שמואל שבסלבאום (שבת)
1904 – 1979
בערב ספטמבר אחד בשנת 1954 נשמעה בחטיבת הנכים של המחנה המיוחד מס' 2 שליד העיר נורילסק צעקה איומה. מנהל העבודה סולטאנוב תקף את אחד הכפופים לו בצרחות: "אני אהרוג אותך, כלב! אני אהרוג אותך, ממזר! אני אחנוק אותך!" מושא הזעם שלו היה "הצרפתי" – היה זה כינויו של האסיר סמויל לבוביץ' שבסלבאום במחנה. למעשה, הוא לא היה צרפתי, אלא יהודי, בלידתו קיבל את השם שמואל, ונודע כאחד האסירים המשכילים במחנה.
בהיותו מתנגד נחרץ לסדר הבולשביקי, בסתיו 1954 כתב שמואל שבסלבאום מכתב לעצרת הכללית של האו"ם ובו דרש התייחסות להפרת זכויותיו בברית המועצות. הנהלת המחנה, שבאמצעותה ניסה שבסלבאום להעביר את המכתב, לא ידעה את נפשה מרוב זעם. גם מנהל העבודה סולטאנוב יצא בשצף קצף. כשנרגע מעט, הפטיר באוזני האסירים שהתקבצו סביבו: "גם כן סופר! אם יפטרו אותי מתפקיד מנהל העבודה ויעבירו אותי לחפירת יסודות, אני אדקור אותו!" סנדק המחנה הבהיר שלא משנה מה יעשה מנהל העבודה לשבסלבאום, לא יקרה לו, לסולטאנוב, שום דבר. חייו של שמואל ניצלו אך ורק הודות לאסירים הציונים שריצו את עונשם במחנה, אלה פייסו את סולטאנוב במנת לחם נדיבה.
שמואל-פנחס שבסלבאום נולד בעיר טלז אשר בליטא. אסיר ציון לעתיד נולד ב-20 ביוני 1904 במשפחתם של ליבר שבסלבאום ופייגה שוּר. הוריו של שמואל היו צאצאים למשפחות מוכרות בעיר, הם ניהלו חנות לממכר הרינג, מלח וקרוסין. הייתה לשמואל אחות ביילה ושני אחים צעירים: בנימין ושעיה, שנפטר בנערותו.
מילדותו נודע שמואל שבסלבאום כילד חכם. הוא קיבל חינוך יהודי מסורתי וגילה עניין רב במדעים הכלליים, לבסוף עזב את ליטא לפריז. בצרפת למד משפטים, במהלך לימודיו התפרנס ממתן שיעורים פרטיים. את כל זמנו הפנוי הקדיש הסטודנט שבסלבאום לתשוקתו העיקרית – הפעילות הציונית.
שמואל הכיר מקרוב את נשיא ההסתדרות הציונית העולמית נחום סוקולוב ונכח לא פעם בכנסים ציוניים. לאחר סיום לימודיו תכנן לנסוע לארץ ישראל שהייתה אז תחת המנדט הבריטי. אולם עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הדרך לארץ ישראל נחסמה בפניו. היהודי הצעיר עזב בחיפזון את צרפת והגיע לקובנה, שם עבד זמן מה במשרד הארצישראלי ופרסם מאמרים בעיתונים יהודיים. הוא התגורר עם אחיו בנימין, מורה בבית הספר "יבנה", וניסה לשווא לקבל אישור עזוב. הסחבת עם המסמכים נמשכה עד שליטא נכבשה על ידי הצבא האדום.
שמואל שבסלבאום נעצר בבוקר קר וגשום ב-14 ביוני 1941. האורחים הלא קרואים טענו כי בכוונתם לחפש כלי נשק, אך משום מה החלו לנבור במחברות ובמסמכים של שמואל. שבסלבאום מחה נחרצות נגד החיפוש המשונה. בתגובה לכך חשף אחד מאנשי שירות הביטחון את כל הקלפים: "נראה שאתה עדיין לא יודע מהו משטר סובייטי! הגיע הזמן שתכיר אותו מקרוב".
בכיכר מול תחנת הרכבת בקובנה חנו המון משאיות. עד מהרה החלו להוציא מהם מאות אנשים. החיילים דחקו אותם ישר לתוך קרונות הבקר. כמעט מייד התחלק הקרון לשני מחנות: יהודי ונוצרי. כעסם של הליטאים המגורשים גבר מרגע לרגע עד שאחד מהם, ששימש פעם שר של רפובליקת ליטא, פלט בזעם: "אתם היהודים חייבים להודות שקיבלתם את פני הבולשביקים בתשואות. ועכשיו בגללכם עלינו להפוך לעבדים לאדונים האדומים!" שמואל ניסה לסתור את דברי השר לשעבר, אך איש לא הקשיב לו. אנשים לא ידעו מה צופן להם העתיד: האווירה הייתה מתוחה עד מאוד.
הרכבת עצרה בדונבאס האוקראינית. בעיר סטארובלסק, שבה המתינו המגורשים הליטאים לרכבת הבאה שתיקח אותם במסע האסירים שלהם, הזדקרו ארובות מפעלים רבות ועצי פרי צמחו בשפע. שבסלבאום ציין לעצמו כי על אף האדמות הפוריות באזור, המקום נראה שומם, בגדיהם של עוברי האורח חשפו את חיי העוני, ופניהם המתוחים ונטולי החיוכים הדגישו את מצבם העגום ביתר שאת.
למחרת יצאו האסירים למסע ארוך נוסף ללא מזון ראוי, מים וגישה לאוויר צח. המסע הגיע ליעדו בכפר סוסבה שבאזור סברדלובסק, שם עמד מחנה עבודת כפייה "צפון אורל" הידוע לשמצה. עם הגעתם למחנה אולצו האסירים, שבקושי עמדו על רגליהם, להתייצב למסדר ולקבל את פניו של קצין הנקו"ד המקומי. הסוהר החל מייד לתשאל את המגיעים: "מה המקצוע שלך?" אחד מהם ענה שהוא רואה חשבון, השני היה עיתונאי, השלישי אמר שהוא סוכן של חברת "סינגר". שפתי הקצין נמתחו בחיוך זדוני: "המקצועות שלכם חסרי תועלת כאן. אלו הם המקצועות של עצלנים. זו בדיוק הסיבה שהממשלה הסובייטית נאלצת להגלות אתכם לכאן כדי להרגיל אתכם לעבודה פיזית".
ב-1 באוגוסט 1941 בחמש לפנות בוקר נפתח יום העבודה הראשון של שמואל שבסלבאום במחנה. המשימות כללו כריתת עצים ועיבודם הראשוני. בשובם למחנה בערב באפיסת כוחות, העיתונאים והפקידים לשעבר לא הצליחו אפילו לסחוב את עצמם לחדר האוכל. למחרת הכול חזר על עצמו. הם נאבקו בלהקות יתושים וחרקים, נחבטו בענפים ובולי עץ בולטים וסבלו מיחס משפיל מצד מנהלי עבודה. היהודים, שלא היו מורגלים בעבודת איכרים קשה, נפלו קורבן לעתים קרובות יותר מאחרים. האסירים הפולנים סייעו לרסן את מנהלי העבודה. פעם אחת, כשמנהל עבודה זוטר החל להכות אסיר יהודי בטענה שהלה לא רוצה לעבוד, התנפל על המנהל אסיר פולני בזעם והיכוהו עד זוב דם. ובעודו מנחית על מנהל העבודה מהלומות רבות, סינן צאצא שלאכטה, אציל פולני גאה: "אם חשבת שיש לך עסק עם רוסים כנועים, דע לך שטעית. אנחנו לא עבדים ואנחנו נחזיר לכם באותה מטבע".
בתוך זמן קצר שוחררו האזרחים האמיצים של האיחוד הפולני-ליטאי מהמחנה. בבוקר חמים ב-8 באוגוסט 1941 הודיע מפקד המחנה לאסירים שהממשלה הסובייטית מאפשרת לפולנים השוכנים בשטח ברית המועצות להתארגן לגדודים פולניים כדי להילחם באויב המשותף – גרמניה הנאצית. בני לאומים אחרים עודדו את עצמם במחשבה שגם הם ישוחררו באותו אופן.
אולם יום רדף יום, עבודות הפרך לא פסקו והוראה חדשה לגבי יתר האסירים לא התקבלה. יתרה מזאת, נאלץ שמואל, שהתרעם בגלוי על מצבו, להתוודע לבקתת העפר ששימשה מקום ענישה במחנה. הסוהרים הפשיטו את שבסלבאום מפרטי לבוש עליון ומנעליים והשליכו אותו לצינוק. כמעט מייד התנפל עליו זוג חולדות רעבות שאיימו לנעוץ שיניים בבשרו. בליווי צחוקם הסדיסטי של הסוהרים, אשר שמעו בבירור את כל מה שקרה למטה, החל שבסלבאום להדוף את המכרסמים בעזרת קרש שתלש מהקיר. כשגבר לבסוף האסיר האומלל על החולדות, אחזה בו צינה נוראה. נדמה היה לשמואל שאלפי מחטים חדות ננעצות בבשרו ועד מהרה הוא איבד את הכרתו.
בתום שהותו בצינוק פונה שבסלבאום למרפאת המחנה, שנדמתה לו כבית הבראה מקומי. אך מייד כשהתאושש נאלץ לשוב לעבודות הפרך. האסירים עבדו ביער בכריתת עצים עד שעה שמונה בערב. חלק מהסוהרים, שליוו את האסירים לעבודה, היו אנשים סבירים בהחלט, אך היו ביניהם גם פראי אדם המוכנים לרצוח על העבירה הקלה ביותר. באוקטובר 1941 נאלץ הסטודנט פריזאי לשעבר להיווכח בזה באופן אישי. מנהל העבודה הורה לשמואל לצאת ולאסוף גזירי עץ, שעליהם בישלו האסירים את ארוחותיהם הדלות בהפסקות. שמואל יצא ליער. על החלקה לא היו שום סימונים ושבסלבאום נכנס בטעות לשטח אסור. הסוהר שהבחין בכך לא חשב פעמיים וירה לעבר האסיר מרובה מוסין נגאן. הקליע חדר לרגלו של שמואל והוא צנח מתחת לעץ. רק בערב, בתום בירור ארוך, הובל באלונקה לצריף המרפאה.
לא הספיק שמואל הפצוע לשכב במיטת בית חולים ומייד שמע קבוצת אנשים מתפרצת לחדר. על הסף הופיע סמל בליווי כלב גדול ואתו כמה חיילים. הסוהר הוביל את כלב הרועים למיטת הפצוע ופקד עליו לרחרח את שבסלבאום. דמו של שמואל קפא בעורקיו מאימה, אך הכלב חזר לבעליו, מכשכש בזנבו, כמו אומר: "הוא לא קשור לעניין". אז ניגש הסמל לשמואל עם אקדח בידו ונבח: "ספר לי מי הסית אותך לברוח מהמחנה? אם לא תיתן שמות, אני אתקע בך כדור!" שמואל השיב שאינו יודע על שום ניסיון לקשירת קשר, אך הסמל לא הרפה. היה זה רופא המחנה שהציל את חייו של שמואל, כשדרש מהחיילים לעזוב לאלתר, בטענה שהוא אחראי על האסירים במרפאה.
בסתיו 1942 זומן שמואל שבסלבאום במפתיע למפקדת המחנה. בחדר ישבו שלושה גברים על אזרחי. "תגיד לי, אילו מפלגות יהודיות אתה מכיר שהיו פעילות בעיר הולדתך?" שאל אחד הנוכחים את שמואל. שבסלבאום ניסה להעמיד פנים שהוא לא מבין את השאלה, אך החוקרים פרצו בצחוק רם. "תפסיק לשקר! אנחנו יודעים שעמדת בראש ארגון לאומני דתי. אם תודה, יופחת עונשך, ואם תמשיך להכחיש, אנחנו לא מקנאים בך". כששמע את האיום, החליט שמואל לומר שהוא מכיר את רשת בתי הספר הדתיים "יבנה", אך החוקרים שוב צחקו בתגובה: "אנחנו לא שואלים אותך על 'יבנה'". שבסלבאום המשיך לשתוק בחקירה, אך כאשר נשאל על מספרם המשוער של ציונים בעולם, לא התאפק והתבדח: "אם אתה סבור שעליי לדעת את הנתון הזה, קודם כל אמור לי אתה את מספר הקומוניסטים בכל מדינה." "נבל, חלאת המין האנושי, יהודון מסריח! איך אתה מעז להשוות ביניכם למפלגה הנאורה והגדולה ביותר בעולם?" התפרצו החוקרים והחלו מיד להכות את העצור מכות רצח.
החקירה נמשכה בערב למחרת. אותם האנשים על אזרחי התעקשו: "אנחנו יודעים ממה אתה התפרנסת, היית סוחר בשירות הציונים, שלחת פועלים לפלשתינה וקיבלת אחוזים על כל ראש". שבסלבאום השיב שוב כי ההאשמות נגדו משוללות כל בסיס, אך החוקרים הסובייטים לא ויתרו.
ב-3 באוקטובר 1942 הוקרא בפניו סופסוף גזר הדין: חמש שנות מאסר. חיי היומיום הקשים של הפריזאי לשעבר במחנה קיבלו מעמד משפטי שונה במקצת, אם כי, למעשה, לא השתנו בהרבה. שמואל החל לאבד תקווה, אך אז קרה מקרה יוצא דופן. יום אחד זומן שבסלבאום להנהלת המחנה. קצין הנקו"ד, שישב בלשכת המפקד שאליה זומן האסיר, החל לדפוק על שולחן באגרופו מייד עם הופעתו של שמואל ולדרוש: "האם אתה מתכוון להמשיך ולהערים על הממשלה הסובייטית עוד הרבה זמן?" שמואל לא הבין את פשר השאלה והקצין הסביר: "בטופס שמילאת ציינת שאתה רווק, אבל ממשלת ברית המועצות יודעת שיש לך אישה. איך קוראים לה?" "מעולם לא התחתנתי", ענה שבסלבאום המבולבל. הקצין גירש את שמואל מלשכתו, לא לפני שאיים עליו שיוציא ממנו את האמת.
בחקירה הבאה חשף קצין הנקו"ד את כל הקלפים: "עכשיו תאמר לי מה הקשר שלך לאישה בשם פלשתינה? במשך שעה שלמה ניסה שבסלבאום להסביר לאיש הבור כי פלשתינה, או ארץ ישראל, היא שמה של ארץ אבותיו של העם היהודי ולא של אישה. בתום הוויכוח נמסרה לו חבילה. על החבילה הופיעה כתובת המוען: פלשתינה, תל אביב, רחוב נחלת בנימין, 62. בחבילה היו 5 ק"ג קמח, כמות זהה של סוכר, 3 ק"ג קפה ו-12 חתיכות סבון. ציון לא זנחה את אסיריה!
בעקבות קבלת החבילה התעניינו בשמואל "במחלקה השלישית" של הנקו"ד, האחראית על סיכול ריגול: "מהיכן אנשים בחוץ לארץ יודעים איפה אתה נמצא?" שבסלבאום רק משך בכתפיו. הוא מצידו הבין שעליו להודות לחבר הפולני שרכש לו במחנה. הלה הפך ללוחם בצבא אנדרס לאחר שחרורו מהמחנה ודיווח על מקום מאסרו של שבסלבאום לקונגרס היהודי העולמי בז'נבה. החוקרים המיוחדים ממחלקה שלוש לא הניחו לו עד שהאחראי על התברואה החליט להעביר את שבסלבאום למרפאה במחנה אחר.
בסוף 1945 זכה שמואל שבסלבאום לשחרור מוקדם מסיבות בריאותיות בשל הפציעה ברגלו שקיבל במחנה. נאסר עליו לצאת מאזור סברדלובסק ולמעשה לא היה לו לאן ללכת: שמואל שבסלבאום התבשר שאיש מקרוביו בליטא לא שרד. הוא נאלץ להשתקע בעיר רֶבְדָה, שם, בעזרתה של אישה צדיקה, רופאה במקצועה, עלה בידו להתקבל לעבודה במעבדה לבדיקת מוצרי מזון. מקום העבודה החדש של שמואל נמצא בשוק העירוני, במחלקת תברואה. משכורת צנועה בקושי הספיקה לו כדי להתקיים, לכן בערבים לימד שבסלבאום שפות זרות במוסדות החינוך המקומיים. בכל פעם שהזדמן לו, הוא הצטרף למניין של יהודים מאמינים, פליטים מפולין. הוא גם רכש לו חברים בחוגים החילוניים. אחד מהם היה עמיתו למקצוע, מורה שגם הוא היה בוגר אוניברסיטה זרה ושהה שנים רבות במחנות סובייטים.
ידידו החדש של שמואל שבסלבאום היה גבר רזה וגבוה, בעל זקן עבות, אדיב ומנומס. במהלך היכרותם סיפר לשמואל כי הוא נולד במרכז אירופה, ואביו היה סופר יהודי ידוע. בשנת 1937 הוא קיבל עונש מאסר, ולאחר מכן נשלח לעבוד באזור סברדלובסק. בתחילה, חברו החדש של שבסלבאום התנהג באופן רגיל לחלוטין, אך עם הזמן החל לומר דברים מוזרים. יום בהיר אחד הוא הציע לשמואל ליצור קשר עם המחתרת הציונית במוסקבה, אחר כך גילה לו בסתר שהוא מתכוון לצאת לחופשה באודסה ומשם ינסה להגיע לחופי טורקיה.
ברבדה היה לשמואל מכר נוסף – צעיר כבן שלושים, יליד פולין, שסיפר שיש לו קרובי משפחה בארץ ישראל.
מלבד חוגי האינטליגנציה המקומית, שבסלבאום התיידד גם עם בעל מלאכה יהודי שהיה נשוי לאישה רוסייה. יום אחד הפתיע האיש את שבסלבאום בסיפורו על אישה יהודייה מרתקת שפגש בתערוכת אמנות. "תרצה להכיר אותה? היא הגיעה לפני כמה ימים ממוסקבה". התברר שהייתה זו מרצה במכללה שפעלה בחסות התיאטרון היהודי הממלכתי במוסקבה. היא סיפרה לשבסלבאום על חזרתה בתשובה ואף ביקשה ממנו לחבר עבורה מילון עברי קצר. לימים היא הכירה לשמואל את ידידה – יהודי משכיל. הלה ציטט את ניטשה, היה בקיא בפילוסופיה היהודית של ימי הביתיים ודיבר שלל שפות, והכי חשוב, הוא היה ציוני נלהב, בדיוק כמו שמואל שבסלבאום.
עבודות ההוראה החלקיות שלקח שמואל לא שימשו לו הכנסה בטוחה. יום אחד, ברגע של ייאוש גדול, לאחר שקיבל מכתב פיטורין אחד מיני רבים, ראה אדם עם פרצוף חמור סבר נכנס למעבדה שלו.
האיש הציג את עצמו, היה לו שם משפחה יהודי טיפוסי. האיש הודיע: "באתי אליך, ידידי, כי נודע לי שלאחרונה מצבך בכי רע. בזמנו עבדתי במנהל הפוליטי הממלכתי ועד היום אני נוהג לשתות וודקה עם הבוס. אתה מנהל קשרים עם יהודים שומרי מסורת ומאזין לשיחות שלהם. הייתי רוצה לבקש ממך לכרות אוזן ולעדכן אותי מדי פעם על תוכניותיהם. בתמורה אעזור לך מצוא עבודה חדשה”. שבסלבאום סירב להצעה בכל תוקף. השלכות הסירוב לא איחרו לבוא – שמואל פוטר גם מהמעבדה.
פיטוריו הילכו אימים על מכריו היהודים של שמואל. עם הופעתו של שבסלבאום באופק, הם הפנו לו את גבם ומיהרו ללכת בכיוון השני. באופן בלתי צפוי העזרה באה דווקא מכיוונו של ידידו של המורה, יליד פולין. הוא הזמין את שבסלבאום לגור בדירתו הגדולה והמטופחת ועזר לו להתקבל למשרה חדשה של מורה לשפות זרות בבית ספר מס' 1 בעיר. כעבור זמן קצר נסע הצעיר למוסקבה לסידוריו. ערב עזיבתו הוא הציע במפתיע לשבסלבאום: "אני אנסה לקבוע ביקור אצל שגריר ישראל, ואילו אתה חייב לכתוב לו על מצבך." שמואל נענה להצעה בהתלהבות רבה. עשרה ימים לאחר מכן שב האיש הצעיר מהנסיעה. לדבריו, הוא לא הצליח להתקבל בשגרירות, אך עלה בידו לדבר ברחוב עם עובד השגרירות בשם רותם. הוא שמע את סיפורו של שבסלבאום תוך כדי הליכה וביקש למסור לו פתק דרך המארח. על דף, שנתלש מלוח שנה שפרסמה חברת "דביר", נכתב בכתב יד יפה שמישהו בשם דוד, אדם אמין, יצור קשר עם שבסלבאום בקרוב.
בתחילת מאי 1950 קיבל שמואל מברק. אות דוד שהה בבית מלון בעיר סברדלובסק וביקש להגיע אליו בדחיפות. "האיש האמין" התברר כגבר גבוה לבוש בחליפה יפה. הוא הזמין לחדר המלון משקאות אלכוהוליים ומשקאות קלים, סיגריות ושוקולד, ופתח בשיחה. כשסיפר לו שמואל על הכחדת משפחתו, התמלאו עיניו של האיש דמעות. הוא אמר שגם אשתו ובתו הקטנה נספו, אך כמעט מייד החליף נושא ושאל: "הכרת את חיים ויצמן באופן אישי?" שמואל השיב שראה אותו רק באספה ציבורית גדולה. ניכר על האיש שהוא כלל לא מרוצה מהתשובה, אבל הוא חייך כששמע ששמואל התארח בביתו של נחום סוקולוב. הוא שאל את שבסלבאום אם בכוונתו לציין את יום עצמאותה של ישראל וביקש ממנו להציע נוסח נאום חגיגי. "מדוע אתה מבקש זאת ממני?" הופתע שבסלבאום. "אני אתן את הטקסט לשגריר כדי לשכנע אותו שאתה ראוי לסיוע מצידנו". שמואל מילא אחר בקשתו. כשסיים שבסלבאום לכתוב את נוסח הברכה, חיבק אותו דוד והרים את כוסו בהתרגשות: "לשנה הבאה בירושלים".
האורח המוסקבאי התעניין מאוד בפעילותו הספרותית של שבסלבאום. שמואל סיפר שהוא כותב רומן על תהליך ההתבוללות של יהודים בברית המועצות. דוד עודד אותו לא לוותר ולהשלים את העבודה, שהוא מצידו, לדבריו, יעביר מייד לתל אביב ולוושינגטון. אחרי השיחה הזאת התקיימה ארוחת הערב היוקרתית ביותר בחייו של שבסלבאום. לפרידה הציע דוד לשבסלבאום צרור שטרות (שאותם סירב שמואל לקחת), וכן מסר כתובת מוסקבאית להתכתבות.
את יום העצמאות של ישראל חגגו בדירתו של חבר צעיר, שמואל חזר בפני חבריו הציונים על הנאום שכתב לשגרירות. זמן קצר לאחר מכן נותר שבסלבאום כמעט לבדו בעיר. חבריו החלו לעזוב את רבדה אחד אחרי השני. האיש הצעיר, שבביתו התגורר חי שבסלבאום, שלח את אשתו וילדיו למוסקבה, והוא עצמו עזב את העיר כי מצא לו מקום עבודה חדש, לטענתו.
שבסלבאום מצא לו מקום מגורים חלופי אצל הרופא בוריס גוכשטיין, יליד מינסק, ציוני מושבע ואדם הגון. גוכשטיין ואשתו הכירו את שבסלבאום במשך זמן רב וניהלו שיחות גם בנושאים אסורים. באביב 1951 הבחינו בני הזוג גוכשטיין בהתנהגות המוזרה מצד חבריו של שבסלבאום, אשר לא הסתירו את רצונם העז להתארח בביתם. גם המכר של שבסלבאום מבית הכנסת, עמנואל שטיינר, חשד בסכנה המתקרבת. השען שטיינר נולד באזור ברטיסלבה, היה אסיר במחנות הריכוז שהקימו הנאצים, הגיע בתור כפליט לברית המועצות והוגלה מייד למחנה סובייטי. שבסלבאום מסר לו כתב יד של ספרו על אודות היהדות בברית המועצות, אך שטיינר מיהר להיפטר מהספר.
עם סיום עבודתו בוועדת הבחינות במאי 1951, קיבל שבסלבאום באופן בלתי צפוי הפניה ממנהל בית הספר שבו לימד להמשך לימודים במוסקבה. בבוקר 28 ביוני 1951 עלה על רכבת ויצא אל הבירה. יחד אתו נסעו בקרון שני גברים חסונים, שקל היה לזהות בהם את אנשי שירותי הביטחון. שבסלבאום השליך בסתר מהחלון את המכתבים ורישומי הכתובות שהיו ברשותו וירד מהרכבת בלב כבד בתחנת מוסקבה. בחלוף דקות ספורות הוא שמע קול רקיעת רגליים: שני הברנשים מהרכבת, כלי נשק בידיהם, רצו היישר לעברו. "עצור! מה שמך? הצג את המסמכים שלך."
שמואל שבסלבאום שוב מצא את עצמו מאחורי סורג ובריח. יחד אתו נפלו לידי המשרד לביטחון המדינה עמנואל שטיינר ובוריס גוכשטיין, שלא היו מעורבים בדבר. על אף שלא הייתה זו אשמתו של שמואל, לבו היה כבד עליו.
החקירה התנהלה כמקובל וכללה צרחות, גידופים ומכות. כשפקעה סבלנותם של קציני שירות הביטחון, הם הציגו לשמואל מכתב שהוא העביר בעבר למוסקבה דרך בחור צעיר שהכיר. באורח פלא נמצא ברשותם גם הטקסט שכתב שבסלבאום לחגיגות יום העצמאות של ישראל. "תראה איך אנחנו עובדים", התפאר החוקר, "גנבנו את המכתב שלך היישר משולחנו של השגריר". אם כי לשבסלבאום העצור היה כעת ברור כשמש שדוד היה סוכן מטעם הרשויות.
בתחילת אפריל 1952 התקיים המשפט. שבסלבאום ישב על כיסא מרופד לא הרחק מחבריו לצרה גוכשטיין ושטיינר, שהיו חיוורים כסיד. באולם נכחו בעיקר עובדי המשרד לביטחון המדינה ונשותיהם, שבאו לראות ציונים במו עיניהם. כל "חבריו הציונים" מרבדה התייצבו על דוכן העדים. במילה האחרונה שניתנה לו טען שמואל כי האישומים נגדו מופרכים, מה שלא הפריע לבית המשפט לגזור עליו 25 שנות מאסר. בוריס גוכשטיין ועמנואל שטיינר קיבלו עונשי מאסר זהים בעוון "בגידה במולדת".
העבריין המורשע שמואל שבסלבאום נשלח במסע אסירים לאזור קרסנויארסק, למחלקה הראשונה של מחנה "גורלאג", או למחנה המיוחד מס' 2, שם נכלאו בעיקר אסירים פוליטיים. שבסלבאום לא יכול היה לעבוד במכרות פחם או להניח מסילות ברזל בשל מצב בריאותו, לכן שובץ לחטיבות הנכים. אך גם במקום שכוח אל זה, קנה לו האסיר הפוליטי שבסלבאום חברים. והפעם לא היו אלה מלשינים אלא יהודים כנים וטובי לב. אחד מהם, בחור צעיר מבֵּסָרַבְּיָה, בילה את נעוריו בארץ ישראל, לחם בצבא הבריטי נגד הנאצים, אך החליט לשוב לברית המועצות כדי לברר על גורל משפחתו וחבריו. הוא נעצר מייד. עוד אחד, יהודי בוכרי, קיבל מאשתו חבילות נדיבות וכיבד את חבריו. בפסח הוא אף קיבל מצות, הודות לכך זכה שבסלבאום לחגוג את החג לראשונה מזה שנים רבות. האסירים קראו את ההגדה ושרו יחד את הפיוט "חד גדיא". שבסלבאום זכה ליחס טוב גם מאנשי ארגונו של סטפן בנדרה האוקראיניים וגם מצד יוצאי המדינות הבלטיות שהשתייכו לארגון הגרילה "אחים ביער" – אלה התרשמו מאוד מהשכלתו וכיבדו את נכונותו להתנגד למשטר הסובייטי.
ב-1 ביוני 1953 הצטרפה המחלקה שבה נכלא שבסלבאום לשביתה הכללית של אסירי "גורלאג". שמואל עצמו לא תמך במרד כי סבר שמדובר בפרובוקציה מצד הנהלת המחנה. שבסלבאום החליט לא להתערב ולהישאר ניטרלי. מאוחר יותר התעוררה מהומה בעקבות המכתב ששלח שבסלבאום לעצרת הכללית של האו"ם, אך גם הפעם הצליח לחמוק מעונש.
במאי 1956 הופיע האסיר הפוליטי בפני ועדת השחרורים. הוועדה הגיעה למסקנה שהאישום בבגידה במולדת שהוגש נגדו היה חסר בסיס, כך גם עונש המאסר הראשון שנגזר עליו. הוועדה אמנם ציינה את הביקורת הגלויה שמתח שבסלבאום על המציאות הסובייטית ועל ממשלת ברית המועצות והעבירה את התיק לבית המשפט העליון במוסקבה. לבסוף, בתחילת אוגוסט 1956, שוחרר שמואל שבסלבאום ממאסר.
שמואל נסע לליטא ומיהר לבית שבו התגוררו בעבר בני משפחתו. השכנים הליטאים סיפרו לו על הדקות האחרונות בחייה של אימו, שנרצחה באכזריות, על רצח אביו וגורלם של אחיו ואחותו שנפטרו באוזבקיסטן, אליה נמלטו מרדיפות הנאצים. בקושי רב הצליח שמואל לרשום את מקום מגוריו ברשות האוכלוסין בווילנה ומצא לו משרת איש אחזקה בבית החינוך התברואתי הרפובליקני. שנות הכליאה במחנות לא ריסנו כהוא זה את שאיפתו לעלות לארץ ישראל. שמואל שבסלבאום החליט לעשות מעשה נועז. בספטמבר 1956 הוא נישא נישואים פיקטיביים לאסירה פוליטית לשעבר בגולאג, יהודייה אזרחית פולין, ובסוף פברואר 1957 הצליח להגר לפולין. בוורשה התייצב מייד בשגרירות ישראל ולאחר מכן למשרד הפנים הפולני, שם הגיש בקשה להגירה.
המסע שבו החל שמואל שבסלבאום לפני המלחמה הגיע לייעדו במאי 1957. האסיר הפוליטי הסובייטי לשעבר השתקע בירושלים ועברת את שם משפחתו – מעתה נקרא שמואל שבת. הוא גמר בליבו לתאר בלשון הקודש את דרך החתחתים שעבר בברית המועצות, ושנתיים בלבד לאחר עלייתו ארצה הוציא את ספר הזיכרונות "במחנות הצפון". בספרו, שהיה לאחד הדיווחים המפורטים ביותר על הדיכוי הסובייטי בשפה העברית, מתאר שבסלבאום את זוועות חיי המחנה, את מפגשיו עם פעילים הציונים, את העזרה הדדית ואת גבורתם של האסירים היהודים.
ביוני 1964 נשא שמואל שבסלבאום לאישה את החוקרת לבוטניקה תנכית ד"ר אילת-השחר הראובני, בתם של ציונים בולטים, מקימי השמורה הלאומית של טבע הארץ במקורות ישראל "נאות קדומים". שמואל פרסם בעיתונים את זיכרונותיו, לרבות הזיכרונות על חסידים הכלואים בסיביר, ומעת לעת נשא הרצאות פתוחות בשיתוף עם אשתו.
בסוף דבר לספר הזיכרונות שלו כתב שמואל שבסלבאום שאם ארץ ישראל נקנית בייסורים, הרי שהוא קיים מצווה זו במלואה. הגיבור היהודי שמואל שבת שבסלבאום נפטר ב-1 במארס 1979. הוא נקבר בהר המנוחות בירושלים.