מרדכי חנזין
1905 – 1997
באמצע שנות ה-60 היה די קשה לעזוב את ברית המועצות לישראל. רק לפעמים קרו מקרים יוצאי מן הכלל – עם מי שקיבל על הידיים הזמנה מן הקרובים הישראלים.
לאחר שהבין הרבי השביעי מליובאוויטש מנחם מנדל שניאורסון את הספציפיות של החקיקה הסובייטית, הוא החליט לעזור לבני שבטו שוב "לצאת ממצריים" – לעזוב את השטח של אימפריית הרשע.
חסידי חב''ד החלו לפשפש בקרובי משפחות של יהודי ברית המועצות בישראל וגם באנשים זרים לחלוטין, בעיקר בעלי אותם שמות המשפחה, שיכלו לשחק את התפקיד כזה כדי לחתום על הזמנה עבור מחלקת ויזות ורישום. הבעיה הגדולה ביותר הייתה להוציא מידע על מי שרצה לעזוב את המדינה.
לא ידוע מה היו עושים החסידים אלמלא איש אחד שזכר היטב את שמות וכתובות של הכמות הענקה של יהודי ברית המועצות. קראו לו מרדכי חנזין בן מנדלי.
על המבצע הזה סיפר הרב האמריקני בנימין כץ אשר בסוף שנות ה-60 הוענק סמיכה לרבנות מן הרב מליובאוויטש לארגון הזמנות לישראל עבור היהודים הסובייטיים. הרב כץ היה נזכר בזמנים הקשים האלה: "... במוסקבה גר בן אדם מיוחד – מרדכי חנזין. הוא ידע את הכתובות ובני המשפחות של כל היהודים. בראשו היה בסיס נתונים אמיתי! והוא הצליח למסור לנו את המידע הזה".
משנת 1935 עד 1956 ישב מרדכי חנזין בבתי כלא ומחנות סובייטיים 21 שנים. האיש האמיץ הזה היה נלחם במסירות למען שימור הזהות, הדת, השפה והתרבות היהודיות.
מרדכי חנזין נולד בקונוטופ האוקראינית בשנת 1905 במשפחת פריידל רבואי, בת דודו של החסיד הידוע ישראל נוח בליניצקי ומנחם מנדל, הצאצא של הרב משה שהיה חסיד של אלטר רבי. המשפחה הייתה דתית מאוד והשתייכה לתנועת חסידות ליובאוויטש. אביו של מרדכי התפרנס במסחר, היה מנהל של חברות שונות, לא פעם נסע ללונדון, אנטוורפן בענייני עסקים, אך יחד עם זו הוא הקדיש זמן רב ללימוד מדעי היהדות.
משפחת חנזין הצליחה לשלב יראת השם עם תשומת לב לנישובים מודרניים שהקיפו את השטעטלים באימפרייה הרוסית. מנחם מנדל היה מנוי לכתבי יד בעברית "השילוח", קנה ספרים של ביאליק, אברם מאפו, יהודה לייב גורדון ושאר הקלסיקונים היהודיים.
סבו של מרדכי, הרב יחיאל מיכאל דוב בער חנזין, גם היה בן תורה ידוע ואחד המשתתפים הפעילים של התנועה הציונית והדתית "מזרחי". בילדות הילד אהב להיות בביתו של סבא ולהתבונן בדיוקנים ובתמונות רבים התלויים על הקיר אצל הקשיש. באחד מהם צויר חסיד עם זקן לבן – צמח צדק, הרב השלישי מליובאוויטש, ובשני – הגאון מווילנה. ביניהם ובין בעלי הסמכות האחרים היו גם הדיוקנים של האנשים מן העולם החילוני.
תיאודור הרצל הפתיע את הילד במיוחד: הוא נראה כמו יהודי ממוצע מקונוטופ, עם זקן, אך ללא כיפה. "זיידע", שאל הילד פעם את סבו "למה הרב הזה בלי כיפה?". חנזין הזקן שתק, קימט את מצחו וכעבור כמה שניות הרהורים השיב: "מוטעלע, כשתגדל תבין שאת הראשים הגדולים כאלה לא מודדים בכיפות".
בילדותו למד מרדכי בחדר. לאחר החדר, כהיה מקובל בקרב חסידים, הלך הילד לישיבה במולדתו קונוטופ. כך פגש מרדכי את ה-1917 הסוער – כבחור ישיבה בקונוטופ.
בפברואר של 1917 נדמה לכל תושבי קונוטופ, גם ליהודים וגם לאוקראינים, שעצרות ססגוניות מסמנות עידן חדש: ללא תחום המושב המביש, ללא אי שיוויון חברתי ושנאה אתנית. אך פחות משנה לאחר מכן, התקוות הללו נשרפו בלהבת מלחמת האזרחים שפרצה באוקראינה.
ללא קשר לצבע התג הצבאי או הדגל של צבאות הכובשים את קונוטופ, האוכלוסייה היהודית של העיר סבלה באותה מידה מפוגרומים, גזלנות, רעב ומגיפות.
מרדכי חנזיר זכר למשך שארית חייו את הפוגרום שחוללו בשבת ב-19 בספטמבר שנת 1919 על ידי חיילי צבא המתנדבים של האלוף דניקין שנכנסו לקונוטופ בבוקר. אחד החיילים היכה את הילד הרגל הימינה פעמים ברומח: ריפאו אותה אחר כך שנה וחצי. הפורעים המשתוללים בחסות טריקולור גזלו את כל מה שהיה לאוכלוסייה המקומית וגם התבלטו ברצח ובאונס המוני של נשים יהודיות.
היום הזה היה לציון הדרך עבור מרדכי. היהודי הקטן הבין לבסוף שהוא כבר לא יכול לקרוא לארץ הזו מולדתו. ליהודים יש ארץ משלהם, לא לשווא ד''ר הרצל המסתכל בחומרה מקירו של סבא, הוליד את התנועה העולמית בעד שיבת ציון של כל היהודים.
ב-25 בנובמבר של שנת 1919 כבשו את קונוטופ יחידות של הצבא האדום של הפועלים והאיכרים (מכאן – הצבא האדום) מ' 14. הישיבות בקונוטופ עוד נמשכו את פעולתן בשנים הראשונות של השלטון הסובייטי. האב שלח את מרדכי שהפסיק את לימודיו בגלל המלחמה, לישיבה הידועה "חפץ חיים" שהועברה לעיירה סנובסק סמוכה לצ'רניהיב מרדון בבלרוס. ב"חפץ חיים" היו כמה מאות של בחורים, כולם כאחד מוכשרים ובעלי כישורים נהדרים בלימוד. אולם לא לימדו בישיבה זמן רב: בסתיו 1921 "חפץ חיים" עברה פולין בעקבות הדיכויים מצד של היֶבְסֶקְצְיָה.
מרדכי נאלץ לחזור לקונוטופ שבו טיפוס התפשט ופרח, ולהתחיל את לימודיו במוסד חינוכי אחר. הישיבה של רשת "נבהרדק", אליה נרשם הבחור, נבדלה מהקודמת – זה הייתה ישיבת "מוסרים", סגפנים מהחינוך היהודי. אך בשנת 1922 גם שם נפסקו הלימודים, ומורי ישיבה הועמדו למשפט. הבחור הוכרח לסיים את לימודיו בבית, ברוך השם, למשפחת חנזין היו מספיק ספרים. בתקופת של נא''פ אביו של מרדכי פתח את המכולת הקטנה והודות לזה המשפחה יכלה אפילו לשלם למורה פרטי.
אך מרדכי לא איבד את הקשר עם בני כיתתו לשעבר מישיבה. דווקא הם הציעו לו בדצמבר שנת 1923 להצטרף לארגון הציוני "החלוץ" – לאגף הימין שלו, מה שמכונה אגף "עם ופועלים", שעסק בהכנת יהודים לעלייה לישראל. אפילו בחורים צעירים בזמנים ההם נסחפו ברעיונות סוציאליסטיים שקישרו אותם עם בנייה לאומית בארץ של אבותיהם באופן בל יינתק.
בהיותו חבר "החלוץ", בקרוב מרדכי חנזין גם הצטרף לתנועת הנוער היהודית "הסתדרות" (מאוחר יותר – הארגון הכלל רוסי המאוחד לנוער ציוני), שהייתה הארגון הפוליטי פחות ומאחד בני נוער גם דתיים וגם חילוניים לחלוטין. הארגון הזה בעיקר עסק בהסברת עברית וזהות יהודית. הציונים הצעירים הסתמכו על מפלגת הפועלים הציונית "צעירי ציון" שנוצרה בשנת 1920. המפלגה הלא גדולה יחסית הזו לא רק פנה אל פרולטריון, אלא גם לקחה בחשבון את עצמאיים ובעלי מלאכה, ותמכה בבנייה של מדינה יהודית בארץ המבוססת על עבודת איכרים האישית.
תוך זמן קצר הפך חנזין הנמרץ לאחד ממנהיגי "החלוץ" בקונוטופ ולקשר של וועדתו המרכזית. כדי שהתיאוריה לא תיפרד מהמעשה, מרדכי הגביל את עצמו בלימודים וריכז את כל מאמציו בהכנה לעלייה – החל ללמוד נגרות בבית מלאכה שיצר "החלוץ".
מדי שבוע הציונים מ"צעירי ציון" והארגון לנוער ציוני שהשתייך אליו פרסמו את הידיעון "בשעה זו", ופעמיים בחודש – את כתב העת "הארץ ועבודה".
המחלקה הרביעית של או.ג.פ.או שהופיעה בינואר שנת 1925, ניגשה לעבודתה ברצינות. ב-2 בספטמבר שנת 1925 בכל ברית המועצות התרחשו מעצרים המונים של ציונים. נאלצו הפעילים מקונוטופ (כולל מרדכי חנזין) שנותרו חופשיים, לרדת למחתרת. כעבור שנה שלטונות סובייטיים כבר החלו לרדוף אחרי "החלוץ" השמאלי שהיה חוקי (אסרו עליו רשמית מאוחר יותר, בשנת 1928).
היה מסוכן להישאר בקונוטופ שבו את משפחת חנזין הכירה כל ההנהלת או.ג.פ.או המקומית. משום כך מרדכי יחד עם אחיו דויד והוריו עבר מוסקבה בשנת 1929. בשנות ה-20 היוו יהודים המיעוט הלאומי השני בכמותו במוסקבה.
בבירה הסובייטית מרדכי חנזין התקבל למחלקת היסטוריה ופילוסופיה של אוניברסיטת מוסקבה. יצא לו למצוא עבודה. לאחר שהבחור הצעיר השיג עבודה בהנהלה של קהילה יהודית במוסקה שבה הוא תפקד כמזכיר, כמעט מייד פגש הוא "אנשים שלו" – ציונים.
הציונים של מוסקבה זיהו במהירות את הפעיל המבטיח וקיבלו אותו לשורותיהם. בראש אנשי מחתרת שקראו לעצמם "המרכז המאוחד של הארגונים הציונים בברית המועצות", היו האנשים הבולטים כגון רופא יוסף קמיסקי, מוציא לאור ויקטור קוגל, היו''ר הראשון של "מרכז" מרק ברונשטיין בן יפים, המנהיג היהודי הגאורגי דוד באזוב.
מרדכי חנזין נקלע ב"מרכז" כנציג הנוער הדתי-לאומי שעליו חל החסות של הרב הראשי של מוסקבה יעקב קלמס.
הצעירים הקשורים ל"מרכז" התכנסו לשיעורים בישיבת ערב המחתרתית "תפארת בחורים", נוסדה על ידי חסידי ליובאוויטש. אחד המובילים שם היה יעקב זכריה מוסקליק, גם הוא ז'ורביצר, לשלטונות – שומר לילה באחד המפעלים במוסקבה, לאנשים "שלו" – מלמד המבצע שליחות אישיות מהרב יוסף יצחק שניאורסון, הרב השישי מליובאוויטש. ללא פחד מבית כלא, יהודים צעירים למדו הרבה מגמרא, "עין יעקב", "שולחן ערוך", "מאמרי חסידות", חגגו יחד חגים, התפללו בשבת וערכו ארוחות משותפות.
פעילותה הפעילה פחות או יותר של "המרכז המאוחד של הארגונים הציונים בברית המועצות" נמשכה בערך עד חורף שנת 1934. אחר כך, באופן די פתאומי, נשלפו חברי המחתרת הציונים זה אחר זה לחקירות באו.ג.פ.או. חנזין נזכר איך הוא בסופת שלג קשוחה של מוסקבה ליווה את היו''ר הראשון של המחתרת, מרק ברונשטיין, ללוביאנקה. הזקן יצא משם בעוד כמה שעות. כדי להתחמם חנזין הציע לברונשטיין להיכנס לאנשהו לנשנש. על ידי השולחן של מסעדה במוסקבה הצעיר שמע מחברו הבכיר למחתרת: "באמת היה שווה לוותר על המקום בספינה אשר הפליגה יחד עם ביאליק מהמדינה הזו שעקובה בדם. הצלחתי להציל המון משפחות יהודיות בזמן הנורא כזה. כעת אפשר למות...".
באותו חורף הגיע לביקור בברית המועצות עורך העיתון האמריקני "דער טאָג" שמאול מרגושס. חנזין יחד עם הרב קלמס ומרק ברונשטיין הכינו לאורח האמריקני את המזכר המיוחד אשר היווה הדוח המפורט על חיים יהודיים בברית המועצות. במזכר הוזכרו המקרים ממש מזעזעים המעידים על דיכויים של יהודי ברית המועצות.
מרגושס קיבל אורחים בלתי צפויים באדיבות ומייד החל ללמוד היטב את המזכר הנמסר אליו. היה ניכר שהיו לו מלא ספקות לגבי זה, אך לאחר ששמע מהמבקרים שהכול היה האמת לאמיתו, מרגושס נצטעק: "נורא! ליהודי אמריקה אין מושג מה אחינו צריכים לסבול פה... לחלץ את אחינו המסכנים מפה – העדיפות העליונה שלנו!".
עוד פגישה אחת התקיימה עם הסופר ראובן בריינין, הציוני הידוע שהגיע לברית המועצות כדי ללמוד בקרוב את התוכניות של הבולשביקים להקים בשטחם המחוז היהודי האוטונומי. סירב בריינין לקבל אורחים. רק מרדכי חנזין שהציג את עצמו כסופר ומשורר היהודי המבטיח, הצליח בקושי רב לקבוע פגישה. במהלך הפגישה חנזין בכוונה התחיל להקריא לבריינין את שיריו העצובים ביותר. על השאלה של הסופר מהי הסיבה של מניע אך ורק מינורי, חנזין מסר לאמריקאי את המזכר, ההעתק, שזמן קצר לפני כן ניתן למרגושס.
בחיכו בסבלנות לתגובת הקהילה היהודית במערב, חברי המחתרת המשיכו את פעולתם. במקום מרק ברונשטיין שמת במיתה חטופה, בחרו בראש ה"מרכז" החדש – ויקטור קוגל אשר היה הציוני הבולט, היועץ במחלקת הפקה של המכון המדעי להוצאה לאור של אטלס העולם הגדול הסובייטי בחסות הוועד הפועל המרכזי של ברית המועצות.
ביולי שנת 1934 נפטר המשורר חיים נחמן ביאליק. כשהחדשה הזו חדרה למאחורי מסך הברזל, מקסים גורקי כתב את הודעת הפטירה לבן הגדול של העם היהודי. אפילו היהודים הרחוקים מתרבותם הלאומית ושפת העברית, החלו להתעניין בשורשים שלהם. הצליח חנזין יחד עם הציונים האחרים ממוסקבה למשוך לתנועה אנשים חדשים. בקיץ של אותה שנה הם החלו לערוך את המחנות הראשונים לנוער ביערות של מחוז מוסקבה שבהם הקריאו שירים של ביאליק, סיפרו על תולדות עם ישראל, פולקלור יהודי ועל בניית מדינת ישראל.
אך רק פרובוקטורים וסוכנים של סוכנות הריגול הסובייטית גם לא נמנמו. תוך זמן קצר היה נודע לשלטונות על האסיפות. המכה הראשונה פגע בנוער מן ה"תפארת בחורים", וגם בקבוצות בני נוער "אריה" ו"מצדה". בלילה של ה-30 בספטמבר שנת 1934 במוסקבה התגוללו מעצרים רבים. בנוסף לזה רשימת המנהיגים של ה"מרכז" המחתרתי נפלה לידי ג.פ.או. לכן חברי המחתרת במוסקבה העבירו כמה ישיבות חירום בדירה של קוגל המלאה בספרים, ודנו איך להציל מה שהיה אפשר להציל בנסיבות כאלה. שאר החברי "מרכז" שנותרו מחוץ לכלא הצליחו לחלק ביניהם את תחומי העבודה ולבחור בסגנים למקרה מעצר.
כעבור שבוע או שבועיים מרדכי חנזין חזר הביתה מאוחר מהעבודה – אחרי סיום לימודיו השאירו אותו במחלקת אוניברסיטת מוסקבה שבה הוא הרצה. פתאום מהחושך לקראתו רץ השכן שלו ואמר: "באו לקחת אותך מאו.ג.פ.או.!". מרדכי הסתובב אחורה והלך במהירות לתחנת הרכבת הקרובה ביותר.
הבורח נאלץ לנדוד בברית המועצות זמן רב. בתחילה חנזין נסע לגאורגיה איפה שלטון סובייטי למרות הטרור המתקיים עוד לא הספיק להחמיר את חוקיו כמו שברוסי או אוקראינה. יהודים גאורגיים דיברו שפה מקומית, הלכו לבתי כנסת שפעלו רשמית, ולימדו ילדיהם תורה. במיוחד הפתיעו את מרדכי גרים, איכרים דוברי רוסית (אולי סובוטניקים), שהתגיירו פעם ושמרו מצוות בקפידה. הגרים השוכנים בין רכסי קווקז קיבלו את בן המשפחה החסידית הידועה בכבוד רב.
מגאורגיה יחד עם כמה חבריו חנזין ניסה לברוח לטורקיה כדי אחר כך לנסוע לארץ ישראל. אולם לא יצא כלום מזה.
הוא הצטרך לעזוב את גאורגיה ולנסוע לעיר שבה עדיין פעלו ציונים וחיים יהודיים לא נפסקו לחלוטין – לאודסה. שם חנזין קיבל מחסה מציונים מקומיים. בין חברי לפעולתו היו שם חתן פרס ביאליק, סופר אברהם פרימן, יועץ משפטי בן ציון שוורצמן, מורה שלמה-בן ציון קריפץ ובן הרב ברוך קצנלנבויגן.
ב-1934 כבר נודע למרכז הציוני של מוסקבה על הנוכחות של קבוצה ציונית מחתרתית באודסה. הוא ברח ממעצר וטשטש את עקבותיו, הסתובב ברפובליקות ברית המועצות ללא כמעט שום מידע ממוסקבה. אף על פי שה-"מרכז" כבר היה נהרס, הוא נשאר בטוח בעצמו ובחבריו אשר המשיכו את פעילותם כאילו כלום לא קרה. לפיכך מרדכי חנזין הגיע לאודסה לא רק כבורח, אלא גם כנציג של "המרכז המאוחד של הארגונים הציונים בברית המועצות", שהיה בעצם הארגון רק של מוסקבה למרות כל הקשרים שלו עם אזורים אחרים. אברהם פרימן, שנעצר אחר כך, העיד בחקירה שברוך קצנלנבויגן הודיע לקבוצה באודסה על הגעת הציוני הפעיל ממוסקבה. מרדכי חנזין אחרי הגעתו לאודסה, מייד התחיל לעמוד על מה שהקבוצה המקומית צריכה לפרט את מעמדה ולהתקשר עם הציונים של מוסקבה שנותרו חופשיים.
לפי זיכרונות של חנזין, עד הקיץ של שנת 1935 התנועה הציונית במחתרת הצליחה להשיג אחדות. בסך הכול בברית המועצות נמנו 54 חוגים: בלנינגרד, בחרקיב, בקייב, במינסק ובערים ועיירות אחרות של אוקראינה, בלרוס וקרים.
בינתיים צ'קיסטים מאודסה עלו על העקבות של גיבורנו. מרדכי חנזין נעצר ב-15 ביוני בשנת 1935 מיד אחרי שהוא ליווה את אחיו, דויד חנזין, לאוניית קיטור המפליגה מאודסה לארץ ישראל. הסיעו את הציוני הנתפס במזח אודסה לבניין נ.ק.ו.ד. ברחוב מרזלייבסקיה. אחר כך שלחו אותו במסע אסירים ללוביאנקה.
בתאים של לוביאנקה ואחר כך של בוטירקה חנזין שוב פגש את חבריו לפעולתו. מהם הוא ידע על מעצר מנהיגים של הקהילה היהודית במוסקבה וגם על אבדון של כמה מהם בבתי כלא של סטלין. באשמת "הפעילות הנגד מהפכנית" – זאת אומרת על השתתפות ב"מרכז המאוחד של הארגונים הציונים בברית המועצות" – ב-7 בספטמבר שנת 1935 חנזין הורשע לשלוש שנות כליאה.
בהגיעו בסוף ספטמבר של שנת 1935 לכפר צ'יביו הידועה לשמצה שבו היה ממוקם מחנה עבודה הכפייה באוחטה-פצ'ורסק, חנזין להפעתו מצא שם את היו''ר האחרון של ה"מרכז" – ויקטור קוגל. ממנו הוא ידע על הוצאה להורג של הרצל, בן של הרב דויד באזון, מנהיג הציונים הגרוזיניים. ויקטור קוגל עצמו נפטר כעבור כמה שנים, בלילה שבין 28 ל-29 במרץ שנת 1938. הוא הוצא להורג בתיק המפוברק במחנה. יחד איתו הוצאו להורג באותו התיק עוד אסירים פוליטיים אחרים שהיו, מבחינת בולשביקים, מסוכנים במיוחד.
חנזין ריצה את כליאתו במחלקת וורקוטה של מחנה עבודה בכפייה באוחטה-פצ'ורסק עד 8 בפברואר של שנת 1939. לא הרשו לו לחזור למוסקבה אחרי הכליאה. האסיר הפוליטי לשעבר הצטרך להישאר בגלות במחוזות הרחוקים של ברית המועצות, רחוק מ-101 ק''מ ממוסקבה, ולחיות חיים עלובים.
מרדכי חנזין לא ידע שדרכו כאסיר מחנות רק התחיל. סוכני נ.ק.ו.ד. המשיכו לאסוף חומר מפליל על היהודי. באוגוסט של שנת 1938 במוסקבה עצרו את נאום בוגטין, בן הרב שעבד כטכנאי במחלקת "אגרו-ג'וינט" במוסקבה. הוא, הבחור לשעבר של ישיבה "תפארת בחורים", העיד שבזמן עבודתו ב"אגרו-ג'וינט", ראה איך מנהיגי המחתרת הציונית, וחזנין ביניהם, באו למנהל מחלקת "אגרו-ג'וינט" יוסף רוזן.
בשנת 1941 בגלותו אחרי הכליאה, חנזין שוב היה נעצר ומושפט – כבר ל-10 שנות מחנות עבודה בכפייה. במשך הכליאה השנייה שלו קרה איתו המקרה אשר עדיין מביאים במהדורות חסידיות כדוגמה של נס חנוכה.
חורף סיבירי הלך והתחזק, חג חנוכה התקרב לכן קבוצה של 18 אסירים יהודיים התאספו להתייעץ סודית. החג היהודי כולל בהכרח הדלקת חנוכייה – הפמוט המיוחד. המנהג כזה מסמן כוח סבל וניצחון של טוהר על טומאה, של אור על חושך סביבנו. האסירים החליטו שבחושך מסביב גולאג יש בכל מחיר לחגוג את החג הגדול כזה. כמובן במחנה היה אסור לחלוטין ביצוע פולחנים דתיים. זה היה נגד חוקי המחנה וכל המשתתפים הבינו את ההשלכות של מעשיהם. אך כולם חשקו לחגוג... אסיר אחד הבטיח להשיג מרגרינה כדי להשתמש בה במקום שמן. נמצאו למישהו כוסות קטנות לחנוכייה העשויה ביד. לפתילים הם לקחו חוטים מבגדי מחנה.
מרדכי חנזין היה הבכור ביותר לפיכך היה לו הכבוד לבשר את החג בהדלקת נר ראשון. בשעות קטנות של לילה באסם הקטן של המחנה קבוצת יהודים הצטופפה מסביב החנוכייה העשויה ביד והקשיבה לנאום המרגש של מרדכי חנזין. כאשר הוא היה מברך בקול רועד וחבריו הסתכלו באור קטן וצהוב בשקט ונזכר כל אחד בחנוכה שלו – בחופש, בבית אביו – דלתות האסם נפחתו לרווחה.
שומרי המחנה פרצו פנימה עם אקדחים שלופים ופקדו על כולם לצאת חוצה. את האסירים היהודיים ליוו לבית כלא פנימי ונעלו את כולם בתא קטן ולח.
אחר כך ישר במחנה נערך משפט הסובייטי "ההוגן ביותר". השימוע התקיים כמעט רשמית, ללא עורך דין באולם הקטן שבו יכלו להתמקם רק שולחן יו''ר וספסל נאשמים. "זה מעשה בגידה כנגד המדינה, - הכריז צ'קיסט. – בהדלקת נרות ניסיתם לאותת לאויב. על זה אתם עומדים לעונש מוות". הלב של מרדכי חנזין היה פועם בטירוף בחזו: "גזר הדין הזה כולל רק אותי או גם שאר האסירים?" – "את כולכם", אמר הצ'קיסט ביובש.
חנזין היה הרוס. בהבנה ברורה שהעמיד למוות לא רק את עצמו, אלא גם את שאר המשתתפים, האסיר התפרק בבכי. "תתקרב", - אמר הצ'קיסט. חנזין עשה צעד אחד לקראת השולחן. האיש הקשוח במדים שאל אותו שאלות אישיות, על קרוביו, הפרנסות שלהם, וכולה. "מה עוד אתה יכול לספר על עצמך?", הלחיץ הצ'קיסט על האסיר. חנזין גייס את כל האומץ שלו ופלט החוצה: "אנחנו יהודים והדלקנו את הנרות בלילה כדי לחגוג חג חנוכה".
קצין של סיכול הריגול הסובייטי הסתכל על חנזין מקרוב וביקש משני שומרים הנמצאים באולם לצאת. כשהדלת נסרגה, הוא שוב פנה אל האסיר: "אם הדלקתם נרות חנוכה, תן לי להראות איך להדליק אותם נכון". הוא הרים את המסמכים מהשולחן בזהירות, קירב דף הראשונה לאש, אחר כך – עוד אחד ועוד אחד. בקרוב לא נשאר כלום מערימת הניירות. אחרי שסיים, הוא לקח את השפופרת וקרא לשמירה: "קחו את הקבוצה זו מ-18 אנשים, - נבח הצ'קיסט על החיילים, - ותפרידו אותם כך כדי שהם לא אוכלו לראות אחד את שני. אין טען להעמיד אותם לעונש מוות: הם לא שווים אפילו כדור אחד".
השומרים יצאו ומרדכי חנזין שוב נשאר לבדו עם הצ'קיסט: "גם אני יהודי, - אמר האיש הקשוח, - ואני מבקש מימך לעשות כך כדי שהדורות הבאים של עמנו ידעו איך להדליק נרות חנוכה".
בשנת 1951, אחרי 10 שנות הכליאה, חנזין השתחחר לחופשי. אך הוא שוב נאלץ להישאר בגלות, הפעם במחוז קרסנויארסק, נתנו לו שוב גלות וזמן מאסר. לא עברו אפילו שנתיים משחרורו של חנזין ובברית המועצות חשפו את "הקנוניה" היהודית הגדול. אחרי המאמר האלמוני על התיק של "המרגלים והרוצחים הנתעבים מתחת המסכת של רופאים הפרופסורים" שפורסם ב-13 בינואר שנת 1953 בעיתון "האמת" («Правда»), מרדכי חנזין כציוני נלקח למחנה שוב.
אחרי שחרורו השלישי בשנת 1955, חנזין חזר למוסקבה ועבר להתגורר לבית הפרטי שירש מאביו. למרות שנות היותו בבתי כלא הסובייטיים, חנזין, בן אדם בעל זיכרון צילומי, לא שכח לא תלמוד, או עברית, או הדקויות של הדת היהודית.
משנת 1956 הוא עבד כעוזר הרב הראשי של מוסקבה שלמה שלייפר, ובנוסף תפדק כמזכיר בקהילה היהודית של בירת המדינה. אחרי מותו של שלייפר בשנת 1957 חנזין עבר ללשכה של הרב הראשי הנבחר של מוסקבה, יהודה לייב לוין, והקדיש תשומת ליבו המיוחדת לעבודה מינהלית והוראה בישיבה "קול יעקב". בתפקיד הזה חנזין עבד כתשע שנים. במקביל מרדכי חנזין עבד על הפענוח של מגילות יהודיות עתיקות הנשמרות בספרייה הממלכתית ע''ש לנין בברית במועצות.
החיים לאחר שנים רבות בבית כלא לאט לאט הסתדרו. אך חנזין לא היה יכול לשכוח את מטרתו העיקרית – לעלות לארץ ישראל, לארץ אבותיו. בשנת 1963 מרדכי חנזין יחד עם אשתו חיה טברסקיה ובתו סימה הגיש בקשה למחלקת ויזות ורישום לעלייה לישראל. כסיבה הוא ציין "איחוד משפחה": מרדכי לא ראה את אחיו דויד שבזמן הזה כבר היה לרב הראשי של פתח תקווה, כבר 32 שנה. על זכות לעלות מרדכי נאלץ להילחם כמה שנים.
המשפחה טסה לישראל ב-8 בספטמבר שנת 1965. אחרי הגעתה לארץ משפחת חנזין התיישבה בבני ברק, אחר כך עברה פתח תקווה.
מרדכי חנזין הפתיע את כל הצברים בעברית הנהדרת שלו שהייתה מלאה בביטויים המליציים מתנ''ך. הוא לא רק דיבר יפה, אלא גם כתב בשפה זו חופשית. השפיעו שנים של העבודה העצמאית: כל חייו חנזין כתב שירים ופרוזה בעברית ללא תקווה להוציא אותם לאור.
זמן קצר לאחר העלייה מאדכי חנזין התחיל לעבוד באוניברסיטת בר-אילן ובמקביל מילא תפקידו של יו''ר במחלקה הרוסית של הסוכנות היהודית לארץ ישראל. באוניברסיטה עולה חדש עסק בפעולה המחקרית והמדעית כולל את עבודתו החרוצה על כתבי היד של מאיר בר-אילן, אחד המנהיגים של ציונות דתית.
במחצית השנייה של שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70 מרדכי חנזין נבחר פעמיים ליו''ר ארגון "אסירי ציון". הוא בקביעות הופיע בפני הקהל וביקש מאנשים לשלוח הזמנות לקרוביהם בברית המועצות, כמו כן לחתום על העצומה עם דרישות לפתוח סוף סוף את השערים של אימפריית הרשע. מרדכי חנזין היה גם שותף לארגון עצרות רבות למען שחרור יהודי ברית המועצות. באירועים הללו מאות אנשים נשאו את הכרזות עם הכתובות: "שלח את עמי" ו"יהודי ברית המועצות יהיו חופשיים!", חוץ מזה נאמו אסירי ציון בעצמם.
ידע היטב את כל ה"מטבח" הסובייטי ביחס לבית כנסת, חנזין לא היה יכול להישאר מאחור כשק.ג.ב. רצה למנות לתפקיד הרב של מוסקבה את ישראל שוורצבלט מאודסה ,הסוכן הרב שנתי של ועדת הביטחון שלא השתייך אליה רשמית. ב-20 בפברואר שנת 1972 חנזין יחד עם הרבנים ישראל ברונפמן מאודסה ויעקב אלישקובסקי ממוסקבה כינסו מסיבת עיתונאיים וסיפרו לעתונאיים על התוכניות של הנהלה הסובייטית.
הציוני האמיץ והרב מרדכי חנזין הלך לעולמו ב-10 באוגוסט בשנת 1997. רשימות יהודים ממוסקבה ומערים אחרות של ברית המועצות הנערכות על ידי חנזין אשרו לפעילי תנועת חב''ד להכין מאות הזמנות בשביל היהודים הסובייטיים. הודות לזיכרונותיו במסה "בימים של פחד וחוויות קשות" אנחנו יודעים על חברי המחתרת ההירואיים של ה"מרכז" הציוני במוסקבה, על תושבי אודסה שלא פחדו מכלום ועל עשרות שמות של אחרים – שמות האנשים שנלחמו למען חופש העם שלהם. המקום של מרדכי חנזין נמצא בפנתיאון של גיבורי אומת ישראל.