top of page

אסתר רזיאל-נאור

1911 – 2002

בסוף יוני 1939 עדכן העיתון הבריטי היומי "טיימס" את קוראיו על כך שבשלהי המרד הערבי הגדול קמה לה בפלשתינה תחנת הרדיו המחתרתית "קול ציון הלוחמת" המשדרת בשפה העברית. קריינית התחנה ביקרה בחריפות את מדיניות "הספר הלבן" הבריטית, אשר הטילה הגבלות על העלייה היהודית לארץ ישראל. רוב שעות השידור הוקדשו להקראת שמות הפעולות הנועזות נגד ההתארגנויות הערביות. הקריינית, ששמה טרם פורסם, נקטה בשם הארגון האחראי הן על המבצעים והן על הקמת התחנה והוא הארגון הצבאי הלאומי בארץ ישראל – האצ"ל.

הבריטים המודאגים בחנו את התגובה הנדרשת להופעתו של שחקן חזק חדש באזור. והארגון, בינתיים, השתדל לשמור על סודיות מוחלטת. הקריינית, ששמה היה אסתר רזיאל-נאור וקולה הפך לכרטיס הביקור של תחנת הרדיו המחתרתית, נטלה על עצמה סיכון גבוה במיוחד.

אסתר נולדה בעיירת סמורגון שבמערב בלרוס. היא יצאה לאוויר העולם ב-29 בנובמבר 1911 – נצר למשפחת רבנים, בתם של בלומה לבית גורדין ומרדכי רזיאל (רוזנסון). אביה של אסתר היה מחנך עברי, ובבית משפחת רזיאל סירבו בתוקף לדבר יידיש. כבר בגיל ארבע, בעודה מאזינה בקשב לשיעורים שלימד אביה את אחיה הבכור דוד, למדה אסתר לקרוא עברית, ולקראת גיל ההתבגרות ידעה את השפה על בוריה.

משפחות רוזנסון וגורדין התברכו בכישרונות. סבה של אסתר מצד אימה, הרב יהודה לייב גורדין, היה בקי בשפת הקודש ותמך בתנועה הציונית. הוא התכתב עם הסופר לב טולסטוי והמאמר שכתב בזכות התלמוד על מנת להגן עליו מפני מתקפות אנטישמיות צוטט במהלך משפט בייליס – עלילת דם נגד יהודי רוסיה.

הדודים של אסתר, אבא וזאב וולף גורדין, היו להוגים אנרכיסטיים שנודעו בעולם כולו, ואילו אחיהם מוריס גורדין, שנלהב תחילה מרעיונות הקומוניזם, המיר את דתו לנצרות והפך למבקר בלתי-מתפשר של התיאוריה הקומוניסטית ואף כתב מספר ספרים ואינספור פמפלטים בנושא.

משפחת רזיאל הייתה משפחה ציונית שומרת מצוות, אך הוריה של אסתר היו מתומכי התנועה הרוויזיוניסטית בהנהגת זאב ז'בוטינסקי, מכיוון שסברו שהצעותיהם של הציונים הדתיים היו מתונים מדי.

ב-1914 אסתר הקטנה, יחד עם הוריה ואחיה הבכור דוד, עלו לארץ ישראל. האב מרדכי אברהם רזיאל מצא לו משרה בבית הספר "תחכמוני" בתל אביב, שם לימד תנ"ך, תלמוד ועברית. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה הוגלתה המשפחה למצרים על ידי הטורקים יחד עם כל יהודי הארץ שהיו נתינים רוסיים. משם נאלצה המשפחה לשוב לרוסיה.

תחילה הביא מרדכי רזיאל את משפחתו לז'שקוב שליד בִּילַה צֶרְקְווַה ושם המשיך לעסוק בהוראה, מאוחר יותר העמיקה המשפחה לאזורים הפנימיים של האימפריה הרוסית, לעיר סראטוב. אחרי החדשות המרעישות על פרסום "הצהרת בלפור" הצטרפו ההורים לקבוצת החלוצים בשם "משמר וולגה" ועברו להתגורר בקווקז. גרוזיה הייתה אז מדינה עצמאית והפעילים הציונים תכננו הפלגה מיוחדת מנמל בטומי ליפו. אך התכוניות של החלוצים נקטעו באחת בעקבות כיבושה של גרוזיה על-ידי חיילות הבולשביקים. המשפחה – אסתר, אחיה והוריה – עברה למוסקבה, שם נאלצו ההורים לעבוד בעבודות פיזיות מפרכות על מנת לשרוד. עם חתימת חוזה השלום בין רוסיה לליטא הורשתה משפחת רזיאל לצאת לקובנה ומשם, לבסוף, שבה לארץ האבות בשנת 1923.

בארץ ישראל אסתר סיימה בית ספר והתקבלה ללימודים בבית-המדרש למורות על שם לוינסקי בתל אביב. בסיום לימודיה עברה לירושלים, שם לימדה בבית הספר בשכונת תלפיות.

אסתר ינקה את רעיונות הציונות עם חלב אם וחוותה על בשרה את חווית הקיום תחת השלטון הסובייטי, על כן גיבשה יחס שלילי לפלגיה השמאליים של התנועה הציונית. בשיאו של המאבק על הקמתה של מדינת יהודים עצמאית גמרה בליבה לתת את כל כולה למען המטרה הנעלה וללכת בדרך תקיפה ונחרצת – הדרך שהטווה זאב ז'בוטינסקי. ב-1932 הצטרפה אסתר לתנועת הבית"ר הצעירה ועם המעבר לירושלים הצטרפה גם לארגון הצבאי הלאומי – האצ"ל. בחירתה הוכתבה במידה רבה גם בכך שאחיה, דוד רזיאל, הצטרף לשורות הארגון לפניה ובמהרה הפך לאחד הלוחמים המבטיחים בו.

אסתר הייתה חברה בקבוצת נשים שעברו הכשרה בדרכן להפוך ללוחמות. בלילות התכנסו חברות האצ"ל באחת הכיתות בבית הספר הירושלמי "למל". הכניסה הייתה מותנית במסירת סיסמא סודית. ווילונות החדר הוגפו והוא הואר בנר בודד, שלאורו למדו נשות המחתרת את אמנות השימוש בנשק. הן התאמנו לרוב במגרש מכבי בירושלים.

כדי לחסוך בהוצאות שכרה אסתר חדר בשותפות עם אחיה. בין היתר שימש החדר מקום מפגש לחברי האצ"ל ומחסן נשק. המורה הצעירה לא הסתפקה באימונים, היא קידמה את הרעיונות שבהם האמינה בבית הספר שבו לימדה. תחילה עצמה ההנהלה עין אך ביום שבו הופיעה אסתר בבית הספר עם סיכת "ביתר" על דש המקטורן המנהל הראה לה את הדלת.

לאחר פיטוריה שבה אסתר לתל אביב ובשנת 1934 התקבלה לקורס מפקדי כיתות בפיקודו של אהרון חייכמן. הקורס נמשך כשנה ובמהלכו התאמנו החניכים במרץ במחנה ליד חדרה ובחוות קלמניה שליד כפר סבא.

ב-1936 פרץ המרד הערבי הגדול שנמשך יותר משלוש שנים. היישוב היהודי בארץ ישראל נקט מדיניות של איפוק והבלגה, דהיינו נמנע מפעולות נקם בערבים שתקפו את האוכלוסייה היהודית.

אחיה של אסתר, דוד רזיאל, שהתמנה ב-1937 למפקד האצ"ל, סבר שיש לנטרל את יכולת האויב לתקוף ולעבור מהגנה להתקפה: "אם תכלית המלחמה היא שבירת רצונו של האויב – ואת זאת אין להשיג מבלי לשבור את כוחו – ברור שאי־אפשר להסתפק בפעולות הגנה גרידא [...] מי שאינו רוצה להיות מנוצח אין לו אלא לתקוף..." אסתר הייתה שותפה מלאה לעמדתו של אחיה והחלה להתכונן לפעולות יזומות.

בין היתר, נרשמה אסתר לקורס עזרה ראשונה בבית החולים "הדסה" בתל אביב. על הקורס הופקד תומך הרוויזיוניסטים וחבר באצ"ל ד"ר יוסף פעמוני, רופא בקטריולוג, לימים מייסד קופת חולים "לאומית". בסיום הקורס החלה אסתר לעבוד בתור אחות בבית החולים "הדסה" ולהכשיר את חברות הארגון בתחום העזרה הראשונה.

פעולת התגמול הראשונה שבה אסתר נטלה חלק התרחשה בעקבות פעולת איבה שאירעה ב-16 באוגוסט 1936. ערבים זרקו רימון יד מתוך רכבת שעשתה דרכה ליפו אל רחוב הרצל בתל אביב. כתוצאה מהתפוצצות הרימון בתוך ההמון נהרג דוד אלבלה בן ה-7, עולה חדש מיוון, ו-24 יהודים נוספים, לרבות ילדים, נפצעו.

פיקוד האצ"ל פנה בדחיפות לאסתר והורה להתייצב בחמש בבוקר בדירת המסתור. שם המתינו לה המפקד בנימין זרעוני סגנו עזריאל בנצינברג וכן אריה בן-אליעזר (שהיה נהג המונית, שבה העבירו את התחמשות ואת חומר הנפץ למקום הפעולה).

בתום התייעצות קצרה הרכב עם לוחמי האצ"ל נסע לגשר שלוש בשכונת נווה צדק, שמתחתיו עברה הרכבת שעשתה את דרכה מתל אביב ליפו. בין המסילה לבתי המגורים הפרידה רק גדר נמוכה. את הרכב השאירו אנשי המחתרת במקום מסתור והתמקמו בחצר הסמוכה לפסי הרכבת. כעבור זמן קצר שמעה הקבוצה את רעש הרכבת המתקרבת. משעברה הרכבת מתחת לגשר, המטירו עליה הלוחמים מהמארב מטר יריות והשליכו מספר רימונים. אחרי שכל המחסניות רוקנו, פקד בנימין זרעוני על הלוחמים להכניס את כלי הנשק לתיקים. על אסתר רזיאל הוטלה המשימה להחזיר את הכלים למקום האחסון, בהנחה שהיא תעורר פחות חשש בעיני המשטרה הבריטית.

את פעולתה הראשונה לא תשכח אסתר עד סוף ימיה. היא הייתה האישה היחידה שנבחרה להשתתף בפעולה מקרב פלוגה שמנתה 320 איש. כשחזרה מהפעולה לבית-החולים, לעבודתה, ושמעה את האנשים מדברים על המקרה, נתמלא ליבה הרגשה נעימה. עמיתים ומטופלים רבים דיברו בשבחה של הפעולה המחתרתית ובברכה הטמונה בה ובתוצאותיה.

אותו בוקר ניסה מוכר ירקות ערבי לחצות את מעבר פסי הרכבת, לא רחוק מהמקום שבו הותקפה הרכבת. קהל זועם שהתאסף סביבו הִכה אותו מכות קשות. הערבי, שהיה כולו זב דם, הובא לתחנה שבה שירתה אסתר. איש מהעובדים, הן הרופאים והן האחיות, לא ניגשו לפצוע על מנת לטפל בו. משראתה זאת, ניגשה אליו אסתר והגישה לו עזרה ראשונה. לאחר מכן כינס הרופא הראשי את העובדים ושיבח את התנהגותה המקצועית ואף גינה את שאר העובדים ששכחו שבועת היפוקרטס מהי. לשאלת וטרוניות חבריה ענתה אסתר: "אויב פצוע הוא קודם כל אדם, ויש להתייחס אליו כאל אדם." לוחמי האצ"ל ודאי לא היו אנשים צמאי דם, ועם זאת, סברו שאין מנוס מנקיטת צעדים תקיפים נגד האויב ופעלו בהתאם. בעיניהם, צעדים אלימים היו הכרחיים להקמתה של מדינת ישראל, וההיסטוריה הוכיחה שהצדק היה עמם.

עם החרפת התגובות של האצ"ל התרחבו שורותיו של הארגון וגדלה התמיכה בו בקרב האוכלוסייה היהודית. על אף שהאצ"ל עדיין היה ארגון קטן יחסית, מבנהו הארגוני היה כשל צבא סדיר, לרבות כינון מפקדה, שלה נשמעו מפקדי כל שש החזיתות. לוחמי הארגון קיבלו דרגות מטוראי ועד גנרל. אך הארגון לא שינה את הטקטיקה שלו, להוציא העובדה שלאחר פרסום "הספר הלבן" בשנת 1939 גם הבריטים הפכו בעיניו למטרה לגיטימית.

באצ"ל האמינו שהקמת תחנת הרדיו המחתרתית סייעה רבות בהרחבת השפעתו של הארגון על הצעירים היהודים. את המשדר לתחנה בנה המהנדס משה שלימק, אחד מחברי המחתרת, בסיועו של המפקד יהודה נאור, בעלה הטרי של אסתר ובן בריתה. ה"תחנה" לא הייתה אלא מכשיר פרימיטיבי הנתון במזוודה קטנה, שממנה השתלשל חוט ולקצהו חובר המיקרופון. המכשיר כונה בחיבה "הקאטארינקה" – כינוי שניתן בבלרוס ובאוקראינה לתיבת נגינה.

התוכנית הראשונה של תחנת הרדיו המחתרתית "קול ציון הלוחמת" עלתה לאוויר ב-9 במארס 1939 מדירתו של בנימין גורביץ שהתגורר ביישוב ליד פתח תקווה. אסתר רזיאל-נאור מונתה לקריינית הראשונה והחלה את עבודתה מבלי לעבור הכשרה כלשהי. בהתרגשות אין קץ אחזה אסתר בידיה את המיקרופון המתכתי שבאמצעותו היה עליה למסור את הידיעות החשובות של הארגון ליישוב היהודי בארץ ישראל.

לפני השידור הראשון רפרפה הקריינית הצעירה על טיוטת התוכנית שנפתחה בפסקה החוזרת: "קול ציון הלוחמת! קול ציון המשתחררת! כאן תחנת השידור של הארגון הצבאי הלאומי בארץ ישראל!" בסיום השידור היה כתוב השיר "חיילים אלמונים" מאת המפקד אברהם שטרן. ההוראה הייתה לקרוא אותו מן הכתב, אולם בשל ההתרגשות הרבה שאחזה בה, אסתר החלה לשיר את השיר. קולה היה נקי ועוצמתי – אסתר אהבה לשיר בחוגי חברים. למחרת התברר כי רבים מחברי הארגון הכירו את קולה בשעת השירה, והדבר עלול היה לחשוף את זהותה. הממונים עליה לא היו שבעי רצון מהמעשה ונאסר עליה לחזור שנית על מעשה זה ובכלל לנקוט צעדים לא מתוכננים.

לפני השידורים הופצו ביישובי ארץ ישראל כרוזים שקראו לקהל להאזין לשידורי "קול ציון הלוחמת". הם כללו הודעה על זמן השידור, על התאריך ועל אורך גל התחנה. לאחר השידור היה תוכנו מתפרסם בכרוזים שהודבקו על קירות הבתים.

השידורים נערכו פעמיים או שלוש פעמים בשבוע, וכדי למנוע מהמשטרה לאתר את מקום השידור, היו השידורים קצרים, כעשר דקות, ונערכו בכל פעם ממקום אחר. השידורים כללו בדרך כלל סקירות אקטואליות וכן הודעות מטעם המפקדה על פעולות הארגון. בשנה הראשונה לשידורי התחנה את החומר כתבו אחיה של אסתר דוד רזיאל, ידידו אברהם שטרן והעיתונאי יהושוע ייבין.

עזיבתו של אברהם שטרן ביולי 1940 את שורות האצ"ל, בשל סירובו לשתף פעולה עם הבריטים בזמן המלחמה, השפיעה על עבודתה של תחנת השידור המחתרתית. משה שטיין הצטרף לצוות התחנה כעוזר ליהודה נאור, שהיה אחראי לשידורים, וכקריין מחליף לאסתר. אסתר רזיאל-נאור המשיכה להשתתף בשידורים ובמקביל הפכה למפקדת פלוגת נשים במחלקה התל אביבית של הארגון ולמדריכה בקורס מפקדי מחלקות. ב-1941 מונתה לחברה במפקדה שכינס יעקב מרידור, מפקד האצ"ל החדש. קדם לכך אסון משפחתי. אחיה של אסתר, דוד רזיאל, שהשתתף בפעולה שמטרתה הייתה לחבל במתקני זיקוק הנפט ליד בגדאד, נהרג מהפצצה ישירה של מטוס גרמני ב-17 במאי 1941.

אסתר רזיאל המשיכה לשדר בתחנת "קול ציון הלוחמת" עד למעצרה ב-2 במארס 1944. באותו יום נתבקשה להשאיר את המשדר בביתה ללילה אחד בלבד. אולם דווקא באותו לילה הוקף הבית בשוטרים, ובחיפוש שנערך נמצא המשדר. אסתר הובאה לבית הסוהר לנשים בבית לחם, בעלה, יהודה נאור, נלקח למחנה המעצר בלטרון. מאוחר יותר נשלח למחנה המעצר בקניה שבאפריקה, שם שהה עד להכרזת עצמאותה של מדינת ישראל.

אסתר השאירה בבית הוריה שני ילדים קטנים: דוד בן השלוש ואריה בן השנה. כאשר הוריה הזקנים באו לבקרה, ביקשה מהם אסתר לא להביא את הילדים לביקור. היא לא רצתה שהילדים יראו את אימם מאחורי סורג ובריח.

אסתר הייתה בהריון השלישי כאשר הוכנסה לבית הסוהר. לאחר שבעה חודשי מעצר, כאשר התקדם הריונה, שוחררה אסתר ב-18 בספטמבר 1944, בערב ראש השנה, וכעבור זמן קצר ילדה בת ושמה אפרת. הילדה נולדה כשאימה הייתה מחוץ לחומות הכלא.
הוטל על אסתר להתייצב במשטרה שלוש פעמים ביום. היא נלקחה לחקירה מפעם לפעם, ולאחר ההתקפה על מלון המלך דוד ב-22 ביולי 1946 נעצרה שוב ונשלחה למחנה המעצר הבריטי בלטרון, שם שהתה במשך מספר שבועות. לאחר ששוחררה המשיכה המשטרה בשמירה קפדנית עליה, ולכן נמנע ממנה להמשיך בפעילות מחתרתית.

לאחר החלטת האו"ם מ-29 בנובמבר 1947 על חלוקתה של ארץ- שראל לשתי מדינות, יהודית וערבית, חזרה אסתר לפעילות בתחנת השידור של האצ"ל. באותו זמן הורחבה פעילות התחנה והחלה בסדרת שידורים מיוחדים לנוער. בשיתוף עם אשת החינוך שולמית כצנלסון ערכה אסתר תוכניות מגוונות שהיו ערוכות בצורת תסכיתים בליווי מקהלה או תזמורת.

לאחר קום מדינת ישראל, הייתה אסתר רזיאל-נאור לאחת ממייסדות תנועת "החרות" ושירתה מטעמה כחברת כנסת החל מהכנסת הראשונה ועד השביעית. בפרלמנט הישראלי עסקה לוחמת המחתרת לשעבר, בנוסף לסוגיות החינוך ובעיות הקשורות לנוער ולהגנה סוציאלית, בכל השאלות הקשורות לשמירה על הכבוד הלאומי של ישראל.

אסתר נאור נודעה בעמדותיה הנחרצות ובזכות נאומיה הנוקבים. היא ביקרה בחריפות את הממשלה בעת ניהול משפטה של חוליית הריגול הישראלית שנתפסה בקהיר ב-1954. רזיאל-נאור האשימה מעל דוכן הכנסת את הממשלה הישראלית בכך שלא עשתה די על מנת להציל את גיבוריה שנידונו לעונש מוות.

רזיאל-נאור אף הטיחה בבן גוריון שהוא מנסה לייצר סביבו פולחן אישיות ולזקוף לזכותו את כל ההישגים שהשיג העם היהודי בארץ ישראל במשך שני דורות.

ועוד, הייתה ידועה ביחסה השלילי לגרמניה, הן בתחום הפוליטי והן בתחום התרבותי. היא התנגדה לשידורי מוזיקה ושירים בגרמנית ברדיו הישראלי ויצאה נגד ביקורו של סגן מנכ"ל משרדו של קנצלר גרמניה המערבית ונגד ביקורה של משלחת אנשי קולנוע מגרמניה.
בפברואר 1952, כשהאווירה בכנסת התלהטה במהלך הדיונים על הסכם השילומים עם גרמניה, בין אסתר רזיאל-נאור, שיצאה בחריפות נגד ההסכם, וחברת מפא"י עדה פישמן-מיימון, התלקח ריב קשה שכמעט נהפך לקטטה, ובעקבות כך קיבלה פישמן-מימון נזיפה.

ב-1960 שוב יצאה אסתר בביקורת נגד ראש הממשלה דוד בן גוריון, שנפגש עם קונראד אדנאואר בניו יורק. רזיאל-נאור דרשה לערוך משאל עם בנושא כינון היחסים הדיפלומטיים עם גרמניה.

בשמאל הישראלי לא אהבו אותה. לא פעם התנהלו ויכוחים קשים בינה ובין פעילת המפלגה הקומוניסטית אסתר וילנסקה שזכתה לתמיכה ממשה סנה. "דיר יאסין!" זעק סנה מול אסתר, "פשיזם לא יעבור בישראל, כאן זה לא ספרד!" אירועים מסוג זה חזרו על עצמם בכל קדנציה שבה כיהנה אסתר רזיאל-נאור. בזמן הפנוי שנותר מעבודתה בכנסת כתבה אסתר מאמרים לעיתון "חרות" והפכה לפעילה ב"ברית נשים חרות". בבחירות לכנסת השמינית התמודדה במקומה במשבצת הנשים גאולה כהן ואסתר עזבה בהדרגה את הפוליטיקה.

קטנה ושברירית למראה אסתר מעולם לא חששה להתעמת עם יריבים חזקים ממנה ולא פחדה מן ההשלכות. כשהייתה כבת 80, פורץ ניסה לפרוץ לדירתה. אסתר שמעה קולות רעש, נכנסה לחדר האחורי וראתה גבר שניסה להרים את תריס החלון. היא לא איבדה את העשתונות ופנתה לגנב בקול המפקדת שלה: "אתה לא מתבייש לפרוץ לביתה של אישה מבוגרת?" האורח הלא קרוי הרגיש ככל הנראה שלא כדאי לו להתעסק עם מפקדת האצ"ל לשעבר ופתח בריצה לכיוון החורשה הסמוכה.
אסתר רזיאל-נאור נפטרה ב-11 בנובמבר 2002. היא נקברה בעירה האהובה ירושלים בבית הקברות סנהדריה. אישה עוצמתית זו הייתה אהובת העיר, כיהנה כחברת כנסת ונאבקה למען הקמתה של מדינת ישראל. בשנת 2011 קראה עיריית ירושלים רחוב על שמה על מנת להוקיר את פועלה.

Eng
Rus
bottom of page