בעקבות הצלחה זו נרשמה הצלחה נוספת – משפחתו של פנחס פלדמן הורשתה לצאת את גבולות המדינה ולהתאחד עם הקרובים בפלשתינה. בני הזוג ספרו את הימים לעזיבתם את אודסה, אך לא רצו לעזוב את ברית המועצות בידיים ריקות. בני הזוג פלדמן לא יכלו לקחת אתם את חבריהם לוועד הציוני אך נמלאו עוז לנסות ולהביא עמם לארץ האבות את עצמותיו של אחד מנביאי ישראל החדשים. בני הזוג הבינו את גודל המתנה שבידיהם להעניק לעם ישראל והחליטו ליטול על עצמם את הסיכון הרב.

הרופא פנחס פלדמן הגיש בקשה להוציא שוב מן הקבר את עצמות "בן משפחתו", שברצונו לקחת עמו בצאתו מברית המועצות. הפקידים קיבלו את הבקשה בלי הרבה שאלות ונתנו את הסכמתם כמעט מייד. אך לאחר החתימה הרשמית החלה סחבת אינסופית ופלדמנים נאלצו להתרוצץ בין מוסדות המדינה הרבים. בסופו של דבר בוטל האישור המקורי – לרוע המזל, הפקיד שסייע לפנחס פלדמן נעצר בעוון עבירות כלשהן שהוא ביצע, לכאורה, במסגרת תפקידו. לעתים חש פנחס שהוא עומד להישבר אך זוגתו ברטה הפגינה כוח רצון יוצא דופן ולא הפסיקה להתפקד על דלת אחר דלת.

בשנת 1934, בתום מאבק ארוך בהליכים ביורוקרטיים רבים, עלה בידי הזוג פלדמן לקבל אישור להוצאת הארון והעלאת עצמותיו של פינסקר על סיפון האונייה הסובייטית "פרנץ מרינג", שהפליגה מאודסה ליפו.

מעט מאוד זמן נותר עד ההפלגה, כאשר קיבל פנחס פלדמן במפתיע טלפון בעבודה. האדם בצדו השני של הקו לא הציג את עצמו, קול לא מוכר שאל: "מהו שם הארגון העוסק בהעברת עצמותיו של פינסקר לפלשתינה?". פלדמן חזר על סיפור הכיסוי, הדגיש שפינסקר הוא קרוב משפחתו ושרק הוא ואשתו טיפלו בכל העניין. ניכר כי השואל הזר לא היה מסופק מן התשובה – הוא לא הגיב וניתק.

בחלוף שלושה ימים נקרא פלדמן להגיע למשרדי המכס, שם דרשו ממנו לפתוח את ארון הקבורה. אכן, משונה הדבר, אך אומרים שלהפתעתם הרבה של כל הנוכחים, בחלוף 43 שנים מיום מותו, יהודה לייב פינסקר, עטוף בטלית משי, נראה בדיוק כמו בתמונה. האיש שפיקד על הפרוצדורה ניסה לבצע חיפוש על הגופה אך בראותו את פניו של פלדמן, שהאדימו מֵחֵמָה, סגר מיד את מכסה הארון.
עוד טרם ההפלגה יידע פלדמן את בני משפחתו בארץ ישראל על דבר המטען היקר. אחד מאחיו פנה לידידו הוותיק של פנחס, מנחם אוסישקין, יושב ראש הקרן הקיימת לישראל וחבר הוועד הלאומי – הרשות המבצעת הציונית הראשית ביישוב היהודי דאז.

אוסישקין התייעץ עם יודעי דבר. אפשר היה לבחור עבור הטמנת עצמותיו של פינסקר בבית הקברות בתל אביב, שם הובא לקבורה מחדש ב-1926 אחד ממייסדי ההסתדרות הציונית העולמית מקס נורדאו. אפשרות אחרת הייתה להעביר את העצמות להר הזיתים בירושלים, שם לפני שבועות אחדים נקבר לוחם למען הזכויות הלאומיות של היהודים ליאו (אריה לייב) מוֹצקין. אך אוסישקין התעקש על האופציה השלישית, יוצאת הדופן – מערת ניקנור, אשר בשטחו של קמפוס האוניברסיטה העברית.

מערת הקבורה העתיקה התגלתה בשנת 1902 וזוהתה על-ידי החוקרים כמקום קבורתו של ניקנור איש אלכסנדריה הנודע בשם ניקנור עושה הדלתות, אשר, על-פי האגדה, שילם עבור הדלתות המוזהבות של השער המזרחי של בית המקדש. אוסישקין נלהב למשמע הרעיון והציע להפוך את המערה לפנתיאון הלאומי, שאליו תוכנן להעביר את עצמותיהם של מנהיגים נוספים של העם היהודי. ב-1941 נקבר כאן אוסישקין עצמו...

פנחס פלדמן, יחד עם בנו ואשתו ועם המטען היקר, ירדו מהאונייה בנמל יפו בבוקר 20 ביוני 1934. משם הועבר ארונו של פינסקר לאולם "אהל שם" בתל אביב. הארון הוצב במרכז האולם, קושט בדגלונים בצבע כחול-לבן וסביבו דלקו נרות נשמה. על מנוחתו של פינסקר שמרו בני תנועת הצופים הצעירים ונציגי ארגון עסקנים ציונים ותיקים "ברית-ראשונים".

ביום ראשון, 24 ביוני 1934, נפתח הטקס. ליד "אהל שם" התאספו תלמידי בתי ספר שהניפו דגלי לאום. פנחס פלדמן פתח בנאום, אחר כך נשאו חברי מועצת "חובבי ציון", עם אוסישקין בראשם, את הארון החוצה מן האולם. התהלוכה, שבה השתתפו לצד התושבים שוטרים, מכבי אש ופקידי מחלקת התברואה, צעדה ברחביה המרכזיים של תל אביב.

באתר הקבורה בירושלים נאם בשם הוועד הפועל הציוני יצחק בן צבי, אחריו דיברו אוסישקין והרקטור הראשון של האוניברסיטה העברית יהודה לייב (ליאון) מאגנס. בנוכחות קהל רב ובהשתתפות הנציגים הבולטים של התנועה הציונית הועבר ארונו של פינסקר למערה בחלקו המערבי של הר הצופים.

יומיים לאחר טקס הקבורה החגיגי התראיין דוקטור פלדמן לעיתונות וסיפר על המתרחש בברית המועצות. "אין אלא להודות שמצבם של יהודי רוסיה בכי רע, היהדות נמצאת תחת איום הכחדה ותהליך ההתבוללות צובר תאוצה. אין בתי ספר יהודיים, אין לימודי עברית," מציין הפעיל הציוני שזה עתה הגיע מאודסה, ועם זאת מוסיף: "אם כי, ועליכם לדעת זאת, גם היום יש בקרב יהודי רוסיה המון, המון ממשיכים לפינסקר המנוח." פלדמן סיפר לקוראים על מאות צעירים יהודיים שנמקים בבתי הכלא הסובייטיים בשל תמיכתם ברעיונותיו של פינסקר ז"ל. הוא לא שכח להזכיר את חבריו שנותרו באודסה: "גם היום ישנה קבוצה של סופרים ומשוררים שממשיכים לכתוב שירה ופרוזה בשפה העברית, על אף כל הייסורים, הרדיפות והרעב הממשי."

בהזכירו את אנשי הספרות והפעילים הציונים שנותרו מאודסה דיבר פנחס פלדמן על המשפטן בן ציון שוורצמן, על המחנך והמתרגם שלמה בן ציון קריפץ, על הסופר אברהם פרימן ועל האיש הצעיר, סטודנט המכון לאמנות באודסה ברוך קצנלנבוגן. היו אלה בני אותה "המשפחה" שנותרה מאחור בברית המועצות. פלדמן שמר על קשר הדוק במיוחד עם אברהם פרימן שביקר לעתים קרובות בביתו, עשה שימוש בספרייה העשירה וקרא עיתונים שקיבל הרופא פלדמן מפלשתינה.

כעבור שנה בדיוק לאחר עזיבתו של פלדמן לארץ ישראל, ב-16 ביוני 1935, נעצרו כל חברי הוועד הציוני המחתרתי באודסה. אחת השאלות המרכזיות שהדאיגה את המשטרה החשאית צֶ'קַה הייתה גורל עצמותיו של פינסקר והדרך שבא הצליח פלדמן להוציאן מחוץ למדינה.

דוקטור פנחס פלדמן ואשתו התיישבו בתל אביב בביתו של אליעזר גולד ברחוב יוחנן בן זכאי. בשנותיו הראשונות בארץ עבד פלדמן במחלקה הנוירולוגית בבית החולים "הדסה" שברחוב בלפור.

פנחס פלדמן לעולם לא נטש את בני ארצו ואף התמנה לנשיאות "התאחדות יהודי רוסיה". האיגוד הוקם בסוף 1936 ביוזמתו של פלדמן ושל שורת ציונים אחרים יוצאי ברית המועצות: אברהם חולודנקו, ישי אדלר, אברהם המורה, ישראל גולדמן, אריה מזי"א, משה רוזנשטיין. בשנות הארבעים מנתה ההתאחדות 400 חברים שסייעו בהתנדבות לעולים נזקקים. בין היתר, הצליחו חברי "התאחדות יהודי רוסיה" לאסוף חומרים חשובים על תולדות התנועה הציונית בארץ ישראל. פלדמן, יחד עם חברי נשיאות נוספים, הציגו לשלטונות הבריטים תזכיר על אודות מצב היהדות והתנועה הציונית בברית המועצות וכן על בעיות העלייה הסובייטית.

רצה הגורל ופנחס פלדמן נטל חלק גם בהקמתה של המדינה היהודית הצעירה. בימי מלחמת העצמאות הקים פלדמן בית חולים שדה לטיפול בפצועים. בארץ ישראל הוא חווה גם אובדן כבד. בתחילת המצור על ירושלים מצא את מותו אחיו האהוב, חלוץ העלייה של המשפחה – יהושוע. יהושוע אץ להגיש עזרה ראשונה לאדם שנפגע בקרב רחוב, נפצע בעצמו ומת מפצעיו כעבור זמן קצר.

"דוקטור פלדמן הוא איש קדוש!" אמרו עליו אנשי הצוות הרפואי של בית החולים "תוחלת" לחולים סופניים. את בית החולים הקים פלדמן בתל אביב ועבד בו בשנות חייו האחרונות. גם בהיותו אדם מבוגר מאוד הגיע בקביעות לאסיפות ולהפגנות תמיכה ביהודי רוסיה. ב-1969 השתתף בערב לזכרו של חברו למאבק אברהם פרימן, אשר ספרו "1919" ראה אור בישראל ב-1968. פנחס פלדמן לא ידע שבשנת 1953 הרחוקה, זמן קצר לפני מותו, נאלץ פרימן לשרוף את כל ההתכתבות שניהלו השניים. הסוכן החשאי, שעקב אחר פרימן, דיווח למשרד הסובייטי לביטחון המדינה על השפעתו לרעה של אותו "פלדמן הציוני", אשר הבריח את עצמותיו של פינסקר לארץ ישראל, ואף שתל במוחו של פרימן דעות אנטי-סובייטיות.

פנחס פלדמן נפטר ב-29 בינואר 1973. פנחס חי שנים רבות לאחר מות רוב חבריו למחתרת הציונית, ועד ימיו האחרונים עשה הכול כדי להנציח את זכרם עבור הדורות הבאים. פעם היה פנחס פלדמן לגאוות אודסה היהודית, לימים הפך לגאוותה של ישראל.