נזלין סולומון ובנימין
לאחרונה ציינו שבעים שנה ל"משפט הרופאים" הידוע לשמצה. בימים ההם, בשלהי תקופת שלטונו של סטלין, נעצרו במוסקבה אנשי רפואה בולטים והואשמו בקשירת קשר נגד בכירי המפלגה ואנשי ציבור. מה שאיחד את העצורים היה לא רק מקצועם אלא גם מוצאם. רובם היו יהודים והפרשייה נתפסה במהרה כמסע אנטישמי.
בהודעת סוכנות הידיעות המרכזית "טאס"ס" שהתפרסמה ב-13 בינואר 1953 נמסר כי "אויבי העם אשר פעלו בחשאי" הודו בהמתתו של מזכיר הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית אנדריי ז'דנוב. ברשימת "הקורבנות" של "הרוצחים בלבן" העצורים הופיע גם שמו של חבר הלשכה המארגנת של הוועד המרכזי אלכסנדר שֶׁרְבָּקוֹב, אשר הוגש לו טיפול רפואי שגוי במזיד על-ידי גרומים עוינים, לכאורה. עם "המטרות" שסימנו לעצמם "הציונים והמרגלים" נמנו גנרלים ומרשלים, אדמירלים וחברי פוליטביורו.
במהלך החקירה בתיק המפוברק ניסו שירותי הביטחון לנקוט "בשיטה המשפחתית". מעצרם של שני האחים נזלין, רופאים סובייטיים בולטים, הוא דוגמה מובהקת לכך.
אחד המומחים המובילים בתחום הטיפול בשחפת, סולומון נזלין, עבד במשך שנים רבות בתפקיד המפקח על המחלה במשרד הבריאות של רוסיה ושל ברית המועצות. אחיו, בנימין נזלין, היה רופא פנימי ועבד לצד דמויות בולטות כמו מירון בובסי, יעקב אטינגר, מיכאיל ובוריס קוגן. ספרו "ניתוח והערכה קלינית של אק"ג", שנכתב בשותפות עם המומחית הנודעת בתחום סופיה קרפאי, יצא לאור ב-1948 והפך בברית המועצות לרב מכר.
על אף ניסיונות הטלת הרפש התעמולתי הסובייטי על שכבת האינטליגנציה היהודית, בנימין וסולומון נזלין זכו למעמד רם בחוגי הרפואה, וזאת אך ורק בזכות כישוריהם הרבים ושקדנותם.
סולומון נולד ב-1892, אחיו בא לעולם אחרי שנתיים. אימם, יהודקה איטקינה, באה מעיירת קוֹלִישְׁקִי שבפלך ויטבסק, שם היא ניהלה חנות מלאכת יד קטנה. אביהם, חיים נזלין, בא ממשפחה חסידית אדוקה שהתיישבה בעיירת דּוּבְּרוֹבְנוֹ הסמוכה.
במשך 15 שנה סחר חיים נזלין בכלי מתכת, בעיקר בקרב האיכרים המקומיים. חיים נזלין היה איש ישר ונבון, ידע בעל-פה את התנ"ך ועסק במשלח יד זה מתוך כורח. הוא לא הסתיר את חוסר החיבה שחש כלפי המסחר ורצה שבניו ירכשו להם מקצוע פשוט ויוכלו להרוויח את לחמם בעמל כפיים. יהודקה, הפרקטית מבין השניים, לא הסכימה עם בעלה החולמני. עוד מילדותם התעקשה האם שהבנים יכוונו ללימודים אוניברסיטאיים וירכשו מקצוע מכובד.
בבית נזלין דיברו יידיש, אך קראו גם עברית, בני הבית שלטו הייטב בשפה הרוסית וידעו גרמנית. חיים נזלין קיבל חינוך יהודי דתי ובמקביל גילה עניין רב בספרות הסובייטית. הסב מצד האם, דוד איטקין, היה אדם נאור, פטריוט יהודי שתמך ברעיון התנועה הלאומית. תמונתו של תאודור הרצל הייתה תלויה במקום בולט בסלון ביתו ובספרייה הביתית נאספו ספרים על תולדות עם ישראל וכן ספרות ציונית.
גם הדור הצעיר של משפחת נזלין נדבק בחיידק הציוני. סולומון, שלמד בחדר מגיל חמש, בכה בכי תמרורים כשסיפרו לו מוריו על חורבן הבית וכיבוש העיר ירושלים על-ידי הרומאים, הוא שינן את משאלת ליבו של כל יהודי: "לשנה הבאה בירושלים".
לפני שהתקבל ללימודים באוניברסיטת דֵּרְפְּט (יורייבסקי) למד האח הבכור סולומון רפואה בברסלאו, שהייתה אז חלק מהקיסרות הגרמנית, והקים בה חוג ציוני בשם "נס ציונה". ב-1913 הוא אף השתתף בקונגרס הציוני בווינה ותכנן לנסוע לפלשתינה לאחר קבלת הדיפלומה. אך בשל פרוץ מלחמת העולם הראשונה השתבשו תוכניותיו.
סולומון נזלין שב לרוסיה, סיים את לימודיו באוניברסיטת יורייבסקי ב-1915 והמשיך להתעניין ולתמוך בתנועה הלאומית. לאחר מהפכת פברואר 1917 הוא השתתף באופן פעיל בהכנות לקראת קונגרס יהודי רוסיה. למרבה הצער, אירוע זה, שאמור היה להוות ציון דרך מן החשובים בתולדות יהדות רוסיה, לא יצא לפועל.
תחילה עבד סולומון בתור רופא כפרי בפלך מוסקבה וסמולנסק וב-1918 נסע לוויטבסק, שם ניהל שורה של ארגוני בריאות ובית חולים לטיפול בשחפת ומניעתה.
בקיץ באותה שנה ביקר הרופא הצעיר בכפר מולדתו קוֹלִישְׁקִי והקים בו סניף של ארגון החלוץ שמטרתו הייתה הכנת הנוער היהודי לעלייה לארץ ישראל.
כאשר בפברואר 1919 נערכה בוויטבסק הוועידה האזורית של החלוץ, כיהן סולומון נזלין בנשיאות לצידו של יוסף טרומפלדור. נזלין דיווח על עבודת השטח של התנועה והזהיר מפני הנטייה של התנועה לגלוש למאבק מעמדי. הוא שימש בכך אופוזיציה לטרומפלדור, אשר עמדותיו נטו לשמאל.
נזלין דיבר בזכות רכישת משלחי יד ולימודי חקלאות וטען כי חובתו של כל חלוץ ללמוד את הגיאוגרפיה ואת האתנוגרפיה של ארץ ישראל וכן ללמוד לימודי עברית. כשהזכיר את הרופאים המתפקדים לתנועת החלוץ הדגיש שעליהם להתמקד בהכרת המחלות האופייניות לארץ ישראל.
מייד לאחר הוועידה, בעקבות הלשנה, עצרה הצֶ'קַה המקומית קבוצה של ציונים. סולומון נזלין הפעיל את קשריו והצליח לגרום לשחרורם.
עמיתיו לתנועה מתחו ביקורת על סירובו לכלול את רעיונות המאבק המעמדי בין מטרות תנועת ההתיישבות והאשימו אותו "בפרקטיות צרת אופקים ועקשנות אפוליטית". לבסוף זנח סולומון נזלין את פעילותו בתנועת החלוץ. גם האירועים בתוך רוסיה, הקרועה מבפנים, השפיעו על החלטתו זו.
הודות לכישוריו הארגוניים ובשל היותו מומחה מוביל למאבק בשחפת הוזמן סולומון ב-1923 למוסקבה, שם המשיך לעבוד במוסדות רפואיים ייעודיים.
ב-1925 הקים סולומון נזלין מחלקת תברואה וגילוי מוקדם במכון המרכזי לחקר השחפת וניהל אותן, להוציא הפוגה קצרה, עד 1952. במקביל מונה למפקח על נושא השחפת במשרד הבריאות של רוסיה וברית המועצות.
סולומון נזלין ייזכר בדפי ההיסטוריה בתור מי שפיתח את מערך הגילוי המוקדם של מחלת השחפת בברית המועצות. הודות למאמציו הונהג הנוהל להפנות את כל החולים המתלוננים על תסמיני צינון לבדיקת צילום חזה. בעקבות חידוש זה הצליחו הרופאים לאבחן שפחת בשלביה הראשוניים.
אחיו הצעיר בנימין גם הוא היה שוחר מדע מילדות והחליט ללכת בעקבות האח הבכור. ב-1915 הוא התקבל ללימודים בפקולטה לרפואה באוניברסיטת מוסקבה וסיים את לימודיו ב-1919.
כבר בתקופת לימודיו הפך בנימין נזלין לפעיל בתנועה הציונית וב-1918 נבחר לוועד המרכזי של התנועה העממית "צעירי ציון" האחראי על אזור וליקורוסיה, סיביר וקווקז.
בדומה לאחיו הבכור הפסיק בנימין את פעילותו הפוליטית לאחר חיסול תאי "צעירי ציון" אך נותר ציוני בליבו. בדצמבר 1919, בשיאה של מלחמת האזרחים, החל לעבוד בבית חולים צבאי ועבד בתור רופא צבאי במשך עשר שנים. החל מ-1929 לימד במכון לרפואה מספר 2 במוסקבה ובמכון המרכזי להשתלמויות רופאים. ב-1939 קיבל בנימין נזלין את תואר דוקטור לרפואה וב-1951 התמנה לפרופסור.
עמיתיהם לעבודה סיפרו על האחים נזלין כי שניהם מעולם לא סירבו לבקשות של חולים. בנימין אף נהג להתבדח שהוא עובד בשתי משרות: אחת בתשלום ועוד אחת בחינם – המשרה בתשלום היא זו שבמסגרתה הוא שילם מכיסו על מוניות כדי לבקר חולים, והמשרה במסגרתה נשלחה מונית עבורו כונתה בפיו "חינמית". האחים נזלין התברכו בחוש הומור משובח ובחיונית רבה ומעולם לא הלינו על קשיים, על אף שחוו על בשרם את השנים הנוראיות ביותר בתולדות ברית המועצות.
לאחר זוועות מלחמת האזרחים, שאחריהן באה תקופה קצרה של רגיעה יחסית, החלה בברית המועצות תקופת הטרור הגדול או, בשמה האחר, תקופת הטיהורים הגדולים. ב-1937 מישהו הלשין על סולומון נזלין בטענה שהוא ועמיתיו אינם נלחמים בשחפת אלא, להפך, מדביקים בזדון במחלה פועלים סובייטיים. למרבה המזל, סולומון יצא מהפרשייה ההיא ללא פגע.
בתקופת מלחמת העולם השנייה בברית המועצות עבד סולומון נזלין בתור סגן מנהל המכון לשחפת של קזחסטן בעיר אלמטי. ב-1943 גויס משם לחזית בתפקיד רופא צבאי. בתור רופא צבאי סיכן את חייו לא אחת. ידוע המקרה שבו ניצל סולומון נזלין בנס ממוות: רכבת הפצועים שבה עבד הושמדה מפגיעה ישירה של פצצה גרמנית זמן קצר לאחר שירד ממנה. אחרי ימי החזית הסוערים נקרע סולומון למוסקבה כדי להיאבק במגפת השחפת שהשתוללה בעורף.
גם הרופא הצבאי במילואים בנימין נזלין גויס בימים הראשונים למלחמה. בנימין שירת בבסיסי פינוי ומיון ושימש בתפקיד הרופא הפנימי הראשי של המחוז הצבאי וורונז', הוענקו לו אותות גבורה "על הצטיינות בקרב" ו"על ניצחון על גרמניה במלחמה הפטריוטית הגדולה, 1945-1941". הוא השתחרר ב-1946 בדרגת סגן אלוף בחיל הרפואה.
בתום המלחמה שבו האחים נזלין למוסקבה והמשיכו לעבוד כל אחד בתחום התמחותו. פרופסור בנימין נזלין עבד במכון המרכזי להשתלמויות רופאים במוסקבה, תחילה תחת הנהלתו של מירון בובסי ובהמשך תחת מיכאיל קוגן. בנימין סירב להצעה להתמנות לתפקיד נחשק בבית החולים של קרמלין ואף הדגיש שאינו מעוניין לשרת את הרודנים הסובייטיים. עם זאת, בהיותו יועץ מן החוץ במנהל התברואה של קרמלין הוא נאלץ לבקר את נציגי הצמרת המדינית מפעם לפעם.
ב-31 באוגוסט 1948, בעקבות מות עמיתו הקרוב של סטלין, מספר שתיים במפלגה הקומוניסטית אנדריי ז'דנוב, נקראו בדחיפות הפרופסורים הבולטים של מוסקבה למנהל התברואה של קרמלין. פרופסור בנימין נזלין היה ביניהם, הוצע לו לבדוק ולנתח תוצאות של בדיקת אק"ג, שמו של הנבדק לא נאמר לו.
נזלין למד היטב את תוצאות הבדיקה וקבע כי הן תואמות לתסמינים של מחלת לב איסכמית כרונית. בתשובה לשאלה אם ניתן לראות בתוצאות הבדיקה סימן לאוטם שריר הלב, ענה הרופא בשלילה. קביעתה של סופיה קרפאי הייתה זהה לשלו. בערבו של אותו יום היא צלצלה לסולומון נזלין וסיפרה לו שתוצאות בדיקת האק"ג שייכות לז'דנוב בכבודו ובעצמו, אשר נפטר היום בבית ההבראה של הוועד המרכזי של המפלגה שעל אגם ולדאי. ז'דנוב נסע לשם בהמלצת הרופאים המטפלים לאחר שאלה אבחנו אצלו מחלת לב איסכמית. הוא נפטר משיתוק לב שנגרם בשל מחלתו הכרונית.
נזלין וקרפאי לא ידעו שב-29 באוגוסט 1948 שלחה אחת הסייעות של קרפאי בבית החולים בקרמלין לידיה טימשוק מכתב לראש מנהל האבטחה במשרד הסובייטי לביטחון המדינה, רב-אלוף וְלָאסִיק. כמה ימים לפני מותו דיווחה טימשוק שהיא ביצעה למטופל בדיקת אק"ג ואבחנה אצלו אוטם שריר הלב, בעקבות כך המליצה על מנוחה מוחלטת במיטה. אך, לדבריה של טימשוק, פרופסור יגורוב והרופא המטפל מאיורוב טענו שהאבחנה שלה שגויה ואילצו את טימשוק לשנותה. בעקבות כך, לכאורה, ניתן לחולה טיפול לא מתאים. הדיווח של לידיה טימשוק הגיע במהרה לשולחנו של סטלין אך סטלין הורה לגנוז אותו.
בעקבות הצהרתה של טימשוק כינס הרופא המטפל של סטלין פרופסור ולדימיר וינוגרדוב קונסיליום שבו הוצג תיקו הרפואי של ז'דנוב, לרבות תוצאות בדיקת האק"ג. שוב לא איששו הרופאים את מסקנותיה של טימשוק. היא הודחה מתפקידה והועברה לתפקיד זותר במרפאה. אך טימשוק המשיכה לכתוב למזכיר הוועד הכללי של המפלגה אלכסיי קוזנצוב. גם הוא התעלם ממכתביה וגנז אותם. העניין במכתבים התעורר רק כעבור ארבע שנים, כאשר החל במדינה מסע למאבק בקוסמופוליטיות והסתיימה פרשיית הוועד היהודי האנטי-פשיסטי שעוררה מהומה רבה.
הייתה זו תקופה שבה הונפה חרב הרדיפה מעל ראשו של כל יהודי, קל וחומר יהודי שהצטיין בכישורים מיוחדים. סולומון נזלין קיים קשרי ידידות עם ישראל למברסקי, מנהל המחלקה הפנימית במכון לחקר השחפת במוסקבה. בדומה לנזלין תמך למברסקי בצעירותו ברעיון הציוני ואף נסע בשנות העשרים לארץ ישראל, אך בשל המשבר הכלכלי העמוק ששרר כאן אז, בתום שהות קצרה שבה משפחת למברסקי למוסקבה. הרשויות ידעו על כך, כמובן, וביוני 1952 פרופסור למברסקי נעצר.
עוד קודם נעצרו סופיה קרפאי וידידם של האחים נזלין פרופסור יעקב אטינגר, שטיפל בנציגי צמרת מפלגה רבים, הן בברית המועצות והן מחוצה לה. בנימין נזלין הבין היטב שיהודים הקשורים למנהל התברואה של קרמלין נתונים בסכנה גדולה ועזב את מוסקבה בקיץ 1951. הוא נסע יחד עם אימו לקיסלובודסק שבקווקז, שנחשבה לעיר מרפא מרכזית עבור חולי לב. בנימין נזלין מונה לנהל את מחלקת הרפואה הפנימית ואת מחלקת תיירות המרפא בבית החולים בעיר.
בו בזמן רדיפות הצמרת היהודית הרפואית תפסו תאוצה. באוגוסט 1952 הוזעקה לידיה טימשוק למשרד לביטחון המדינה ונתבקשה לספר בפרטי פרטים על מה שהתרחש בבית הקיץ של ז'דנוב ערב מותו. בעקבות ביקורה אצל אנשי שירות הביטחון החל גל חדש של מעצרים.
ב-11 בינואר 1953 נשלחה קבוצה מיוחדת מטעם המשרד לביטחון המדינה ממוסקבה לקיסלובודסק ועצרה את בנימין נזלין. יהודקה אימו צלצלה למוסקבה לבנה הבכור ובישרה לו את הבשורה הנוראה. סולומון נזלין ביקש מייד חופש מעבודה ונסע לקיסלובודסק לאסוף את אימו. עם שובו לעיר הבירה נעצר גם הוא. לדירתו של סולומון נזלין הגיעו שני נציגים של המשרד לביטחון המדינה בליווי מנקת הרחוב ששימשה עדה בעת חיפוש שארך כמעט יממה.
חדר העבודה של סולומון נזלין, הממוקם באחד משני חדרי דירתו הצנועה, נאטם, אנשי השירות חיפשו ראיות במקומות המשונים ביותר והפכו לא רק את תכולת הדירה אלא גם השליכו החוצה בולי עץ להסקה שנערמו במחסן של משפחת נזלין. כאשר נלקח סולומון נזלין לחקירה בלוביאנקה, אשתו רחל ובנו רואלד ארזו את מטלטליהם למזוודות – למשפחות של "אויבי העם" בדרגת "מסוכנות" כזו היו את כל הסיכויים למצוא את עצמם מאחורי סורגי הכלא או בהגליה.
סולומון ובנימין נזלין נשאבו לתוך גלגלי השיניים של מערכת שנהגה לאורך שנים לפברק תיקים פליליים ולגזור עונשי מוות. חבר האקדמיה למדעים וינוגרדוב שנעצר ב-17 בנובמבר 1952 "הודה" בטעות רפואית. הוא מסר עדות לפרוטוקול נגד עמיתיו: "ב-31 באוגוסט 1948, במטרה לשלול מטימשוק את ההוכחה העיקרית שלה – פלט האק"ג – ערכתי קונסיליום מרחוק בהשתתפות הפרופסורים זֵלֶנִין, אטינגר ונזלין, והם חתמו על לבקשתי האבחנה מבלי לראות את הפלט במו עיניהם."
סופיה קרפאי, מצידה, כפרה מכול וכול באשמת גרימת נזק מכוון לז'דנוב. במהלך עימות עדים עם וינוגרדוב טענה אישה אמיצה זו שלא ראתה שום סימן לאוטם שריר הלב בפלט האק"ג. באותו עימות מסרה קרפאי שערכה לז'דנוב בדיקות אק"ג מספר פעמים והתייעצה במוסקבה עם בנימין נזלין לגבי תוצאותיהן. לאחר ההתייעצות הגיעה למסקנה שהחולה סובל מטרשת עורקים, ממחלת לב איסכמית ומאי-ספיקת לב כרונית. זה יכול היה להסביר את ההחמרה במצבו של ז'דנוב שהביאה למותו. לדבריה, הרופאים שנקראו להתייעצות לאחר מותו של חבר הפוליטביורו קבעו אבחנה דומה לזו שלה. גם בנתיחה שלאחר המוות לא נמצאו סימנים לאוטם שריר הלב.
מאוחר יותר תיאר סולומון נזלין את מהלך החקירות שקדמו ל"משפט הרופאים". באופן רשמי הוא הואשם ב"לאומנות יהודית בורגנית", האשמה שבגינה עלול היה להישפט לעשר שנות מאסר במחנות עבודת כפייה, אך למעשה ביקשו החוקרים לקבל ממנו הודאה בדבר קשרים פסולים שקשר אחיו עם החשודים העיקריים ב"תיק הרופאים". הוא הוחזק בלוביאנקה במשך 19 יום אזוק בידיו, נחקר בלילות והיה נתון לאיומים כל העת.
אחיו הואשם בהטעיה מכוונת בדבר תוצאות בדיקת האק"ג של ז'דנוב לצורך הלבנת מעשיהם של "עמיתיו, קושרי הקשר נגד השלטון". במעצר הכו את בנימין נזלין במוט ברזל על רגליו, גם אותו עינו בחקירות ליליות והחזיקו אזוק באזיקים מהודקים, שפצעו את בשרו, במשך 24 שעות ביממה.
אך האשמות הרופאים לא החזיקו מים. סולומון ובנימין נזלין סרבו להפליל את עצמם ולהעליל על עמיתיהם. כאשר זיהו החוקרים שהשימוש במקל לא מניב פירות, ניסו אנשי צ'קה להשתמש "בגזר". באחת החקירות הליליות הופתע סולומון נזלין לגלות שהחוקר שלו נוקט עמדה חדשה – מכבדת ומנומסת. הוא אפילו ניסה להתייעץ עם הנחקר על מחלותיה של אשתו. בהיותו אדם קשוב, סולומון נזלין נתן המלצות למשרת משטר הדמים. "הנה!" זעק החוקר, "אתה מוצא מילים לדבר על רפואה וממלא פיך מים במקום להודות בפשעים שביצעת!"
לעתים קרובות למשמע זעקות הנחקרים הסובלים מעינויים הגיע לחדר החקירות סגן השר לביטחון המדינה של ברית המועצות ריומין, יוזם "משפט הרופאים" בכבודו ובעצמו. היה זה אדם חסר מצפון ורודף שררה, הוא נהג לפתוח את הדלת לידי חריץ ולשאול: "אתם מצליפים בהם? קדימה, תשקיעו מאמץ נוסף!"
גם אחרי מותו של סטלין, בסוף חודש מארס בשנת 1953, לא שוחררו העצורים שהוחזקו בלוביאנקה. אך כשבני משפחתו של סולומון נזלין הגיעו שוב לחדר הקבלה של המשרד לביטחון המדינה כדי למסור לאביהם מעיל חם, הודיע להם איש הצ'קה שישב בקבלה ברוב חשיבות: "חכו עם המסירה, הוא לא יזדקק למעיל." מילותיו של הפקיד ללא ספק לא נועדו להטיל אימה, המשפחה הבינה שהמדינה עומדת בפני שינויים משמעותיים הנוגעים באופן ישיר גם לתיקים הפוליטיים הפתוחים.
ב-4 באפריל 1953 צלצלו בפעמון דלתם שם משפחת נזלין. אשתו של סולומון פתחה את הדלת אחוזת אימה. על מפתן הדלת ניצבו סולומון ובנימין בפנים לא מגולחות ובליווי כמה אנשי צ'קה. מאוחר יותר התברר שכל הרופאים העצורים שוחררו באותו יום לבתיהם – רבים מהם בליווי אותם עובדי המשרד לביטחון המדינה שעצרו אותם קודם.
כל הרופאים העצורים בתיק הרופאים שנותרו בחיים שוחררו ושבו למשרותיהם ועבודתם. ואילו סגן האלוף ריומין, שפברק את התיק, נעצר בהוראתו של לברנטי בריה והוצא להורג בירייה זמן קצר לאחר מכן.
באביב 1953 חזר בנימין נזלין לקיסלובודסק. הוא המשיך את פועלו באזור הקווקז עד שנת 1960, אז נקרא למוסקבה לנהל מחלקה פנימית במכון לכירורגיית לב באקדמיה למדעי הרפואה של ברית המועצות. ב-1968 הוא פרסם מונוגרפיה בנושא "מומי לב ראומטיים". עד לימיו האחרונים הוא שילב בין פרקטיקה רפואית ומחקר. בנימין נזלין נפטר בשנת 1975 והובא למנוחות במוסקבה.
סולומון נזלין עבד לאחר השחרור בתפקיד מנהל המחלקה לארגון והדרכה במכון המרכזי לרפואה תעסוקתית. מ-1963 ועד ליציאתו לגמלאות אף עבד בבית החולים מספר 7 במוסקבה. כשהגיע לגיל הפרישה החליט להגשים חלום ישן והגיש בקשה ליציאה לישראל יחד עם בני משפחתו. האישור התקבל רק לאחר עשר שנים ארוכות של סירובים והמתנה. בארץ ישראל זכה סולומון למעמד אסיר ציון. סולומון נזלין הלך לעולמו בשנת 1990, עשור וחצי לאחר מות אחיו הצעיר.
האחים נזלין הקדישו את חייהם להצלת חיים של אחרים. בהתאם לשבועת ההיפוקרטס, שבה נשבעו בהיותם רופאים צעירים, הם טיפלו בכל אדם, ללא הבדל מוצא, תפקיד, דעות פוליטיות ומעמד כלכלי. בנימין וסולומון עמדו בגבורה בחקירות הקשות, לא בגדו במצפונם והוכיחו שוב ושוב את נאמנותם המוחלטת לערכי ההומניזם. בחלוף שבעה עשורים מפרשיית "משפט הרופאים" אנו מכירים תודה לאנשים נפלאים אלה, בני העם היהודי.