לאחר שצ'קיסט סיים את החיפוש, הוא פקד למונדרוס ללבוש ולעקוב אחריו. הנעצר נשלח למחלקת ג.פ.או של אזור קונוטופ ונמסר לידי של קמסקי, סוכן המחלקה הסודית. אחרי שהוא השיב את הנעצר מולו, צ'קיסט לא השתמש בשיטות מורכבות של החקירה. "מר מונדרוס, אתה שייך לארגון הנגד מהפכתי "השומר הצעיר"? – שאל קמסקי והסתכל על דויד בתשומת לב רבה. – מעולם לא השתייכתי ולא משתייך כעת לארגונים הציונים במחתרת, ובפרט, לארגון "השומר-הצעיר".

צ'קיסט אף לא שם לב לתשובה כזו ומייד התקדם למכתב הנמצא. בו מישהו תחת שם בדוי "אדולף" כותב לחברי הקן "יוגענד-פערבאנד" שאלה על הצלחות של פעילותו . נציג הוועד המחוז של יוגענד, "אדולף" ביקש לאסוף תשלומים ולכוון אותם למרכז דחוף – זה נעשה באביב של 1927 בכל ברית המועצות. עוד משימה אחת שהייתה על הפעילים הייתה אסיפת נתונים על חבריהם הנעצרים: שמות המשפחה שלהם, גילים, תאריך ונסיבות של המאסר. במכתב גם נזכרו שמות בדויים של חברי מחתרת אחרים ובקשה לבצע את הכל לא מאוחר מאמצע מאי. "זה המכתב שלך? – שאלה קמסקי את דויד עם סימן שאלה בעיניו. – לא, זה לא שייך אליי ואינני יודע מאין זה".

לאחר מכן דרשו מהבחור לקרוא אנשים שהיו על התמונה. אלה היו שלוש בחורות מקייב: ראיה טירספולסקיה, רחל יופה וטניה. צ'קיסט החל לשאול האם הן השתייכו לארגונים ציוניים, אבל דויד העמיד פנים שאלה פשוט מכרות אקראיות ושהוא אפילו לא יודע מה הן עושות. קמסקי שלא הצליח להוציא תשובה מלאה ממונדרוס, סינן בין שיניו בכעס: "אתה טוען כי אינך שייך לארגונים ציוניים ואינך מכיר אף אחד מהציונים. ומה ספר לי על המעצר האחרון שלך בקייב?". "כן, נעצרתי בקייב בקיץ 1926, - דויד תיקן תאריך של המעצר שלו – וישב בבית כלא כחודש אחד על סמך האישום בהשתייכות לארגון ציוני איזשהו, עשכיו אני לא זוכר את השם". "מר מונדרוס, מוטב שתזכור את זה ואל תשכח לספר על האח שלך". כנראה, המחלקה החשאית של קונוטופ הייתה די מעודכנץ על הפעילות שלו. לכן דויד נאלץ לספר על מה שאחיו, לב בנציונוביץ', ישב בקייב כ-4 חודשים והצליח להשתחרר רק אחרי חתימת עליון שהוא מוותר על חברות בארגון ציוני.

בלי להסס, סוכן ג.פ.או. התעניין איפה דיוד נמצא כמה ימים לפני המעצר שלו: "עזבת את קונוטופ לזמן די ארוך ונמצאת בקייב. לאיזה מטרה ומתי היית שם?". לדבריו של הנעצר, בקייב הוא נמצא מ-12 ל-28 באפריל והתגורר אצל הוריו. הבחור טען כי הוא חלה במלריה ופשוט עקב עצת הרופא – לנסוע לקייב כדי להחליף את האקלים. "אקלים בקייב משתנה כל כך מאקלים בקונוטופ?" גיחך קמסקי והושיט לדויד פרוטוקול לקריאה.

צ'קיסטים לא נעלו את הבחור מאחורי הסורגים, אך נתנו לו צו מניעה יציאה מן קונוטפ. שתי החקירות הבאות התקיימו כבר בחדר של קמסקי ב-3 ו-17 במאי 1927. בולשביקים שעדיין ניסו להוציא ממונדרוס מידע מאין הוא קיבל את המכתב של חבר הארגון הציוני, עדיין לא קיבלו ממנו שום עדות.

בסופו של דבר, ב-30 ביולי 1927 סוכן ג.פ.או. סמיונוב הגיע לדירתו של דויד עוד פעם. צ'קיסט לא נשאר ללא טרף גם הפעם. תוך כדי חיפוש אישי אצל דויד הוא מצא פתק מוצפן. הפתק היווה שורת המספרים מופרדים זה מזה בנקודות ופסיקים.

נעלו את דויד בנציונוביץ' בבית עבודות בכפייה בקונוטופ. ביום הבא האשימו אותו בעבירה בגין סעיף 54-4 חוק עונשין של הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוקראינית. הכתב אישום נאמר כי מונדרוס היה פעיל בארגון הנגד מהפכתי – "השומר הצעיר השמאלי", שנלחם נגד הסדר הסובייטי הקיימי.

הבחור לא ידע שצ'קיסטים כבר הצליחו לגלות את מחבר המכתב שנמצא אצלו באפריל. תחת שם בדוי "אדולף" עבד חבר ועד המחוז של קייב "יוגענד-פערבאנד" זלמן בודיאנסקי שנעצר ב-1 במאי בקייב. ראש המחלקה החשאית הפועל קמסקי מייד הבין כי דויד מונדרוס ביצע תפקיד של הקשר ב-"יוגענד-פערבאנד", אך על פי שרשמית הוא השתייך לארגון אחר. אין פלא שהאח הבכור שלו נעצר על סמך התיק של "יוגענד-פערבאנד".

לצ'קיסטים לא הייתה הודאה של מונדרוס, במקומה היו להם ראיות ו-"נתונים סמויים" שנמצאו אצל הבחור. העמיתים שלהם מקייב כבר הספיקו להודיע לקונוטופ כי מונדרוס הנעצר הוא "חיים", מפקד של פלוגת הצופים ומנהל המטה בקייב. הסוכנות גם מסרה: לאחר הגעתו מקייב לקונוטופ דויד מונדרוס לא רק המשיך את הפעילות שלו ב-"השומר הצעיר", אלה גם התחיל להחזיר את הקן לחיים במקום וקיבל עזרה מקייב.

ב-16 באוגוסט 1927 הסיעו את חבר "השומר" הנעצר מבית לעבודות בכפייה של קונטופ לחקירה עוד אחת. "תודה בהשתייכות שלך ל-"השומר הצעיר" השמאלי? – חזר קמסקי לאותה השאלה, אבל מונדרוס גם לא התכוון להגיד כלום. – האישום נגדי חסרת בסיס. – ולא היה לך שם בדוי "חיים" מעולם? – כן, לא היה".

קמסקי החליט להמשיך אחרת והניח מול דויד פתק מוצפן שנמצא אצלו: "זה שלך? מי כתב את זה?". הבחור אמר כי הפתק נמצא בבית ספר מסחרי אצל המכרה שלו, קטיה ליסובץ שכתבה אותו לידידה שלה, ז'ניה ויניקובה. "אינני יודע תוכן המכתב. – תשובתו של דויד לא הייתה מתאימה לקמסקי והוא התחיל להתרגז. – ומי יודע?". לפי טענה של דויד, התשובה הייתה אצל סמיון מרצ'נקו שהיה עובר בחינות יחד עם הבחורות הנ''ל. צ'קיסטים עפו לחפש את האנשים שדויד הזכיר בהם, אבל הם לא מצאו אף אחד, ובקרוב ממחלקת ג.פ.או של קייב נשלחה הודעה די מאכזבת: המומחים לא הצליחו לפענח את הפתק.

ב-31 באוגוסט 1927 סוכן ג.פ.או. קמסקי עורר בקשה בפני הישיבה המיוחדת בחסות חבר ג.פ.או של הרפובליקה האוקראינית על הגליה של דויד מונדרוס כבן אדם מסוכן לציבור. תמכו בבקשה זו של צ'קיסטים מקונוטופ ותובע המחוז ב-7 באוקטובר 1927 בישיבה המיוחדת של חבר ג.פ.או. קבעו להגלות את דויד מונדרוס לקזיל-אורדה שבקזחסטן ל-3 שנים.

לאחר שדויד יצא מבית לעבודות בכפייה בקונוטופ, הוא התעלם מאיסור לעזוב את העיר ונסע לכמה ימים לקייב, כמה ימים לפני יום מהפכת אוקטובר העשירי. במקום התברר שחלק מחבריו נעצר ונמצא או בבית כלא או בהגליה, כמה מהם עלו לפלשתינה, והשאר עברו למקומות אחרים של ברית המועצות.

תוך הכנה להגליה בקזחסטן, דויד בנציוניץ' המשיך לעבוד במפעל אצל קרוביו. פתאום בתחילת ינואר 1928 שוב זימנו אותו לג.פ.או. כפי שהסתבר, התחילו לשקול את תיקים של הגולים מחדש מסיבה כלשהי וב-6 בינואר 1928 פסקו לו פסק הדין אחר – לשחרר אותו מהעונש ולהרשות לו להתגורר בכל שטח ברית המועצות חופשית.

מצב כלכלי וסוציאלי בקונוטופ התדרדר בטירוף. בעלי עסקים פשטו רגליים בעקבות מיסים ענקים וברחו מהעיר המונית. בקרוב בקונוטופ נסגרו בתי כנסת ובולשביקים שוב החלו לחפש ציוניים.

בתחילת 1929 דויד בנציונוביץ' עזב לקייב שבה הוא עבד במפעל דומה למפעל של הדוד שלו והתכונן לקבלה למכון. בסתיו 1929 הוא עבר בחינות והתקבל לטכניון בלנילגרד. המחקרים מדעיים הלהיבו אותו לא פחות מאשר פעם תנועה ציונית ועבודה עם צופים. משנת 1931 מונדרוס התחיל להתפרסם בכתב עת "מטלורג". המאמר הראשון שלו הוקדש לניתוח מהלך הלמידה במכון של מוסקבה "סטאל" שגדל מפקולטה למטלורגיה באקדימיה למחצבים במוסקבה. כעבור שנה הוא כבר הדפיס בכתב עת את העיון הרחב שלו על תנורים בתדר גבוה להתכת מתכות שהשתמשו בהם בבריטניה הגדולה.

לאחר סיומו של המכון מונדרוס נשאר לעבוד בלנינגרד. בהיותו בחופשה בקייב הוא שוב פגש עם רחל חונונובנה גושנסקיה, אחותיו של הידיד שלו מ-"השומר הצעיר" מישה גושנסקי. האח הבכור שלהם, אלי גושנסקי האגדי, אחד המנהיגים של התנועה בברית המועצות, נשלח לפלשתינה. שם הוא נפטר טראגית בבניית תחנת כוח גידרואלקטרית על נהר הירדן.

בקרוב דויד ורחל התחתנו. ב-1937 נולדה להם בת בכורה אירינה, ובשנת 1938 בת קטנה בשם אסתר. ממש בתחילת המלחמה הסובייטית-גרמנית המפעל שבו עבד דויד בנציונוביץ', התפנה לאורל. זה הציל את דויד עצמו וכל המשפחה שלו שעזבה את לנינגרד בזמן.

אחרי חזרה שלו ללנינגרד בשנת 1944, מונדרוס המהנדס המשיך לעבוד במפעל תעשייתי "סבזאפרום אלקטרופוצ'י" שייצר ציוד אלקטרו-תרמי והתפרסם הרבה בכתבי עת מדעים. זה נמשך עד פברואר 1951 כאשר אליו לעבודה באו שני אורחים. כשמזכירה אמרה בטלפון שאל דויד בנציונוביץ' הגיעו מבקרים, הוא ביקש "אני עסוק מאוד, תגידי להם לחכות קצת". הגברים באמת חיכו וכבר בכניסה לחדר הראו תעודות סוכני המשרד לביטחון המדינה.

לאחר שהם חיפשו מקום עבודה ודויד בנציונוביץ' עצמו, הם הסיעו אותו לבית גדול ברחוב ליטינאיה ידוע לשמצה וזקרו אותו לבית כלא פנימי של משרד לביטחון. אחרי זה צ'קיסטים נסעו לבית שלו. לאחר שהם חיפשו שני חדרים שייכים למשפחת מונדרוס בדירה קהילתית, סוכני המשרד סגרו את החדר אחד. אשתו של מונדרוס עם שתי הבנות הוכרחה להצטפף רק בחדר אחד.

בהתחלה דויד מונדרוס ישב בבית כלא פנימי של הבית הגדול, לאחר זה – ב-"צלבים". כעבור שישה חודשים הרשיעו אותו להגליה למחוז קרגנדה ל-5 שנים בעד אותם "טעויות נעוריו". הלאה היה מסע אסירים ארוך דרך בתי כלא של וולוגדה, פרם, סברדלובסק, פטרופבלובסק וקרגנדה.

מקרגנדה שלחו את דויד מונדרוס למקום התיישבותו, כפר אקצ'טאו שבו נמצאו מכרות ומפעל תפוקת טונגסטן. בכפר ההוא כמו כן בעיר בלחש סמוכה אליו, דויד בנציונוביץ' גר ועבד והתייצב בקומנדטורה לא פחות מפעמיים בחודש. חלק הכסף שהוא הרוויח בקזחסטן, דויד שלח ללנינגרד שבו אשתו הוכרחה ללכת לעבוד במפעל כדי לפרנס את המשפחה.

אחרי שדויד מונדרוס השתחרר מהגליה הודות למותו של סטלין ב-1953, טהרו את שמו מייד והוא עוד פעם התקבל לאותו ה-"סבזאפרום אוקטרופצ'י". בשנת 1955 במכון האלקטרוטכני בלנינגרד הוא הגן על עבודת תזה בנושא של חימום השראה בו זמני של משטחי מתכות שטוחים. בעתיד דויד מונדרוס המהנדס עסק במחקר אנרגיה על שמע. בנושא זה הוא ערך כנסים רבים, התפרסם בכתבי עת מדעים, הוצאות מדע פופולרי והכין מאמרים לאנציקלופדיות.

כאשר בברית המועצות לאט לאט התחילו לאשר ליהודים לעזוב את המדינה, הבת הבכורה של דויד ורחל מונדרוס, אירינה, יחד עם בעלה הגישה את הבקשה ליציאה מחוץ למדינה. לאחר כמה שנים קשות של הסירוב, הרשו להם לעזוב את המדינה. באוגוסט 1975 הם נקלעו בארה''ב וכעבור כמה חודשים אחרי זה דויד בנציונוביץ' יחד עם אשתו ובת הקטנה, אסתר, ומשפחתה הגישו אותה הבקשה ליציאה מן המדינה. במאי 1976 כולם התאחדו בניו-ג'רסי.

כעבוד שנתיים חיים בארה''ב, דויד בנציונוביץ' הגשים את החלום שלו – הוא ואשתו נסעו לארץ ישראל. שם, בקיבוץ אפיקים שפעם הוקם ע''י חברי מתנועה "השומר הצעיר", הם שמחו לדעת שמאמצים של הציונים לא היו לשווא. החברים שלהם שהצליחו לחמוק מידי ג.פ.או, בנו מדינה מודרנית בשביל כל היהודים.

משפחת מונדרוס הצליחה לעבור תקופת טיהורים גדולים. אימא של דויד מונדרוס נפטרה בהיותה בפינוי, אביו, חבר "פועלי ציון" לשעבר, חי עד 1952. אחיו בכור של דויד, לב בנציונוביץ' שנעצר פעם בנעוריו בגלל ציונות, לא נפל לידי צ'קיסטים עוד פעם. כל חייו הוא התעניין בישראל וחגג חגים יהודיים בסוד. כמו דויד הוא עבר לארצות הברית, גר בניו ג'רסי בה נפטר ב-1992.

דויד מונדרוס עצמו, פעיל "השומר הצעיר" נטול פחד, הלך לעולמו ב-19 ביולי 1983. העם היהודי יזכורהו כגיבור שגר ותמיד זכר על המולדת שלו ושמה – ישראלה.