גטו מינסק, מוקדם בבוקר 20 בנובמבר 1941 – מתח עמד באוויר. עוד לפני שטורי הפועלים התארגנו לצאת לחלק הארי של העיר, הציבו הגרמנים מחסומים מתוגברים בכל היציאות מהגטו. הירש דובין, סופר יהודי בעברו, מיהר להגיע לעבודה אשר הודות לה עדיין נותר בחיים בשבי הנאצי.

דובין עבד בתור סנדלר בבית מלאכה של הגדוד המשטרתי שהופקד על השמירה על מחנה הריכוז ברחוב שירוקיה. "אדוני, יש לי אישור יציאה," ניסה דובין לשווא להסביר לשומר הגרמני שמותר לו לעבוד עבור הרייך השלישי מחוץ לגבולות הגטו על אף היותו יהודי. איש האס אס העיף בו מבט קצר ושאל משום מה: "יש לך אישה?" "כן." "אז תחזור הביתה, אתה לא צריך לצאת לעבודה היום." מילותיו של הגרמני נשמעו כמו הזהרה. כעבור זמן קצר שמע הסופר המודאג את החדשות הנוראות: כל האנשים שיצאו ביום ההוא לעבודה נורו למוות.

הירש דובין נותר בחיים כדי לנקום בצורר הנאצי עם נשק ביד, ולאחר השחרור והניצחון הגדול להנציח ביצירותיו את דמויות הגיבורים היהודים שנלחמו בגדודי הפרטיזנים.

משחר ילדותו חלם הירש דובין להיות סופר. הוא נולד ב-10 ביוני 1905 במשפחתם של ישראל וחיה דובין בעיירה הבלרוסית ז'לובין, לא רחוק מהעיר בּוֹבְּרוּיְסְק. משפחת דובין הייתה ברוכת ילדים, להירש היו שלושה אחים – זלמן, דוד והרשל; וחמש אחיות – צביה, הניה, שרה, פניה וזלדה. המשפחה חיה בדוחק, אב המשפחה פרנס את בני ביתו בקושי – הוא מכר פירות ומאפים בביתו ובשוק המקומי.
הירש הקטן למד כמה שנים בחדר אך אביו לא יכול היה להמשיך ולשלם על לימודיו. הילד נאלץ לעזור לאביו בשוק. לא נותר לו אלא ללמוד בכוחות עצמו והדבר הצליח לו בהחלט – ידיעותיו עלו על אלה של בני גילו שלמדו בבית הספר. הילד אהב מאוד ספרים וקרא המון, התחבבו עליו במיוחד ברושורים שיצאו תחת השם "געשיכטעס" ("סיפורים").

הירש דובין הילד הוקסם מעוז רוחם של לוחמי המצדה ומתהילת הלוחם של יהודה המכבי, וכשגדל התעורר בו רצון עז לעלות לארץ ישראל, למקום שבו הפגינו גיבורי ילדותו את גבורתם. רבים מיהודי ז'לובין היו שותפים לחלום זה. בחלוף כמה שנים לאחר מהפכת אוקטובר הם החליטו לעבור מדיבורים למעשים. מגיל חמש עשרה עבד הירש בתור סנדלר, מהר מאוד הוא מצא שפה משותפת עם בניו של רבינוביץ', אשר עבדו בחנות הפרזול המשפחתית הסמוכה לסנדלרייה. אליהם הצטרפו דוד חייקין, האחים גינזבורג, הסטודנט דבורקין, חיים חודוק ועוד כעשרה עד חמישה עשר צעירים יהודים. ב-1922 הקימה הקבוצה בעיר ז'לובין סניף של התנועה הציונית "החלוץ" אשר עסקה בהכשרת הנוער הציוני לקראת העלייה לארץ ישראל.

הציונים הצעירים התכנסו לעתים קרובות על מנת להשחיז את כישורי השפה העברית, לשוחח על כתבים ופרסומים פוליטיים ועל מדיניות כוח האדם של התנועה. מדיניות זו כללה שימוש בקומונות היהודיות שבחצי האי קרים להכשרת החלוצים לעתיד. על מנת לגייס כספים לתא, ארגנה הקבוצה "ימי התנדבות" שבמסגרתם תרמו חבריה את השכר שקיבלו במקום עבודתם לקופת "החלוץ". עשייה זו הייתה מנוגדת למדיניות הסובייטית, שעל הפצתה בקרב הצעירים הייתה אמונה תנועת הקומסומול. לעתים קרובות פגישותיהם של הירש דובין וחבריו הסתיימו בפשיטות של חברי הקומסומול ובקטטות המוניות.

ב-1924 נעצר הירש דובין לראשונה בידי המנהל הפוליטי הממלכתי המאוחד. במשך כמה ימים הוא הוחזק בבית הסוהר בבוברויסק, שם ניסו החוקרים לסחוט ממנו מידע על התא הציוני שהספיק להתפרק עד אז. כעבור מספר חודשים הסיפור חזר על עצמו אך הפעם אנשי שירותי הביטחון אפילו לא טרחו לחקור את העצור. דובין הוחזק מאחורי סורג ובריח במשך כמה ימים ושוחרר לביתו.

"שורדי" תא "החלוץ" של ז'לובין המשיכו להתכנס במועדון ע"ש קרל מרקס במסגרת חוג התיאטרון היהודי, אך התנועה הציונית בעיר חוסלה כמעט כליל. בדומה לרבים מבני גילו, החליט הירש הצעיר לנסות את מזלו בעיר הגדולה חרקוב. הוא נסע לשם בשנת 1925. עיר הבירה של אוקראינה הסובייטית דאז משכה אליה צעירים יהודים לא רק בשל אפשרויות התעסוקה הרבות אלא גם בשל העובדה שעדיין פעלו בה הוצאות לאור, עיתונים, תיאטראות, בתי ספר יהודיים ואף מכללה פדגוגית יהודית – וכל זה בשפת היידיש שטרם נאסרה. עבור הירש הצעיר, שוחר הספרות, אשר עשה את צעדיו הראשונים וההססניים בכתיבה, היה זה מוקד המשיכה העיקרי.
שם, בחרקוב, ניחת על הירש דובין האסון הראשון בחייו. הוא התאהב בבחורה, הזוג הצעיר תכנן להתחתן. אך ערב אחד החליקה אהובתו ברחוב צר ונדרסה למוות על-ידי חשמלית. בעקבות מות אהובתו שב הירש לז'לובין ונשאר בעיר מולדתו במשך מספר שנים.
ב-1927 הוא שוב הגיע לחרקוב ומצא עבודה במפעל לנעליים. ב-1928 בעיתון יהודי מקומי ראה אור פרסומו הספרותי הראשון. הדבר היה כך: יום אחד ניגש הירש ללוח העיתונים ולא האמין למראה עיניו – בגיליון התלוי על הלוח הוא זיהה את שמו שלו ואת הטקסט שכתב. הסיפור, שהובא לפני זמן מה למערכת העיתון היומי "דער שטערן", מצא חן העיני העורך הנך קזקביץ', מבקר ספרות יהודי בולט. קזקביץ' זיהה את כשרונו של דובין והחליט לתת לו במה לראשונה.

במשך רוב שנות חייו בחרקוב הרוויח דובין את לחמו מעבודה בסנדלרות, ועמיתיו הפועלים שימשו לו השראה לדמויות שהופיעו בסיפוריו. הסופר הצעיר התפקד למפלגה הקומוניסטית בשאיפה לבנות תרבות פועלים יהודית והתקבל בחוגי האינטליגנציה היהודית בעיר. ב-1931 פרסם הירש את מיטב יצירותיו באסופת הבכורה "אַרום אַ מיל" ("סביב הטחנה"). באותה שנה הוא הפך לאב: לו ולאשתו הצעירה קלרה שלפמן נולד בן בכור, ההורים נתנו לו את השם ישראל.

זמן קצר לאחר פרסום ספרו הראשון הירש דובין שוב חזר לעירו ז'לובין, הפעם יחד עם אשתו ובנו. המשפחה עוד לא הספיקה להתמקם במשכנה החדש והירש כבר קיבל הצעה מאותו עורך קזקביץ' לעבור לבירוביג'אן. במזרח הרחוק הרוסי הקימה המדינה את המחוז היהודי האוטונומי שיועד להיות רפובליקה יהודית של ממש בברית המועצות. הירש דובין לא היסס לרגע וכבר ב-30 באוקטובר 1932 חגג דובין יחד עם המשוררים הצעירים עמנואל קזקביץ', בנו של העורך, ובוזי אולבסקי, ועם שני העיתונאים נחום פרידמן ויחיאל פליקמן, את יציאת גיליון היובל של העיתון "ביראָבידזשאנער שטערן".

בבירוביג'אן דובין עסק בעיתונות במסגרת עבודתו בעיתון ובוועד הרדיו המקומי ובמקביל המשיך לכתוב פרוזה. ב-1935 הוא פרסם את הנובלה ("על גדת נהר אַמוּר"), וכתב שורה של טקסטים עבור האלמנך "פורפוסט". ערב המלחמה פרסם דובין את ספרו "צווישן בינשטאָקן" ("בינות הכוורות") שבו פרס את רישומיו שאותם צבר במהלך נסיעותיו ברחבי המחוז האוטונומי היהודי. הוא התנסה גם בכתיבה לתיאטרון, מחזהו "ביראבידזשאן", שפורסם לראשונה ב"פורפוסט", הועלה על במת התיאטרון היהודי הממלכתי של בירוביג'אן.

בחוגי האינטליגנציה בבירוביג'אן קיוו שהשלטון הסובייטי יאפשר שימוש נרחב בשפת היידיש בכל רחבי המדינה ויעודד את צמיחת התרבות היהודית במזרח הרחוק הרוסי. אך משנה לשנה הופיעו עוד ועוד סימנים לכך שסטלין ישים קץ ליחס הסובלני כלפי היהודים וימלוק את צווארה של התנועה התרבותית היהודית בברית המועצות.

ב-1933, בתום שנה של שהות בבירוביג'אן, נחשד הירש דובין ב"בורות פוליטית" והורד בדרגה מחבר מפלגה למועמד לחברות, ובשנת 1936 נשללה חברותו במפלגה הקומוניסטית כליל. הוועד המחוזי המקומי גילה את דבר חברותו בתנועת "החלוץ" והגיב בהתאם. הירש דובין השקיע מאמצים רבים על מנת להתפקד שוב למפלגה הקומוניסטית אך בעת החלפת כרטיס חבר המפלגה התערב ראש המחוז האוטונומי היהודי מטביי חבקין, לוחם נלהב ב"אנאכרוניזם הבונדי והציוני", ודובין שוב גורש משורות המפלגה.

כעבור שנתיים, ב-10 ביולי 1938, הירש דובין, יחד עם עמיתו לוועד הרדיו הסופר נתן ויינהאוס ועם עורך העיתון "ביראָבידזשאנער שטערן" זוכר גולדנברג, נעצרו על-ידי המנהל המחוזי של הנקו"ד. הירש דובין הואשם בחברות בארגון ימני טרוצקיסטי, שפעל, לכאורה, במחוז היהודי האוטונומי, ובניהול הסברה ותעמולה מזיקה מטעם הארגון.

בתגובה לניסיונות החוזרים ונשנים של החוקר "לתפור" לו תיק, ענה הירש בקביעות ובתקיפות: "איני יודע דבר על קיומו של ארגון ימני טרוצקיסטי במחוז היהודי האוטונומי." כשאיבד החוקר את עשתונותיו ולחץ עוד ועוד, המשיך דובין להתעקש: "אני מצהיר שוב שאיני מודה בביצוע העבירה המיוחסת לי."

ב-22 ביולי 1938, בעקבות מעצר בעלה, נעצרה גם קלרה, אשתו של הירש דובין. אם כי, ככל שהתאמצו לא הצליחו פקידי השלטון המנוסים למצוא עילה לפתיחת תיק נגד עקרת בית פשוטה שהייתה רחוקה מאוד מפוליטיקה. החקירה בעניינה של קלרה הופסקה בשל העדר הוכחות ימים ספורים לאחר מעצרה.

ואילו הירש דובין נמצא אשם בביצוע העבירות שייחסה לו התביעה מטעם מנהל הנקו"ד במחוז היהודי האוטונומי. הוא הורשע ב-22 ביוני 1939 על פי סעיפים 58-1 א' ו-58-11 לחוק הפלילי של הרפובליקה הסובייטית הפדרטיבית הסוציאליסטית הרוסית. מסמכי תיק החקירה מוכיחים כי הירש דובין לא הודה בשום שלב בעבריות שיוחסו לו.

אין לדעת איך הייתה מסתיימת הפרשה לולא השינויים הארגוניים התורניים שהתרחשו במערך שירותי הביטחון הסובייטיים. בעקבות מעצרו של הקומיסר העממי לענייני פנים ניקולאי יז'וב, הועברו התיקים שנפתחו בתקופת כהונתו לחקירה מחדש. כתוצאה מהליכי החקירה החוזרים התיק בעניינם של הירש דובין ועמיתיו נסגר ב-14 במארס 1940 בשל היעדר הוכחות מצד התביעה.

באותה שנה שב הירש לבלרוס, שם נותרו כל העת אשתו ובנו. הוא שהה במינסק זמן מה ולאחר מכן הוזמן לעבוד במערב בלרוס. הירש דובין הפך לכתב מיוחד של העיתון היהודי "אָקטיאַבר" בביאליסטוק. הוא עבר להתגורר במרכז העיר, ברחוב זמנהוף, עם אשתו ובנו. הירש לא הספיק להתרגל למקום החדש ושוב הגיעו הצרות.

ביום פלישתה של גרמניה הנאצית לברית המועצות, 22 ביוני 1941, שהה הירש בעיר וולקוביסק שבמחוז גרודנו, לשם נשלח על-ידי מערכת העיתון שבו עבד. הגרמנים התקדמו במהירות שיא והאוכלוסייה האזרחית לא הספיקה להימלט מהאזורים הכבושים. הירש הצטרף לקבוצת פליטים שנדדה במשך שבועיים עד שהגיעה לבירת בלרוס.

מינסק נכבשה כמה ימים לפני הגעתו של דובין לעיר. הוא נעצר על-ידי המשמר הגרמני ב-6 ביולי 1941 והועבר למחנה בפרברי העיר. במחנה רוכזו אלפי אזרחים וחיילים שבויים. תמונות נוראות נגלו לעיניו של הירש דובין: הנאצים היכו את האנשים בקתות רובים, ירו לתוך ההמון שעט על הלחם היבש שהשליכו הגרמנים מהמשאיות.

בחלוף ארבעה ימים החלו לחלק את שבויי המחנה לפי השתייכות לאומית. הירש דובין, יחד עם יהודים אחרים, מצא את עצמו בשטח לא גדול ומגודר, שהשמירה עליו הייתה הדוקה וקפדנית.

בערבים השתעשעו השומרים בירי מקלעים מעל ראשי האסירים, בעודם מאשימים את היהודים בניסיונות לסחור עם החיילים השבויים ובמניעת מזון מאסירים פליליים לשעבר. בתור אדם שהתנסה במעצר בעברו, השתדל הירש דובין להרגיע את האנשים שסביבו, שלעתים קרובות נפלו לייאוש הגובל בטרוף דעת. כך, לימד את אחד מחבריו לצרה לבקש נדבות מאלה שנשותיהם עדיין יכלו למסור להם אוכל מבעד לגדר. כבר בימים הראשונים במחנה הבין דובין שרעב הוא לא הדבר הנורא ביותר שמצפה ליהודים ושתנאי המאסר הנוכחיים הם כאין וכאפס לעומת מה שצופן להם העתיד.

באמצע יולי 1941 הועברו כאלפיים יהודים, שנותרו עד אז במחנה, לכלא בעיר הבירה. אלה ששרדו את המסע הרגלי הקשה ו"הדילולים" שכללו הוצאות להורג בירייה, הועברו ב-20 ביולי 1941 לידי היודנראט של העיר מינסק, אשר הפך החל מ-1 באוגוסט לגוף הייצוגי הרשמי של הגטו שהוקם בעיר.

הירש דובין לא התכוון לוותר בקלות ולהיכנע לגורל המר. בביאליסטוק חיכתה לו משפחתו והאלימות שהתרחשה סביבו דרשה תגובה מיידית.

באוגוסט 1941 הירש יצר קשר עם מספר קומוניסטים שגם הם נכלאו בגטו מינסק. באופן בהול התכנסו הפעילים לאספה הראשונה שבעקבותיה תכננו להתחיל בפעילות מחתרתית מאורגנת. אנשי המחתרת החליטו לסייע בהברחת היהודים מחוץ לגטו וצירופם למאבק הלאומי באויב הנאצי. כל פעיל קיבל משימה מוגדרת: למשל, נתן ויינהאוס היה אמון על קליטת שידורי הידיעות המבצעיות ברדיו, על יאשה קירקאישטו היה לארגן את המערך המחתרתי שיכלול דירת מסתור, מכונת כתיבה ואמצעי קשר, והרש סמולר, אחד ממובילי הארגון המחתרתי הלוחם בגטו, היה אחראי על יצירת קשר עם "החלק הרוסי" של העיר ועם הפרטיזנים, ועל הקמת תאי המחתרת שנקראו "עשיריות".