מדינת יהודים עצמאית. הוא הרוויח את לחמו בהוראת עברית: שלוש פעמים בשבוע נתן שיעורים פרטיים לילדים והשתכר בעשרים רובל לחודש. את ידידיו לימד עברית ותולדות עם ישראל בחינם.

ב-1926, שנתיים לפני תום לימודיו, נשא וולף רישל לאישה את הדסה קרוגליאק. עוד בהיותו סטודנט נסע בחופשת הקיץ לחרקוב ולמוסקבה כדי להתנסות בעבודה במפעלים. ב-1928 נשלח על-ידי המדינה לעבוד במפעל הרכבות בקולומנה, וכעבור שנה גויס לשורות הצבא האדום. בין השנים 1931-1929 שירת בתור מהנדס צבאי בעיר זפוריז'יה, שם החליט להשתקע. הוא עבד במחלקה הטכנית של המפעל הממלכתי מספר 29 אשר התמחה בייצור מנועי תעופה.

עם הגיעו למפעל של המהנדס הנודע ארקדי נזרוב הבחינו בהנהלה בכישוריו של וולף והוא הועבר מהמחלקה הטכנית ליחידת מחקר ופיתוח שהוקמה בחסות המפעל. היחידה מנתה שניים עשר עובדים בלבד. בפרק זמן קצר הצליחו רישל ועמיתיו לשפר משמעותית את ביצועיו של מנוע M-11 וליישם אינספור פרויקטים טכניים מורכבים לפיתוח שורה שלמה של מנועים תעופתיים.

ב-1939 מונה וולף רישל לתפקיד ניהולי. על מנת למשוך אליו עובדים הציע המפעל הלוואות לבנייה פרטית ביישוב הקרוב לעיר זלני יאר, בחסות המפעל פעלה רשת חנויות סגורה ועובדי המפעל קיבלו פטור משירות צבאי. האגדה המשפחתית מספרת שוולף רישל אף קיבל פרס על פיתוחיו מידי הקומיסר העממי לתעשייה הכבדה לזר קגנוביץ' – רכב פרטי מדגם АМО.

וולף רישל המשיך לטפס בסולם הדרגות אך לא זנח את חלומו לשוב לציון. באותם ימים לא הייתה אפשרות להצטרף לפעילות ציונית מאורגנת. רישל איבד את הקשר עם חבריו שעלו לארץ ישראל והתיישבו בקיבוצים הצעירים, גם החוגים המחתרתיים בברית המועצות פסקו מלהתקיים. היה על וולף לפעול באופן עצמאי. הוא המשיך להפיץ את אהבתו לשפה העברית ולעם היהודי בין חוג אנשים מצומצם. היה עליו לשקול את צעדיו בכובד ראש ולחשוב היטב עם מי לדבר ובאילו מילים לבחור. גם הלחץ המתמיד של מזכירת וועדת המפלגה היווה מטרד מסוים – היחסים בין השניים היו עכורים עוד מימי צעירותו של וולף, אז הצליח בתחבולות שונות ומשונות להתחמק מהתפקדות למפלגה הקומוניסטית.

שבועיים לאחר פרוץ המלחמה בין גרמניה לברית המועצות פונה רישל יחד עם אשתו, שלוש בנותיהם (בנות עשר, ארבע ושנתיים) ואביו הקשיש לעיר אומסק שבדרום מערב סיביר. זאת במסגרת העברת המפעל שבו עבד, מפעל המנועים מס' 29, לרבות כל המכונות והעובדים, לעורף. ביושבו באומסק שלח וולף רישל שלושה מכתבים לסטלין ובהם ביקש לשלוח אותו לחזית. וולף קנה עבור משפחתו חמישה שקים של תפוח אדמה, 40 ק"ג חיטה ומעט שמן וציפה יומיום לצו גיוס – הוא רצה להילחם בנאצים עם נשק ביד. אך בהיותו עובד חיוני לא שוחרר לחזית וצווה להמשיך לעבוד במפעל שהיה בעל חשיבות אסטרטגית למאמץ המלחמתי.

באומסק עמל וולף רישל יום ולילה והתקיים ממנות מזון דלות ביותר, אך על אף כל הקשיים מצא זמן ללמד ילדים עברית. באותה תקופה סבל מאבדות קשות: בתו הצעירה מתה ממחלה, זמן קצר אחר כך גם אביו הזקן נפטר.

בשנת 1944 הועבר וולף רישל למפעל הניסויי מספר 300 במוסקבה, גם שם עבד ביחידת המחקר והפיתוח. היה זה מפעל התעופה הראשון במדינה שעסק בפעילות מחקרית וניסויית לפיתוח מנועי תעופה.

בתום המלחמה שררו במוסקבה רעב ומחסור בדיור, אך על אף כל התלאות שמר וולף רישל על אופטימיות. הוא עקב בעניין אחר המתרחש בפלשתינה והבין שחלומות הילדות שלו קורמים עור וגידים מול עיניו. הכרזת העצמאות של מדינת ישראל התקיימה ביום שישי, ה' באייר ה'תש"ח, 14 במאי 1948 בעיר תל אביב, וולף רישל התקשה להסתיר מעמיתיו למפעל הסודי את התרגשותו. למזלו היו סביבו גם אנשים אחרים, פטריוטיים יהודיים אמיתיים, שבחברתם לא היה צורך להעמיד פנים. את האנשים האלה הכיר וולף בספרייה הממלכתית ע"ש לנין שבה הוא קרא ספרים בעברית. שם גם דן עם אנשים שחלקו את ראיית עולמו על המתרחש בארץ ישראל.
ערב ראש השנה, 3 באוקטובר 1948, היה עבור וולף רישל משמח במיוחד. הוא עשה את דרכו לבית הכנסת המוסקבאי ברחוב ארכיפוב, לשם הגיעה שגרירת ישראל בברית המועצות דאז גולדה מאיר. קהל גדול של אנשים שהתאסף ליד בית הכנסת קרא "שלום!" לעבר הדיפלומטים הישראלים ואירוע זה הותיר על וולף רושם עז.

אך היחס האוהד במידה של השלטונות הסובייטים כלפי המדינה היהודית הצעירה לא החזיק מעמד זמן רב והפך במהרה לעוינות גלויה, אשר השליכה גם על היחס לאוכלוסייה היהודית בברית המועצות. יום אחד, בשלהי ינואר 1949, הגיע וולף לביקור אצל קרוב משפחה שהתגורר בבניין בעל שש קומות ברחוב מרוסייקה. כשטיפס לקומה הרביעית, שמע רעש מאחת הדירות: מישהו ניתץ רהיטים והפך את תכולת הדירה על פיה. וולף השתהה לרגע והמשיך לטפס במעלה גרם המדרגות. קרוב המשפחה פתח לוולף את הדלת ולחש באוזנו בבהלה: "שכני, המשורר לב קביטקו, נקלח לחקירה במשרד לביטחון המדינה, כעת עורכים חיפוש בדירתו." לא נותר עוד ספק כי ימים אפלים מצפים ליהודי ברית המועצות.

בנובמבר 1949 ניחתה על וולף רישל מהלומה נוספת: התיאטרון היהודי הממלכתי, שבו ביקר בקביעות, נסגר. מכל עבר הזדחלו שמועות על מעצרים חדשים, על סירובים לקבל יהודים לעבודה, על מיני מכשולים ומחסומים שהציבו השלטונות בפני מועמדים ללימודים גבוהים ממוצא יהודי.

במפגשים עם ידידיו הזכיר וולף רישל לעתים קרובות יותר ויותר את שאיפתו לעזוב את ברית המועצות וליטול חלק במאבק לעצמאותה של ישראל. שיחות אלה משכו את תשומת לבם של השלטונות. אחד "הידידים" הלשין עליו למשרד לביטחון המדינה. בזמן שבמשרד תהו מה לעשות עם המהנדס הסורר, וולף רישל החליט לנקוט יוזמה. ב-12 במארס 1950 הוא הגיע לקלפי הבחירות לסובייט עליון השלישי של ברית המועצות ושלשל לתיבה לא רק את פתק הבוחר אלא גם מכתב חתום בשמו ובו תיאור מצבם העגום של יהודי ברית המועצות. בסיכום המכתב הופיעה המסקנה, לפיה הקמתה של מדינת יהודים עצמאית בפלשתינה היא האירוע המכריע בתולדות יהודי ברית המועצות.