top of page

סופיה רולניק

1904 – 2000

ביולי 1931 פורסמה בעיתון "הארץ", שיצא לאור בפלשתינה הנתונה תחת המנדט הבריטי, ידיעה על המשפטים הפוליטיים המתנהלים בברית המועצות. בין היתר, כתבה משלחת צ"ס (המפלגה הציונית-סוציאליסטית) מברית המועצות, אשר פרסמה את הידיעה על דפי העיתון, על מעצרים של פעילים ציונים בעיר סראטוב. שמה של אחת העצורות היה סופיה רולניק. היה זה משפטה השני של סופיה. אם כי, נפלה טעות בכתבה: סופיה רולניק הוגלתה לשלוש שנים לא לקזחסטן, שם כבר הספיקה לרצות עונש, אלא לאזור שבו תנאיי החיים היו קשים לאין ערוך – למזרח סיביר.
גיבורת המחתרת היהודית סופיה רולניק שהתה במעצרים ובמקומות הגליה 22 שנה בסך הכול. אך מולך צמא הדם לא שבר את רוחה והיא שרדה כדי לספר לנו את סיפורה שלה ואת סיפורם של גיבורים נוספים, שנאבקו למען הקמתה של מדינת ישראל ולא זכו לראות את תקומתה.
אסירת ציון סופיה רולניק נולדה בעיר ניקולייב בדצמבר 1904 במשפחתם של הרץ רולניק וגיטל (קטיה) סגל. לסופיה היו שני אחים: מיכאל הבכור והאח הקטן ולדימיר.
אימה של סופיה הייתה מורה לפסנתר, אביה, הרץ רולניק, היה תלמיד ישיבה ומאוחר יותר נטה אחר רעיונות ההשכלה, אך גם אותם זנח לבסוף והפך למנשביק ולמתבולל.
סבתה של סופיה, אימה של אביה, מאידך, שמרה באדיקות על יהדותה. היא הקפידה על כלל המצוות ועד יומה האחרון קראה בתורה בתרגום ליידיש. הסבתא נהגה לספר על תולדות היהודים והזכירה את הסבל הרב שנגזר על עמה – בין היתר דיברה על הפוגרומים הנוראיים שחוותה על בשרה. דווקא הסבתא הייתה זו שלימים השפיעה רבות על תפיסותיה של סופיה, על הקשר שלה לשורשים ועל הבנתה את גורל העם היהודי.
הילדה סופיה דיברה עם הוריה רק רוסית אך בגיל שלוש עשרה שכנעה את אימה לקחת לה מורה לעברית. השיעורים לא נמשכו לאורך זמן, אך סופיה הספיקה ללמוד את עיקרי השפה ולרכוש לה אוצר מילים בסיסי. את השכלתה היהודית המשיכה סופיה להרחיב ולפתח בחברת מורה נוספת, אשר הכינה אותה לבחינות הכניסה למכללה למסחר שבה לא היו מכסות קבלה. המורה הייתה ציונית נלהבת ובכל שבת נתנה לתלמידתה שיעור בתולדות עם ישראל במקום השיעורים הרגילים.
גם אחיה הבכור של סופיה לא נותר אדיש לתנועה היהודית הלאומית. בשנת 1920 הוא הצטרף לחוג הנוער הציוני "מכבי" ואף תרם רבות להקמת סניף התנועה בעיר ניקולייב.
תנועת "מכבי" בניקולייב הייתה מצומצמת ומבודדת למדי מיתר התנועות הציוניות. חניכיה שמעו שיעורים על תולדות עם ישראל, על הגיאוגרפיה של ארץ ישראל ועל תולדות הציונות. הנערים והנערות היו אוהבי עברית מושבעים אך החליטו להתחיל בלימודי היידיש, שגם בה הם לא שלטו, למעשה.
יום אחד התיישב האח מישה לצד אחותו והבעת פניו אומרת סוד: הוא סיפר לה שצעירי ניקולייב מתכננים לנסוע לפלשתינה ולהקים שם מדינה לעם היהודי. סוניה כבר ידעה רבות על הציונות ומחשבות מסוג זה פקדו אותה זה זמן רב. "חשבי היטב, כי הדבר עלול להיות כרוך בסיכונים גדולים – מעצרים וכדומה..." הזהיר מישה את אחותו מפני תלאות חיי המחתרת. אך סוניה לא חששה והסכימה מייד להצטרף לחוג הציוני.
בשנת 1921 אחיה מישה, יחד עם שורה של חברים פעילים בארגון הניקולייבי, החליטו סופסוף לעשות עלייה. הם סברו שהינם מוכנים מספיק לקראת העבודה הקשה למען הקמת ארץ ישראל, חצו בחשאי את הגבול ושמו פעמיהם למזרח התיכון. התנועה העירונית אמנם נותרה יתומה מראשי מארגניה, אך הצעירים שנותרו מאחור החליטו לא להרים ידיים, מה גם שהתנועה הציונית בדרום אוקראינה בדיוק החלה להתחזק. סופיה רולניק תפסה את מקומו של אחיה בתנועה, ויחד עם חבריה החלה בעבודה נמרצת לגיוס תומכים לשורות הארגון. כעבור זמן קצר הגיעו גם פעילים מנוסים מאודסה וצעירי ניקולייב קיבלו הצעה: להתמזג עם תנועת הנוער יוגנד צ"ס – צעירי ציון – האגף הצעיר של המפלגה הציונית-סוציאליסטית.
מפלגת צ"ס התחייבה לשלוח מדריכים, ספרות מקצועית ואף להוציא משלחות נבחרות לארץ ישראל. חברי תנועת "מכבי" הסכימו להצעה: דעותיהם תאמו בהחלט את המצע של מפלגת השמאל הציונית. ואם להקים את מדינת היהודים אז באמצעות עמל כפיים על אדמתנו! נתמכים על-ידי תנועה גדולה, סופיה רולניק וחבריה היו נחושים לגייס את צעירי ניקולייב והמושבות היהודיות החקלאיות הסמוכות לשורות יוגנד צ"ס. בנוסף לשיחות ולהרצאות הוצעה לחברים הכשרה מעשית שתכין אותם לחיים העתידיים בארץ ישראל. באודסה התנסו חברי יוגנד צ"ס בעבודה בגינות ירק, הקימו מסגריות ומתפרה, והכינו את עצמם לילה ויום לעלייה הקרובה. הייתה לציונים גם הוצאה לאור מחתרתית ובה הודפס ביטאון שסיפר על ארץ ישראל ועדכן בחדשות התנועה.
בשנת 1924 יצאו החברים לראשונה לרחובות – הם הדפיסו עלונים והתכוונו להפיצם בערי אוקראינה. וכדי לתעתע בממסד הסובייטי הוחלט שהמבצע באודסה יוטל על תושבי ניקולייב ולהפך.
לפני היציאה לעיר על חופי הים השחור קיבלה סופיה רולניק תיקיות עבור ההנהלה האודסאית – רשימות של כתובות שאליהן אפשר היה לשלוח את העלונים ואת מצע המפלגה המודפס. את העלונים הצליחו הפעילים הצעירים להפיץ בתיאטראות, בכינוסי הקומוניסטים, בכנסים רשמיים למיניהם ובמקומות ציבוריים נוספים. העיר כולה גילתה שקומסומול אינה תנועת הנוער היחידה בברית המועצות ושהנערות והנערים היהודים חולמים לחיות במדינה חופשית משלהם.
תגובת השלטונות לא איחרה לבוא. בספטמבר 1924 גל מעצרים שטף את אודסה ואת ניקולייב. הפעם סופיה לא נלכדה בידי שירותי הביטחון אך בשנה שלאחר מכן המזל כבר לא שיחק לידה. סופיה רולניק למדה במכון ניקולייב לחינוך ונהנתה מאוד בעבודתה עם בני נוער. היא החליטה להקים תא של יוגנד צ"ס במושבה היהודית החקלאית יפהנהר.
סופיה רולניק יצאה למושבה וערכה בה מספר מפגשים, אך "נתפסה על חם" בעת אחת הפגישות. אנשי המנהל הפוליטי הממלכתי לא מצאו אצל החשודה חומרים אסורים אך חייבו אותה להגיע למנהל המחוזי של הארגון בניקולייב. סופיה ירדה מהרכבת בתחנת ניקולייב וזיהתה מייד כמה מחבריה שאמרו לה שעליה לנסוע לאודסה בדחיפות. התברר שהאורחים הלא קרויים כבר הספיקו לבקר בבית משפחת רולניק והדרך היחידה להינצל מציפורני השלטונות היא להימלט לעיר אחרת.
באודסה קיבלו אותה בני בריתה בזרועות פתוחות. מדריכי צ"ס מקצועיים היו חסרים בעיר ומעמדם הארעי של פעילי המפלגה אפשר להם להקדיש את כל כולם לתנועה. הפעילים לא יכלו להירשם בעירייה בתור תושבים ועל כן גם לא יכלו למצוא עבודה רשמית בשום מקום, על כן הועברו באופן אוטומטי לתפקידים של עובדי מפלגה החיים על חשבונה. אם כי, השכר הזעום ששילם הארגון הספיק לסופיה בקושי לארוחת בוקר דלה, וללון היא נאלצה בדירות חברי המפלגה, בעודה סופגת את המבטים הזועפים של הורי הנערים, אשר הבינו את הסיכון הרב הכרוך בהרפתקה שאליה נכנסו ילדיהם.
את חג הפועלים ה-1 במאי 1926 שוב החליטה מפלגת צ"ס לציין בפעולות הסברה. סופיה הייתה אחראית על הפעילות שתוכננה בגן הבוטני של אודסה. ביום הנקוב חילקה סופיה את העלונים בין בני "חסידי טרומפלדור" הקטינים ושמה פעמיה לכיוון השדרה הצרפתית. לפתע, ביציאה מהגן, ניגשו אליה שניים על אזרחי. הם הציגו צו חיפוש וצו מעצר והחלו מייד לחפש בכיסיה של סופיה. היא אמנם הספיקה להשליך את תוכנית התהלוכה ואת העלון הבודד שנשאר ברשותה, אך חניכיה נעצרו בגן עם כל הראיות עליהם. בשל היותם קטינים, שוחררו במהרה, ואילו סופיה רולניק נקלחה למנהל הפוליטי הממלכתי המאוחד בעיר.
החקירה נוהלה באופן ליברלי למדי. החוקר קיבל, ככל הנראה, מהסוכנים מידע על אודות הנאשמת הניצבת מולו, על כן האזין בקשב רב להצהרותיה של סופיה בדבר חפותה. כעבור ימים אחדים באה אימה של סופיה לבקרה בבית המעצר. האם לא נזפה בה ורק מסרה לה מסר מקודד מחברי המפלגה: ההנהלה מאשרת לה לבקש ולהמיר את המאסר הצפוי לה בגירוש מהמדינה.
הודות למאמצי הארגון שהגיש עזרה לאסירים פוליטיים ובפרט לפועלה של יקטרינה פשקובה, אשתו הראשונה של הסופר מקסים גורקי, הורשו אז ציונים רבים לבקש להמיר את עונש ההגליה לאזורים מרוחקים בברית המועצות בגירוש לפלשתינה. יש לציין שהציונים-הסוציאליסטים לא יזמו מהלך זה ללא הוראה מגבוה, בהתאם למשמעת המפלגתית. על אף ההחלטה שהתקבלה בוועד המרכזי של המפלגה, סופיה רולניק סירבה להצעה. היא חששה שמא בהיותה בחורה חלשה וחולנית היא תהיה למעמסה ולא לעזר ביישוב היהודי הצעיר העסוק בבניית הארץ. מה גם, שהיא סברה שתהיה זו טעות לרוקן את שורות המפלגה בברית המועצות. לאחר כמה גלי מעצרים באודסה ובערים אחרות, הנהלת התנועה הידללה מאוד. סופיה רולניק תכננה לרצות את עונשה ולשוב אל המחתרת.
בתום ארבעה חודשים של חקירות ומסע הגליה שנמשך חודשיים, מצאה את עצמה סופיה בעיר אלמטי. היא הואשמה בפעילות ציונית ונשפטה לשלוש שנות הגליה. החיים בנכר היו דלים וקשים. הציונים המגורשים התקשו למצוא מקומות עבודה ולמעשה לא גוועו ברעב רק הודות להצטרפותם לקומונות שיתופיות קטנות יחסית, שאליהן התקבצו פעילים מכל גווני הקשת הציונית. לעתים רחוקות קיבלו חבילות מקרובי משפחה ולעתים רחוקות אף יותר – חבילות מאלמונים שנשלחו אליהם מארץ ישראל. המשלוחים האלה מארץ ישראל הפיחו תקווה גדולה בליבה של סופיה ובלבבות חבריה לצרה, שכן הם הבינו שהחבילות מגיעות מתל אביב שטופת השמש והן נארזות בידי ידידיהם ובני בריתם. שלוש פעמים בשבוע נדרשו המגורשים להתייצב בסניף המנהל הפוליטי הממלכתי, המקומי ומי שלא בא מייד פתחו בחיפושים אחריו. בנוסף, סבלו המגורשים הפוליטיים ממעקבים ומהתנכלויות – למשל, עיכובים תדירים בהעברת הכסף ששלחו להם המשפחות. בעקבות כל אלה נרשמו מקרים רבים של התאבדויות, לרבות בקרב הציונים.
ב-1927 פוזרה הקומונה שבה חיה סופיה רולניק והיא הועברה להמשך ריצוי העונש לקוקשטאו שבצפון קזחסטן. ובחצי השנה האחרונה שלפני תום תקופת ההגליה היא גורשה לאזור מרוחק עוד יותר – 90 קילומטרים מהעיר. הכול בגלל עמדותיה העקרוניות והסירוב להתרפס מול עובדי המנהל הפוליטי הממלכתי. ערב השחרור נהגו להזמין את המגורשים לשיחה על מנת לבדוק את תוצאות "החינוך מחדש" שעברו המתנגדים לשלטון. השיחה עם סופיה לא התנהלה על מי מנוחות. עובד המנהל ניסה תחילה להערים עליה במסווה של נימוס ונועם: "תראי אותי, איני חושש להביע את עמדותיי, ואת חוששת." רולניק התריסה מולו: "יודע מה, לפני חילופי השלטון חבריך מהזַ'נדַרמֶריה לא דיברו על עמדותיהם הפוליטיות בפומבי." "אז את קוראת לנו זַ'נדַרמֶריה?" סופיה לא נשארה חייבת: "אותנו אתם רודפים פוליטית." כאן הסתיימה השיחה עם נציג השלטון. השכם בבוקר במינוס ארבעים מעלות הועלתה סופיה על מזחלת ונלקחה רחוק עוד יותר מהציוויליזציה.
סופיה רולניק חזרה מתקופת ההגליה הראשונה שלה ביולי 1929. נאסר עליה להתיישב באוקראינה ובשורה של אזורים נוספים, על כן החליטה לנסוע לעיר סראטוב, שם התמקמו רבים מחבריה. היא החלה לעבוד בתור סטטיסטיקאית בשירות המטאורולוגי. עד מהרה הבינה סופיה שהדיכוי והרדיפות בברית המועצות רק ילכו ויחמירו והחליטה, בכל זאת, לנסוע לפלשתינה. למרבה ההפתעה, בתוך זמן קצר היא קיבלה מפשקובה את האישור המיוחל: השלטונות הסובייטיים הרשו לסופיה לצאת את גבולות המדינה. אך הנפקת הסרטיפיקט הבריטי התעכבה. וכעבור זמן קצר אף הפך למיותר. ב-24 בדצמבר 1930 נעצרה סופיה רולניק בפעם השנייה.
כפי שהתברר במהלך החקירה, הפעילים הציונים – עשרה במספר – נחשדו שוב בשל המפגשים התכופים שהם קיימו בסראטוב. הדיונים הפוליטיים, הוויכוחים וההרצאות שלהם, ואף הבדיחות שסיפרו על חברי המפלגה השלטת, תועדו בקפידה על ידי אלמוני ונמסרו מייד לרשויות. ב-20 באפריל 1931, לאחר ארבעה חודשי מעצר וחקירות קשים, דן חבר השופטים של המנהל הפוליטי הממלכתי, במסגרת ישיבה מיוחדת, את סופיה רולניק לשלוש שנות הגליה למזרח סיביר.
בעיר יניסייסק פגשה סופיה רבים מחבריה לתנועה: את תושב אודסה אייזיק אלקנוביץ', את מוט'לה בלוצרקובסקי, את הירש סמיליאנסקי ואת וולף לבוביץ', שמאוחר יותר מצאו את מותם במחנה, ואת "מיקיטה", האיש והאגדה, חבר הוועד המרכזי של מפלגת הציונים-הסוציאליסטים, ששמו האמיתי היה מישה וייסביין והוא שב מארץ ישראל תחת שם בדוי ובכל זאת נתפס על ידי השלטונות.
על משה וייסביין הוטל לשקם את התנועה הציונית-סוציאליסטית בברית המועצות, אך ככל הנראה המעקבים אחריו התנהלו כבר בפלשתינה. על כן, הוא לא הספיק לפעול במחתרת לאורך זמן. מיקיטה היה מנהיג אמיתי וזמן קצר לאחר שפגש את סופיה הוא כבש את ליבה. זוג הציונים הצעיר החליט שלא לרשום את הנישואים בתנאים כאלה והשניים חיו כידועים בציבור. בכל אופן, כולם ראו בסופיה ומיקיטה בני זוג.
בתום תקופת ההגליה השנייה ב-1934 שוחררה סופיה רולניק ללא רישום פלילי או מנהלי. משה וייסביין התגורר תחילה עם סופיה בעיר חרסון, אך לימים התפצלו בני הזוג. סופיה עברה לדודתה בדניפרופטרובסק, שם עבדה כחשבת במשרד לניהול בתי מרקחת. משה וייסביין נסע לקרמנצ'וג, ויחד עם פעיל חשוב נוסף במפלגת הציונים-הסוציאליסטים, יעקב ויגדרזון, עמל על מצע חדש למפלגה. הפעילים העיקשים ביותר, וסופיה רולניק ביניהם, לא התכוונו לפרוש מהתנועה הציונית. וייסביין, ויגדרזון, סופיה רולניק ועוד כמה ציונים הפיצו את המצע החדש בקרב אנשים מהימנים, ובכך ניסו לשקם את תנועתם בברית המועצות.
על אף התעוזה והנחישות הגדולות לא הצליחו הפעילים הציונים במשימתם. בשנת 1937 עצר הנקו"ד בעיר טְבֶר את אייזיק אלקנוביץ' ואת משה וייסביין (שהרשויות הכירו בשם סולומון קופמן-ויגודסקי), ופעילים רבים נוספים – למעשה, נעצרו כמעט כל הציונים ששהו לצד סופיה בהגליה ביניסייסק.

את סופיה רולניק עצרו שוב ב-27 בפברואר 1938. במהלך החיפוש לא נמצא אצלה דבר: מצע המפלגה החדש הוסתר היטב מתחת לרצפת העץ. אך החקירות ב-1938 היו שונות לחלוטין מהקודמות. חקירתה הראשונה של רולניק נמשכה ארבעה ימים ברצף, שבמהלכם לא הורשתה לישון. החקירה השנייה ארכה שניים עשר יום, והחוקר דרש ללא הרף למסור לו את שמות חבריה למפלגה. "דברי! דברי!" דרש. מהמשרד שמעה סופיה זעקות וצרחות איומות, אך היא עצמה לא הוכתה, למעט פעם אחת שבה חוקר זועם רצה לחבוט בראשה עם משקולת נייר, אך פספס והיכה אותה בידה, אשר הכחילה בתוך דקות ספורות. החוקרים התחלפו שוב ושוב ורולניק לא הורשה לישון. ברגע שנסיתה לעצום את עיניה, נשמעה צעקה: "לא לישון!"
לעצורים ניסו "לתפור" לא רק תעמולה אנטי-סובייטית וחברות בארגון של מתנגדי המהפכה אלא גם ריגול לטובת בריטניה. סופיה עמדה איתן על שלה בחקירות והודתה רק בתפיסותיה הציוניות, אך לא בחברות במחתרת, לא כל שכן בפעולות ריגול.
בספטמבר 1939 פתחה רולניק בשביתת רעב, זאת בשל היעדר החלטה בתיק החקירה נגדה. העצורה הועברה מייד לבידוד והושמה בתא מאובק להחריד ובו מזרן מטונף זרוק על הרצפה. החקירה ניסתה, ללא ספק, לשבור את רוחה, ואילו רולניק הגיבה בקור רוח: "אתלה את עצמי על הצעיף שלי או אפתח את הוורידים בציפורניים. מוטב למות מאשר לאבד את השפיות." התא נוקה ואף סופקו לסופיה מזרן ומצעים סבירים, אם כי ניסו להאכיל אותה בכפייה באמצעות זונדה. בחלוף שלושה עשר ימים הגיע לבקר את סופיה מנהל הכלא. מחשש שיישא באחריות אישית למותה, ריכך המנהל את תנאי המעצר של רולניק. בסופו של דבר, באוקטובר 1939, קיבלה סופיה גזר דין – חמש שנות מאסר במחנה.
הציונית הצעירה נשלחה לרצות את עונשה בעיר קרגנדה. תחילה עבדה רולניק בחווה, ולאחר מכן מצאה לה עבודה במקצוע רואת חשבון שרכשה עוד ביניסייסק. בשל המלחמה היו התנאים במחנה קשים במיוחד. סופיה חלתה בברוצלוזיס ובמלריה, ומחלת הפֵּלַגְרָה כמעט הכניעה אותה. היא ניצלה ממוות ודאי הודות לחבילות ששלח לה דודה, אשר הצליח לעזוב את דניפרופטרובסק ולהימלט מזרחה בתחילת המלחמה.
ב-1943, לקראת תום תקופת ההגליה שלה, קיבלה רולניק הודעה ובה נכתב: "מעוכבת עד להודעה חדשה". צו זה הגיע בספטמבר 1946. לאחר שהות של שנתיים בפרגנה שבאוזבקיסטן, קיבלה אסירת ציון מכתב מהדוד שסייע לה לשרוד במחנה. הוא שב לדניפרופטרובסק בתום הכיבוש הנאצי והזמין אותה לבוא אליו. לא נותרו לסופיה קרובי משפחה בניקולייב. אז כבר ידעה שאימה ואחיה ולדימיר נטבחו בידי המרצחים הנאצים. אך הרשויות לא אישרו לה לרשום את מקום מגוריה בדניפרופטרובסק, ואף לא בעיר חרסון, בבית המשפחה של אחיה המנוח ולדימיר. לא נותר לאסירה הפוליטית המשוחררת אלא להתפשר על משרה של רואת חשבון בחברה לבניית גשרים, שנדדה מדי חודשיים לאתר בנייה חדש.
וכך אול הייתה ממשיכה הציונית סופיה רולניק לעמול למען שיקום מדינת הסובייטים ההרוסה, אך יום בהיר אחד, ב-9 באוגוסט 1949, היא נקראה להנהלת החברה. נאמר לה שנושא השיחה הוא העברתה לאתר בנייה חדש. אך במשרדו של המנהל היא מצאה שני אלמונים ועל פניהם הבעה רשמית: "רולניק סופיה?" "כן." "את עצורה." בדרך הסבירו לה קציני הביטחון, שהזדהו כעובדי המחלקה החמישית של המשרד לביטחון המדינה בדניפרופטרובסק, כי בכל המדינה נערכים מעצרים חוזרים של אסירים פוליטיים שיצאו לחופשי. הפעם התעיינו הרשויות במיוחד בהתכתבות שניהלה רולניק עם אחיה מישה המתגורר בישראל. היא הייתה בקשר עמו בשנות השלושים והשניים המשיכו להתכתב בתום המלחמה, לאחר שחרורה של סופיה מהמחנה.
בסוף נובמבר 1949 סופיה רולניק קיבלה גזר דין: הגליה לכל החיים למחוז קרגנדה. הפעם נגזר עליה לבלות את ימיה בכפר הפועלים צ'ורבאי-נורה, הממוקם במרחק ארבעים קילומטרים מהעיר קרגנדה. תנאי החיים בכפר היו נסבלים בהשוואה לתנאים במחנה: סופיה רולניק השתכרה לא רע בתפקיד סגנית החשב הראשי, מה גם שעיירת הכורים קיבלה אספקה "מדרגה ראשונה", כמעט כמו זו שבבירת הרפובליקה.
ב-1954, לאחר מות סטלין, שוחררה סופיה רולניק. החופש הלא צפוי היכה בה והיא התקשתה להתמודד עמו. לא הייתה לה דירה והיא לא שמעה דבר על בן זוגה מאז 1938. היא הייתה בטוחה שמיקיטה לא שרד את החקירות, מכיוון שהיה חולה שחפת. בסופו של דבר נשארה סופיה בקרגנדה, אך הפעם במעמד של אזרחית חופשיה. ב-1957 היא חלתה קשה בעקבות הפגיעה שספגה בגבה במהלך החקירות שבהן אולצה לשבת שעות ארוכות על שרפרף.
בתום אשפוז ארוך שנמשך חמישה חודשים נסעה רולניק שוב לדניפרופטרובסק. הפעם הצליחה לרשום את מקום מגוריה בעיר: הכול בזכות התערבותו של דודה ששימש ציר בסובייט העליון של ברית המועצות.
רולניק לא שמרה על קשרים עם פעילים ציונים לשעבר בדניפרופטרובסק. יום אחד פגשה במקרה באחד מחבריה הוותיקים ורעייתו, שהייתה אף היא חברת התנועה הציונית בצעירותה, והזמינה אותם לביתה. המכר הוותיק שהה בהגליה גם הוא, אך ניצל בנס ממעצר ב-1937. בני הזוג לא הגיעו לפגישה, מאוחר יותר הודתה אשתו כי היא חששה להתרועע עם רולניק. לא לעצמה חששה אלא לגורל בעלה. הידידה היחידה שנותרה לסופיה הייתה האנרכיסטית מריה פטרובנה, אשר ישבה אתה במעצר בכלא דניפרופטרובסק ב-1938. מריה פטרובנה הייתה קנאית לרעיון שלה, התווכחה בלהט עם סופיה ומתחה ביקורת קשה על התנועה הציונית, עם זאת הייתה תמיד חברה נאמנה לרולניק.
סופיה רולניק, מצדה, דבקה ברעיונותיה בלהט גדול לא פחות מזה של חברתה. היא הצליחה לבנות מחדש את חייה לאחר עשרות שנים של מאסרים ונדודים, אך הרגישה חנוקה בתוך חיי השקר סובייטיים. גם לאחר מותו של סטלין לא הבחינה רולניק בשינויים מהותיים בברית המועצות. החברה המדוכאת והמדכאת לא רק השתיקה את כלל מתנגדיה אלא אף ניסתה להציג את עצמה בזירה העולמית כדוגמה ומופת. גם האזרחים היהודים, כמובן, סבלו מיחס מפלה ומשלילת כל זכויותיהם. בשנת 1956 הגיעה סופיה רולניק למשרד הפנים להגיש בקשה ליציאה לישראל. הפקיד סירב אפילו לקבל אות בטענה שחסרים לה מסמכים. ב-1964 התקבלו כל מסמכיה אך היא סורבה שוב.
אחיה של סופיה מישה נואש מהאפשרות לראות את אחותו בישראל, על כן החליט לנסוע לברית המועצות ולקח עמו את בנו דן וכלתו זמירה. הפגישה עם אחותו, אותה לא ראה 44 שנים, התקיימה בנמל אודסה והייתה קורעת לב. האורחים מישראל יחד עם סופיה ביקרו גם בקייב, בלנינגרד ובמוסקבה. מה שהעיב על הטיול המשפחתי היה המעקב ההדוק של הקג"ב. לאחר שנפרדה מאחיה האהוב וממשפחתו שחזרו לישראל, סופיה רולניק גמרה בליבה: אעלה לארץ ישראל ויהי מה!
בחלוף השנים היא שוב, כמו פעם בצעירותה, החלה להתייסר בשאלה: במה אני, פנסיונרית חולה, אוכל לתרום לישראל? אך בסופו של דבר הבינה שעצם סיפור חייה יכול להוות השראה. לא כולם בישראל ידעו מה עלה בגורלם של ציוני ברית המועצות ואילו לוחמים אמיצים למען הרעיון הציוני היו ביניהם!
שלוש שנים מאוחר יותר ולאחר אינספור פניות בדרישה לאפשר לה לצאת לישראל, קיבלה סופיה רולניק את אישור היציאה המיוחל. היא כבר ארזה מזוודות ורכשה כרטיס טיסה, כשלפתע הודיעו ברדיו על פרוץ מלחמת ששת הימים. כשהתייצבה במוסד הפיננסי של המדינה למשוך את חסכונותיה הצנועים, שהושקעו באגרות חוב, הודיעו לה כי עליה לסור למחלקת האשרות בסניף משרד הפנים המקומי. סופיה רולניק השאירה פתק לדודתה שבו כתבה: "אם לא אשוב עד הערב, חפשו אותי בקג"ב", ושמה פעמיה למשרד הפנים. הפקיד שקיבל את פניה שאל מייד אם ברשותה אשרת יציאה ישראל ולאחר שקיבל תשובה חיובית הפטיר: "אישור היציאה מבוטל". בשל ניתוק היחסים הדיפלומטיים בין ברית המועצות לישראל שוב סורבה יציאתה של הפעילה הציונית הבאה בימים. ושוב נאלצה סופיה רולניק לנסוע למוסקבה פעם ועוד פעם: היא התייצבה בשגרירות הולנד (לאחר ניתוק היחסים הדיפלומטיים הולנד היא שייצגה את האינטרסים של ישראל בברית המועצות), במוסדות שונים ובמשרדי הקבלה המפוארים.
ב-1969 ניצחה סופיה רולניק את המערכת ועלתה לארץ ישראל. בארץ האבות זכתה מייד למעמד אסירת ציון הודות לעדויותיהם של פעילים שזכרו אותה מימי המחתרת ופגשו בה באזורי ההגליה ובבתי הכלא. בישראל אף קצבו לה קצבה מיוחדת, דבר שסופיה רולניק כלל לא ציפתה לו – הרי היא לא הצטרפה לתנועה הציונית בשביל הטבות חומריות! היא קבעה את מקום מגוריה בקריית חיים, לצד אחיה מישה ומשפחתו, והתנדבה בבית החולים רמב"ם שלוש פעמים בשבוע. לימים פרסמה סופיה רולניק את זיכרונותיה והם משמשים מקור מידע חשוב על תולדות התנועה הציונית בברית המועצות.
בארץ נודע לסופיה רולניק מפי ידידים כי אהובה, מישה וייסביין, חבר הוועד המרכזי של המפלגה הציונית-סוציאליסטית, התמודד עם מעצרו באומץ לב. במשך חודשים ארוכים הוא שתק בחקירות, טען שאינו שייך לשום מפלגה וכי הוא זנח מזמן כל פעילות אנטי-סובייטית. לכאורה הודה האסיר וייסביין במיוחס לו בחקירתו האחרונה ב-31 במארס 1938. זמן קצר לאחר מכן השליח האמיץ, שחזר לברית המועצות מארץ ישראל כדי להמשיך בפעילות ציונית, החזיר את נשמתו לבורא. על פי מסמכי החקירה, מיקיטה נפטר משפחת ב-19 באפריל 1938 בכלא הנקו"ד בקייב.
בשנים האחרונות לחייה התגוררה סופיה רולניק בבית אבות בנהריה. בגיל 93 ידעה הפתיע את יקיריה בחדות מחשבה ובזיכרון מופלא: בין היתר, ידעה לדקלם בעל-פה קטעים שלמים מתוך "יבגני אונייגין". היא הודתה על כל יום שזכתה לבלות בחיק משפחתה ובחיק עמה במדינתה שלה. אסירת ציון סופיה רולניק הלכה לעולמה ב-16 בינואר 2000.



ביבליוגרפיה ומקורות:

חומרים מתוך תיק החקירה מס' 7766 נגד מריאסין מ"ג ואחרים // הארכיון הממלכתי במחוז דניפרופטרובסק, דניפר, משאב 6478, רישום 2, תיק 594.

דיווחים על חשיפת המחתרת הציונית ופרוטוקולים של חקירות הפעילים הציונים, 08/01–15/07/1938. ‒ הארכיון הממלכתי הייעודי של שירות הביטחון האוקראיני, קייב, משאב 16, תיק 224 (234).

תיק חקירה ארכיוני מתוך מנהל הנקו"ד בפולטבה, הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוקראינית נגד ארקווה י"י, נפטולוביץ' י"מ, קסלמן ש"כ ואחרים (22 נחקרים בסך הכול) הנאשמים על פי סעיף 54-10, חלק 1; 54-11, 54-6, T. 1, 1937 – 1938, 30.12.1937 – 7.05.1938. ‒ הארכיון הממלכתי הייעודי של שירות הביטחון האוקראיני, פולטבה, תיק 3388c, т.1.

מבצע שירותי הנקו"ד של הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוקראינית נגד פעילים ציונים. 1937 – 1938/ עריכה ג' בוריאק, ו' וסילייב, ז' גלילי, ס' גולדין, א' קוגוט, מ' פנובה, נ' פטרוב, ר' פודקור; – הוצאה לאור: וידווץ, זכרנקו, 2021. – 864 עמ'.

ראיון עם סופיה רולניק // המדור לתיעוד בעל פה של מכון המחקר ליהדות זמננו ע"ש אברהם הרמן באוניברסיטה העברית בירושלים, 1975 (מראיין – מיכאל שגב) (בעלים נוכחיים)
// https://www.nli.org.il/en/audio/NNL_ALEPH990044209920205171/NLI //

רונן דן: סיפורה של משפחת רולניק / רונן לדורותיה (מישה רולניק, ורה דושקינה-רולניק, סופיה רולניק).
// https://gshavit.net/?p=4333 //

bottom of page