דויד מונדרוס
1908 – 1983
משפחת מונדרוס מקונוטופ נתנה למולדת הסובייטית שלה מצביאים, פעילי המפלגה ומנהלים ידועים. אבל כמה מהם, כמו דויד מונדרוס, ממש מילדותם קראו רק לארץ אחד "המולדת שלי" – ארץ ישראל. בעד האמונות שלו דויד שילם בכמה מעצרים ושנות הגליה. למרות זאת הוא נשא דגל כחול-לבן בליבו דרך כל חייו.
דויד מונדרוס נולד ב-5 באוגוסט 1908 בקונוטופ, עיר נפת פלך צ'רניהיב, שממוקמת בצפון-מזרח אוקראינה. אביו של דויד, בן ציון לייבוביץ', נחשב כבן אדם די אמיד: הוא עסק במסחר, בבעלותו היו שני בתים בקונוטופ. אשתו, קונה יוספובנה רסנר שנבעה מקרתנים, הייתה עקרת בית. במשפחה היו ארבעה ילדים: בנות פניה ומאשה, בן בכור לב ואחיו דויד שנולד שנה אחת אחריו.
הורים שלחו את דויד בן 5 יחד עם בני גילו ללמוד בחדר. שם הוא בפעם ראשונה התחיל ללמוד עברית, לקרוא בתנ''ך, לאחר כן הוא עבר לתלמוד, תולדות העם היהודי וספרים על מנהגים וכללי התנהגות יהודים.
עוד בהיותו בן 7, דויד החל לבקר במועדון הספורט היהודי "מכבי". בחסות המועדון קיימו קבוצות בחורים ובחורות שנבנו על סמך העקרון של ארגוני הצופים. חוץ מהתעמלות ותחרויות ספורט סדירות, מתבגרי קונוטופ נהגו לחגוג חגים יהודיים באופן הכי מפואר שאפשר. אך אלה היו לא חגיגות טיפוסיות, אלא יותר הפגנות פוליטיות ומסדרים צבאיים. עמוק בתוך היער דויד עם חבריו הסתדרו בקבוצות ויחידות, צעדו עם דגלים כחולים-לבנים, שיחקו משחקי ספורט שונים, ובערבים השתתפו בשיחות על אירועים יוצאי דופן של תולדות העם היהודי סביב המדורה.
עד מהפכת פברואר אביו של הגיבור שלנו, בן ציון מונדרוס, הפך לחבר המפלגה "פועלי ציון", לכן ילדיו הכירו את הרעיונות הציונים שלו ממש מילדות. כאשר דויד צפה בוויכוחים סוערים של המבוגרים שבאו לאבא שלו, הוא גם החליט לתרום את חלקו לשחרור העם היהודי ברגע מסוים. נפלה לו הזדמנות כזו בקיץ 1917 כאשר בכל פלך צ'רניהיב היו מתקיימות בחירות להאספת המכוננת הרוסית. אחרי שדויד מונדרוס קיבל מאביו צרור עלוני הפרסום של "פועלי ציון", הוא חילק אותם לעוברים, ומה שלא הצליח לתת אישית – פיזר בכל העיר.
דמוקרטיה הגיעה לקונוטופ לזמן קצר בלבד (כמו לכל האימפריה הרוסית שכבר הייתה מחווה את הימים האחרונים שלה). מנובמבר 1917 עד 1921 קונוטופ וכל הפלך שלו היו לזירת לחימה של צבאות אקראיניים, הצבא האדום, חיילי דניקין וגרמניים. השלטון שהסתמך על כוחות מזוינים שונים, התחלף בתדירות מטורפת.
שינויים נגעו גם ברחוב יהודי. לקראת סוף המלחמה האזרחית פעילות מועדון "מכבי" בקונוטופ שבו דויד מונדרוס התעמל, הייתה אסורה. בולשביקים שהתחילו לקבוע סדר חדש פעילית, קיבצו את כל הילדים בבניין גימנסיה לשעבר והכריזו על מה שכל ארגוני צופים משרתים מטרות קפיטליזם ואימפריאליזם. הם הציעו לילדים את החלופה – ארגון פיאונרים. דויד מונדרוס וחבריו סירבו לוותר על הזהות היהודית שלהם והתעלמו מהצעה של קומוניסטים.
את נכונות ההחלטה שלהם המתבגרים ראו מהר מאוד. כל החדרים הפרטיים כולל שדויד ביקר, נסגרו. בתנאי המחתרת ילדים הצליחו ללמוד בדירות פרטיות עוד כמה שנים, אבל בשנת 1922 לא נשארו מלמדים בקונוטופ בכלל. חוץ מדיכויים פוליטיים ודתיים, בולשביקים מייד הברו למתקפה על "בורגניים", אליהם הוכללו אף מסחרים ואמנים ממש רגילים. שני בתים של בן ציון מונדרוס הולאמו, ועסק מסחרי שלו גם הלכו לעולמו.
ב-1923 דויד עוד בגיל צעיר מאוד החליט – הוא יעלה לפלשתינה. אז מקונוטופ כבר הייתה עלייה המונית שאורגנה ע''י הארגון הציוני הבינלאומי "החלוץ". בן דוד קרא דויד לנסוע איתו לארץ ישראל, ומה שמעניין הוריו נתנו לו אישור ליציאה מהמדינה. בקרוב בידי הבחורים כבר היו דרכונים עם אישורים לעזוב את המדינה – אפילו עם המסלול המתוכנן באוניית קיטור מאודסה.
אך בדיוק ברגע האחרון דויד מונדרוס קיבל החלטה לדחות את הנסיעה. נשמע מטורף, אבל מכשול בדרך להגשמת החלום שלו הייתה... ציונות. ב-1923 בקונוטופ התחילה התעוררות תנועה יהודית לאומית. מקייב לקונוטופ אל חברי "מכבי" לשעבר הגיע המכר והודיע בסוד כי בברית המועצות הופיע ארגון ציוני שתוכניתו יימצא חן בעיניהם. דובר על הכנף השמאלה של ארגון הנוער הציוני "השומר הצעיר" ששילב אידאלוגיה האופנתית של מרקסיזם וציונות בתוכה. מבנה ותקנון הארגון הזכירה ארגוני צופים, לכן בני הנוער של קונוטופ מייד החליטו להקים קן בעיר מולדתם. אף אחד כבר לא דיבר לעזוב את קונוטופ: מה המשמעות לעלות בנפרד אם לגיון הצופים שלם יכול לעזוב לארץ ישראל בעוד זמן מה!
דויד מונדרוס היה אחד היוצרים של קן "השומר הצעיר" השמאלי בקונוטופ ויצר קשר עם מנהיגי התנועה בקייב. בקונוטופ הצופים לא נותרו לבדם, היה להם אפילו מתחרה ספציפי – אגודת הנוער "יוגענד-פערבאנד" שמאלי יותר.
בשנת 1924 אביו של דויד, בן ציון לייבוביץ', שהפך לפקיד סובייטי ממוצע במחלקה המסחרי "גוסריבסינדקט", עבר לקייב בגלל העבודה. אחריו עקבה כל המשפחה שלו. עיר גדולה הייתה מלאה בכל מינוי פיתויים לבחורים, אך דויד לא עזב את התנועה הציונית. כמעט מייד הוא השתלב באחת החוליות "השומר" – "עשרת".
אז בקייב פעלו שתי פלוגות "השומר". אחת כללה בוגרים בגיל 16-17, אחרת – צעירים יותר. בכל פלוגה היו כ-40 איש. תחת פיקוד ה-"שומרים" היו צופים צעירים מאוד לכן פיקוד עליהם ניתן למישהו מבוגר. דויד מונדרוס שכבר היה בן אדם פעיל ובעל ניסיון רב, בקרוב ניתן משימה להנהיג באחת הפלוגות.
העבודה המחתרתית הגניבה את דויד. כמנהיג פלוגת הצופים, הוא קיבץ סדירית את מנהלי החוליות, למד איתם משחקים ותרגילי ספורט חדשים, שירים בעברית ורוסית. הוא תמיד נאלץ לעבור על יומנים מיוחדים של החוליות, לרשום שם הדרכות והנחיות שלו. בנוסף, הוא אסף את הגדוד במסדר.
המשתתפים הבכורים של התנועה עסקו יותר בהכנה פוליטית ואידאלוגית. באספות שלהם הם הקריאו דוחים על תולדות עם ישראל, עשו חזרות של הצגות דרמטיות, דנו באירועים עכשוויים בארץ ישראל ומשימות הקרובות ביותר של התנועה הציונית למען הגשמת מטרה ראשית – הקמת המדינה היהודית בפלשתינה. לאחר דיון בדוחות, "שומרים" ארגנו אימוני ספורט או עסקו בהכשרה צבאית. אספות של כל הפלוגות הסתיימו בשירת "התקווה" וריקוד "הורה".
בקיץ צופים יהודים יצאו לטיולים, שטו בנהר והקימו מחנה לאן באו כל המשתתפי "השומר הצעיר" מקייב, נציגי התנועה מאזורי אוקראינה אחרים, ולפעמים – מנהיגי המטה הכללי.
על המחנה כזה דובר בתזכיר של סגן יו''ר משרד התובע הכללי של אוקראינה קרל קרלסון מיום 15 בספטמבר 1925. צ'קיסט כתב למזכיר הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית קגנוביץ' על מה שב-28 במאי 1925 כל פלוגת קייב של "השומר הצעיר" התאספה ביער סמוך לפוסצ'ה וודיצה. האספה שהובלה ע''י מנהל המטה הכללי "השומר הצעיר", תושב קייב אלי גושנסקי, הוקדש ליובל הארגון. בו נוכחו כ-400: כל 7 פלוגות קייב של צופים, גדוד "השומרים" ומועמדים לשומרים שאמורות להימנות לתפקידים הללו, נוכחו גם מנהיגי לגיון ויניצה ואולבסק.
השלטון הסובייטי לא היה מוכן להשלים עם מתחרים פוליטיים זמן ארוך. ג.פ.או אוקראינה שדאג רצינית על הצלחות "יוגענד-פערבאנד" השמאלי, אישר מעצר המוני של חברי הארגון. האח הבכור של דויד, לב מונדרוס, השתייך ליוגנד, ובליל ה-19 באפריל 1926 בדירה שלהם ברחוב פרורזניה ביקרו סוכני ג.פ.או. צ'קיסטים הציגו לו צו המעצר וחיפוש והתחילו לחפש את החדר. בקרוב הם נתקלו בספרות ציונית ששייכה לדויד. לבית כלא פנימי של ג.פ.או לקחו לא רק את לב, אלא גם את אחיו הקטן שלו. לאחר מכן שניהם הועברו לבית כלא עירוני בלוקיאנובקה, קייב.
דויד שוחרר מתחת המשמר בקרוב על סמך הגיל הקטין שלו. אך האמת היא שבמסמכים שלו הייתה טעות. בשנים הקשות של פוגרומים הורים תיקנו את תארך לידה ילדיהם: ככל צעיר היית, היו לך סיכוי גדול יותר לשרוד. כך דויד מונדרוס בן 18 הפך למתבגר בן 17 והצליח להישאר מחוץ לכלא.
אחיו לב עדיין נמצא בלוקיאנובקה תחת החקירה, ודויד קיבל החלטה להוריד להסתתר. הוחלט לנסוע מקייב לקונוטופ בה נשארו קרובי משפחת מונדרוס – בן ציון וליובה זלמנוביץ'. אצל בן ציון רובימוביץ' זלמנוביץ' בקונוטופ היה עסק קטן לעיבוד מתכת. בתקופת נא''פ שלטונות הרשו לבעלים לשעבר שוב לפתוח את העסק והטילו עליהם מיסים ענקים.
בזמנים ההם נחשב כי כל אזרח "אשם" מפני השלטון הסובייטי היה יכול לטהור את שמו בהפיכת לפרולטריון והצטרפות לאיגוד מקצועי. דויד התקבל למפעל זלמנוביץ' תור עוזר המסגר, השתכן בדירה צמודה למפעל שממוקם בכיכר ניזובה של קונוטופ. אבל חבר האיגוד חדש אפילו לא חשב להפסיק עם "השומר הצעיר". בקרוב הוא שוב התחיל לחפש שיטה להתקשר עם ציונים.
להפתעתו הרבה, הבחור מצא מהר כי קן, פעם אורגן על ידיו, התפזר. על זה גם מדובר בדוח המחלקה הסודית של ג.פ.או. ברפובליקה האוקראינית לגבי "השומר הצעיר" השמאלי בשנת 1926. "מחלקת חירום" דיווחה כי באזור קונוטופ הארגון כמעט לא גילה את עצמו. בצוות צ'קיסטים נמנו 2 סוכנים שכל הזמן עקבו אחרי פעולות הנוער של "השומר".
למרות זאת, מנהיג הצופים לא פחד מאתגרים. פעם מודרוס אסף כל חבריו הילדות ונשא להם נאום על משימות הנוער היהודי וצורך להחיות "השומר הצעיר" בקונוטופ. בהיותו עדיין בקשר עם פעילי התנועה שנשארו בקייב, דויד קיווה להצליח. כעבור כמה שבועות חברים השיבו לו: "אנחנו יכולים לשלוח כסף לתמיכת הארגון, אבל לא נעבוד בו פעילית". חבריו של דויד סירבו מפעילות פוליטית. הם הסבירו את היחס הפסיבי שלהם בדיכויים מצד השלטונות. למונדרוס לא הייתה שום סמכות לאסוף כסף, וללא אנשים מבנה בלתי חוקי לא מסוגל לפעול.
בזמן שדויד ניסה להחזיר את "השומר הצעיר" בקונוטופ לחיים, במקרה שלו התחילו לטפל סוכני ג.פ.או. של אזור קונוטופ. הם כבר היו מעודכנים על ניסיונותיו שוב לקבץ את הנוער הציוני. צ'קיסטים קראו את המכתבים שלו מופנים לקייב, בהם עוזר המסגר קילל את משטר בולשביקים בכל מילים אפשריות.
שנה אחרי המעצר הראשון ב-30 באפריל 1927 דפקו על הדלת של דויד מונדרוס עוד פעם. בפתח עמד סוכן ג.פ.או. של אזור קונוטופ סמיונוב שמייד הציג לו צו מעצר וחיפוש. הסוכן אסף עדים וציווה לדויד לרוקן את כיסיו. אחרי שהוא ראה ארנק, סמיונוב התחיל להוציא את הכל מה שהיה בתוכו.
חוץ משלוש תמונות, בארנק היו פתק גדול עם הכתובת ומכתב העטוף בנייר ונחתם בבול. "מה זה? – שאל סמיונוב והצביע על המכתב הנחתם. – לא זוכר, אולי, בפנים יש רק אבקה". צ'קיסט לא אמר כלום לדויד והתקרב ישר לחצפיו. בקרוב מסל כביסה הוא הוציא תגזיר מעיתון עם המאמר מתחת לכותרת "אנטישמיות".
כשחיפוש הגיע לסופו, דויד מונדרוס סירב לחתום על פרוטוקול. "מר מונדרוס, למה אתה מסרב לחתום על הפרוטוקול? – שאג סמיונוב עליו, אך דויד השיב בהשקט ובבטחה. – המכתב החתום והפתק לא משתייכים אליי ולא נמצאו בארנק שלי". הצ'קיסט המופתע הסתכל על העדה, ליובה זלמנוביץ', ופנה אליה: "את זוכרת איך הוצאתי את החפצים האלה ומה אמר לי מר מונדרוס?". כמובן, אישה נבהלת לא התווכחה איתו.
לאחר שצ'קיסט סיים את החיפוש, הוא פקד למונדרוס ללבוש ולעקוב אחריו. הנעצר נשלח למחלקת ג.פ.או של אזור קונוטופ ונמסר לידי של קמסקי, סוכן המחלקה הסודית. אחרי שהוא השיב את הנעצר מולו, צ'קיסט לא השתמש בשיטות מורכבות של החקירה. "מר מונדרוס, אתה שייך לארגון הנגד מהפכתי "השומר הצעיר"? – שאל קמסקי והסתכל על דויד בתשומת לב רבה. – מעולם לא השתייכתי ולא משתייך כעת לארגונים הציונים במחתרת, ובפרט, לארגון "השומר-הצעיר".
צ'קיסט אף לא שם לב לתשובה כזו ומייד התקדם למכתב הנמצא. בו מישהו תחת שם בדוי "אדולף" כותב לחברי הקן "יוגענד-פערבאנד" שאלה על הצלחות של פעילותו . נציג הוועד המחוז של יוגענד, "אדולף" ביקש לאסוף תשלומים ולכוון אותם למרכז דחוף – זה נעשה באביב של 1927 בכל ברית המועצות. עוד משימה אחת שהייתה על הפעילים הייתה אסיפת נתונים על חבריהם הנעצרים: שמות המשפחה שלהם, גילים, תאריך ונסיבות של המאסר. במכתב גם נזכרו שמות בדויים של חברי מחתרת אחרים ובקשה לבצע את הכל לא מאוחר מאמצע מאי. "זה המכתב שלך? – שאלה קמסקי את דויד עם סימן שאלה בעיניו. – לא, זה לא שייך אליי ואינני יודע מאין זה".
לאחר מכן דרשו מהבחור לקרוא אנשים שהיו על התמונה. אלה היו שלוש בחורות מקייב: ראיה טירספולסקיה, רחל יופה וטניה. צ'קיסט החל לשאול האם הן השתייכו לארגונים ציוניים, אבל דויד העמיד פנים שאלה פשוט מכרות אקראיות ושהוא אפילו לא יודע מה הן עושות. קמסקי שלא הצליח להוציא תשובה מלאה ממונדרוס, סינן בין שיניו בכעס: "אתה טוען כי אינך שייך לארגונים ציוניים ואינך מכיר אף אחד מהציונים. ומה ספר לי על המעצר האחרון שלך בקייב?". "כן, נעצרתי בקייב בקיץ 1926, - דויד תיקן תאריך של המעצר שלו – וישב בבית כלא כחודש אחד על סמך האישום בהשתייכות לארגון ציוני איזשהו, עשכיו אני לא זוכר את השם". "מר מונדרוס, מוטב שתזכור את זה ואל תשכח לספר על האח שלך". כנראה, המחלקה החשאית של קונוטופ הייתה די מעודכנץ על הפעילות שלו. לכן דויד נאלץ לספר על מה שאחיו, לב בנציונוביץ', ישב בקייב כ-4 חודשים והצליח להשתחרר רק אחרי חתימת עליון שהוא מוותר על חברות בארגון ציוני.
בלי להסס, סוכן ג.פ.או. התעניין איפה דיוד נמצא כמה ימים לפני המעצר שלו: "עזבת את קונוטופ לזמן די ארוך ונמצאת בקייב. לאיזה מטרה ומתי היית שם?". לדבריו של הנעצר, בקייב הוא נמצא מ-12 ל-28 באפריל והתגורר אצל הוריו. הבחור טען כי הוא חלה במלריה ופשוט עקב עצת הרופא – לנסוע לקייב כדי להחליף את האקלים. "אקלים בקייב משתנה כל כך מאקלים בקונוטופ?" גיחך קמסקי והושיט לדויד פרוטוקול לקריאה.
צ'קיסטים לא נעלו את הבחור מאחורי הסורגים, אך נתנו לו צו מניעה יציאה מן קונוטפ. שתי החקירות הבאות התקיימו כבר בחדר של קמסקי ב-3 ו-17 במאי 1927. בולשביקים שעדיין ניסו להוציא ממונדרוס מידע מאין הוא קיבל את המכתב של חבר הארגון הציוני, עדיין לא קיבלו ממנו שום עדות.
בסופו של דבר, ב-30 ביולי 1927 סוכן ג.פ.או. סמיונוב הגיע לדירתו של דויד עוד פעם. צ'קיסט לא נשאר ללא טרף גם הפעם. תוך כדי חיפוש אישי אצל דויד הוא מצא פתק מוצפן. הפתק היווה שורת המספרים מופרדים זה מזה בנקודות ופסיקים.
נעלו את דויד בנציונוביץ' בבית עבודות בכפייה בקונוטופ. ביום הבא האשימו אותו בעבירה בגין סעיף 54-4 חוק עונשין של הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוקראינית. הכתב אישום נאמר כי מונדרוס היה פעיל בארגון הנגד מהפכתי – "השומר הצעיר השמאלי", שנלחם נגד הסדר הסובייטי הקיימי.
הבחור לא ידע שצ'קיסטים כבר הצליחו לגלות את מחבר המכתב שנמצא אצלו באפריל. תחת שם בדוי "אדולף" עבד חבר ועד המחוז של קייב "יוגענד-פערבאנד" זלמן בודיאנסקי שנעצר ב-1 במאי בקייב. ראש המחלקה החשאית הפועל קמסקי מייד הבין כי דויד מונדרוס ביצע תפקיד של הקשר ב-"יוגענד-פערבאנד", אך על פי שרשמית הוא השתייך לארגון אחר. אין פלא שהאח הבכור שלו נעצר על סמך התיק של "יוגענד-פערבאנד".
לצ'קיסטים לא הייתה הודאה של מונדרוס, במקומה היו להם ראיות ו-"נתונים סמויים" שנמצאו אצל הבחור. העמיתים שלהם מקייב כבר הספיקו להודיע לקונוטופ כי מונדרוס הנעצר הוא "חיים", מפקד של פלוגת הצופים ומנהל המטה בקייב. הסוכנות גם מסרה: לאחר הגעתו מקייב לקונוטופ דויד מונדרוס לא רק המשיך את הפעילות שלו ב-"השומר הצעיר", אלה גם התחיל להחזיר את הקן לחיים במקום וקיבל עזרה מקייב.
ב-16 באוגוסט 1927 הסיעו את חבר "השומר" הנעצר מבית לעבודות בכפייה של קונטופ לחקירה עוד אחת. "תודה בהשתייכות שלך ל-"השומר הצעיר" השמאלי? – חזר קמסקי לאותה השאלה, אבל מונדרוס גם לא התכוון להגיד כלום. – האישום נגדי חסרת בסיס. – ולא היה לך שם בדוי "חיים" מעולם? – כן, לא היה".
קמסקי החליט להמשיך אחרת והניח מול דויד פתק מוצפן שנמצא אצלו: "זה שלך? מי כתב את זה?". הבחור אמר כי הפתק נמצא בבית ספר מסחרי אצל המכרה שלו, קטיה ליסובץ שכתבה אותו לידידה שלה, ז'ניה ויניקובה. "אינני יודע תוכן המכתב. – תשובתו של דויד לא הייתה מתאימה לקמסקי והוא התחיל להתרגז. – ומי יודע?". לפי טענה של דויד, התשובה הייתה אצל סמיון מרצ'נקו שהיה עובר בחינות יחד עם הבחורות הנ''ל. צ'קיסטים עפו לחפש את האנשים שדויד הזכיר בהם, אבל הם לא מצאו אף אחד, ובקרוב ממחלקת ג.פ.או של קייב נשלחה הודעה די מאכזבת: המומחים לא הצליחו לפענח את הפתק.
ב-31 באוגוסט 1927 סוכן ג.פ.או. קמסקי עורר בקשה בפני הישיבה המיוחדת בחסות חבר ג.פ.או של הרפובליקה האוקראינית על הגליה של דויד מונדרוס כבן אדם מסוכן לציבור. תמכו בבקשה זו של צ'קיסטים מקונוטופ ותובע המחוז ב-7 באוקטובר 1927 בישיבה המיוחדת של חבר ג.פ.או. קבעו להגלות את דויד מונדרוס לקזיל-אורדה שבקזחסטן ל-3 שנים.
לאחר שדויד יצא מבית לעבודות בכפייה בקונוטופ, הוא התעלם מאיסור לעזוב את העיר ונסע לכמה ימים לקייב, כמה ימים לפני יום מהפכת אוקטובר העשירי. במקום התברר שחלק מחבריו נעצר ונמצא או בבית כלא או בהגליה, כמה מהם עלו לפלשתינה, והשאר עברו למקומות אחרים של ברית המועצות.
תוך הכנה להגליה בקזחסטן, דויד בנציוניץ' המשיך לעבוד במפעל אצל קרוביו. פתאום בתחילת ינואר 1928 שוב זימנו אותו לג.פ.או. כפי שהסתבר, התחילו לשקול את תיקים של הגולים מחדש מסיבה כלשהי וב-6 בינואר 1928 פסקו לו פסק הדין אחר – לשחרר אותו מהעונש ולהרשות לו להתגורר בכל שטח ברית המועצות חופשית.
מצב כלכלי וסוציאלי בקונוטופ התדרדר בטירוף. בעלי עסקים פשטו רגליים בעקבות מיסים ענקים וברחו מהעיר המונית. בקרוב בקונוטופ נסגרו בתי כנסת ובולשביקים שוב החלו לחפש ציוניים.
בתחילת 1929 דויד בנציונוביץ' עזב לקייב שבה הוא עבד במפעל דומה למפעל של הדוד שלו והתכונן לקבלה למכון. בסתיו 1929 הוא עבר בחינות והתקבל לטכניון בלנילגרד. המחקרים מדעיים הלהיבו אותו לא פחות מאשר פעם תנועה ציונית ועבודה עם צופים. משנת 1931 מונדרוס התחיל להתפרסם בכתב עת "מטלורג". המאמר הראשון שלו הוקדש לניתוח מהלך הלמידה במכון של מוסקבה "סטאל" שגדל מפקולטה למטלורגיה באקדימיה למחצבים במוסקבה. כעבור שנה הוא כבר הדפיס בכתב עת את העיון הרחב שלו על תנורים בתדר גבוה להתכת מתכות שהשתמשו בהם בבריטניה הגדולה.
לאחר סיומו של המכון מונדרוס נשאר לעבוד בלנינגרד. בהיותו בחופשה בקייב הוא שוב פגש עם רחל חונונובנה גושנסקיה, אחותיו של הידיד שלו מ-"השומר הצעיר" מישה גושנסקי. האח הבכור שלהם, אלי גושנסקי האגדי, אחד המנהיגים של התנועה בברית המועצות, נשלח לפלשתינה. שם הוא נפטר טראגית בבניית תחנת כוח גידרואלקטרית על נהר הירדן.
בקרוב דויד ורחל התחתנו. ב-1937 נולדה להם בת בכורה אירינה, ובשנת 1938 בת קטנה בשם אסתר. ממש בתחילת המלחמה הסובייטית-גרמנית המפעל שבו עבד דויד בנציונוביץ', התפנה לאורל. זה הציל את דויד עצמו וכל המשפחה שלו שעזבה את לנינגרד בזמן.
אחרי חזרה שלו ללנינגרד בשנת 1944, מונדרוס המהנדס המשיך לעבוד במפעל תעשייתי "סבזאפרום אלקטרופוצ'י" שייצר ציוד אלקטרו-תרמי והתפרסם הרבה בכתבי עת מדעים. זה נמשך עד פברואר 1951 כאשר אליו לעבודה באו שני אורחים. כשמזכירה אמרה בטלפון שאל דויד בנציונוביץ' הגיעו מבקרים, הוא ביקש "אני עסוק מאוד, תגידי להם לחכות קצת". הגברים באמת חיכו וכבר בכניסה לחדר הראו תעודות סוכני המשרד לביטחון המדינה.
לאחר שהם חיפשו מקום עבודה ודויד בנציונוביץ' עצמו, הם הסיעו אותו לבית גדול ברחוב ליטינאיה ידוע לשמצה וזקרו אותו לבית כלא פנימי של משרד לביטחון. אחרי זה צ'קיסטים נסעו לבית שלו. לאחר שהם חיפשו שני חדרים שייכים למשפחת מונדרוס בדירה קהילתית, סוכני המשרד סגרו את החדר אחד. אשתו של מונדרוס עם שתי הבנות הוכרחה להצטפף רק בחדר אחד.
בהתחלה דויד מונדרוס ישב בבית כלא פנימי של הבית הגדול, לאחר זה – ב-"צלבים". כעבור שישה חודשים הרשיעו אותו להגליה למחוז קרגנדה ל-5 שנים בעד אותם "טעויות נעוריו". הלאה היה מסע אסירים ארוך דרך בתי כלא של וולוגדה, פרם, סברדלובסק, פטרופבלובסק וקרגנדה.
מקרגנדה שלחו את דויד מונדרוס למקום התיישבותו, כפר אקצ'טאו שבו נמצאו מכרות ומפעל תפוקת טונגסטן. בכפר ההוא כמו כן בעיר בלחש סמוכה אליו, דויד בנציונוביץ' גר ועבד והתייצב בקומנדטורה לא פחות מפעמיים בחודש. חלק הכסף שהוא הרוויח בקזחסטן, דויד שלח ללנינגרד שבו אשתו הוכרחה ללכת לעבוד במפעל כדי לפרנס את המשפחה.
אחרי שדויד מונדרוס השתחרר מהגליה הודות למותו של סטלין ב-1953, טהרו את שמו מייד והוא עוד פעם התקבל לאותו ה-"סבזאפרום אוקטרופצ'י". בשנת 1955 במכון האלקטרוטכני בלנינגרד הוא הגן על עבודת תזה בנושא של חימום השראה בו זמני של משטחי מתכות שטוחים. בעתיד דויד מונדרוס המהנדס עסק במחקר אנרגיה על שמע. בנושא זה הוא ערך כנסים רבים, התפרסם בכתבי עת מדעים, הוצאות מדע פופולרי והכין מאמרים לאנציקלופדיות.
כאשר בברית המועצות לאט לאט התחילו לאשר ליהודים לעזוב את המדינה, הבת הבכורה של דויד ורחל מונדרוס, אירינה, יחד עם בעלה הגישה את הבקשה ליציאה מחוץ למדינה. לאחר כמה שנים קשות של הסירוב, הרשו להם לעזוב את המדינה. באוגוסט 1975 הם נקלעו בארה''ב וכעבור כמה חודשים אחרי זה דויד בנציונוביץ' יחד עם אשתו ובת הקטנה, אסתר, ומשפחתה הגישו אותה הבקשה ליציאה מן המדינה. במאי 1976 כולם התאחדו בניו-ג'רסי.
כעבוד שנתיים חיים בארה''ב, דויד בנציונוביץ' הגשים את החלום שלו – הוא ואשתו נסעו לארץ ישראל. שם, בקיבוץ אפיקים שפעם הוקם ע''י חברי מתנועה "השומר הצעיר", הם שמחו לדעת שמאמצים של הציונים לא היו לשווא. החברים שלהם שהצליחו לחמוק מידי ג.פ.או, בנו מדינה מודרנית בשביל כל היהודים.
משפחת מונדרוס הצליחה לעבור תקופת טיהורים גדולים. אימא של דויד מונדרוס נפטרה בהיותה בפינוי, אביו, חבר "פועלי ציון" לשעבר, חי עד 1952. אחיו בכור של דויד, לב בנציונוביץ' שנעצר פעם בנעוריו בגלל ציונות, לא נפל לידי צ'קיסטים עוד פעם. כל חייו הוא התעניין בישראל וחגג חגים יהודיים בסוד. כמו דויד הוא עבר לארצות הברית, גר בניו ג'רסי בה נפטר ב-1992.
דויד מונדרוס עצמו, פעיל "השומר הצעיר" נטול פחד, הלך לעולמו ב-19 ביולי 1983. העם היהודי יזכורהו כגיבור שגר ותמיד זכר על המולדת שלו ושמה – ישראלה.