קשה למצוא בארץ עולה חדש מברית המועצות לשעבר שלא שמע את שמו של ברוך פודולסקי. לעתים קרובות אפשר לשמוע ברוסית משפט כמו: "תבדוק את התרגום אצל פודולסקי". ויש מי שבטוח בידיעותיו הבלשניות ומכריז בתחושת גאווה: "רמת העברית שלי כבר לא פחות טובה משל פודולסקי!"

ברוך פודולסקי הוא בלשן ומורה בעל שם, מחברו של המילון המקיף האגדי "איריס" המשמש בהצלחה את תלמידי האולפנים ואת כלל רוכשי העברית המודרנית. ברוך פודולסקי חי חיים מרתקים, הוא שלט בחמש עשרה שפות עולם ברמה זו או אחרת, ביניהן גם שפות אקזוטיות כמו אורדו, הינדי, אמהרית ובשפת האתיופיה העתיקה געז.

לא כולם יודעים שלפני שהמילונים והספרים של ברוך פודולסקי ראו אור הוא סבל מרדיפות קשות ומהתנכלויות השלטון הסובייטי ואף ריצה תקופות מאסר ארוכה במחנות עבודת כפייה. הכול בשל העניין שגילה בשפתו של העם היהודי ובשל שאיפתו להיות אדם חופשי.
ברוך, או בוריס סמיונוביץ', פודולסקי נולד ב-18 בפברואר 1940 בעיר מוסקבה למשפחת מורים – דורה קוּסָטְנוֹבִיץ' ושמעון פודולסקי. האב שמעון היה יליד הכפר נוֹבוֹבוֹרוֹנְצוֹבְקָה במחוז חרסון, בוגר שתי פקולטות באוניברסיטת מוסקבה (את הפקולטה לביולוגיה סיים לפני מלחמת העולם השנייה ואחרי המלחמה למד היסטוריה), אחרי המלחמה לימד בבתי ספר במוסקבה. היה בקיא בתולדות העם היהודי ובתורה שלמד בילדותו בחדר.

האם דורה, ילידת העיירה הבלרוסית חויניקי, למדה בצעירותה במכללה למורים בהומל ובתום לימודיה לימדה במשך זמן מה יידיש בבתי הספר היהודיים, לרבות בהתיישבות היהודית החקלאית בקרים. לימים התקבלה ללימודים בפקולטה ללשון ולספרות היידיש במכון להכשרת מורים במוסקבה והמשיכה ללימודי דוקטורט. בשובה בספטמבר 1938 מחופשת הקיץ הופתעה דורה לגלות שהפקולטה היהודית אינה קיימת עוד ושכל בתי הספר היהודיים בעיר נסגרו, על כן נאלצה להסב את מקצועה וללמד שפה וספרות רוסית.

בשנות המלחמה הפטריוטית הגדולה בברית המועצות נמלטה האם, יחד עם בנה, אימה ואחיותיה לעיר אוֹרְסְק שבדרום אורל, האב לחם בחזית ורק בנס לא איבד את רגלו בעקבות פציעה קשה בקרב בפאתי סטלינגרד. בתום המלחמה התאחדה המשפחה במוסקבה והתיישבה באחת משכונות הפועלים הרבות בעיר. בחדרון אחד בדירה השיתופית הצטופפו שש נפשות: ברוך, הוריו, סבתו פולינה מרקובנה, דודתו דאשה וגאריק – בנה של האחות הבכורה של האם חנה, שנפטרה בשנת 1943. בחדרי הדירה הסמוכים דרו משפחות אחרות. הוריו של ברוך שבו לעבודת ההוראה.

כבר בהיותו ילד רך בשנים נתקל ברוך בגילויי אנטישמיות. הוא למד באחד מבתי הספר הטובים במוסקבה ובהיותו היהודי היחידי בכיתה נאלץ לשמוע מדי יום גידופים שהופנו אליו, ולעתים קרובות אף ספג מכות מבריוני הכיתה. באותם ימים קטטות על רקע מוצא אתני היו עניין שבשגרה. יש לציין שרבים מתלמידי הכיתה היו בנים למשפחות של דיפלומטים סובייטיים, מעל דוכני הנואמים דיברו ההורים, פקידי המפלגה רמי הדרג, בשפה אחת ובבית התבטאו באופן שונה לגמרי.

חרף זאת ברוך לא התכחש ליהדותו ולא ניסה להסתירה. על אף שבשכונה שלו התגוררו יהודים מעטים, נהג הילד לצאת החוצה עם כרך ספרו של שלום עליכם ביידיש כדי להראות לילדי השכנים שאינו מתבייש בשפתו, שפת היהודים.

בבית משפחת פודולסקי היה אוסף עשיר של ספרות יהודית, לרבות אוסף העיתונים של הוועד האנטי-פשיסטי "אייניקייט". כל המשפחה נהגה לצפות יחד בהצגות התיאטרון הלאומי היהודי, התיאטרון של שלמה מיכאלס, טרם חיסולו על-ידי השלטונות יחד עם יתר מוסדות התרבות היהודית במוסקבה.

ב-13 בינואר 1953, כשברוך היה בן 12, הובילו אותו חבריו למשחקי החצר ללוח העיתונים. בגיליון העיתון "פראבדה" כתבו על רופאים רוצחים, "יהודים ציונים, נמושות", שזממו לגזול את חייהם של פקידי המפלגה רמי הדרג מצמרת השלטון הסובייטי. הילדים היו נרעשים: "בוריס, כותבים עליכם!" יש לומר שלא היו כלל רופאים במשפחת פודולסקי... שוב הפעילו סטלין וסייעניו את שיטת האחריות הקולקטיבית המושתת על העיקרון הבזוי: מעשיו של אדם אחד מאפילים על הכלל.

האשמות שווא אלה רק דרבנו אל ברוך פודולסקי הצעיר לפעולה. הוא לא חדל מקריאת ספרים ביידיש בפומבי ובמהרה החל להתעניין גם בשפות השמיות. את שפת היידיש רכש ברוך בעזרת אימו דורה והמשיך ללימודי עברית. אביו לימד אותו לקרוא תפילות בסידור של סבתא. הילד לא הבין את משמעות המילים העבריות אך הרכיב בקלות מילים מאותיות האלפבית הקדום. פרט לקריאה לימד אותו האב מיני ביטויים, כמו: "אני בן יחיד", או את ברכת החתן בחתונה היהודית "הרי את מקודשת לי". הביטויים נהגו בפיו בהגייה אשכנזית.
שפות היו, ללא ספק, ייעודו של ברוך פודולסקי. כשכבר רכש לו שם של בלשן מומחה וחשוב, הודה ברוך בפני עיתונאים שהוא בהחלט מסוגל לשכוח מה הוא עשה או על מה דיבר לפני שלוש שעות אך את אוצר המילים או את דקדוקה של שפה שלמד עוד בצעירותו זוכר היטב. בגיל ארבע עשרה הוא למד מעיתונים לקרוא כתב גיאורגי וארמני ובגיל חמש עשרה ניסה ללמוד סינית. אך שפת הקודש הייתה ונותרה אהבתו הגדולה של הנער.

הוריו של ברוך התפקדו בצעירותם לתנועת הקומסומול, בעודם מאמינים בכל ליבם שהם בונים את הסדר המדיני הכי צודק בעולם. עם פרוץ ההסתה הפרועה נגד היהודים האשליות של הזוג פודולסקי נמוגו.

הם התעניינו בחיי היהודים במדינות אחרות ובמיוחד בארץ ישראל. שכבת האינטליגנציה הסובייטית לא הייתה מעורה בחיי מדינת היהודים אך לרגע לא זנחה את שורשיה היהודיים, מה גם שהסביבה, הן מלמעלה בצמרת השלטון והן מלמטה בקרב העם הפשוט, לא נתנה להם לשכוח את מוצאם.

ב-1954 רכשה משפחת פודולסקי מקלט רדיו והחלה להאזין לתוכניות רדיו ביידיש בתחנת "קול ציון לגולה" הישראלית. באוגוסט 1955 התרחש אירוע נוסף יוצא דופן – באחד הטיולים שלו בעיר הבחין ברוך פודולסקי באותיות עבריות על חזית בניין וכך גילה על קיומו של בית הכנסת הכוראלי של מוסקבה. הילד, כמו הוריו, לא היה דתי, עם זאת, המקום משך אותו: בימי שישי ושבת אפשר היה להתפלל כאן "בשפה האסורה", סלסוליו של החזן הילכו עליו קסמים, כך גם הזקנים העטופים בטליתות שהחליפו ביניהם דברים ביידיש.

בבית הכנסת הזה, בחגיגות שמחת תורה, הכיר ברוך את נספח התרבות הישראלי אליהו חזן. אחת הבחורות שביקרה בקביעות בבית הכנסת יחד עם קבוצת ישראלים קראה ספר בעברית וברוך ביקש לדעת מה היא קוראת. מעלעול בספר התברר לו שזהו סידור תפילה. שמש בית הכנסת, שעמד תמיד על המשמר, מיהר ליטול אותו מידיו של ברוך ולהשיבו לגברת. ברגע זה הושיט מישהו את הסידור שלו לנער ואמר לו באנגלית: "קח, זו מתנה בשבילך". מאוחר יותר התברר שהיה זה הנספח אליהו חזן.

בבית סיפר ברוך על ההיכרות יוצאת הדופן והציג את המתנה שקיבל להוריו, שגם הם התרגשו עד מאוד. דורה האם הביעה רצון עז להיפגש עם מישהו מעובדי השגרירות. באותם ימים הן לאם והן לאב, שהיה היסטוריון במקצועו, לא נותר עוד ספק בכך שהשלטונות הסובייטיים שמו להם למטרה להכחיד את התרבות היהודית ואת העם היהודי יחד אתה. בהיותה מורה לשפה ולספרות רוסית, כבר ב-1947 זיהתה דורה איך "האינטרנציונליזם הסובייטי" נוטה בהדרגה לכיוון של שנאת זרים רוסית אימפריאלית, גם אם מתובלת קלות באידיאולוגיה מרקסיסטית. בני הזוג פודולסקי בהחלט היו מוכנים להיאבק על זכותו של עמם ללמוד את שפתו ולהכיר את תרבותו.
בחלוף שבוע מהפגישה המקרית הצליח ברוך לתפוס את אליהו חזן לשיחה קצרה ואף לשכנע את הדיפלומט הישראלי (יליד ביאליסטוק, פולין) בכך שהוא שוחר השפה העברית ולא סוכן של הקג"ב. ברוך מסר את בקשת אימו וקבע עם חזן פגישה במוזיאון לאמנות בעיר.
הנספח הישראלי הקשיב ברוב קשב לבני הזוג פודולסקי, שסיפרו לו כמה קשה עד בלתי-אפשרי להשיג במוסקבה ספרים ועיתונים בעברית או ביידיש, והבטיח לעזור. אך השאלה שהטרידה יותר מכול את מנוחתה של דורה האם, סוגיית העלייה לישראל, נותרה ללא מענה. לדברי חזן, בישראל מוכנים לקבל אותם בזרועות פתוחות, אך הם זקוקים לוויזת יציאה מברית המועצות. מכיוון שלא היו למשפחת פודולסקי קרובי משפחה בישראל, לא היה להם סיכוי לזכות באשרה המיוחלת ועצם ההצהרה על הרצון לעזוב את ברית המועצות עלולה הייתה לסכן את כל בני המשפחה.

מאז ביקר ברוך בקביעות, אחת לשלושה-ארבעה שבועות, בבית הכנסת ברחוב ארכיפוב, שם מסר לו אליהו חזן בחשאי חבילות. כך הופיע בביתם של פודולסקי ספר הלימוד המודפס הראשון לשפה העברית, מילון עברי-רוסי מאת יעקב פבזנר, ספר על תולדות עם ישראל בשפה האנגלית והספר "אלף מילים: עברית בחיי יום-יום". באותם מפגשים קיבל ברוך גם את כתב העת "פאלק און ציון" ואת העיתון "פאלקסשטימע" שיצא לאור בוורשה.

רוב העיתונות שקיבלה משפחת פודולסקי היה כתוב ביידיש. דורה לא רק השאילה את הגיליונות למכריה היהודיים אלא אף החלה לתרגם כתבות נבחרות לרוסית. לתרגומים המחתרתיים שלה היה ביקוש רב. את הידיעות על מלחמת סיני הצליחה דורה להעביר אפילו לעיר דנייפרופטרובסק לקרוב משפחתה יוסף קאמן.

לאחר שסיים עשר שנות לימוד החליט ברוך פודולסקי בן ה-16 להירשם ללימודי בלשנות ותרגום גבוהים. באותן שנים היו בברית המועצות רק שני מקומות שבהם אפשר היה ללמוד לימודים שמיים: באוניברסיטת טביליסי, שם התקיימו הלימודים בשפה הגיאורגית, ובפקולטה ללימודי המזרח באוניברסיטת לנינגרד. בשנת 1956, השנה שבה סיים ברוך את לימודיו בבית הספר, לא נפתח בלנינגרד המסלול השמי.

בתום חיפושים ולבטים רבים התקבל ברוך פודולסקי למכון היוקרתי לשפות המזרח שנפתח באוניברסיטה הממלכתית של מוסקבה. במוסד סובייטי להשכלה גבוהה אפשר היה רק לחלום על לימודי עברית, לכן נרשם ברוך פודולסקי למחלקה לערבית. אך בשנה ההיא המסלול ללימודי ערבית לא נפתח גם במוסקבה. ברוך מצא את עצמו במסלול המתמחה בשפת ההינדי. הפוליגלוט הצעיר לא נתן לעובדה זו להפריע לו: הוא שקע עד מעל הראש לא רק בלימודי ההינדי אלא אף העמיק את ידיעותיו בסנסקריט ובאורדו. ובכל זאת ניסה ברוך לפצות על היעדר לימודי הערבית, הבריז משיעורי תולדות המפלגה הקומוניסטית ושמע הרצאות יחד עם תלמידי השנה השנייה במסלול הערבי.

בחלוף זמן נודע לברוך מתוך פרסומי העיתונות, שהמשפחה המשיכה לקבל מהשגרירות הישראלית, על פתיחה קרובה של הפסטיבל הבינלאומי הרביעי לנוער ולסטודנטים במוסקבה. את המפגש החשוב של נוער השמאל העולמי, שעתיד היה להתקיים בין 28 ביולי ל-5 באוגוסט 1957, לא יכול היה הסטודנט פודולסקי להחמיץ. ברוך וקרובת משפחה רחוקה (ולימים אשתו), סטודנטית בפקולטה להנדסה לידיה קאמן, שהגיעה לביקור מאוקראינה, שמעו על בואן של שתי משלחות – "הישראלית" ו"הקומוניסטית" – והחליטו להכיר את יהודי ארץ ישראל באופן אישי ויהי מה.

ברוך הגיע למקום שבו אמורה הייתה להתקיים הופעה במסגרת הפסטיבל, אך לא ראה אף ישראלי אלא רק קבוצה מצומצמת של יהודים מקומיים. מישהו מהממתינים אמר שההופעה התבטלה. פודולסקי לא הספיק להתאכזב וכבר זיהה במרחק מה אנשים שנראו כמו אורחים מחוץ לארץ. הוא התקרב לקבוצת הזרים ושמע אותם מדברים עברית. אם כי, ליהודים האלה הייתה חזות שברוך לא היה רגיל בה: נמוכי קומה, דקיקים ובעלי גון עור כהה, הם חבשו כיפות – היו אלה יהודים יוצאי תימן. המראה שלהם היה עבור ברוך בגדר הפתעה, כה אקזוטי וכה קרוב ללב – פאותיהם הסתלסלו בדיוק כמו אצל גיבורי סיפוריו של שלום עליכם.

באותו פסטיבל הנוער הכירו ברוך ולידה בחורות צעירות שגם הן התעניינו בכל דבר שהיה קשור ליהדות. יהודיות צעירות אלה הרחיקו לכת והצהירו בריש גלי שאינן מרגישות שום קשר לברית המועצות וחולמות לעלות לארץ ישראל. אחת מהן, טינה ברודצקי, הפכה ברבות הימים לפעילה ציונית מוכרת. ההיכרות אתן בפסטיבל הייתה עבור פודולסקי בגדר גילוי – התברר שהוא והוריו לא היו הציונים היחידים במוסקבה!

כעבור כמה חודשים שוב נפגש פודולסקי עם טינה ברודצקי ופעילים צעירים נוספים. אביו, שהיה שותף לכל תחביביו של בנו, מצא לו מורה פרטי לעברית – יהודי זקן בשם גרגורי זילברמן. המורה גרגורי היה כבר בן שמונים, עוד בסוף המאה ה-19 הצטרף לתנועת "חובבי ציון" וידע היטב את השפה העברית. בשנות השלושים נידון זילברמן לתקופת מאסר על הוראת שפת הקודש לילדים, בשנת 1948 הואשם בשנית בעוון "חטאיו" הקודמים והוגלה. מן ההגליה הוא שב רק ב-1953. יום אחד הביא אתו זילברמן לבית משפחת פודולסקי את טינה ברודצקי וחברותיה. התברר שגם הן למדו עברית במרץ. בני משפחת פודולסקי סיפרו לנשים הצעירות על הקשרים שקשרו עם הישראלים ואף סידרו לטינה פגישה עם נספח התרבות חזן.

כך "סטה" ברוך פודולסקי, בלשון העיתונות הסובייטית הרשמית ,"מדרך הישר": הוא לא רק קיבל מהשגרירות הישראלית "ספרות אסורה" אלא אף קשר קשרים בחוגים הציוניים.

אך אהבתו הגדולה של האיש הצעיר הייתה ונותרה הבלשנות השמית, ובה הוא התעניין יותר מאשר בכל עניין פוליטי. בשיעוריו של זילברמן השתמש ברוך במילון יידי ישן שיצא לאור ב-1940, משם הוא דלה מילים עבריות. השיטה שלו הייתה פשוטה למדי: את המילים הקצרות, שלא נגזרו מגרמנית או מהשפות הסלביות, שייך ברוך לשפה העברית. היה לשיטה זו חסרון – חלק מהמילים התבררו כארמיות. עם זאת, בדרך זו הצליח ברוך פודולסקי להעשיר את אוצר המילים שלו בעברית.

למרבה ההפתעה גילה הסטודנט הצעיר במהלך לימודי שפת הקודש כי העברית המודרנית נבדלה באופן משמעותי מהעברית האשכנזית שאותה לימד זילברמן הזקן. העברית המודרנית דבקה בהגייה הספרדית ומורים שילמדו את ההגייה הזו לא היו בנמצא במוסקבה באותם ימים.

אז נודע לאביו של ברוך, שמעון, שיש במוסקבה אדם השולט היטב בעברית המודרנית. אותו מומחה לעברית שמע על העילוי הצעיר ונענה בשמחה לבקשת אביו לתת לו שיעורים פרטיים.

בשיעור הראשון הופתע פודולסקי לגלות שהמורה החדש הוא ערבי-פלשתינאי בשם חליל אשר גלה מזמן ממולדתו. הוא עזב את פלשתינה עוד בתקופת המנדט הבריטי מסיבות פוליטיות, כך לפי השמועות. חליל אמנם עבד כמסגר במפעל במוסקבה, אך היה אדם מלומד, בקיא בשירה הערבית ואוהב שפות, בדיוק כמו תלמידו. בתור בונוס העניק חליל, שאכן שלט היטב בעברית המדוברת, לברוך שיעורים חינמיים בערבית.

אך תקופת ההתלמדות אצל המורה הפלשתינאי לא נמשכה זמן רב. ב-25 באפריל 1958 נעצרו כל בני משפחת פודולסקי, טינה ברודצקי, אביה החורג יבסיי דרובובסקי והמורה לעברית גרגורי זילברמן. התברר שהקג"ב עלתה על הפגישות של ברוך פודולסקי וטינה ברודצקי עם הנספח הישראלי והצמידה להם מעקב.

במוסקבה נעצרו שישה בני אדם. אביה של לידה, יוסף קאמן, אשר קיבל מפעם לפעם ספרים ועיתונים מידי משפחת פודולסקי, נתפס בדניפרופטרובסק.

החקירה התנהלה בכלא לוביאנקה וארכה כשמונה חודשים. בית המעצר עמד לא רחוק מקרמלין, כך שהעצורים, שהוצאו לטיולים על גג הבניין, שמעו את צלצולי השעון שעל מגדל סְפַּאסְקַיַה. חוקרי הקג"ב דרשו לדעת מדוע אזרחים סובייטיים לומדים עברית וחולמים לעזוב לישראל ומה בדיוק לא לטעמם במדינת הסובייטים וביחסה ליהודים.