מנדל ביילין
1913 – 2008
בסוף נובמבר 1947 הגיע לעיר אננייב, המהווה מרכז מנהלי בצפון מחוז אודסה, אדם. מייד עם הגיעו לעיר הוא שם פעמיו אל לשכת הגיוס העירונית כדי לקבל פנקס חוגר, ואותו הוא אכן קיבל בתמורה לאישור שהציג. באישור נכתב כי האיש, מנדל ביילין בן אהרון, השתחרר זמן קצר לפני בואו לאננייב ממחנה סֶוודְווִינְלָג וכי הוא רשאי להתיישב במחוז אודסה.
מנדל ביילין החזיק במקצוע הבנאי והיה בעל ניסיון רב, וכבר כעבור שבועות ספורים מצא לו עבודה בבית היתומים המקומי בתפקיד פועל שחור. הוא עבד שם במשך שנה ובדצמבר 1948 עבר לתפקיד קופאי במפעל הנעליים של האיגוד " קוּלְטְפּוֹבּוּט".
מנדל היה עובד חרוץ וקפדן, הוא קשר יחסי אנוש טובים עם עמיתיו וזכה ליחס מכובד מצד ההנהלה. על אף כל אלה, ב-9 במאי 1949 הוא נעצר על-ידי עובדי המנהל המחוזי של המשרד לביטחון המדינה באודסה בחשד לביצוע עבירות נגד השלטון.
האיש עמד בחקירות בכבוד ובגבורה. ברור היה שהנקר, העצור בבית הסוהר האודסאי מס' 1, מנוסה בחיי הכלא , והמנורה על שולחנו של החוקר לא הייתה עבורו בגדר חידוש. החוקר מטעם המשרד לביטחון המדינה, הסגן אַנְטוֹנוֹבְסְקִי, לא הסתיר את השעמום: מכיוון שמנדל ביילין הורשע בעבר, לא היה צורך אפילו "לפצח את המקרה". נטל הבאת הראיות בתיקים כאלה היה עניין משני. בכל רחבי המדינה נתפסו אסירים פוליטיים לשעבר ורובם הורשע על בסיס התיקים הישנים והוגלה בשנית. היה זה גם גורלו של ביילין: אנטונובסקי השתמש בחומרי החקירה הישנים, שבגינם ריצה החשוד עונשים מספר פעמים, וקבע שיש להרשיעו שוב בעוון חברות בארגון אנטי-סובייטי והפצת תעמולה נגד המהפכה.
בישיבה המיוחדת מטעם השר לביטחון המדינה אושרה התביעה של שירותי הביטחון האודסאים. בשימוע שהתקיים ב-21 בספטמבר 1949 הוחלט להגלות את מנדל ביילין להתיישבות מחדש בצפון קזחסטן. עבור ביילין הייתה זו תקופת ריצוי העונש הרביעית במספר. גם הפעם הוא נפגע בשל דבקותו ברעיון הציוני.
מנדל ביילין נולד במאי 1913 בעיר ניז'ין שבצפון מחוז צ'רניהיב, אוקראינה. להוריו, אהרון ביילין וזלדה גינדין, נולדו חמישה בנים: לוי-גרשון, שלום, דב, אברהם והבן הצעיר מנחם-מנדל צבי, ובקיצור – מנדל.
בית הוריו נבנה לפני מאה שנה במרכז הרובע היהודי בעיר. בצמוד לבית עמדה חנות מכולת ששימשה מקור הפרנסה העיקרי של המשפחה. להשלמת ההכנסה השכירה משפחת ביילין חלק מחדרי הבית.
ביילין האב היה חסיד שומר מצוות, כך שגם מנדל הקטן קיים את מצוות שמירת השבת מאז שזכר את עצמו. בנוסף לקידוש, לארוחת השבת המסורתית ולביקוריו של האב בבית הכנסת בלבוש חגיגי, נהגו בבית ביילין לשיר בשבתות שירים בעברית. נוהג זה הונהג על-ידי אחיו של מנדל דב, אשר הצטרף בצעירותו לתנועה הציונית. יתר האחים הלכו בעקבותיו. מנדל הצעיר גמע בצמא את השיחות שניהלו אחיו הגדולים עם הוריו.
על ארץ ישראל סיפרו בבית ביילין לא רק ארבעת האחים אלא גם היהודים שומרי המצוות שהיו מתאספים אצלם בחגים ומועדים. סיפוריו של אחד מהם, סופר סת"ם, על ביקורו בפלשתינה הציתו את הדמיון במיוחד. יותר מכול אהב מנדל הקטן את הסיפור על תפוחי הזהב – התפוזים שאיש לא ראה בניז'ין מימיו. כבר בגיל 12 החל מנדל לקרוא, בסתר מאביו, את חיבוריו של ההיסטוריון צבי (היינריך) הירש גְרֶץ, את כתביהם של חיים נחמן ביאליק ואברהם מאפו ושל אחד מראשוני הציונים פרץ סמולנסקין.
כשמלאו למנדל חמש שנים הוא החל לפקוד את החדר, שם למד עם בני גילו אצל המלמד מרדכי אש. לאחר מהפכת אוקטובר ב-1917, כשהשלטונות אסרו על לימודי הדת והלשון העברית, עברו תלמידיו של אש ללמוד במחתרת. ב-1923 ההורים שלחו את מנדל למורה פרטי, אצלו למד לא רק לימודי קודש אלא גם את מקצוע המתמטיקה.
עם פרוץ מלחמת האזרחים קיפח את חייו אחיו הבכור של מנדל לוי-גרשון, הוא נפל קורבן להתעללות אנשי התנועה "הלבנה". ב-1918 פרצו לבית משפחת ביילין פורעים ובזזו את כל דברי הערך ומוצרי המזון; בני המשפחה שרדו בנס. הייתה עוד תקרית שבמהלכה קצינים לבנים, שהתאכסנו בבית ממול, שתו לשוכרה וניסו לפרוץ את דלת ביתם של ביילינים – הם הלמו באגרופים על הדלת ודרשו להוציא החוצה את הנשים הצעירות ששכרו חדרים בבית. ולפני שהמשמר האזרחי הספיק להגיע, אהרון ביילין, שניסה בינתיים להרגיע את החיילים המתפרעים, הוכה באכזריות.
הניסיונות הקשים שבהם נאלץ לעמוד פגעו בבריאותו וב-1928 החזיר אב המשפחה את נשמתו לבורא. כעבור זמן קצר נעצרו שני אחיו הבכורים של מנדל, פעילי ארגון "החלוץ", והוגלו לאזורים המרוחקים של ברית המועצות. דב מצא את עצמו באורל ואברהם בקזחסטן. בחלוף שנה הורשו שני האחים לצאת את גבולות ברית המועצות ולעלות לארץ ישראל.
מנדל בן ה-15 נאלץ לקחת על עצמו את נטל האחריות לטיפול בבית ולכלכלת אימו. הוא סגר את המכולת המשפחתית, שהוטלו עליה מיסים שלא היה אפשר לעמוד בהם, ומצא לו עבודה במפעל לחמוצים. אחר כך סיים קורס הכנה לפועלי בניין. הציוני הצעיר ביילין בחר במקצוע הבנאי לא במקרה: הוא סבר שעל כל יהודי לרכוש משלח יד שימושי שיסייע בעתיד בהקמת מדינת היהודים בפלשתינה.
בגיל 17 עבר מנדל למוסקבה בהזמנת חברו של אחיו דב, גם הוא ציוני מושבע. תחילה עבד מנדל בתור סבל בתחנת רכבת, אחר כך התגייס להקמת רשת הביוב של מוסקבה. בימים עבד במשך שמונה שעות בקור המקפיא ובערבים פקד את המפגשים של פעילי הארגון הציוני המחתרתי "השומר הצעיר" – כאן רכש לו חברים חדשים.
המדריכה הראשונה של האיש הצעיר הייתה אסתר קְרַסְנוֹגוֹרְסְקִי, ידידתו של אחיו אברהם. קבוצת "השומר הצעיר" שאליה השתייך מנדל ביילין נקראה "סניף". כל קן של סניף מנה ארבעה עד חמישה חברים. בראש כל קן עמד מדריך בוגר, אשר סיפר לחניכיו על המתרחש בארץ ישראל ובעולם היהודי בכלל, על תולדות ותרבות עם ישראל, על ההחלטות של ההסתדרות הציונית העולמית ועוד. על מנת להסתיר את פעילותם מהשלטונות ולמנוע זליגת מידע, לא נמסר לחברים של קן אחד מיהם החברים בקנים האחרים ובאילו ימים הם נפגשים.
במהרה מונה ביילין לעמוד בראש אחד הקנים. החניכים של ביילין התכנסו אחת לחודש, בכל פעם במקום אחר. לראשי הקנים נקבעו מפגשים נוספים מפעם לפעם. באספות אלה השתתפו נציגי מרכז התנועה, אשר נתנו הרצאות ולימדו את המדריכים את שיטות הפעילות המחתרתית.
אך בתנאים של הלשנות בלתי-פוסקות ופעילותם של הסוכנים החשאיים הרבים שהוחדרו לחוגי הפעילים, גם אמצעי זהירות אלה לא הועילו.
ב-16 בינואר 1931 נפגשו מנדל ביילין, חבר הארגון נחום פישר, משה חוֹרוֹשׁוּחִין ויעקב דֶרְבִּיצְקִי בדירת מסתור עם חבר מרכז התנועה גרישה וִיסוֹקִי. מאוחר בלילה נשמעה דפיקה רמה בדלת. משה חורושוחין לא הספיק לפתוח וכבר פרצו פנימה אנשי או.ג.פ.או., המנהל הפוליטי הממלכתי המאוחד, והורו לכולם להישאר במקומותיהם. כל משתתפי האספה החשאית מצאו עצמם בבית הסוהר בלוביאנקה.
במהלך החיפוש נמצא בכיסו של מנדל ארנק ובו פיסת נייר עם תיאור המצב בארץ ישראל וגם נייר העתקה. אחרי המעצר בלוביאנקה הועבר מנדל לבית הכלא "בוטירסקי", שם חלק תא עם 96 אסירים, ביניהם פעילי תנועת "החלוץ" ונציג מרכז התנועה הציונית במוסקבה. בתא הזה שהה מנדל כחודש. הדבר הקשה ביותר עבורו היה היעדר הקשר עם אימו. מאוחר יותר נודע לו שאימו הגיעה למוסקבה מייד לאחר מעצרו ויצרה קשר עם הארגון המסייע לאסירים פוליטיים "פּוֹלִיטְפּוֹם", שבראשו עמדה יקטרינה פשקובה, אשתו הראשונה של הסופר מקסים גורקי. לא עלה בידיהן לשחרר את מנדל בן ה-17 מן הכלא, אך לקראת סוף תקופת המאסר הוא קיבל מאימו דרישת שלום וחבילה קטנה.
ב-20 במרץ 1931 הישיבה המיוחדת של ארגון הנקו"ד מצאה את מנדל ביילין אשם בחברות בארגון ציוני בלתי-חוקי וגזרה עליו עונש של שלוש שנות הגליה במזרח סיביר. המסע לשם ארך ארבעה שבועות. בהגיעו לעיר אִירְקוּטְסְק הועבר מנדל יחד עם שאר האסירים לבית הסוהר העירוני, שם נאלצו האסירים הפוליטיים להתגונן בכוחות עצמם מפני ההתקפות של האסירים הפליליים.
נקודת היעד במסע הייתה העיר ינִיסייסְק. האסירים הפוליטיים הורשו לנוע בחופשיות בתוך העיר ובפרבריה, אך אחת לשבוע היה עליהם להתייצב בסניף המנהל הפוליטי הממלכתי המאוחד. מנדל חי בקומונה עם הפעילים הציונים חיים רודיק ושעיה גלנץ. תחילה עבד מנדל במנסרה, שאליה הובאו עצים אשר נכרתו ביערות הסמוכים. לאחר כמה חודשים התאגדו החברים לקואופרטיב שעסק בשיפוץ בתים.
כעבור זמן מה קיבל מנדל מכתב מדודו דב-בר, אחיה של אימו, שנשאר בניז'ין. מהמכתב נודע למנדל שאימו קיבלה מאחיו הגדולים הזמנה שאפשרה לה להצטרף אליהם בארץ ישראל. ב-1927 התאפשר לאחיו הבכור שלום להמיר את עונש המאסר שציפה לו בעזיבה לארץ ישראל, אחר כך התצטרפו אליו האח דב והאם. מנדל ביילין נותר בברית המועצות לבד, היחידי מכל בני משפחתו.
מנדל לא איבד את התקווה להצטרף לאחיו ואימו בארץ האבות והגיש בקשות להמיר את עונשו בהגליה לפלשתינה. אך בתקופה זו קימצו הרשויות באישורי היציאה מברית המועצות ובקשותיו של מנדל נדחו.
בתקופת ההגליה בסיביר הקדיש מנדל את זמנו הפנוי ללימודי השפה הרוסית ומקצוע המתמטיקה. בין הגולים החדשים שהובאו ליניסייסק היו ציונים שהפכו במהרה לחבריו הקרובים: הלל קפלינסקי ושמואל-יוסף ליאבוק. בספטמבר 1932 נשלחו מנדל ויוסף, בהחלטת המנהל הפוליטי הממלכתי המקומי, לכפר נידח יְאַרְצֶבוֹ במרחק 400 קילומטרים מיניסייסק. שם התגוררו עמיתיהם לתנועה הציונית, אך מציאת העבודה התגלתה כאתגר רציני. מנדל, שלא קיבל שום סיוע מבחוץ, למד להתקיים משישה רובלים וחמש עשרה קופייקות בחודש – היה זה גובה דמי האבטלה שקיבלו האסירים הפוליטיים הגולים. רק בתום חיפושים ארוכים עלה בידו למצוא מקום עבודה בתור סבל – היה עליו להעמיס בולי עץ על רפסודות, אשר הובילו את העצים בנהר לנמל הקרוב שנמצא במרחק 30 קילומטרים משם.
החיים בכפר יארצבו היו קשים מאוד. הציוני הצעיר הזדעזע ממראה אנשי השירות שהשליכו פרוסות לחם לכלביהם שעה שהאסירים גוועו ברעב. מנדל עצמו ניצל פעמים מספר ממוות שארב לו בעבודות הפרך בכפור העז, ופעם אחת כמעט טבע במי הקרח, כאשר אסדה ניפצה לרסיסים את הרפסודה שלו.
באפריל 1934 הסתיימה תקופת הגלייתן של מנדל ביילין ולאחר שיטוטים ותלאות רבים הוא התיישב בפרברי מוסקבה אצל בת דודו סימה, בתו של דב-בר מניז'ין. במשך זמן ארוך לא הצליח למצוא לו עבודה – כל פניותיו נדחו בשל היעדר תעודת זהות וכתובת מגורים קבועה. על כן, נאלץ לעזוב לעיר מוֹז'איסְק שבמחוז סמולנסק. אך שם לא מצא מנדל מקום להתאכסן בו. מכיוון שהבין שאין לו עוד מה לאבד, שם פעמיו היישר למנהל הפוליטי הממלכתי המאוחד ודרש להנפיק לו תעודת זהות. ראש המנהל התפעל מעזות המצח של האסיר המשוחרר, וככל הנראה, במחווה של כבוד לאיש הצעיר הנפיק לו אישור עבור תחנת המשטרה המקומית. בזכותו קיבל מנדל תעודת זהות, אם כי נאסר עליו להתגורר בשטחים ברדיוס של מאה קילומטרים ממוסקבה הבירה.
במוז'איסק פגש ביילין בידיד שהכיר בהגליה – היה זה חיים ברון, ציוני שהגיע ב-1926 לברית המעוצות מארץ ישראל, נתפס בידי הרשויות והוגלה גם הוא לסיביר. יחד הם מצאו עבודה באתר בנייה. מנדל החל לקבל מאימו ואחיו מכתבים ולעתים אף לירות ארץ-ישראליות. סופסוף יכול היה לרכוש לעצמו בגדים ונעליים סבירים. מדי פעם סייעו לו גם קרובים רחוקים שהתגוררו במוסקבה.
מנדל נמנע מפעילות ציונית. הרשויות החמירו את הרדיפות אחר הציונים ומספרם של חברי הארגונים "החלוץ" ו"השומר הצעיר" הצטמצם בהדרגה. סיבה נוספת לזהירות שבה נקט הייתה ההזמנה לעלות לארץ ישראל שקיבל מאחיו. מנדל מילא את השאלון שצורף למכתב ומסר אותו לסוכנות "האִינְטוּרִיסְט", אשר עסקה בהנפקת אשרות. בחלוף שנה קיבל מנדל סירוב יציאה.
לאחר שקיבל את הבשורה המרה ואיבד את עבודתו באתר הבנייה, החליט מנדל ביוני 1935 לנסוע לעיר קורסק לידידו הלל קפלינסקי. בקורסק היה קל יחסית לקבל אישור שהייה ולמצוא עבודה, לכן הגיעו לעיר רבים מהגולים המשוחררים, לרבות הציונים. הם שכרו דירה בשלישייה: ביילין, קפלינסקי וחבר נוסף, בנו של רב, שהגיע מסיביר, משה וִינוֹגְרָדְסְקי. מנדל והלל מצאו עבודה באתר בנייה. בהמשך התפתח רומן בין מנדל לאחותו הצעירה של הלל שרה קפלינסקי.
במארס 1936 קיבל מנדל ביילין במפתיע צו גיוס. היה זה משונה למדי בהתחשב בקורות חייו, אך הדרישה שעל המסמך הרשמי הייתה חד-משמעית: להתייצב בבסיס קליטה ומיון. מנדל ביקש חופשה מעבודה כדי להיפרד משרה חברתו והתייצב בבקו"ם. הרופא שבדק את המועמד לגיוס דפדף בתיקו האישי ושאל: "על מה נשפטת?" "על ציונות," ענה מנדל. הרופא לא אמר מילה ורק נענע בראשו, ובתום הבדיקה הודיע לו קצין העיר ביובש: "אתה משוחרר. אם יהיה צורך, נעדכן אותך."
הצבא שכח מהמועמד לגיוס לתמיד, מה שלא היה אפשר לומר על הנקו"ד. בליל ה-30 באפריל 1936 נעצרו כל דרי הדירה השכורה. מנדל ביילין יחד עם הלל קפלינסקי ומשה וינוגרדסקי מצאו את עצמם בתאי בידוד בכלא קורסק, שהיה מלא עד אפס מקום באסירים פוליטיים. החברים הואשמו בניסיון הקמת תנועה ציונית. לכל שאלות החוקרים ענה מנדל: "אני פועל בניין פשוט ואתם מנסים להפוך אותי, ללא שום בסיס, למנהיג של תנועת מרד. אימי ואחיי חיים בפלשתינה ואני שואף להצטרף אליהם. איני מתעניין בפוליטיקה כלל."
החקירות נמשכו כחודש, במהלכם ניסו החוקרים לדלות ממנדל את שמות כל הציונים שהוא הכיר. משלא הצליחו לחלץ מהעצור שום מידע, הוכרז על סיום החקירה. כעבור זמן קצר נשפט מנדל ביילין להגליה בעיר מחוז פטרופבלובסק שבצפון קזחסטן.
בתקופה הראשונה מצא מנדל מקלט בביתם של חנה שפירא ושמואל קַאצ'נוֹב שריצו עונש ארוך, אך במהרה הצליח לשכור חדר ולמצוא עבודה באתר בנייה. ארוסתו שרה קפלינסקי ביקשה להצטרף לאהוב ליבה בהגליה אך ביילין חשב שזהו צעד פזיז מדי.
מנדל ביילין ריצה את עונשו בפטרופבלובסק עד סוף הקיץ של שנת 1937. אחר כך הועבר לכפר בּוּלאָיבוֹ. במקום החדש התפרנס מנדל מהתקנת תנורים. ב-16 בנובמבר 1937 פרצו נציגי החוק לדירה שבה התגורר מנדל יחד עם חבריו הציונים. העצורים הובאו חזרה מבולאיבו לפטרופבלובסק והושלכו לבית הסוהר.
מנדל ביילין שוב מצא את עצמו כלוא – בתא קטן הצטופפו על הדרגשים כשלושים אסירים. רובים היו אזרחים מן השורה שהואשמו בטרוצקיזם, היו ביניהם גם רוסים שלא ידעו כלל במה הם מואשמים. בחקירות נשאל מנדל שוב ושוב על יחסם של הציונים לשלטון הסובייטי וחזר שוב ושוב על תשובתו שכל רצונו הוא להתאחד עם משפחתו. שלושה פקידי נקו"ד במחוז צפון קזחסטן, שכיהנו בתור בית דין כנהוג באותם ימים, מצאו אותו אשם בביצוע עבירה על-פי סעיף 58-10 לדין הפלילי של הרפובליקה הסובייטית הפדרטיבית הסוציאליסטית הרוסית ("תעמולה או עידוד לפעולה שיש בהם קריאה להפלת השלטון הסובייטי או פגיעה בכוחו") וגזרו עליו עונש מאסר של עשר שנים במחנה עבודת כפייה.
בינואר 1938 נלקח מנדל בן ה-24 יחד עם מאות העצורים לתחנת רכבת ונשלח אל תוך הלא נודע. הנסיעה מזרחה ארכה יותר משבועיים. מנדל ביילין נסע לבנות את מסילת הרכבת באיקל-אמור. עבודות הבנייה בתנאי קפאת-עד החלו על-ידי האסירים ורק לאחר שנים רבות הוענק לאתר בנייה זה נופך רומנטי על-ידי חברי הקומסומול שהצטרפו למפעל. המשימה שהוטלה על מנדל וחבריו הייתה הנחת פסי רכבת שייקשרו בין אגם באיקל לאמור. עם עלות השחר נשמע צליל הגונג שבישר על השכמה, הוא לווה בצעקות הסוהרים: "השכמה! לקום!" אחר כך הם עמלו בפרך עד לאפיסת כוחות ופרשו לשינה חטופה שהספיקה בקושי לאגירת כוחות ליום המחר. אסירים רבים שהגיעו יחד עם מנדל למחנה גווע ברעב ומתו ממחלות, אך מנדל לא איבד תקווה ואחז בחיים בכל כוחותיו. לאחר לבטים רבים הוא כתב לשרה ארוסתו והציע לנתק את הקשר ביניהם. הוא עלול היה לאבד את חייו בכל רגע ולפניו היו עשר שנים ארוכות של עבודות פרך, הוא לא רצה שאישה צעירה תחכה לו לשווא.
בסוף 1939 הועברו האסירים מהמזרח הרחוק אלפי קילומטרים משם לגבול הצפוני של המדינה. במקום החדש הוטל עליהם לבנות מסילת ברזל בין הערים ארכנגלסק ומורמנסק, שיועדה לאספקת תחמושת לחזית המלחמה הסובייטו־פינית. מנדל נשאר באזור ארכנגלסק במשך כל שנות המלחמה בין גרמניה הנאצית לברית המועצות, הקשר עם משפחתו נותק. בקיץ 1945 שוב הועבר למקום חדש – למחנה שבו עסקו האסירים בהתקנת בגדי אסירים שנתפרו ממדים צבאיים משומשים. לימים התברר שמנדל נשלח לשם בשל הלשנה של אסיר אחר. הוענק לו חופש תנועה בתוך המחנה, בין האסירים, והושם עליו מעקב. משלא הצליחה ההנהלה לגלות שום דבר מחשיד או מפליל, הועבר מנדל למנהל המחנה והועסק בבניית תנורים. הייתה זו משרה מועדפת שכללה שורה של הטבות ויחס טוב הרבה יותר מצד הסוהרים. אך דבר לא השתווה לאושר שחווה מנדל כאשר נודע לו שיוכל לשוב ולקרוא ספרים.
בוקר אחד הורו למנדל לנסוע למנהל המחנה שנמצא בעיר וִילְסְק שבפאתי ארכנגלסק. תחושתו של מנדל לא הייתה טובה, ולמראה הקצין הצעיר שהמתין לו במנהל גברו חששותיו. הקצין פתח בנאום קצר על הניצחון הגדול שם העם הסובייטי על צבא היטלר ועבר מייד לדבר על העיקר: "אנו זקוקים לעזרתך כדי לעצור קנוניה של פשיסטים הפועלים בשטח המחנות באזור... ידוע לנו שאתה מסייע להם בהברחת מכתבים ועלינו לדעת מה כתוב בהם."
מנדל אכן נסע בין המחנות במחוז ארכנגלסק לצורך שיפוץ תנורים והעביר מכתבים לבקשת האסירים. לא היה לו מושג שהדבר עלול לסכן אותו כל כך. הקצין המשיך: "בכל פעם שתתבקש להעביר מכתב, יהיה עליך להעתיקו באמצעים שנספק לך, ולהעביר לנו העתק תוך שמירה על סודיות מוחלטת." אומץ רב נדרש לציוני הצעיר כדי לסרב להצעה זו. לא היה בכוונתו להפוך למלשין ולשרת את הצורר הבולשביקי. כעונש על הסירוב הוחזר מנדל לעבוד בהקמת מסילת הברזל. שוב נאלץ לגרור מריצות עמוסות בחול בביצות, לעמוד ביעדים לא אנושיים ולקבל בתמורה לעבודה המפרכת מנת אוכל זעומה.
באוקטובר 1947, בגיל 34, השתחרר מנדל ביילין מהמחנה בווילסק. במשך שנים רבות לא קיבל מכתבים מאימו ומאחיו ולא היה לו בית לחזור אליו. כך מצא את עצמו בעיר אננייב, לשם הוזמן על-ידי ידידו ישראל אייזנברג, שאותו הכיר במאסר. ובשנת 1949 באננייב שוב נזכרו בו רשויות השלטון הסובייטי.
באננייב הקים לו סופסוף האסיר לשעבר משפחה. הוא נישא ללובה חניאס, אלמנה צעירה שעבדה בתור מנהלת חשבונות בבית היתומים, שבו החל לעבוד גם מנדל עם הגיעו לעיר. את המשרה בבית היתומים איבד מנדל בסוף שנת 1948, בשובו מביקור אצל קרובי משפחתו במוסקבה. בעת הביקור הלך מנדל יחד עם בלה בת דודתו לבית הכנסת המוסקבאי בתקווה לראות ולשמוע את גולדה מאיר. גולדה לא הגיעה לנאום אך במקומה באו נציגי מדינת ישראל אחרים. בשובו לאננייב התייצב מנדל במקום עבודתו, שם סיפרו לו על ביקורם של אנשי המשרד לביטחון המדינה שנזפו בהנהלת בית היתומים: "הידעתם שקיבלתם לעבודה פעיל אנטי-סובייטי?!"
בעקבות האירוע הזה נאלץ מנדל לחפש לו מקום עבודה חדש, אחר כך הגיעו המעצר והחקירה באודסה. החקירה הסתיימה בגזר דין רביעי במספר ובהגלייתו של מנדל לקזחסטן. מנדל ביילין שוב מצא את עצמו בפטרופבלובסק, העיר שכבר הוגלה אליה ב-1936. במרכז המחוז הוא שוחרר ממעצר ונאמר לו שעד סוף חייו יהיה עליו לחיות ולעבוד בסוֹבְחוֹז.
בסובחוז עבד מנדל בתור מנהל חנות. את המשרה הזאת למעשה אולץ לקבל על עצמו לאחר פיטוריו של המנהל הקודם, בהיותו האדם המשכיל ביותר בסובחוז. במצבו לא יכול היה לסרב. באביב 1950 הצטרפו אליו אשתו ובנה מנישואים ראשונים ולרי. במשך כשש שנים חיה המשפחה בסובחוז בקזחסטן. שם נולדה בתם הבכורה של הזוג לאה וכעבור שנתיים הגיחו לעולם התאומות מרים ורות. הציוני הגולה התעקש לתת לבנותיו שמות עבריים על מנת להדגיש את הזיקה ליהדות ולעמו.
בסוף שנת 1954, שנה לאחר מות סטלין, הורשה ביילין לשוב מההגליה. המשפחה נסעה לעיר אננייב, שם עבד מנדל בתור מנהל במספר חנויות עד ליציאה לגמלאות. ייתכן שמנדל נותר היהודי היחידי שומר המצוות בעיר. בלוויות היה קורא קדיש ותפילות מתוך סידור שקיבל מרב מעיר קורסק. השלטון הסובייטי התיר ליהודים להתפלל בלוויות ולציין ימי אבלות אך רדף בחומרה כל ניסיון לקיים את טקסי ברית המילה, חופה ומועדים אחרים המסמלים את חיי הקהילה.
אחיו של מנדל ביילין, אשר הצליחו להימלט מברית המועצות, חידשו את הקשר עימו והזמינו אותו להצטרף אליהם בישראל. ב-1990, בתום שנות סבל רבות למען העם היהודי, מאסרים והגליות, עלה מנדל ביילין עם משפחתו הגדולה לארץ ישראל. זמן קצר קודם לכן זוכה בהחלטת פרקליט מחוז אודסה מתוקף צו נשיאות הסובייט העליון של ברית המועצות מ-16 בינואר 1989 "בדבר האמצעים הנוספים להשבת הצדק עבור קורבנות הדיכוי שהתקיים בשנות השלושים והארבעים ובתחילת שנות החמישים של המאה העשרים." המדינה הכירה בכך שרצונו של אדם לחיות בארצו אינו יכול להיחשב לפשע.
עד הרגע האחרון לא האמין מנדל כי יורשה לצאת את גבולות המדינה, בזוכרו היטב את תחבולות הקג"ב, שתמיד מוכן ומזומן לבטל את "תעודת השחרור". אך המטוס שעליו עלה ביילין אכן המריא לבוקרשט ומשם לנמל התעופה בן-גוריון.
מנדל נרגש עד מאוד לפגוש את אחיו דב, שאותו לא ראה יותר משישים שנה. בשנים שבאו אחר כך לא הפסיקו האחים להיזכר בילדותם ולמנות את ידידיהם הציונים שקיפחו את חייהם ולא זכו לשוב לציון. בביקורו הראשון בירושלים נסע מנדל לכותל המערבי, שם קרא את תפילות היזכור והקדיש לזכר כל אלה שמתו במחנות ובברית המועצות כולה, שבינתיים הספיקה להתפרק.
מנדל ביילין נפטר ב-15 באוקטובר 2008 בגיל 95. בארץ ישראל הוא הספיק לחיות 18 שנה שלמות, מוקף בבני משפחתו ובבני עמו. הסוכנות היהודית הכירה בו כאסיר ציון.