ביולי 1931 פורסמה בעיתון "הארץ", שיצא לאור בפלשתינה הנתונה תחת המנדט הבריטי, ידיעה על המשפטים הפוליטיים המתנהלים בברית המועצות. בין היתר, כתבה משלחת צ"ס (המפלגה הציונית-סוציאליסטית) מברית המועצות, אשר פרסמה את הידיעה על דפי העיתון, על מעצרים של פעילים ציונים בעיר סראטוב. שמה של אחת העצורות היה סופיה רולניק. היה זה משפטה השני של סופיה. אם כי, נפלה טעות בכתבה: סופיה רולניק הוגלתה לשלוש שנים לא לקזחסטן, שם כבר הספיקה לרצות עונש, אלא לאזור שבו תנאיי החיים היו קשים לאין ערוך – למזרח סיביר.
גיבורת המחתרת היהודית סופיה רולניק שהתה במעצרים ובמקומות הגליה 22 שנה בסך הכול. אך מולך צמא הדם לא שבר את רוחה והיא שרדה כדי לספר לנו את סיפורה שלה ואת סיפורם של גיבורים נוספים, שנאבקו למען הקמתה של מדינת ישראל ולא זכו לראות את תקומתה.
אסירת ציון סופיה רולניק נולדה בעיר ניקולייב בדצמבר 1904 במשפחתם של הרץ רולניק וגיטל (קטיה) סגל. לסופיה היו שני אחים: מיכאל הבכור והאח הקטן ולדימיר.
אימה של סופיה הייתה מורה לפסנתר, אביה, הרץ רולניק, היה תלמיד ישיבה ומאוחר יותר נטה אחר רעיונות ההשכלה, אך גם אותם זנח לבסוף והפך למנשביק ולמתבולל.
סבתה של סופיה, אימה של אביה, מאידך, שמרה באדיקות על יהדותה. היא הקפידה על כלל המצוות ועד יומה האחרון קראה בתורה בתרגום ליידיש. הסבתא נהגה לספר על תולדות היהודים והזכירה את הסבל הרב שנגזר על עמה – בין היתר דיברה על הפוגרומים הנוראיים שחוותה על בשרה. דווקא הסבתא הייתה זו שלימים השפיעה רבות על תפיסותיה של סופיה, על הקשר שלה לשורשים ועל הבנתה את גורל העם היהודי.
הילדה סופיה דיברה עם הוריה רק רוסית אך בגיל שלוש עשרה שכנעה את אימה לקחת לה מורה לעברית. השיעורים לא נמשכו לאורך זמן, אך סופיה הספיקה ללמוד את עיקרי השפה ולרכוש לה אוצר מילים בסיסי. את השכלתה היהודית המשיכה סופיה להרחיב ולפתח בחברת מורה נוספת, אשר הכינה אותה לבחינות הכניסה למכללה למסחר שבה לא היו מכסות קבלה. המורה הייתה ציונית נלהבת ובכל שבת נתנה לתלמידתה שיעור בתולדות עם ישראל במקום השיעורים הרגילים.
גם אחיה הבכור של סופיה לא נותר אדיש לתנועה היהודית הלאומית. בשנת 1920 הוא הצטרף לחוג הנוער הציוני "מכבי" ואף תרם רבות להקמת סניף התנועה בעיר ניקולייב.
תנועת "מכבי" בניקולייב הייתה מצומצמת ומבודדת למדי מיתר התנועות הציוניות. חניכיה שמעו שיעורים על תולדות עם ישראל, על הגיאוגרפיה של ארץ ישראל ועל תולדות הציונות. הנערים והנערות היו אוהבי עברית מושבעים אך החליטו להתחיל בלימודי היידיש, שגם בה הם לא שלטו, למעשה.
יום אחד התיישב האח מישה לצד אחותו והבעת פניו אומרת סוד: הוא סיפר לה שצעירי ניקולייב מתכננים לנסוע לפלשתינה ולהקים שם מדינה לעם היהודי. סוניה כבר ידעה רבות על הציונות ומחשבות מסוג זה פקדו אותה זה זמן רב. "חשבי היטב, כי הדבר עלול להיות כרוך בסיכונים גדולים – מעצרים וכדומה..." הזהיר מישה את אחותו מפני תלאות חיי המחתרת. אך סוניה לא חששה והסכימה מייד להצטרף לחוג הציוני.
בשנת 1921 אחיה מישה, יחד עם שורה של חברים פעילים בארגון הניקולייבי, החליטו סופסוף לעשות עלייה. הם סברו שהינם מוכנים מספיק לקראת העבודה הקשה למען הקמת ארץ ישראל, חצו בחשאי את הגבול ושמו פעמיהם למזרח התיכון. התנועה העירונית אמנם נותרה יתומה מראשי מארגניה, אך הצעירים שנותרו מאחור החליטו לא להרים ידיים, מה גם שהתנועה הציונית בדרום אוקראינה בדיוק החלה להתחזק. סופיה רולניק תפסה את מקומו של אחיה בתנועה, ויחד עם חבריה החלה בעבודה נמרצת לגיוס תומכים לשורות הארגון. כעבור זמן קצר הגיעו גם פעילים מנוסים מאודסה וצעירי ניקולייב קיבלו הצעה: להתמזג עם תנועת הנוער יוגנד צ"ס – צעירי ציון – האגף הצעיר של המפלגה הציונית-סוציאליסטית.
מפלגת צ"ס התחייבה לשלוח מדריכים, ספרות מקצועית ואף להוציא משלחות נבחרות לארץ ישראל. חברי תנועת "מכבי" הסכימו להצעה: דעותיהם תאמו בהחלט את המצע של מפלגת השמאל הציונית. ואם להקים את מדינת היהודים אז באמצעות עמל כפיים על אדמתנו! נתמכים על-ידי תנועה גדולה, סופיה רולניק וחבריה היו נחושים לגייס את צעירי ניקולייב והמושבות היהודיות החקלאיות הסמוכות לשורות יוגנד צ"ס. בנוסף לשיחות ולהרצאות הוצעה לחברים הכשרה מעשית שתכין אותם לחיים העתידיים בארץ ישראל. באודסה התנסו חברי יוגנד צ"ס בעבודה בגינות ירק, הקימו מסגריות ומתפרה, והכינו את עצמם לילה ויום לעלייה הקרובה. הייתה לציונים גם הוצאה לאור מחתרתית ובה הודפס ביטאון שסיפר על ארץ ישראל ועדכן בחדשות התנועה.
בשנת 1924 יצאו החברים לראשונה לרחובות – הם הדפיסו עלונים והתכוונו להפיצם בערי אוקראינה. וכדי לתעתע בממסד הסובייטי הוחלט שהמבצע באודסה יוטל על תושבי ניקולייב ולהפך.
לפני היציאה לעיר על חופי הים השחור קיבלה סופיה רולניק תיקיות עבור ההנהלה האודסאית – רשימות של כתובות שאליהן אפשר היה לשלוח את העלונים ואת מצע המפלגה המודפס. את העלונים הצליחו הפעילים הצעירים להפיץ בתיאטראות, בכינוסי הקומוניסטים, בכנסים רשמיים למיניהם ובמקומות ציבוריים נוספים. העיר כולה גילתה שקומסומול אינה תנועת הנוער היחידה בברית המועצות ושהנערות והנערים היהודים חולמים לחיות במדינה חופשית משלהם.
תגובת השלטונות לא איחרה לבוא. בספטמבר 1924 גל מעצרים שטף את אודסה ואת ניקולייב. הפעם סופיה לא נלכדה בידי שירותי הביטחון אך בשנה שלאחר מכן המזל כבר לא שיחק לידה. סופיה רולניק למדה במכון ניקולייב לחינוך ונהנתה מאוד בעבודתה עם בני נוער. היא החליטה להקים תא של יוגנד צ"ס במושבה היהודית החקלאית יפהנהר.
סופיה רולניק יצאה למושבה וערכה בה מספר מפגשים, אך "נתפסה על חם" בעת אחת הפגישות. אנשי המנהל הפוליטי הממלכתי לא מצאו אצל החשודה חומרים אסורים אך חייבו אותה להגיע למנהל המחוזי של הארגון בניקולייב. סופיה ירדה מהרכבת בתחנת ניקולייב וזיהתה מייד כמה מחבריה שאמרו לה שעליה לנסוע לאודסה בדחיפות. התברר שהאורחים הלא קרויים כבר הספיקו לבקר בבית משפחת רולניק והדרך היחידה להינצל מציפורני השלטונות היא להימלט לעיר אחרת.
באודסה קיבלו אותה בני בריתה בזרועות פתוחות. מדריכי צ"ס מקצועיים היו חסרים בעיר ומעמדם הארעי של פעילי המפלגה אפשר להם להקדיש את כל כולם לתנועה. הפעילים לא יכלו להירשם בעירייה בתור תושבים ועל כן גם לא יכלו למצוא עבודה רשמית בשום מקום, על כן הועברו באופן אוטומטי לתפקידים של עובדי מפלגה החיים על חשבונה. אם כי, השכר הזעום ששילם הארגון הספיק לסופיה בקושי לארוחת בוקר דלה, וללון היא נאלצה בדירות חברי המפלגה, בעודה סופגת את המבטים הזועפים של הורי הנערים, אשר הבינו את הסיכון הרב הכרוך בהרפתקה שאליה נכנסו ילדיהם.
את חג הפועלים ה-1 במאי 1926 שוב החליטה מפלגת צ"ס לציין בפעולות הסברה. סופיה הייתה אחראית על הפעילות שתוכננה בגן הבוטני של אודסה. ביום הנקוב חילקה סופיה את העלונים בין בני "חסידי טרומפלדור" הקטינים ושמה פעמיה לכיוון השדרה הצרפתית. לפתע, ביציאה מהגן, ניגשו אליה שניים על אזרחי. הם הציגו צו חיפוש וצו מעצר והחלו מייד לחפש בכיסיה של סופיה. היא אמנם הספיקה להשליך את תוכנית התהלוכה ואת העלון הבודד שנשאר ברשותה, אך חניכיה נעצרו בגן עם כל הראיות עליהם. בשל היותם קטינים, שוחררו במהרה, ואילו סופיה רולניק נקלחה למנהל הפוליטי הממלכתי המאוחד בעיר.
החקירה נוהלה באופן ליברלי למדי. החוקר קיבל, ככל הנראה, מהסוכנים מידע על אודות הנאשמת הניצבת מולו, על כן האזין בקשב רב להצהרותיה של סופיה בדבר חפותה. כעבור ימים אחדים באה אימה של סופיה לבקרה בבית המעצר. האם לא נזפה בה ורק מסרה לה מסר מקודד מחברי המפלגה: ההנהלה מאשרת לה לבקש ולהמיר את המאסר הצפוי לה בגירוש מהמדינה.
הודות למאמצי הארגון שהגיש עזרה לאסירים פוליטיים ובפרט לפועלה של יקטרינה פשקובה, אשתו הראשונה של הסופר מקסים גורקי, הורשו אז ציונים רבים לבקש להמיר את עונש ההגליה לאזורים מרוחקים בברית המועצות בגירוש לפלשתינה. יש לציין שהציונים-הסוציאליסטים לא יזמו מהלך זה ללא הוראה מגבוה, בהתאם למשמעת המפלגתית. על אף ההחלטה שהתקבלה בוועד המרכזי של המפלגה, סופיה רולניק סירבה להצעה. היא חששה שמא בהיותה בחורה חלשה וחולנית היא תהיה למעמסה ולא לעזר ביישוב היהודי הצעיר העסוק בבניית הארץ. מה גם, שהיא סברה שתהיה זו טעות לרוקן את שורות המפלגה בברית המועצות. לאחר כמה גלי מעצרים באודסה ובערים אחרות, הנהלת התנועה הידללה מאוד. סופיה רולניק תכננה לרצות את עונשה ולשוב אל המחתרת.
בתום ארבעה חודשים של חקירות ומסע הגליה שנמשך חודשיים, מצאה את עצמה סופיה בעיר אלמטי. היא הואשמה בפעילות ציונית ונשפטה לשלוש שנות הגליה. החיים בנכר היו דלים וקשים. הציונים המגורשים התקשו למצוא מקומות עבודה ולמעשה לא גוועו ברעב רק הודות להצטרפותם לקומונות שיתופיות קטנות יחסית, שאליהן התקבצו פעילים מכל גווני הקשת הציונית. לעתים רחוקות קיבלו חבילות מקרובי משפחה ולעתים רחוקות אף יותר – חבילות מאלמונים שנשלחו אליהם מארץ ישראל. המשלוחים האלה מארץ ישראל הפיחו תקווה גדולה בליבה של סופיה ובלבבות חבריה לצרה, שכן הם הבינו שהחבילות מגיעות מתל אביב שטופת השמש והן נארזות בידי ידידיהם ובני בריתם. שלוש פעמים בשבוע נדרשו המגורשים להתייצב בסניף המנהל הפוליטי הממלכתי, המקומי ומי שלא בא מייד פתחו בחיפושים אחריו. בנוסף, סבלו המגורשים הפוליטיים ממעקבים ומהתנכלויות – למשל, עיכובים תדירים בהעברת הכסף ששלחו להם המשפחות. בעקבות כל אלה נרשמו מקרים רבים של התאבדויות, לרבות בקרב הציונים.
ב-1927 פוזרה הקומונה שבה חיה סופיה רולניק והיא הועברה להמשך ריצוי העונש לקוקשטאו שבצפון קזחסטן. ובחצי השנה האחרונה שלפני תום תקופת ההגליה היא גורשה לאזור מרוחק עוד יותר – 90 קילומטרים מהעיר. הכול בגלל עמדותיה העקרוניות והסירוב להתרפס מול עובדי המנהל הפוליטי הממלכתי. ערב השחרור נהגו להזמין את המגורשים לשיחה על מנת לבדוק את תוצאות "החינוך מחדש" שעברו המתנגדים לשלטון. השיחה עם סופיה לא התנהלה על מי מנוחות. עובד המנהל ניסה תחילה להערים עליה במסווה של נימוס ונועם: "תראי אותי, איני חושש להביע את עמדותיי, ואת חוששת." רולניק התריסה מולו: "יודע מה, לפני חילופי השלטון חבריך מהזַ'נדַרמֶריה לא דיברו על עמדותיהם הפוליטיות בפומבי." "אז את קוראת לנו זַ'נדַרמֶריה?" סופיה לא נשארה חייבת: "אותנו אתם רודפים פוליטית." כאן הסתיימה השיחה עם נציג השלטון. השכם בבוקר במינוס ארבעים מעלות הועלתה סופיה על מזחלת ונלקחה רחוק עוד יותר מהציוויליזציה.
סופיה רולניק חזרה מתקופת ההגליה הראשונה שלה ביולי 1929. נאסר עליה להתיישב באוקראינה ובשורה של אזורים נוספים, על כן החליטה לנסוע לעיר סראטוב, שם התמקמו רבים מחבריה. היא החלה לעבוד בתור סטטיסטיקאית בשירות המטאורולוגי. עד מהרה הבינה סופיה שהדיכוי והרדיפות בברית המועצות רק ילכו ויחמירו והחליטה, בכל זאת, לנסוע לפלשתינה. למרבה ההפתעה, בתוך זמן קצר היא קיבלה מפשקובה את האישור המיוחל: השלטונות הסובייטיים הרשו לסופיה לצאת את גבולות המדינה. אך הנפקת הסרטיפיקט הבריטי התעכבה. וכעבור זמן קצר אף הפך למיותר. ב-24 בדצמבר 1930 נעצרה סופיה רולניק בפעם השנייה.
כפי שהתברר במהלך החקירה, הפעילים הציונים – עשרה במספר – נחשדו שוב בשל המפגשים התכופים שהם קיימו בסראטוב. הדיונים הפוליטיים, הוויכוחים וההרצאות שלהם, ואף הבדיחות שסיפרו על חברי המפלגה השלטת, תועדו בקפידה על ידי אלמוני ונמסרו מייד לרשויות. ב-20 באפריל 1931, לאחר ארבעה חודשי מעצר וחקירות קשים, דן חבר השופטים של המנהל הפוליטי הממלכתי, במסגרת ישיבה מיוחדת, את סופיה רולניק לשלוש שנות הגליה למזרח סיביר.
בעיר יניסייסק פגשה סופיה רבים מחבריה לתנועה: את תושב אודסה אייזיק אלקנוביץ', את מוט'לה בלוצרקובסקי, את הירש סמיליאנסקי ואת וולף לבוביץ', שמאוחר יותר מצאו את מותם במחנה, ואת "מיקיטה", האיש והאגדה, חבר הוועד המרכזי של מפלגת הציונים-הסוציאליסטים, ששמו האמיתי היה מישה וייסביין והוא שב מארץ ישראל תחת שם בדוי ובכל זאת נתפס על ידי השלטונות.
על משה וייסביין הוטל לשקם את התנועה הציונית-סוציאליסטית בברית המועצות, אך ככל הנראה המעקבים אחריו התנהלו כבר בפלשתינה. על כן, הוא לא הספיק לפעול במחתרת לאורך זמן. מיקיטה היה מנהיג אמיתי וזמן קצר לאחר שפגש את סופיה הוא כבש את ליבה. זוג הציונים הצעיר החליט שלא לרשום את הנישואים בתנאים כאלה והשניים חיו כידועים בציבור. בכל אופן, כולם ראו בסופיה ומיקיטה בני זוג.
בתום תקופת ההגליה השנייה ב-1934 שוחררה סופיה רולניק ללא רישום פלילי או מנהלי. משה וייסביין התגורר תחילה עם סופיה בעיר חרסון, אך לימים התפצלו בני הזוג. סופיה עברה לדודתה בדניפרופטרובסק, שם עבדה כחשבת במשרד לניהול בתי מרקחת. משה וייסביין נסע לקרמנצ'וג, ויחד עם פעיל חשוב נוסף במפלגת הציונים-הסוציאליסטים, יעקב ויגדרזון, עמל על מצע חדש למפלגה. הפעילים העיקשים ביותר, וסופיה רולניק ביניהם, לא התכוונו לפרוש מהתנועה הציונית. וייסביין, ויגדרזון, סופיה רולניק ועוד כמה ציונים הפיצו את המצע החדש בקרב אנשים מהימנים, ובכך ניסו לשקם את תנועתם בברית המועצות.
על אף התעוזה והנחישות הגדולות לא הצליחו הפעילים הציונים במשימתם. בשנת 1937 עצר הנקו"ד בעיר טְבֶר את אייזיק אלקנוביץ' ואת משה וייסביין (שהרשויות הכירו בשם סולומון קופמן-ויגודסקי), ופעילים רבים נוספים – למעשה, נעצרו כמעט כל הציונים ששהו לצד סופיה בהגליה ביניסייסק.