סנדרו בוריס
1887 – ?
ביום קיץ בשנת 1948 נכנס לאחוזת קובלבסקי, אשר שימשה לאחר המלחמה משכנו של משרד החוץ של הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוקראינית, גבר לא צעיר. הוא פנה לפקיד התורן ושאל אם השר או מי ממחליפיו יהיה מוכן לקבלו. הביורוקרטיים הראשיים לא נכחו במשרד. התורן הרהר מעט בינו לבין עצמו, הרים את שפופרת הטלפון, דיבר עם מישהו והושיט למבקר אישור כניסה זמני למשרדו של אחד העובדים הזותרים.
איש הרכש של מנהל הבינוי מספר 3 בעיר קייב בוריס סנדרו טיפס במדרגות ונכנס למשרד שאליו הופנה. בכורסה מולו ישב איש גדול גוף בעל שפם. הוא נעץ את מבטו במבקר ושאל בקרירות: "באיזה עניין אתה, חבר?"
בוריס סנדרו התחיל את סיפורו מרחוק – משיבוחה של המדיניות הפרוגרסיבית של ברית המועצות במזרח התיכון. אחר כך עבר לתאר את יחסם החיובי של יהודי ברית המועצות למדינת היהודים העתידה לקום בפלשתינה. אז פירט בוריס סנדרו על תוכניותיו שלו לתמיכה במדינת היהודים. פניו של הפקיד התקדרו. וכשהגיע היהודי הזקן לעצם העניין ודרש: "האם מנהיגי המדינה הסובייטית יסכימו לאשר הקמה של יחידת מתנדבים יהודית?" נפלו פניו של הפקיד עוד יותר. עובד המדינה ענה ביובש שהמפלגה לא תוכל בשום אופן לאשר דבר שכזה ומיהר להיפטר מהפעיל החברתי הקשיש מהר ככל האפשר. בדרכו החוצה, כבר בפתח הדלת, המשיך סנדרו להסביר שבראש ובראשונה תזדקק היחידה לנשק, לכסף ולמפקדים מנוסים, אך הפקיד סירב להמשיך ולשמוע את דברי ההסתה הללו.
במשפחתו של בוריס סנדרו לא ידעו על ביקורו במשרד החוץ. אך סביר להניח שאם היה מספר על תוכניתו לאשתו ברטה או לבנו אלכסנדר, הם לא היו מופתעים. כל חייו סבר בוריס סנדרו שעל יהודי המכבד את עצמו להשתדל להיות בקרב בני עמו. הוא האמין שבמוקדם או במאוחר תקום בארץ ישראל מדינה יהודית עצמאית והיא תהיה דוגמה ומופת לכל העמים – אור לגויים.
בוריס סנדרו נולד ב-1887 בעיירת טרוסטינץ, שבמחוז ויניצה, במשפחה יהודית מסורתית. השם שניתן לו בלידתו היה ברוך, ולא בוריס, ושם משפחתו המקורי, סנדלר, הצביע ככל הנראה על עיסוק אבותיו. אמנם, אביו, יצחק סנדלר, לא עסק בתיקון נעליים אלא היה שוחט ידוע בעיירה שאליו הביאו היהודים עופות לשחיטה. אימו, רייזה, הייתה עקרת בית ונטלה על עצמה את הטיפול בילדים שבהם התברכה המשפחה: ברוך, אחיו נחמן, מארק ולזר ואחיותיו הניה וינטה.
כאשר הגיע ברוך לגיל חמש, שלח אותו אביו ללמוד בחדר ובמהרה זכה ברוך לשם של לאחד התלמידים הטובים בקבוצה. ב-1901 התקבל העילוי הצעיר להמשך לימודים בישיבה בעיירת רז'ישב במחוז קייב. אך למשפחה לא היו אמצעים לשלם על המשך לימודיו, לכן בחלוף חצי שנה נאלץ הנער לשוב לבית הוריו ולהמשיך את לימודיו באופן עצמאי. משפחת סנדלר אמנם זכתה לשם טוב ולכבוד אך חיה בדוחק. בשל המצב הכלכלי הקשה מנשוא וההתקפות האנטישמיות הגוברות היגר אחיו הבכור של ברוך, נחמן, לארצות הברית ב-1906. יתר האחים גם הם לא התכוונו להישאר בעיירה הקטנה.
כשמלאו לברוך 18, הוא החליט לנסוע למרכז היהודי הנודע באומן. רבים מהתלמידים שם זכו לתמיכתם הנדיבה של הוריהם, אשר שילמו ברוחב יד למורים הפרטיים. עוד מימי החדר הוקסם ברוך סנדלר מיופייה ומחוכמתה הרבה של שפת העברית העתיקה והחליט להפוך את העיסוק בה למקצוע. לא רק כתבי הקודש שבו את ליבו של ברוך, גם כתביהם של אנשי ההשכלה אברהם מאפו, יהודה לייב גורדון, פרץ סמולנסקין ורבים אחרים עוררו את סקרנותו. לקראת 1907 החל ברוך לנסות את כישוריו בכתיבה ורשם במחברתו את הגיגיו בנושא החיים היהודיים, פוליטיקה, הגות והיסטוריה.
באומן התפרנס האיש הצעיר ממתן שיעורים פרטיים וב-1908 הצליח להתקבל להתמחות אצל מורים בעלי שם גרימברג ופישר, אשר מצאו לו מקום בבית ספרם. השניים זיהו את כישוריו של ברוך בתחום ההוראה והמליצו עליו למוסד בשם חדר אלברט הרפורמי/המחודש. הודות למקום עבודה קבוע ושכר נאה החליט ברוך להירשם ללימודים רשמיים גם הוא. אך ניסיונו זה העלה חרס – בשל הביקוש הרב הוא לא התקבל לקורסי מורים לבתי הספר בגרודנו.
ב-1910 גויס ברוך סנדלר לצבא. הוא שובץ לשרת בעיר הרוסית אוֹרְיוֹל. לדברי הרב הצבאי, לפניו שירת ביחידה זו הסופר היהודי-ציוני הנודע לימים יוסף חיים ברנר. השירות הצבאי לא היה קל, אך ברוך התנחם במחשבה שהוא, כמו ברנר, יהפוך יום אחד לסופר יהודי ושיצירותיו עוד יראו אור בארץ ישראל.
לא הספיק ברוך להשתחרר משורות הצבא ולחזור לאומן וכבר פרצה מלחמת העולם הראשונה. ברוך החליף את בגדי המורה במדי חייל בחטיבה מספר 74 בחיל רגלים של סטברופול. "המילה העברית" שוב נאלצה לחכות לימים טובים יותר. לאחר מהפכת אוקטובר התפרקה החטיבה וחייליה שוחררו לבתיהם. סנדלר אושפז למשך מספר חודשים בבית חולים צבאי בשל מחלת הטיפוס שחלה בה במהלך השירות ולאחר השחרור התרוצץ זמן ארוך בין טרוסטינץ, אומן וקייב בניסיון למצוא עבודה ולהרוויח את לחמו.
במרץ 1919 הגיע ברוך לבית הוריו וראה שתושבי עיירתו טרוסטינץ שקועים באימה ובציפייה דרוכה לאסון קרב ובא. הגדודים החדשים של האיכרים המקומיים היוו עבורם את האיום הגדול ביותר. חלקם לא התעניין בפוליטיקה כלל ועיקר אך ניצל כל הזדמנות לשדוד את בתי היהודים השכנים. יהודים יוצאי קרבות, שמצאו עצמם בטרוסטינץ, הקימו קבוצה להגנה עצמית וכינוה "גדוד הפרטיזנים של בְּרֶסְלַב". ברוך סנדלר מונה למפקד פלוגה בגדוד.
ב-9 במאי 1919 הגיעו לעיירה המוני חמושים והמתח הרב שעמד באוויר הסתיים במרחץ דמים. לוחמיו של סנדלר ניסו להדוף את הפורעים בפאתי העיירה אך לא עמדו במתקפת האויב ונסוגו לתחנת הרכבת ואפניארקה. הפורעים החמושים נכנסו לעיירה. הקוזקים של האטאמן זֵלֶנִי ואיכרים חמושים בגרזינים ובאלות, בקלשונים ובחרמשים פרצו לבתי היהודים לקריאות: "הכה בקומוניסטים ובז'ידים!". מי שלא נפל קורבן בו במקום, הובל לבניין ועד המהפכה. למחרת היום כ-400 יהודים שנכלאו בבניין נטבחו. ביניהם גם אביו של ברוך. השוחט הזקן יצחק סנדלר נרצח במהלומות גרזן.
ברוך סנדלר לא נמנה עם תומכי מהפכת אוקטובר וכינוה ביומנו "המכה" שניחתה על עמי האימפריה הרוסית בעוון חטאיהם הרבים. ברוך סבר שדמוקרטיה ייצוגית היא היא צורת השלטון המועדפת. בדומה ליהודים רבים הוא נלחם לצד "האדומים" מכורח ולא מבחירה. מאידך, מתנגדי הבולשביקים היוו עבור היהודים סכנה גדולה עוד יותר. בכל הזדמנות הם הדגישו שלאחר שיגברו על "הקומיסרים הז'ידים", הם יטבחו בכל היהודים ללא יוצא מן הכלל. בראשית 1920 התנדב סנדלר לחזית הפולנית ולחם בכוח רגלי של הרכבת המשוריינת האגדית מספר 50 "קוֹרְשׁוּן", אשר נזנחה על-ידי "הלבנים" בתחנת הרכבת טִירַסְפּוֹל. מפקדה של הרכבת המשוריינת החבר בוגדנוב היה זה שהעניק לברוך סנדלר את שמו החדש – בוריס סנדרו. השם החדש עודכן במסמכים הרשמיים, שעליהם חתם המפקד. ברוך אהב את הצליל של השם החדש, שהתאים בעיניו הרבה יותר לסופר לעתיד.
ב-1922 שוחרר בוריס סנדרו משורות הצבא האדום בשל מצבו הבריאותי ונסע לקייב. בקייב נשא לאישה את בתו של הקצב המקומי, ברטה מוגילבסקיה, אשר עבדה בתור מנהלת חשבונות. באוקטובר 1925 נסע בוריס סנדרו יחד עם אשתו ובניו הקטנים, לב ואלכסנדר, לאודסה. אימו האלמנה רייזה, יחד עם אחיו הצעיר מארק, עברו להתגורר בעיר זו, העומדת על חוף הים השחור, עוד בסתיו 1919. בתקופת הנא"פ, שפירושה "המדיניות הכלכלית החדשה", רמת החיים באודסה לא הייתה נמוכה מזו בקייב. בנוסף, שמח בוריס להימצא בקרבת בני משפחתו האהובים. עם זאת, הסיבה העיקרית למעבר הייתה אחרת – באודסה עדיין נותרו רבים מאמני המילה העברית, יודעי השפה, ציונים מושבעים שחלמו על ארץ ישראל.
לא שנות מלחמת העולם הראשונה, לא השירות בשורות הצבא הצארי והצבא האדום ולא העבודה במוסדות הסובייטיים למיניהם לא הצליחו לנער מבוריס סנדרו את הגאווה הלאומית ואת הרוח היהודית. אחותו הניה עזבה לפלשתינה עוד ב-1917 יחד עם בעלה טולמן, חזן עיירת טרוסטינץ. הניה האחות תיארה במכתביה את יופייה של העיר תל-אביב, בעלת השם המדבר בעד עצמו, ושכנעה אותו בצדקת דרכם של הציונים. גם קרוב משפחה רחוק מטרוסטינץ אברהם פרימן, סופר שכבר רכש לו שם בקרב הקוראים, דחק בבוריס להצטרף אליו באודסה. פרימן זיהה את כישרונו של בוריס והזמין אותו אליו, כדי שיוכל להתמחות בכתיבה בחוגי הסופרים היהודיים. בחלקו הראשון של הרומן "1919", שראה אור בברלין, מופיעה דמותו של חייל יהודי ששב לביתו בתום המלחמה וקם להגנת התושבים היהודיים מפני הפוגרומים שערכו אנשי פטליורה. ככל הנראה, בוריס סנדרו, קרוב משפחתו וחברו של הסופר, שימש השראה לדמותו של הגיבור הראשי ועיירת טרוסטינץ שינתה את שמה לפֵּרֵגוֹנוֹבְקָה בין דפי הספר.
באודסה קיבל סנדרו עצות מעמיתיו, אנשי הספרות המנוסים, ושקד על יצירתו הגדולה הראשונה "אסונה של עיירת טרוסטינץ". עוד ב-1919 הגיע בוריס סנדרו לטרוסטינץ במסגרת ועדת חקירה מיוחדת למאורעות הפוגרום, שהייתה אמורה גם להגיש סיוע לנפגעים, והגיש דו"ח מפורט על האסון שהתרחש ליושב ראש הסובנארקום של אוקראינה החבר רקובסקי. הדו"ח שימש בסיס לחקירה מיוחדת ובשנת 1925 החומרים על הפרעות באוקראינה, שנאספו בידי סנדרו, פורסמו ב"ספר השחור". בטיוטות שערך כתב בוריס סנדרו שעבודת איסוף העדויות שלו אמורה הייתה לשמש בסיס לתביעה כנגד כלל העמים: "אני מאשים את כלל האנושות על פני האדמה בשפיכת דמם של ילדינו הרכים, בהמתה בייסורים של זקנינו, בהכחדה חסרת רחמים של נערינו ובביזוי נפשע של נשותינו..." ב-1927 הוא הקריא בספרייה הציבורית של אודסה קטעים מתוך ספרו, שעתיד היה לראות אור, על אודות הפוגרום בטרוסטינץ.
אך בוריס סנדרו לא הצליח להתקיים מכתיבתו הספרותית. הוא שכר חדר קטן ברחוב נז'ינסקי, שבו הצטופף יחד עם בני ביתו, וחיפש עבודה קבועה, אך מאמציו לא נשאו פרי. הקשיים הכלכליים איימו על שלום בית – אשתו של בוריס לקחה את הילדים ונסעה לאחותה שהתגוררה בעיר דניפרופטרובסק. בוריס עבר להתגורר אצל אחיו, מצא משרה של קופאי באיגוד "נקניקי הדרום" והמשיך לכתוב. לאחר שסיים לתאר את המאורעות שקדמו לפוגרום בעיירתו טרוסטינץ, זנח בוריס את הכתיבה לתקופה ארוכה. הוא לא עמד בפרידה מאשתו וילדיו וביוני 1928 הצטרף אליהם בעיר דניפרופטרובסק. גם על חלום העלייה לארץ ישראל נאלץ בוריס לוותר: השלטונות לא נתנו אישורי יציאה "סתם כך". מכל בני משפחת סנדלר רק אימו הקשישה רייזה זכתה לאישור המיוחל ונסעה לפלשתינה. עד לפלישתה של גרמניה לברית המועצות המשיך בוריס סנדרו לכתוב ובמקביל לעבוד במוסדות מדינה למיניהם בתפקידי חשב ואיש רכש.
בקיץ 1941, כשהגרמנים עמדו בפאתי העיר דניפרופטרובסק, נמלט בוריס סנדרו יחד עם אשתו ובנו אלכסנדר מזרחה. בעיר סברדלובסק, שבה מצאה המשפחה מקלט בשנות המלחמה, קיבלו ברטה ובוריס את הבשורה המרה על נפילת בנם לב, סגן בצבא האדום, באוגוסט 1942 בקרב בחזית קלינין. גם אחיו של בוריס מארק קיפח את חייו באודסה. שתי האבדות, הן של הבן והן של האח, היו קשות מנשוא ובמשך זמן ארוך לא הצליח בוריס סנדרו להתאושש.
בכל זאת, כעבור מספר חודשים התעודד בוריס במקצת לאחר שהתברר שחברו אברהם פרימן נותר בחיים! הסופר היהודי, שנעצר בשל היותו ציוני, נעלם לשנים רבות. השניים נפגשו לגמרי במקרה בסברדלובסק. התברר שהסופרים ומבקרי הספרות היהודים, שסייעו לסנדרו באודסה, נעצרו ב-1935 יחד עם פרימן. במהלך שנות הטרור הגדול רבים מהם נעצרו בשנית ונעלמו לעד. בוריס שוב צלל לאווירת חיי האינטלקטואלים היהודיים וחזר לכתוב. הוא קיבל שני מילונים רוסיים-עבריים במתנה מפרימן, החל להיזכר בשפה האהובה שהחלה להישחק והמשיך, לאט, בכתיבת ספרו.
בשנת 1946 חזרו בוריס ומשפחתו לקייב. במאמץ רב הצליח בוריס למצוא לו משרה של אחראי רכש במנהל הבינוי העירוני מספר 3.
בוריס סנדרו לא העלה בדמיונו שבקרוב יהיה עד לאירוע הגרנדיוזי אשר לו חיכה כל חייו. במאי 1948 נודע לו על הכרזת עצמאותה של מדינת היהודים בארץ ישראל על-ידי דוד בן-גוריון, ראש הממשלה הראשון, ובוריס סנדרו היה ברקיע השביעי מרוב אושר.
בוריס חלם על הצטרפותם של יהודי ברית המועצות לשורות מגיני המולדת – הבית הלאומי –ותחילה פרש את מחשבותיו על נייר. "נילחם בשדות הקרב ובדמנו נטהר ונשקם את ארצנו", כתב סנדרו ביומנו על המאבק בארץ ישראל. "וכאשר ישכון השלום, ניצור תרבות, חיים חדשים, ישרים וצודקים, ונהיה אור לגויים...". בהיותו תומך בצעדים הנחרצים ביותר, כתב בוריס בטיוטת "קבוצת המחץ": "... אלפיים שנה חיכינו לנס הגדול – לתחייתו של עם הנצח לחיים החדשים ולמאבק ההרואי על קיומו. אני מתקשה לתאר במילים את המעשים, שכן המעשים מדברים בעד עצמם. אל לנו להשתהות ולהתמהמה."
עד מהרה עבר בוריס סנדרו מדיבורים למעשים. הוא שם לב ליחסה החיובי של התקשורת הסובייטית הכתובה ל "פרולטריון היהודי" בארץ ישראל ופיתח תוכנית פעולה מפורטת. עם תוכניתו זו הוא התייצב במשרד החוץ של הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוקראינית על מנת להציע לממשלה את עזרתו בגיוס יחידת מתנדבים של יהודים סובייטיים, שייצאו למשימת תמיכה בלוחמי "ההגנה". למזלו הרב של בוריס סנדרו הפקיד, אשר קיבל את פניו במשרד החוץ ושילח אותו מייד לדרכו, לא דיווח על הפעיל היהודי "לגורמים הרלוונטיים".
לאחר הביקור הכושל במשרד החוץ בוריס סנדרו לא מצא לעצמו מקום, הוא תייסר בחוסר מעש שנכפה עליו ושפך את ליבו על הנייר, מבכה את חוסר האונים שלו ואת היעדר היכולת לעזור לאחיו היהודים. את הנחמה היחידה הוא מצא בהאזנה לשידורי הרדיו "קול ישראל", "קול אמריקה" ובי-בי-סי. לתחנות הללו האזין בוריס סנדרו יחד עם עמיתיו היהודים למנהל הבינוי מספר 3, ולעתים עם בנו אלכסנדר, שעבד בתור מורה לשפה הרוסית בכפר צ'פאיבקה שליד קייב. בוריס נהג להתבדח על כך שאילו בנו היה מסכים בנו לכלכל אותו, בתוך שנה הוא היה מסיים את כתיבת ספרו על אודות עיירת טרוסטינץ. לא ידוע אם אכן תכנן בוריס להוציא את ספרו לאור, אך למרבה האירוניה עד מהרה נמצאו קוראים לטיוטות שלו.
במשרד הסובייטי לביטחון המדינה הביעו עניין בבוריס סנדרו בעקבות הלשנה. בספטמבר 1949 הופיע במנהל הבינוי מספר 3 ראש מערך כיבוי אש חדש בשם יעקב בריינין. בריינין, איש חיל אוויר, אשר סיים את שירותו בדרגת סגן ושירת בחזית בתקופת מלחמה העולם השנייה, התיידד במהירות עם עמיתו המבוגר. האיש הצעיר, יליד העיירה היהודית מאלין, האזין בקשב רב לסיפוריו של בוריס סנדרו על אודות הספרות היהודית, על ישראל הנלחמת למען עצמאותה ועל גיבורי העם היהודי. באשפוזיו התכופים בבית החולים ביקר יעקב בריינין את בוריס ידידו ואף הסיעו לבנו בצ'פאיבקה ברכבו הפרטי בעת הצורך.
למרבה הצער, תחת מסווה של חבר ובעל ברית הסתתר סוכן של המחלקה השנייה במשרד לביטחון המדינה באזור קייב, שפעל תחת הכינוי "יאנברסקי". הסוכן בריינין זיהה את סנדרו כ"לאומן בורגני יהודי" ודיווח בתזכיריו לממונים עליו כי עוד מימי נעוריו ניהל מושא חקירתו קשרים עם הציונים. אחד מהם הוא סופר אנטי-סובייטי שהורשע פעמיים ועבר לאחר ריצוי העונש לעיר אוסיפנקו (כיום ברדיאנסק). ביחידת מחוז אוסיפנקו של המשרד לביטחון המדינה אישרו כי אכן ניהלו מעקב אחר הסופר הציוני אברהם פרימן, שהיה מעורב בתיק שזכה לכינוי "בני בלי שם". ראש המחלקה השנייה ביחידה מספר 2 במשרד לביטחון המדינה באזור קייב, רס"ן שוקאלין, שיבח את מאמציו של הסוכן שנשאו פרי. סופסוף נלכד ברשתו יריב אידיאולוגי של השלטון, לאומן יהודי שלוח רסן!
באוגוסט 1952 אנשי שירותי הביטחון בקייב פתחו במבצע מורכב. הסוכן יאנברסקי סיפר "כבדרך אגב" לבוריס סנדרו על נסיעת העסקים הקרובה שלו לברדיאנסק. סנדרו לא חשד בדבר והציע בטוב ליבו להכיר לבריינין סופר יהודי שהתגורר בעיר. "האורח שימסור לך את המכתב הזה הוא ידידי הטוב שאני רוחש לו כבוד רב", כתב במכתב ההמלצה בוריס סנדרו. "אנא ארח אותו אצלך. הוא איש ישר וליבו היהודי נושא את המידות הטובות שכה חסרות בימינו... כולי תקווה כי תמלא אחר בקשתי זו ואף תשלח לי ספר בעברית. אחיך וחברך ברוך."
יאנברסקי הציג לפרימן את ההמלצה החמה של חברו וכמובן זכה מייד באמונו. הסוכן התאכסן בדירת הסופר במשך ארבעה ימים, רשם בקפידה את כל מילותיו של פרימן ואף ערך תקציר של הפואמה "שיר הלל לאם" המהללת את הקמתה של מדינת ישראל שדקלם פרימן. פרימן כתב מכתב תשובה לידידו הוותיק בוריס סנדרו ומסר אותו לבריינין יחד עם ספרו של ברנר, אשר שירת בימי הצאר ביחידה שבה שירת בוריס מאוחר יותר.
לאחר ביקורו של הסוכן יאנברסקי בברדיאנסק החקירה בעניינו של בוריס סנדרו צברה תאוצה. ממקורות נוספים הגיע מידע על כך שעוד לפני המהפכה הצטרף החשוד לתנועה הציונית ובהמשך שמר על קשרים עם פעילים ציונים בולטים בארץ ישראל. מקריאה בתיק החקירה הישן של אברהם פרימן עלה כי ב-1934, זמן קצר לפני מעצרו של הסופר, אדם בשם ברוך סנדלר נכח בפגישה של ציוני אודסה עם שליח המרכז הציוני המוסקבאי מרדכי חנזין.
צוות מנהל הבינוי מספר 3, שבו עבד בוריס סנדרו, סיפק מידע נרחב על אודות הביקורת שמתח לא פעם עמיתם הקשיש על ראשי המפלגה, על המציאות הסובייטית ועל מדיניות החוץ של ברית המועצות. אך החומר המפליל העיקרי, כך לדברי הסוכן יאנברסקי, נמצא במזוודתו של סנדרו – היו אלה מחברות עם טיוטת ספרו וכן יומנים רבים הכתובים ברוסית ובעברית, שאת תוכנם סירב בוריס סנדרו להקריא לסוכן, על אף החברות שנרקמה, לכאורה, בין השניים.
בערב 3 בפברואר 1953 הופיעו בביתו של בוריס סנדרו אנשי השירותים המיוחדים. בעת המעצר הוא עבד בתפקיד ארכיונאי בפרויקט "היערות והבינוי האוקראיני" וחי עם אשתו בדירת שרד ברחוב יוז'ניה בשכונת סביאטושינו בקייב. אנשי השירותים המיוחדים ערכו חיפוש בדירה, הפכו הכול, לקחו אתם את הארכיון ואת הספרייה של סנדרו והובילו את האיש הזקן למנהל האזורי של המשרד לביטחון המדינה. הפקידים לא הציגו צו חיפוש או צו מעצר ובמשך יומיים הוחזק בוריס סנדרו באופן בלתי חוקי בבית ברחוב רוזה לוקסמבורג. לא היו ברשות הסוכנים חומרים שיפלילו את העצור, על כן למדו בקדחתנות את רשימותיו שעל אודותיהם דיווח להם הסוכן החשאי יאנברסקי, על מנת למצוא עילה למעצר בדיעבד.
אחת הדרכים לזכות בהודאה המיוחלת הייתה ניהול חקירות צולבות בלתי-פוסקות על-ידי שלושה חוקרים ועוזריהם. בגידופים ובאיומים הם דרשו מבוריס סנדרו להודות בכך שהוא עמד בראש ארגון ציוני מחתרתי. החקירות הלילות, שהחמירו את מחלותיו הכרוניות והבעיות הלבביות של סנדרו, היו הקשות ביותר. משלא קיבלו את מבוקשם, החליטו החוקרים לפעול בעורמה: הם הודיעו לבוריס שבנו ואשתו עצורים גם הם. המום ושבור התהלך בוריס בתאו לילה ויום וכרה אוזן לכל רחש. בעיני רוחו שמע בבירור את קולותיהם של בנו וכלתו במסדרונות הכלא.
ב-14 בפברואר 1953 חתם בוריס סנדרו על כתב התביעה נגדו. על אף מאמציהם לא הצליחו החוקרים לדלות ממנו פרטים כלשהם על אודות קשריו עם "לאומנים בורגנים" נוספים. באפריל 1953 הוחלט שלא להאשים את סנדרו על-פי סעיף 54-11 לחוק הפלילי של הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוקראינית "בחברות בארגון המתנגד למהפכה". מאידך, אנשי שירותי הביטחון המשיכו לחקור בקפידה את הרישומים שנמצאו ברשותו בעת החיפוש. הם התרעמו במיוחד לנוכח אזכוריו של סנדרו את רוממות הרוח שאחזה ביהודים הסובייטיים, אשר, לדבריו, היו מוכנים להגיש כל סיוע לאחיהם הנלחמים בארץ ישראל על עצמאותם ועל החופש שלהם.
החוקרים לא בחלו בשום אמצעי. המדובב שהוכנס לתאו של סנדרו היה זה שמסר מידע על אודות הצעתו של העצור למשרד החוץ האוקראיני לשלוח יחידה צבאית שתורכב מאזרחים סובייטים לסייע למדינת ישראל הצעירה. פקיד המחלקה הקונסולרית במשרד החוץ פוֹשֵׁבֵלָה תוחקר מייד ואישר כי בשנת 1948 אכן דיבר עם אדם, אשר התעקש שיש צורך לשלוח לפלשתינה יחידת מתנדבים יהודיים.
נמצאו עדים נוספים. אחד מהם, מנהל עבודה באותו מנהל בינוי מספר 3, משה בלאי, דיווח כי בעת הבחירות למוסדות השלטון הסובייטי כינה סנדרו את התהליך "קומדיה לשמה" והביע דעה שלפיה המשטר המתקיים במדינות המערב הוא הוא הדמוקרטיה האמיתית. סנדרו סבר שהשלטון הסובייטי יקרוס במהרה ואמר לבלאי שלדעתו ברית המועצות מנהלת מדיניות חוץ אלימה במסווה של רדיפת שלום. לדברי בלאי, דעתו של סנדרו על המדיניות הלאומית של ברית המועצות לא הייתה טובה יותר. העד וולף זסלבסקי, אשר הועסק באותו מנהל בינוי מספר 3 בתפקיד מנהל חשבונות, הודה כי יום אחד מסר לו סנדרו תקציר של הנאמר בתוכנית הרדיו "קול אמריקה", שבה דובר על יציאתם החופשית של יהודי פולין, רומניה ומדינות אחרות לישראל. לדברי זסלבסקי, סנדרו אמר לו בכעס כי לולא מסך הברזל המפריד בין ברית המועצות למערב, הוא היה הראשון לעזוב לארץ ישראל. בוריס סנדרו אף החווה דעה בנוכחותו של זסלבסקי על מלחמת קוריאה וטען כי אין לו ספק שלברית המועצות הייתה יד בדבר.
בנוסף לדברי העדים, ששימשו בסיס להאשמות נגד הארכיונאי הזקן, עשו החוקרים שימוש בחוות דעת מומחה. זכריה ליבמן, מבקר ספרות ובה בעת סוכן ותיק של המשרד לביטחון המדינה, שפעל תחת הכינוי "סמיונוב", בחן את התוכן הפוליטי והאידיאולוגי של כתבי היד שהוחרמו בעת החיפוש בביתו של סנדרו וציין בחוות דעתו כי הלה "מפיץ תעמולה ציונית גזענית".
"אנו עדים לתורת הגזע הפשיסטית השלובה ברעיון הציוני על 'הרוח היהודית' הנצחית," הטיח בנאשם ליבמן בחוות דעתו. "סנדרו סבור כי עליונות הגזע היהודי שואבת מההנחה כי התרבות היהודית, בניגוד לתרבותם של שאר עמי העולם, מתקיימת, לכאורה, בתוך 'הנצח', כמו גם עם ישראל עצמו." סייען המשטר ליבמן זיהה בתפיסותיו של בוריס סנדרו, שראה חשיבות רבה בהשתייכותו לעם היהודי, סתירה לתורתם של לנין וסטלין. את המילים "...יש לכבוש את הארץ והיא תהיה שלנו..." תלש ליבמן מהקשרן וליווה בהסבר מלא פאתוס: "ביטויים מסוג זה אנו פוגשים לא רק בספרו של היטלר 'מיין קאמפף' אלא אף בנאומיו של נשיא ארצות הברית אייזנהאואר ובנאומיו של משרתיו הנאמנים, מנהיגי הציונות העולמית בן גוריון, שרת ואחרים."
עוד כתב בחוות דעתו המומחה ליבמן שרק אויב מושבע של השלטון הסובייטי יכול היה לכתוב בעת מלחמת האזרחים על הצורך לחקור את פעילותן של הוועדות המיוחדת למאבק במתנגדי המהפכה ובחבלה, אשר ביצעו, לטענת סנדרו, "פשעים איומים". כמו כן, נמצא כי הנאשם רשם ביומניו עם פרוץ מלחמת העולם השנייה שברית מועצות תיאלץ לתת דין וחשבון על הברית הנפשעת שהיא כרתה עם היטלר.
לתיק החקירה נגד בוריס סנדרו הוקדשה תשומת לב יתרה. ב-18 במארס 1953 הגיש מזכיר הוועד העירוני של המפלגה גרישקו דיווח נוקב למזכיר מרכז המפלגה הקומוניסטית של אוקראינה מלניקוב. בדיווח צוין כי המשרד האחראי על היערות והבינוי לא רק נרדם בשמירה בחשיפת האויב שחדר לשורותיו אלא אף לא נקט באמצעים הנדרשים גם לאחר מעצרו של הארכיונאי המסוכן.
הדיון במשפטו של בוריס סנדרו נפתח בקייב ב-22 באפריל 1953. הנאשם לא הסכים להודות בתעמולה אנטי-סובייטית אך במילותיו האחרונות, שניתנו לו לפני הקראת גזר הדין, נאלץ לכנות את עצמו "אזרח לא ממושמע", וכך אמר לנוכחים: "חשבתי על מדינה אחרת העתידה לקום ולא הייתי פטריות למולדתי." הוא דיבר אמת.
חבר השופטים של בית המשפט המחוזי הפלילי של קייב דן את בוריס סנדרו לעשר שנות מאסר במחנות עבודה, לרבות שלילת זכויות לשלוש שנים והחרמת רכוש. האיש הקשיש נידון למאסר ארוך על כתיבת יומנים שבהם גולל מחשבות אנטי-סובייטיות והביע רעיונות ציוניים, השחיר את המציאות הסובייטית והאדיר את ישראל הבורגנית. שיחותיו של סנדרו עם עמיתיו לעבודה ועם מכריו שימשו בעיני השופטים הוכחה לניהול "תעמולה אנטי-סובייטית".
בוריס סנדרו נשלח למחנה עבודה ביישוב שגלובקה שליד דונצק. הוא הגיש שורה של בקשות לבחינה מחודשת של תיק החקירה נגדו. שופט בית הדין הצבאי של קייב החבר קוּזְנֵצוֹב אף הציע לשחרר את סנדרו מן המחנה בשל גילו המבוגר וחוסר בראיות, אך הדבר נותר בגדר הצעה בלבד. ב-21 בספטמבר 1954 קבעה הוועדה המחוזית לערעורים בתיקי הנאשמים בפשעים נגד המהפכה כי יש להשאיר את גזר הדין על כנו. בהודאתו במשפט בכך שהרישומים המותחים ביקורת על החיים בברית המועצות שייכות לו, הודה בוריס, למעשה, ב"פשע מחשבתי" ומבחינת השלטונות היה זה חטא שלא ניתן למחול עליו. "אתם שלטון זמני. לעולם נזכור שהשלטון שתפסתם בכוח לא שייך לכם מתוקף זכות, מתוקף חוק או מתוקף חוקי הטבע," מילים כאלה, גם אם נכתבו לשימוש אישי בלבד, היו מספיקות בברית המועצות לגזירת עונש הוצאה להורג. בחלוף שנתיים, ביוני 1956, עוזרו של פרקליט רפובליקת אוקראינה לעניינים מיוחדים פסק להפסיק את בחינת הערעורים בתיקו של בוריס סנדרו ולהותיר את גזר הדין ללא שינוי. רק בשנת 1989 נסגר התיק הפלילי נגד בוריס סנדרו בצו מליאת בית המשפט העליון של הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוקראינית בשל היעדר יסודות העבירה. שוחר השפה העברית ברוך סנדלר עזב את העולם הרבה קודם לכן, כך גם אשתו, ואילו בנו אלכסנדר נפטר שנתיים לפני טיהור שמו של אביו.
הארכיון המלא של ברוך סנדלר, לרבות טיוטת ספרו על אודות הפרעות בעיירת טרוסטינץ, אבד אי-שם במצולות המשרדים הממשלתיים בקייב. אין אנו יודעים אפילו היכן ומתי מצא בוריס סנדרו את מותו. אך אנו זוכרים היטב שהוא הציל את היהודים מידי פורעים, היה נאמן עד סוף ימיו לתרבות היהודית ולשפה העברית ולא חשש להתייצב במלוא קומתו למען עמו ברגעים המכריעים של תולדותיו. נצטט ממילותיו של בוריס סנדרו בבית המשפט: "עמד לנגד עיני החזון שבו לא יאלצו עוד היהודים להתכופף אל מול השררה ויהיו לעם חזק ואמיץ."