אבל הבחור לא ויתר על רעיונו וניסה עוד פעם אחת כבר בהיותו סטודנט של האוניברסיטה הממלכתית בחרקיב. לאחר שסטודנט של שנה ראשונה הציע את רעיונו של הפרדת איזוטופים לדיקן מחלקה לפיזיקה ומתמטיקה, פרופ' מִילנֶר, הוא סוף סוף נקלע בחדר של איליה ליפשיץ, הפיזיקאי הבולט הסובייטי. הוא כמעט מייד הגיע להסכמה שלילית – השיטה לא תעבוד. ליפשיץ הציע לאזבל למצוא את הסבר בעצמו בספר "פיזיקה סטטיסטית" אשר הוא כתב יחד עם לב לנדאו.

בשנה השניה של האוניברסיטה אזבל הכיר את אלכסנדר וורונל, הסטודנט בשנה הראשונה, שהפך לחברו טוב למשך שנים. וורונל עוד לפני התקבלותו אל האוניברסיטה הספיק לשבת בבית כלא בעד פעולתו האנטי סובייטית. הם מייד מצאו שפה משותפת. היה לבחורים על מה לדבר – ולא רק על פיזיקה תאורטית. במדינה סערה מערכה של מאבק נגד קוסמופוליטיות שנגע לא רק במרצים רבים באוניברסיטה, אלא גם ישר במשפחת מרק. אביו ניסה להגן על עמיתיו רנטגנולוגים המגורשים מעבודתם, ובקרוב היה פוטר בעצמו. בנובמבר 1951 הגיעה אליו עוד טרגדיה אחת – בשעת התקפת אסטמה נפטרה אימו של מרק יעקוביץ'.

כל השנות לימודיו של מרק אזבל עברו תחת הצל של הלשנה קבועה על אוכלוסיה יהודית. ראשית האשימו יהודים ב-"קוסמופוליטיות חסרת שורשים" ועוינות כלפי רגשות פטריוטיים של אזרחים סובייטיים, אחר כך – בקנוניה נגד ראשי ברית המועצות.

בינואר 1953, אחרי שאזבל עלה לחשמלית שנסעה בכיוון פקולטה לפיזיקה ומתמטיקה, הוא היה עד של מצב נורא. כל הקרון פלט קללות בכיוון "רוצחים נבזים" שהתכוננו לחסל משטר סובייטי. יוצא מהקרון, מרק יעקובלביץ' שמע קול מעצבן המתלונן שגיטלר לא הצליח לפתור שאלה יהודית עד הסוף. "לא נורא, הגיע זמנינו לסיים את עבודתו", סיכם מישהו. בהגעתו לפקולטה, הסטודנט מייד ראה את מקור היסטריה זו: בעיתון מרכזי "פראבדה" מחבר בלתי ידוע פרסם את המאמר "מרגלים ורוצחים נבזים מתחת למסכה של פרופסורים-רופאים".

עם מותו של סטלין גל אנטישמיות שכך, אבל "נכי הסעיף החמישי" עדיין התמודדו עם הבעיות תעסוקה, למרות שהן היו לא ברורות כל כך כמו בשנים קודמות. למעשה, לפעמים זה גרם לתוצאה די חיובית. אחרי סיום האוניברסיטה, מרק אזבל מונה למפעל "אורלמאש" בסברדלובסק. היה אשפר לשכוח על המשך עבודה אקדמית. אולם הנהלה ערנית של המפעל לא רצתה לראות יהודי אצלה. באופן דומה ויתר על אזבל גם מפעל קטן איזשהו בקמצ'טקה. בסופו של דבר הוא (אגב, אחד מאנשים יחידים) קיבל דיפלומה חופשית – זכות לתעסוקה בבחירתו.

הבוגר נאלץ לנסוע הביתה מסברדלובסק ולמצוא עבודה שעתית בכמה מקומות: בבית ספר עבר, בבית בפר נשים ובמכון חינוכי בחרקיב. מערכת השכלה עממית קוממה את אזבל מאוד: מורים הנאחזים בעבודתם, מנהליהם ושרי מחלקת החינוך המתעללים בהם. אופיו השוחר חירות של מרק יעקובלביץ' לא נתן לו לשתוק כאשר מורים במשרה מלאה פחדו להגיד אף מילה. כאשר מומחה צעיר היה בישיבת מורים, הוא השיב מלחמה נגד כל צעקות של המנהל. בסופו של דבר הוא פוטר בכפייה מאחד מקומות העבודה שלו.
בקריירה מדעית המצב היה טוב יותר. אזבל בן 23 יחד עם חברו ועמיתו עמנואל קנר חזה רזוננס ציקלוטרוני במתכות ופיתח את התאוריה שלו. בשנת 1955 פיזיקאי צעיר תחת הדרכתו של אליה ליפשיץ הגן עבודת דוקטור על הנושא: "אל התאוריה הקינטית של מוליכות חשמלית של מתכות" והחל לעבוד במכון לפיזיקה ומתמטיקה בחרקיב. בהגנת עבודת דוקטור לנדאו אמר: "למועמד יש רק חיסרון אחד, אך הוא ייפטר ממנו ללא עזרה שלנו. זה נעורים".

בתחילת שנות ה-60 מרק אזבל קיבל הצעה לעבור למוסקבה – מרכז מדע סובייטי. אחרי שהוא החל לעבוד באוניברסיטה ממלכתית במוסקבה ובמכון לבעיות פיזיקה של האקדמיה למדעים בברית המועצות, המדען מצא זמן גם להעביר סמינרים במכון פיזיקה תאורטית בצֶ׳רנוֹגוֹלוֹבקָה סמוכה למוסקבה.

עוד קודם לכן, קורצ'טוב עצמו זימן אותו לעבוד במוסקבה, אך אחרי שמרק יעקובלביץ' ידע שיצטרך לעבוד על פרוייקט סודי, הוא ויתר בנימוס. הוא לא רצה לעזור לשלטון סובייטי ליצור נשק. אחר כך המדען קרא לויתור זה אחד המעשים החכמים ביותר בכל חייו המודעים.
בהגנת עבודת דוקטור (היא נקראה "תאוריה המוליכות החשמלית הגבוהה-תדר בשדה מגנטי קבוע") שהתקיימה ב-1958, נכח מיטב המדענים הסובייטיים. הוועד הבוחנת בראשותו של פיוטר קפיצה הצביע להעניק לאזבל עוד תואר אחד.

זמן קצר לפני האירוע הבולט זה אזבל הכיר את נַאיָה שטיימן, מורה לגרמנית באחת המכללות טכנולוגיות של מוסקבה. כעבור שבועיים אחרי היכרותם הצעירים התחתנו וחגגו השגת השיא המדעי של מרק יעקובלביץ' במקביל.

בתחילת שנות ה-1960 אזבל חזה שינוי נמרץ בהתנהגות אלקטרונים במתכות בשעת שינוי קטן מאוד של שדה מגניטי וגילה (יחד עם עמנואיל קנר ווסבולוד גנטמכר) הסתננות אנורמלית למתכת שדה אלקטרומגניטי הגבוה-תדר. בעבודותו בנושא של מוליכות על הוא חזה קיום תנודות קוונטיות ותהודות. עברו שלוש עשרה שנים לפני שאמריקאי הופסטדטר עשה צעד בא והראה כי במקרה זה לספקטרום יש מערכת פרקטלית שנקראת "פרפר הופסטדטר". הבעיה עצמה של ספקטרום סינגולרי נודעת עכשיו בספרות פיזיקלית כ-"בעיה אזבל-הופסטדטר".

בעבודתו הפעילה על מחקרים שלו, המדען הצעיר הרצאה בסמינרים לפיזיקה קוונטית במוסקבה, התפרסם ב-"כתב עת לפיזיקה ניסויית ותאורטית" ובהוצאות אחרות כולל גם הוצאות זרות.

הקריירה המדעית ללא רבב של אזבל נעצרה בשנת 1965 בגלל המשפט נגד סופרים אנדריי סיניאבסקי ויולי דניאל. הפיזיקאי האוהב ספרות, התחבר עם דניאלר המעובר בתיק, ולכן זומן לחקירה. לקראת הסוף של החקירה לאזבל ודניאל ערכו עימות עדים. הפיזיקאי החזיק מעמדו בפני צ'קיסטים ושלל באופן חד משמעי את היכרותו עם פעילות ספרותית מחתרתי של ידידו.

למרות זאת השתתפות של אזבל בחקירת דניאל-סיניאבסקי צצה בזמן הכנה להענקת פרס לנין אשר, כפי שכל חברה מדעית חשבה, היה צריכה להיות מוענקת לו. אולם ברגע אחרון מסטיסלב קלדיש, נשיא האקדמיה למדעים, קיבל הלשנה – ממש לפני מליאת ועדת לנין – והחליט לא לתת פרס לפיזיקאי. אך היה אי אפשר לעצום עיניים על עבודותיו הבולטות: ב-1966 וב-1968 האקדמיה למדעים נאלצה להעניקו שני פרסי לומונוסוב, שהיו בדרגה נמוכה יותר.

כצפוי, האווירה של סוף שנות החמישים הייתה תופעה זמנית. מרק יעקובלביץ' היה מרוצה שאחרי בית ספר בחר בפיזיקה ולא במדעי רוח, אליהם היו לו נטיות חזקות, מפני שהוא הרגיש כי בברית המועצות פיזיקה הייתה תחום של חופש יחסי אליו לא התעברו במיוחד חברי המפלגה הלא מבינים בה כלום.

בשנת 1967 אזבל התחתן בפעם שנייה – עם לִידִיָה וַרשַבסקָיָה, בת של כימאי בולט אחד, קומוניסט אמיתי. אביה היה אחד המארגנים של פיתוח שיטה לקבלת ופיתוח של ייצור סארין תעשיי. אחרי שהיא שמעה בפעם ראשונה מבן הזוג שלה מחשבות ממרידות על משטר ומציאות סובייטיים, לידיה איוואנובנה הופתע עוד יותר כאשר בעלה במאי של אותה השנה התחיל מילולית לחיות ליד מקלט רדיו. בזמן ההוא כאשר עיתונים מרכזיים הוקיעו "תוקפנים ציוניים" והתענגו על חיסול ישראל אפשרי, יהודים סובייטיים הקשיבו ל-"קול ישראל" ולקולות אחרות מהחו''ל.

כאשר ידיעה על ניצחון היהודים במלחמת ששת הימים הגיעה אל ברית המועצות, אוכלוסיה יהודית עברה שינוי פנימי אמיתי. לראשנה במאה שנים יהודים מקומיים גאו במה שהם יהודים ושהם משתייכים להעם היודע להילחם בגבורה בעד מדינתו.

ממש בתחילת שלנות ה-1970 בפעם ראשונה בחייו עלה בדעתו של פרופ' אזבל כי עבודתו בברית המועצות הגיעה לסיומו. זמן קצר לפני כן, "קול ישראל" התחיל לשדר ידיעות לא ייאמנות: יהודים איזשהם הכריזו פומבית כי הם רוצים לנסוע מברית המועצות לארץ אבותיהם, לישראל. בברית המועצות הכרזות הללו נחשבו כבגידה.

כאשר בלנינגרד ב-15 לדצמבר שנת 1970 החל משפט על קבוצת יהודיים שניסו לחטוף מטוס ולטוס לישראל דרך שוודיה, אוכלוסיה יהודית התחילה להיות לקיצונית יותר מהר מאוד. ליד בנין המשפט העירוני בלנינגרד כמעט כל יום התקיימו מעצרים של מתאספים לתמיכת עומדים למשפט. משפט הראה רמת ייאוש אמיתית של פעילי תנועה יהודית. בשל חסרונו של שיטות חוקיות כלשהן למימוש זכותם לעלות ארצה, נשאר להם רק להעז לעבירת חוק. "מבצע חתונה" יצר גל לא ראוי עד כאן של כרזות האנשים שדרשו בגלוי לשחרר אותם למולדתם.

מרק אזבל יעקובלביץ' לא היה יכול לעמוד מנגד. הוא קיבל החלטה – להצטרף אל אחיו ואחיותיו ולהפוך למדען העובד לטובת מדינה יהודית. לידת הילד השני, יוליה, לא עצרה את אזבל. טרחות משפחתיות רק התווספו, אולם רצון בוער להתפרץ ממחנה הריכוז הסובייטי לישראל הפך למציאות חדשה. בדצמבר שנת 1972 מרק יעקובלביץ' הגיש בקשה ליציאת ישראל. הוא מייד נאלץ להתפטר מעבודתו תחת הלחץ של המנהל שלו – חלטניקוב. כעבור שבועיים אישתו הראשונה ובנו מנישואיו ראשונים, ואדים, גם הגישו בקשות ליציאה.
אחרי שמדען חזר לחרקיב מייד אחרי הגשת הבקשה, הוא הופתע מתמורות שקרו למכירים שלו. כאשר הם ראו את אזבל ברחוב, הם הסיטו את מבטיהם והתחילו ללכת בכיוון אחר לגמרי. "אתה פשוט לא מתאר לעצמך מה היה פה אחרי הגעתך האחרונה לכאן", הסביר אחד החבריו של אזבל – "את כמה מאיתנו זימנו לבית גדול ושאלו עליך. הם הזהירו אותנו שאתה ציוני מסוכן, סוכן המוסד". חברים גם שיתפו בחשדיהם עם מרק יעקובלביץ' כי השכן שלו, מהנדס-כימאי, אמר ב-ק.ג.ב. שהמדען היה ציוני כל חייו ו, כמובן, ריגל לטובת יהודים ואמריקה.

בהיותו ממתין לתשובה משלטונות סובייטיים, אזבל החליט להצטרף אל היוזמה של חברו הטוב, אלכסנדר וורונל, אשר הגיש את בקשת היציאה שלו כמה חודשים לפני אזבל. למען תמיכת הטונוס המדעי של "מסורבי עלייה", וורונל החליט לארגן סמינר מיוחד בו היה צריך להקשיב ולדסקס רעיונות מדעיים טריים.

בתחילה רק כמה אנשים השתתפו באסיפות הללו: מרק אזבל, אלכסנדר וורונל, ויקטור ואירינה בראילובסקי, ד''ר דן רוגינסקי וויקטור מנדלצבוויג, פר' משה גיטרמן ובנימין פיין, ד''ר יבגני לביץ', פר' אלכסנדר לביץ' ובנימין לביץ'. לאורך זמן מעל עשרים מדענים התחילו לבקר בסמינר. בנוסף לזה, הוקמו מוסדות פועלות של סמינר בחו''ל: "מזכירות בין לאומית" ו-"מועצת תומכים וממליצים בין לאומית", ובמוסקבה – "הוועדה המארגנת הסובייטית מטעם אוניברסיטת תל אביב" בה חוץ למרק אזבל נכנסו עוד 17 מדענים סובייטיים שלא הורשו להם לעלות לישראל.

פרויקט משמעותי נוסף עבר מרק יעקבלביץ' היה כתב עת בהוצאה עצמית "יהודים בברית המועצות" אשר היה להוצאה ראשונה מסוג זה שהופיע בברית המועצות משנות ה-20.

אזבל עבד הרבה על "יהודים בברית המועצות", היה אחד המנהיגים של סמינר מדעי, אולם חלק הארי של זמנו לקחו ייעוצי אנשים שקיוו להגיש בקשה לקבלת ויזה. בימים ההם לרוב האזרחים הסובייטיים לא היה מושג איך לעשות את זה: מה תדרוש מהם מחלקת ויזות או, מה יותר חשוב, איך לשרוד עד קבלת האישור, הרי, קרוב לוודאי, יפטרו אותם מהעבודה. כולם חיכו לתשובה, במיוחד מבן אדם בעל שמו היה ידוע ודעתו נכבד.

כמעט כל מי שהגיע אל אזבל, היה לא מוכר אליו לחלוטין. אנשים היו שונים מאוד ולא תמיד נעימים. לאחדים היו שאלות קשורות להזדמנויות כספיות בישראל, חלק מהאנשים פשוט רצו לברוח מאישה וילדים. אך לא היה משנה כמה מוזרות היו תוכניות של אנשים, המדען המוסרב נשאר קר רוח והסביר שוב ושוב לעולים אפשריים כל הדקויות של החקיקה הסובייטית כלפי יציאת חו''ל.

בעוד עזרתו לעולים, מרק יעקובלביץ' כל הזמן היה בקשר עם ישראל. משורר, פרוזאיקן ומחזאי רוסי ידוע ולדימיר ווינוביץ' נזכר איך מרק אזבל מסר בטלפון ידיעות על יהודים סובייטיים המתכוננים לעלות ארצה. בביקורו אצל הסופר יחד עם ויקטור בראילובסקי ומסורבים אחרים, הוא במשך כמה שעות היה הכתיב משהו כזה: "הוא קנה 4 נורות ב-24 ואט". זה השתמע כי בן אדם יעלה ב-23 לאפריל. בסופו של דבר שוטרים לא עמדו בזה וניתקו את הטלפון של ווינוביץ'. אבל הסופר לא נעלב מאזבל – הוא אירגן עניין גדול!

כיוון פעילותם עוד אחד היה סיוע ועזרה חומרית למסורבים המחוסרים פרנסה. הפעילים קיבלו מחו''ל משלוחי העברה או מכרו ג'נסים, מצלמות או רשמקולים יפניים שהיו במחסור בברית המועצות אשר הם קיבלו מחו''ל. בדרך זו הפעילים יכלו לפרנס את האנשים המסורבים בעזרת חילוק כסף. המוצר הרצוי ביותר היה ויטמינים לילדים בצורת גיבורים מסרטים מצוירים. היה אשפר לשלוח אותם אל אסירי ציון היושבים בבתי כלא במסווה של סוכריות. בבתי כלא עדיין האכילו מן היד על פה, לקחו חבילות בשביל האסירים נדיר, מחסור בוויטמינים היה נורמה בין האסירים.

סוג הפעולה בה היה מעורב אזבל לא היה יכול להימשך זמן רב ולא למשוך תשומת ליבם של המשטרה או ק.ג.ב. במשך שנים רבות אנשים במדים הופיעו אצל משפחת אזבל לעיתים קרובות כל כך ובזמן הבלתי צפוי ביותר של יום ולילה, שאף בתם הקטנה יוליה הייתה שואלת: "למה פה המשטרה כל הזמן?". הבנה שכל השיחות בבית מצותתות ורוב הזמן הוא תחת מעקב בשביל מרק יעקובלביץ' הפכה לחלק רגיל של חייו.

בראפריל 1973 הוציאו את בנו ואישתו של אזבל לשעבר לישראל. באופק הזדקר אור התקווה שהשאלה על עלייה תוחלט, במוקדם או במאוחר. אולם קרוב אחרי יציאת נאיה שטיימן וואדים, מרק קיבל בדואר הודעה שיכלה להתפרש רק כדחייה לעלות לישראל. במחלקה לוויזות ורישום חששיו רק התאשרו. על השאלה לגבי סיבת דחייה פקידה רק השיבה ביובש: "המדינה חושבת שיציאתך לחו''ל היננה לא רצוייה".

מה שראשית עשה אזבל אחרי הדחייה – כתב מכתב אל אחד כתבי העת הישן והמובחר הבריטי ביותר, Nature, עם הפנייה לכל המדענים בעולם לתמוך במדענים יהודיים בברית המועצות במאבקם. Nature ועוד כמה כתבי עת מקצועיים, בין היתר Physics Today ו-Chemical and Engineering News, ענו בשמחה והיו לבני ברית רב ערך של מסורבים סובייטיים. מדענים סובייטיים החליטו להשיב מלחמה לקרמלין ולהכריז בקולי קולות שהם מוכנים להילחם על זכויותם וחירויותיהם.

הם פעלו בנועזות. אחרי שמרק אזבל מסר הודעה על תחילת שביתת רעב אל עיותונות עולמית דרך אחד חבריו העולה לישראל ב-10 לדצמבר 1973, המדען ושותפיו ערכו פעולת מחאה מרשים באחת הדירות במוסקבה. לא עברו אף 10 דקות מבלי לקבל צלצול חדש מעיתונאיים זרים. ביום השניים עשר של השביתה שלטונות החלו התקפה נגד פסיכולוגית: הם התקשרו אל אימא אחד הרעבים, מתמטיקאי אנטולי ליבגובר, והודיעו: אם הוא יפסיק לרעוב, ישחררו אותו מהמדינה. ליבגובר השיב בסירוב להצעה של אלוף ק.ג.ב., אף על פי שרעבים החליטו מראש אם מישהו מהם יקבל ויזה, הוא יעזוב את המדינה מייד. למרות סירובו של אנטולי ליגובר לעזוב את חבריו, עוד עד סוף שביתת הרעב הוא הפסיק להיות אזרח ברית המועצות. עריצים סובייטיים החליטו לשלוח אותו מהמדינה לאן שתרצה. שחרורו של אנטולי ליבגובר היה התוצאה לא יחידית של הפעולה: אחרי קיומה עוד כמה מדענים קיבלו ויזות. זו הייתה פריצת דרך אמיתית: בשנה לפני שביתת רעב לא שחררו אף מדען. מדענים מסורבים הרגישו שהם ביצעו את משימתם ותוצאתה הייתה אף משמעותית יותר מהצפוי.

אחרי שגירשו את אזבל ממכון לפיזיקה תאורטית בשל הגשת בקשה לעלות לישראל, לא קיבלו אותו לעבוד בשום מקום. אז ישראלים באו לעזרתו. אחת שיחות הטלפון הגיעה אל אזבל מהחו''ל הייתה מן הנשיא של אוניבסיטת תל אביב, פרופ' יובל נאמן שהיה אחד המדענים הבולטים ביותר בעולם. אחרי שהוא למד על הבעיות של המדען מאחד המאורות, הוא הציע לאזבל תפקיד פרופסור באניברסיטת תל אביב. הפיזיקאי הסובייטי חשב הצעה זו ככבוד גדול ומייד קיבל אותו. מ-1 לינואר 1973 הוא, אזרח ברית המועצות, נמנה עם הסגל אחד האוניברסיטאות הטובות ביותר בישראל. מרק בן יעקב הרצה לסטודנטים ישראליים בטלפון. בשנת 1975 אזבל נבחר באותו האופן כפרופסור מן החוץ של אוניסרסיטת פנסילבניה.

לאט לאט השלטונות המשיכו לשחרר אנשים: עלה דן רוגינסקי, אחריו היה תורו של משה גיטרמן. אחרי תחילת מלחמת יום הכיפורים שוב עצרו הנפקות ויזות.

שאלת תנועה ציונית נפתרה ברמה הגבוהה ביותר. כאשר במרץ 1975 היה משפט נגד אסירי ציון בוריס ציטלנקו ומרק נשפיץ, צ'קסטים לא אהבו נוראית שמרק אזבל יחד עם חבריו התכונן הצהרות אל ארגוני עובדים אמריקניים, קהילות יהודיים ועם ישראל. בהצהרות הללו נאמר על משפט היווה ניסוי שלטונות סובייטיים לשבור את שאיפת עם היהודי לחירות.

ב-27 לדצמבר 1975 אנדרופוב דיווח ששלושה ימים לפני זה "קבוצת הקיצונים היהודים" ניסו לבצע "פעולה פרובוקטיבית אנטי חברתית" ליד בנין הספרייה הממלכתית של ברית המועצות על שם לנין במוסקה – הפגנת מחאה בקשר למשפט במצבע "חתונה". הודות לוועדה לביטחון מרק אזבל ועוד 13 מסורבים הפעילים ביותר לא הורשו להיות במקום הפגנה.

ב-16 בפברואר 1976 מרק יערבלביץ' היה אחד מן שישה נציגי מסורבים סובייטיים שנפגשו בחדר המתנה של הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטי של ברית המועצות עם ראש מחלקת מוסדות ניהול בחסות הוועד המרכזי, אלברט איוואנוב, ועם ראש המחלקה לוויזות ורישוה של ברית המועצות כולה, ולדימיר אובידין.

ביורוקרטים סובייטיים לא נתנו ליהודים שום תשובה ברורה והכריזו בנועזות כי רוב האנשים מוחלט הרוצים לעזוב – 98,4% - כבר עזבו את המדינה. על זה מרק יעקבלביץ' הוכרח להגיש ישר בפגישה: "בצער רב אני חייב לציין כי לא קיבלנו תשובות ברורות על שאלותינו... אמנם אנחנו מבינים שאנשים העסוקים כל כך כמוכם לא יבזבזו את שעתיים מזמנכם לשוחח איתנו ללא שום כוונה להודיע לנו משהו חדש. הרוצים שנמסור משהו ל-70 יהודים שמחכים לנו למטה ליד הכניסה לחדר המתנה של הוועד?". מסרו למתאספים שייקחו את תיקם בשליטה וישקולו אותם מחדש. אולם התוצאה הייתה צפויה מראש: אנשים קיבלו דחייה עוד אחת.

אחרי העזיבה של אלכסנדר וורונל בשנת 1974 לישראל אזבל הפך ליו''ר של הסמינר המדעי אשר מעתה והלאה החל להתקיים בדירה שלו והיה לו אופי בין לאומי. בסמינר השתתפו לא רק מסורבים מקומיים, אלא גם מדענים בולטים מכל העולם, כולל רוב חתני פרס נובל. כל הפעולות זו לוותה בקריאות קבועות של מרק יעקבלביץ' למשטרה, ק.ג.ב. או בשליחות צוי גיוס למילואים. למרות לחץ נורא כל כך, מרק יעקבלביץ' מצא זמן למחקרים מדעיים. במחצית השנייה של שנות ה-1970 הוא גם גילה לעצמות תחום חדש – מחקר פיזיקלי של פרודות דנ''א.

ב-1977 השלטונות השתגעו לחלוטין. ב-5 למרץ 1977 ב-"איזבסטיה" הופיע המאמר של מישהו בשם סניה ליפבסקי, המסורב אשר הבטיח לוותר על בקשתו לוויזה. במאמר תחת השם "מכתב פתוח של אזרח ברית המועצות, ד''ר למדעי רפואה, ליפבסקי ס.ל." המחבר טען כי הוא היה מודיע של סוכנות הביון המרכזית, וגם מנה את האחרים שגם היו "קשורים לסוכנות הביון המרכזית" ועם מי הוא שמר על הקשר. כמה "מרגלים" ושותפיהם הנזכרים כבר עלו לישראל, אבל רוב מהם עדיין נמצאו בברית המוצעות. ביניהם היה פרופ' מרק אזבל. הביקורת שהייתה דומה יותר לאיום, נשמע די ממוענת: "הנחו אותם רצון "לחמם" הגירה מברית המועצות ושאיפה לערער שלטון הסובייטי. בקשר לזה הם הציעו רעיונות שונים כלפי קיום במוסקבה אירועים בלתי חוקיים ופקובוקטיביים במסווה של כינוס "כנס בין לאומי של פיזיקאיים", "כנס בין לאומי לתרבות יהודית", והזמנות שנשלחו למדענים בוטלים מהחו''ל".

אף אחד מהמסורבים לא ציפה תחיית רוח סטלין רחצני כזה. מרק יעקבלביץ' מייד נזכר ב-"משפט הרופאים" ותוצאות אפשריות של הפרסום זה. בקרוב אחרי הופעה המאמר זה בכל מקום – במוסדות, מקומות עבודה ואף בבית דירות, החלו להתקיים אסיפות סודיות סגורות. הן הוקמו למען גינוי ציונים סובייטיים. אחד החברים של אזבל, בנימין בוגומולני, הוכה על ידי כנופיית בריונים באחד הרחובות מוסקבה. כאשר השוטר ניסה להתערב, התוקפים פשוט הציגו לו תעודת ק.ג.ב. והמשיכו להכות את בוגומולני. לאחר מכן היה מעצר של עמיתו הוותיק – אנטולי שרנסקי.

אווירת מתח ואימה התחשמלה מרגע לרגע. מרק יעקבלביץ' פחד מאוד להיקלע בבית כלא ,לכן הוא לא השלים את כתב ידו על בעיות של שיטות פיזיקליות בלמידת פרודות דנ''א. בנוסף הפרופסור רצה לסיים את עבודתו על מהדורת כתב עת הנוכחי "יהודית בברית המועצות" ותכנן נסיעה קצרה ללנינגרד.

אך אחרי ביקורו בלנינגרד לחץ של סוכני ק.ג.ב רק התחזק. מאזבל דרשו להפסיק קיומו של סמינר למדענים ולתת עדויות בתיקו של שרנסקי. אבל לא היה משנה כמה השתדלו השלטונות, הם לא הצליחו לשבור את המדען האומץ.

אחרי סדרת השיחות עם ק.ג.ב. מרק יעקבלביץ קיבל בדואר גלויה מחלקה לוויזות ורישום והכנונן לסירוב הבא. אבל על הגלויה מסיבה כלשהי היה כתוב כדי שאזבל דחוף יתקשר במספר הטלפון צוין. בזמן שנקבע המדען חייג מטלפון ציבורי הנמצא ליד ביתו, אל עובדת מחלקה לוויזות ורישום שמייד אמרה לו: "הבעיה שלך פתורה". אזבל לא הבין מה זאת אומרת: "למה את מתכוונת?". התשובה הייתה מדהימה: "אתה מורשה לעזוב את ברית המועצות". שלטון סובייטי החליט להיפטר מאחד הפעילים היעילי ביותר.

פרופ' אזבל זכר את ימים אחרונים בברית המועצות בקושי – הכול התרחש כמו בערפל. למרות זאת המראה הייתה יותר מבלתי נשכחה. ביקורת דרכונים ו-"אנשים בבגדים אזרחיים" עד בסוף לא שחררו את המסורבים ובגללם אפילו היה צריך לעכב את הטיסה – כביכול בקשר לתנאי מזר האוויר רעים. נוצר רושם שהשלטונות עד אחרון לא העזו לשחרר את אזבל עם משפחתו לחופש.
בהגעתו לארץ בשנת 1977, מרק אזבל מייד החל ללמד באוניברסיטת תל אביב. כעבור חודשיים אחרי הגעתו לישראל הוא נסע לטיול המדעי הראשונה שלו בארצות הברית.

בישראל מומחה בולט בדינמיקה חשמלית של המתכות התחיל לעסוק בהצלחה בתחום שונה לגמרי – פיזיקה של מערכות מופרעות. הוא גם הביע התעניינות בביולוגיה תאורטית. בייחוד, הוא פיתח תאורית האבולוציה הפנומנולוגית של תמותה, התעסק בניתוח הסטטיסטי של מערכת ותכונות פיזיקליות של דנ''א. כמות המאמרים המפורסמים על ידי אזבל בשנות 1977-1991 עולה על מאה – התוצאה המדעית המרשימה!

במשך שנים, כשהוא יצא מכניסה של בית שלו ברמת השרון, הוא נרעד כאשר מכונית הנוסעת התעכבה ועצרה לידו. לרגע נדמה לפרופסור שהוא עדיין בברית המועצות ותיכף מהמכונית יתחילו לקפוץ אנשים בחליפות אפורות.

מרק יעקבלביץ' המשיך את המחקרים מדעיים שלו ותמיד השתתף היה מעורב בעבודה ציבורית. אחרי הגעתה של עליית שנות ה-90 הוא השתדל לעזור לעולים חדשים. אבל, לאמיתו של דבר, לא כולם העריכו את עזרתו. במיוחד לא אהבו אותו עולים מדענים: פיזיקאי חשב בכנות מי שבאמת שווה משהו ימצא עבודה ללא קשים. הקריטריונים שלו להערכת פוטנציאל מדעי של עולים חדשים היו קשוחים. אך פיזיקאי גאוני היה מחמיר לא רק עם עצמו, אלא גם עם אחרים.

מרק יעקבלביץ' נפטר ב-31 למרץ 2020. הציעו למדען בולט לא חד פעמית לעבור לאמריקה, מרכז המדע העולמי. לזה הייתה לאזבל תשובה די ברורה: "אני ציוני". בן ארץ ישראל גאה לא ראה את עצמו מחוץ עמו.